מא. ליום י"א אייר.
בהוד שבנצח נציין את קרני ההוד של משה, שזכה להם ברדתו מהר סיני בשלישית ושני הלוחות האחרונים, "לוחות של בעלי תשובה" בידו, ככתוב בסוף סדר כי-תשא.
בדרך כלל הנצח נחשב כח מופנם, לעומת ההוד הניכר על הפנים, כאשר התוך יוצא לבר (ועל כן התמימות היא פנימיות ההוד), ושייך יותר לאהרן אחי משה, שהוא כנגד ההוד באושפיזין, ולבוש בגדי יקר ותפארת. ואף הוא בעל תשובה – שהרי נשתתף בעגל, החטא הקדמון הישראלי – המודה ועוזב. וכן שייכת אליו תכונת ההודאה (כמו "מודים חכמים לר' מאיר") למה שנשגב ממנו – למשה אחיו-הקטן-שהיה-לרבו. אמנם כאן מתגלה לנו אהרן שבמשה, כי הרי בלוחות של בעלי תשובה עסקינן, ונעשו משה ואהרן כלולים זה בזה, והנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.
ועוד זאת: משה אכן אינו יודע כי קרן עור פניו, ואהרן (שלאחריו הנשיאים והעם) הוא המזהה ראשון את קרני ההוד של משה ו'מוקרן' מהם. אף הוא הראשון ששומע לבדו פרקו ממשה, כמתואר "סדר המשנה" בדברי חכמים, וזאת בטרם שם משה המסוה על פניו, כפי שעולה מן הכתובים. ונמצא שמשה לבסוף מסתיר-מעלים את הודו, המשתקף מעתה בפניו של אהרן דווקא, אשר הוא "נביאו"-מתורגמנו של משה (כ'משפיע' לעומת 'רבי'), אך הכל יודעים שנצח-משה הוא מקור ההוד-הגלוי-באהרן.
ההוד של משה מופיע שוב במינוי יהושע בן נון לעמוד תחתיו: "ונתתה מהודך עליו", וממנו לכל שלשלת הקבלה, ונמצא שהקרנת ההוד היא עצמה הנצחת הנצח. לעניין יהושע בפרט אמרו חכמים: "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה" שכל כולה מוקרנת מן החמה [והנה פנים אל פנים עולה בדיוק יהושע, והביטוי הזה כתוב אצל יהושע: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים… ומשרתו יהושע בן נון לא ימיש מתוך האהל", הווי אומר: יהושע נוכח כאשר משה עומד לנוכח ה' ומוקרן מאורו, ומכאן זכה לעמוד גם הוא לנוכח משה ולהיות מוקרן מאורו של משה].
וכך לעניין שבעים איש הזקנים המתייצבים סביבות האוהל ונאצלים מרוחו של משה הנותן משלו בעין יפה, כאמרו "מי יתן כל עם ה' נביאים", ולכן גם אינו חסר כלום.
[אף זאת מצינו למשה שהודה ולא בוש והוטבה בעיניו טענת אהרן בענין שרפת שעיר החטאת בפרשת שמיני, וכן לטענת בצלאל בענין "משכן ואחר כך כלים". אף על פי שבוודאי יש דברים בגו, ומשה צודק לפי בחינתו, נקל לו ו'מתאים לו' לסגל את טענת הטוען כפי שהיא].
המלכות בישראל כולה מתאפיינת ביכולת להודות על האמת, כדוד בן יהודה המודה-ולא-בוש, וקרוי על שם ההודיה שהודתה לאה בלידתו (ומכאן הקשר הברור בין הודיה להודאה, שמתגלה בשלמות בדוד נעים זמירות ישראל) ומכאן זכה דוד למלכות-נצח. ומפורש בבנו שלמה, זה הנולד מבת שבע, "מאותה אשה ובאותו מקום", לאחר שנתקבלה תשובת דוד, שניתן עליו "הוד מלכות". [ודעת-לנבון-נקל שזוהי התכונה הבולטת ביותר בחסרונה במלכות הנכר].
מב. ליום י"ב אייר.
ביסוד שבנצח נדבר על יוסף שבמשה. הקשר בין השנים אינו צריך לפנים, שהרי משה הוא "חכם לב הלוקח מצוות" וטורח למצוא את עצמות יוסף ולהעלותם ממעמקי היאור בשעה שכל ישראל עוסקים בביזת מצרים, ונושאם עמו במחיצתו לאורך כל שנות המדבר. יוסף הצדיק שומר הברית הוא מקור שפע הברכה והחיות, ונמצא משה מנצל-מרוקן את מצרים ועושה אותה כ"מצודה שאין בה דגים" (כלשון חכמים), ומכאן זוכה הוא עצמו להיות כיוסף. כשם שיוסף משביר ומכלכל "לחם לפי הטף", כך "המן בזכות משה" ו"איש לפי אכלו לקטו" מכוחו ישראל בכל שנות המדבר.
גם ברכתו של משה לישראל, ברכת הריבוי "יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים", מן הסתם קשורה היא ליוסף שנתברך מפי אביו על ריבוי זרעו (ברכה המוזכרת גם בפי משה בברכו לפני מותו את כל השבטים: "וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו" וגומר עד רבבות אפרים ואלפי מנשה).
שמירת הברית של משה עצמו, מתבטאת כמובן בפרישתו מן האשה החל מסיני בו נצטוו כל ישראל "אל תגשו אל אשה", ונשא משה קל וחומר בעצמו לפרוש גם משם ואילך, שהרי "כל שעה נדבר עמו הקב"ה", כפי שאמרו רז"ל, ואולם ברור לכל מבין כי פרישה זו גופה היא שורש לריבוי תולדות מופלג בהמשך, כפרישת נדה בשביל לחבבה על בעלה, והרי משה הוא המצווה "שובו לכם לאהליכם", אשר מתוך כך נפקדו כולם, ועל כן נקרא סיני גם פארן, שפרו ורבו עליו כדברי רבותינו [ומקום יש לומר שפרישת משה להתייחד עם קונו, מולידה גם בו עצמו בהמשך ריבוי תולדות לאין שיעור ברוחניות, כי כן הוא מכונֶה "בעלה דמטרוניתא" (=השכינה)].
וכאן מקום להערה נכבדה: כפי שעולה מסוגיית הגמרא במסכת שבת, פרישת שלשת ימים מן האשה בסיני, היא לצורך האשה ולשם טהרתה שלה, שאילו האיש דיו בפרישת לילה אחד (ובהפשטה: האשה היא המציאות, "מצא אשה", ופרישה מסוימת ממנה, יותר משהיא מיטיבה עם המהות, היא מכבדת ומטהרת ומרוממת ומפרה את המציאות עצמה!), ולפיכך גם ברכת הריבוי שבעקבות הפרישה, ניכרת באשה יותר מבאיש [ואגב כך יש לחשוב על מעלת צפורה אשת משה הפרושה ממנו, ועל חלקה בתולדותיו הרוחניות של משה].
חשוב גם להזכיר את המובא בספרים שמשיח, גואל אחרון, לא יפרוש מן האשה, כי תעבור רוח הטומאה מן הארץ בהיגלות נגלות כבוד ה' ומילואו את כל הארץ, ואז אין פער בין זיווג גשמי וזיווג רוחני ולא צורך בפרישה אפילו לרגע כמימריה.
כל הענין הזה מתקשר כמובן למצות "לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו", האמורה במלך ישראל, אשר היא (אולי יותר משאר מצוות המלכות) התנאי לאורך ימיה, לנצחיותה של מלכותו, שלא יוסר ממנה כאשר אירע לשלמה.