ב' דחוה"מ פסח
השבתת השאור של ערב פסח מקדימה את ליל הפסח אשר בו נפתח הפה להיות פה-סח, "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", חוש הדיבור של חדש ניסן (עפ"י ספר יצירה) עומד כעת על מילויו, כמו הסהר-הירח, וכולנו מסובים דרך חירות כבני חורין (=בני מלכים), ומפעילים בשופי, כל איש בממלכתו הקטנה, את חוש הדיבור המיוחד למלכות ולהנהגה – "באשר דבר מלך שלטון".
השבתת השאור במעשה, המקדימה לכל זאת, כפירוש חכמים לפסוק "אך ביום הראשון תשביתו", שהכוונה ליום הקודם (כמו באיוב: הראשון (=האם לפני) אדם תוולד ולפני גבעות חוללת?!), היא אם כן על דרך "אמור מעט ועשה הרבה", או על דרך (המומלץ בפרקי אבות להיות) "מעשיו מרובין מחכמתו (ודיבוריו)".
אך הרי כידוע השבתת השאור היא רמז מובהק לביעור שרש הרע – למחיית עמלק ה"שאור שבעיסה", אשר "הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות", והרי קיימא לן (רמב"ם ריש הלכות מלכים): מינוי מלך קודם למחיית עמלק, שנאמר (שמואל-א טו,א-ג) …אותי שלח ה' למשחך למלך… עתה לך והכיתה את עמלק"?!
מתבקש אפוא לומר ששתי מחיות-עמלק הן: האחת מקדימה את המלכות והשנית מאוחרת לה. כשם שבערלה ישנו העור הגס הנכרת תחילה ולאחריו העור העדין, כך ישנו עמלק הגלוי, הפרא, שנועד להיכרת על ידי שאול (שבעצם גם הוא מלך מלכות-שעה לצורך זה גופא – למחות את עמלק ולפנות דרך למשיח בן דוד), וכן לעתיד משיח בן יוסף (שגם הוא מלך) מקדים למשיח בן דוד וזה עיקר תפקידו (עליו הוא "מת" או נכון למות) – למחות את עמלק שאינו נופל אלא ביד זרעו של יוסף (או של רחל). אמנם לאחר השלב הזה מבצבץ ומופיע עמלק הסמוי, הפנימי, העדין, המיוצג במלחמת שאול על ידי אגג מלך עמלק ההולך מעדנות כאומר: אני אישית לא הרגתי שום יהודי, ו'חברי הטובים ביותר הם יהודים', ולא תוכל להרשיע אותי כרוצח; אני בדיוק כמוך נלחם על 'מרחב מחיה', זו זכותי וחובתי, ואם תפגע בי תפגע בעצמך, בצדקך ובעדינותך-שלך.
[ויתכן ששאול מרגיש שאם יהרוג את אגג אכן ימית גם את עצמו כנ"ל, ועל כל פנים יסיים את תפקידו-מלכותו לטובת דוד ה"בלתי-טהור" כמוהו, ולזאת לא היה מסוגל. וכך צמח (או נתגבש) מחדש, מן השרש הבלתי-מנוצח, עם עמלק כולו כדברי רז"ל. מאידך דוד כל ימי שאול נאלץ לעסוק תחת שאול בביעור עמלק ולכלות כוחותיו-חיוניותו על כך, עד שלא נותר בו כח חיים מספיק לבנין בית המקדש. זהו פירוש פנימי לַנאמר לו: לא אתה תבנה הבית כי דמים רבים שפכת ארצה לפני].
שאול שהוא דמות הצדיק-הצודק שלא טעם טעם חטא, אכן אינו יכול להתמודד עם טיעון כזה, כי נצחונותיו הם בדרך 'איתכפיא' ככתוב בו "ובכל אשר יפנה ירשיע", כלומר מנצח בכח צדקו את הרשע ממנו במעשה. ואילו כאן נדרש טיפול-שרש במלך, בשיטה עצמה שמבוססת על ספקנות קרירות (=ציניות) ואקראיות, לכך נדרש דוד הבעל-תשובה (בגימטריא איפכא מסתברא) מאהבה, הפועל בדרך של 'אתהפכא' והופך זדונות לזכויות, ה"גוזל את החנית מיד המצרי", משתמש בספקותיו ובקור רוחו האקראי של עמלק עצמו להטיל ספק בספקותיו ולהפוך אותו-עצמו לאפיזודה אקראית.
בניגוד לשאול, על דוד נאמר "ויהי דוד בכל דרכיו משכיל", על דרך "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים עמו", ולענייננו: בדרך 'אתהפכא' מתרחש בעמלק עצמו 'שינוי גנטי' "ונותר גם הוא לאלקינו" לאחר שיוסרו דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו, ככתוב על שחיטת היצר, עד שלא יוודע בין ארור המן לברוך מרדכי. לאמתו של דבר בהיפוך זה דווקא מתקיימת המחִייה המוחלטת, שאינה משאירה עקבות, כי בדרך כפייה והשמדה כפשוטה, לעולם יישארו שאריות, כידוע היום 'חוק שימור החומר'. עמלק מן הסוג הזה האחרון, יכול שיחדור גם ללב ישראל (כפי שחדר ללב שאול), אך היא הנותנת שיש לו תיקון בהיפוך כמבואר, עד ש"מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק".
לענין זה שייכים כמובן גם שני שלבי מחיית עמלק בימי מרדכי ואסתר, של הפרזים ושל המוקפים. ברור שעמלק הפרזי הוא הגלוי וחשוף בפראותו, ואילו המוקף, העדין-המשכיל, נחשף בחלקו רק על פי תגובתו לאירועים (ממש כמו תגובת דיפלומטים איירופיים בימינו לחיסול-נמרץ מדאי (לדעתם) של מפַגעים-צוררים בידי היהודים…). השלב הזה האחרון שנתבצע ביום י"ד (יומו של דוד שהוא הדור הי"ד מאברהם כנודע, ועולה בגי' י"ד) ונחגג ביום ט"ו בו הירח במילואו, כפסח וסוכות, וקשור ביותר לירושלים עיר דוד, הוא כמובן שלמות וסוף המחייה הנעשית על ידי מלך מבית דוד.
ולענין השבתת שאור שבה פתחנו, נוסיף ונאמר שהחמץ המבוער-בידיים לפני הפסח ונזרה לרוח או נשרף, עדיין לא כלה לגמרי כנ"ל, אך בטל במיעוטו. בתוך הפסח לעומת זאת, החמץ אוסר במשהו, אך לא נותר ממנו מאומה בכך שיצאנו כבר מן המלחמה החזיתית בו, פסקנו להתייחס אליו (מה שעלול לגרום לו ישות ומציאות…) ועברנו לעולם שכולו טוב, עולם שכולו מצה, וכך נעשה ממילא החמץ לבלתי רלוונטי ובטל במציאות לגמרי. זו אופייה של מחיית עמלק הסופית בידי מלך מבית דוד.
הרי תגובתי החלקית שטרם מתייחסת להגיגים האחרונים:
בס"ד ערב שביעי של פסח תשע"ו
תגובה לעודד על הגיגי מלכות
שלום רב אחי היקר.
בפסח התפניתי לחזור ולקרוא כל מלה בהגיגיך – טעמים נפלאים של מלכות טעמתי בהם שהנעימו לי את החג.
ככל שהתקדמתי בפרקי המאמר קמה אף ניצבה מולי דמות המלך "דוד" שמיהודה.
באוצרותיי המלך "שלי" כבר חתום מזמן, בלבי ובחושיי, ברצון חזק אך לא מגובש דיו אלא מעומעם ומגומגם במידה רבה עם זאת שהוא הולך ומתעצם כל אימת שמנת הסבל שלי עולה נוכח רפיסות הנהגת הארעי שבארצנו המיוסרת.
הקריאה במאמר סיפקה לי סוג של רפואה במובן זה שאפשרה לי אבחון מדויק יותר ובירור החסר. היא העניקה לי כלים ונתנה מלים לאותו רצון מודחק. עכשיו הלוואי שאדע מה שאשיב למלעיזים כנגד חידוש המלכות האומרים לא תיגש ותקרב בעדנו ה"רעה' "אחר שכבר רבת שבענו בוז מלכים מישראל וגם מיהודה כננקב ללא רחם בספר מלכים, אפילו שלמה, המלך המושלם 'שלך', אכזב לבסוף… ראי למה גרם… שמעי את זעקות הנביאים, הקשיבי לשעון החורבן המתחיל לתקתק כבר מרגע ש'התחתן שלמה עם בת פרעה וה' נעץ קנה בנהר טיבר' משם יבוא חורבן… – למקדימים ומארבעת הנביאים שנבאו באותו פרק – למאחרים, בוודאי מחטאות מנשה שנקבע חורבן הממלכה כבלתי הפיך וראי גם ראי מה התרחש סביב המקדש בבית ראשון ובבית שני… כל זאת עוד בלי שנזכיר בכלל את תולדות ימי מלכי האומות ומעלליהם הרעים… אין תקווה לאחרית הביקוש הזה להעמיד מלך… " כך הם.
אכן עדיין חייבת אני תשובות לראשונות אלה, עם זאת התחדד אצלי החסר היום בטוב היחסי אך חסר התוחלת שבצורה המוכרת. תמימים כבר איננו מלחוש מראש שההבטחות המפנקות שמספקות לנו מערכות הבחירות עד לעייפה אינן מבטיחות גם לקיים וההמחאות הניתנות לנו מהמבקשים להנהיגנו מסונדלות באלף ואחד סינדולים ומעצורים כך שחסרות כיסוי וסיכוי ידוע מראש. 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון' שוחקת ואוכלת את עצמה ודומה שהיא עושה כל שימוש ציני אפשרי בכלי המשחק של עצמה שהיא כה גאה בהם כדי לשוש עליה להורסה חלילה. האמנם העם הוא הריבון? – הלוואי! ומה עם האיחוד האירופי וה jpsושאר עמותות זרות ומחרימות וכיו"ב ובהמונם הקונות בה אחיזה בהיתר ומקננות בה עד להשחית תוך ניצול זכויות חופש הפרט … ואיפה (אם לא בעם הריבון) ה' אחד בסיפור? לא קשור… ולהבדיל מהלכים כלבי השמירה של הדמוקרטיה מותרים בכל ומטים ונוטים ומכירי פנים… רגילים נושאי דגלה של הדמוקרטיה לומר: יהא אשר יהא מחירה (שהרי אפילו עליית המשטר הנאצי נעשתה כידוע בבחירות דמוקרטיות), עדיין היא הטובה שבמשטרים ועוד לא הומצא טוב ממנה…
אכן יש בסיס להלך רוח זה, יתכן שאף המלוכה המתוקנת בישראל כמשתמע במאמרך אינה כה רחוקה מהעממיות המאוזנת המנהלת אותה כשבראשה לב טהור ובריא בקשר ובקשב עם "צור לבבי אלוקים", אך מה רב המרחק בין רוממות הרעיונות הנאצלים של חופש שוויון ואחווה שעלו במחשבה הדמוקרטית ומונחים בתשתיתה לבין העיוורון הרפיון והייאוש שהיא משכילה בסופו של יום לספק לאזרח.
על כל גבעה נישאה ותוקעים השופרות ומשמיעה הצרמוניה קולה ברמה נגד "הרעיונות ההזויים" של חידוש מלכות ומקדש… מוצאת את עצמי לא אחת נאבקת להצלת "המלך שלי" והמקדש שלי" בקרב חברים ה"הולך ונחרב" מחדש ולו מהסיבה שלא נבנה (חלילה וחס).
והנה נפרשת במאמריך המלכות בהדדיות שהיא מקיימת בין הלב לאיברים של הגוי כולו, איך כלל כוחות שבטי ישראל מזינים את הלב ומאזנים אותו, את המלך הזקוק לעם לא פחות מאשר העם אותו, הוא מזרים להם דם חדש, חיים חדשים, עד שמתקיים השלם הדשן והרענן, החי הנושא עימו מנגנון של התחיות והתחדשות פעילה ומקושרת. צדק ואמת ויופי ותענוג ושלימות בהדי הדדי, בעדי עדיים… כה אהבתי את האיפיון שאתה עושה לכל שבט ושבט! כמה חידושים יפים יוצאים שם! אוזן לא שמעתם באופן זה המוצג עד הלום… שמעון שאינו חושש לשנוא ולהיות שנוא ויהודה המאזנו, אפרים שהוא היהודה שביוסף ומנשה – היוסף שבו, זבולון שר החוץ המביא את האוצרות מבית אל הגויים ומוציא מהם שפע ימים וספוני טמוני חול למושכם אל מקור הגעגוע החבוי שבלבם וכו' וכו' וכו'… כל כך התענגתי על הפריסה של האוצרות האלה והצגתם כיצירה האלוקית האנושית המופלאה המסוגלת להביא גאולה שלימה לעולם.
והמקדש המשלים את המלכות כך שתהיה "עד כל המלכות" ולא רק "עד חצי המלכות".
ו"עבדי דוד מלך עליהם" ועבד מלך הרי הוא מלך היושב על כסא ה' וכל העם עבדיו – אף הם מלכים. והמלך "מלך חסיד", ראש לפורצים וראשון לשבים, "לב העם" שתורתו המונחת לו כנגד לבו היא תורת הלב. כולו לה' וכולו "(החודש הזה) לכם"- להנאתכם.
ואיך שמגילת אסתר מסירה את הגולל באותו פסח בשושן ופותחת את מוסרות הדיבור של אחותנו ה"נוקבא" ומעתה ערוצי המלכות שהיו מושהים ומושתקים בתוכה מתגלים מלבה ה"חרש" ומולידים את אותו חדש ההולך ומתעבר ומוליד לבסוף מתוכה לאחר כל חמש שנותיה (ויותר) בבית אחשוורוש עד לכלל לבישת "חצי המלכות", עד לחידוש הבניין ע"י בנה דריווש.
תודה רבה ויישר כח!
שלום לאחותי!
מעבר לדברייך המחכימים ומרגשים – חשוב לי להדגיש משהו שאמרתי לא פעם ואולי לא מספיק מודגש ב"מלכויות" (-כך אני קורא להגיגונים) הנוכחיים – מלך בפרשה אינו עיקר הענין – שהרי אין במקרא צורות משטר אחרות – אלא משטר טוטאלי (="כולי"), בניגוד לשפוט השופטים ושבוט השבטים. עיקר הענין והמצוה היא איזה מלך-שלטון-משטר, האם ככל הגויים שאינו יכול להתבטא אלא בניכור,(מרוח העם) בריבוי עצבני (ובלתי אפשרי לספק את כולם ומגיע לשכבה דקה שגם היא איננה מריצה) של סוסים נשים כסף, והעיקר בחוסר כיוון באין תורה וממילא שום קנה מדה לפתור שום בעיה באמת. מאחר שכך טוב יותר לגוים דימוקרטיה שלפחות מבטאת ומייצגת נכונה את העדר הכיוון ומשדלת לנטרל ככל האפשר את מי שטוען (בשקר) לדעת משהו באופן מוחלט. יש משהו בזוי בהעדר הזה (כנדרש על אדום בזוי אתה מאד – שאין להם מלך בו מלך, והחליטו לראשונה על סנאט) אבל לפחות אמת. בישראל קדמה הדמוקרטיה למלכות בימי שפוט השופטים בו הבקורת מושלת בכיפה ואין מי שיכול – גם לא רוצה, ע"ע גדעון – לומר לזולתו מה לעשות (בניגוד למלכויות הגוים שקדמו ליטול לעצמם שלטון בכח). מאז שקמה מלכות דוד בישראל נתגלתה האפשרות האחרת, ומעולם עם ישראל לא התחרט עליה על אף הפילוג ושאר הצרות. כי מלכות רעה עדיפה משבטיות דמוקרטית טובה המנציחה את חוסר הכיוון. דוד וביתו מייצגים את האפשרות והסיכוי לממשל אמת שבנוי על ברית בין ה' ובין המלך ובין העם (וממילא גם דמוקרטיה במיטבה, בלי חוסר הכיוון האופייני לזו המוכרת) ככתוב ביהוידע הכהן, הסיכוי הזה מחיה אותנו עד היום ובגינו כנסת ישראל – היא לבדה! – קרויה מלכות .
יש כמובן עוד להאריך ולא כאן המקום
היי שלום את וביתך!
תודה על התגובה שמכניסה לי סדר בדברים.
מעכלת ומקבלת ש"מלכות רעה בישראל עדיפה משבטיות דמוקרטית טובה המנציחה את חוסר הכיוון (כפי שהייתה בתקופת השופטים…), ושדוד וביתו מייצגים את האפשרות והסיכוי לממשל אמת שבנוי על ברית בין ה' ובין המלך ובין העם (וממילא גם דמוקרטיה במיטבה, בלי חוסר הכיוון האופייני לזו המוכרת)…הסיכוי הזה מחיה אותנו עד היום ובגינו כנסת ישראל – היא לבדה! – קרויה מלכות" .
יפה אתה אומר שדמוקרטיה טובה בגויים (סוג של "חכמה בגויים" שאולי תאמין בסוף את ישראל בתורתם שלהם – תורת מלכות ה' ומלך "משיח ה'"), כי בכל זאת דרכים לה לנטרל כוחם של מלכים אלים כאותם שידעה ההיסטוריה אלפי שנות, בוודאי שדמוקרטיה לגויים טובה ליהודים ומגוננת עליהם מפני עריצות … תמיד אני אומרת שהקב"ה המציא את ה- דמוקרטיה בה"א הידיעה – אמריקה אחרי גלות אירופה הסחופה אחרי ש"הראשונות הנה באו", כדי שלפני בוא ה"אחרונות" בקרוב בימינו, "ינוחו להם בניי, יתעדנו להם בני" בדומה ל"חופשה" שסיפק ה' להם בימים שבין יציאת מצרים למתן תורה…
עשרות שנות מדינה ראשונות שאף בהם יש את האלמנט הזה של "לקיחת אוויר מחכים ומבריא דארץ ישראל" לשם איסוף כוחות לתכלית הנכספת.,
עתה בוודאי הגיע הזמן…
מי ייתן שהבראה זאת תפתח אצל העם עליה לא כבדות ועצלות והתכופפות מול מציאות חלקית וכואבת עם סוג של התרגלות ואפילו התענגות על ליקוק הפצעים לקול יללות הלילית, כי אם התחיות של כוחות ורצונות מודחקים שישנו את פני המציאות כולה. אמן.