(דברי סיום מר' אליהו כי טוב לתזכיר "עינא פקיחא" מאת ר' יוסף ביגון)
עתה היום, ר' יוסף איננו.
גדולי הדור שר' יוסף בא בסודם וקיבל הסכמתם, אינם.
אותו גרעין ראשון של ארגון 'עינא פקיחא' שר' יוסף מדבר בשמם, אף הוא אינו קיים עוד.
הכל שייך לדור שחלף עבר.
ואלמלא קרה המקרה ונתגלגל לידינו התזכיר הזה, אפשר שהיו הדברים נופלים בתהום הנשייה ונשכחים ואין איש מתעורר על התביעה הגדולה שהיתה בפיו של ר' יסף וברוחו ובעוז נשמתו; היתה נשכחת כשם שאבדו ונשכחו אוצרות רבים של נכסי רוח, עם אבדנו של כל הדור ההוא עם הרבה אנשים בעלי שאר-רוח.
ואפשר שיד ההשגחה היתה בזה להציל שארית ושריד מדבר שנצטער עליו אותו צדיק חכם וגבור, ואשר האציל עליו מרוחו הכביר והכניס בו נשמתו ומילא אותו כל כך הרבה חכמה, רצון טוב ורצון אמת – ובאו הדברים בספר, כדי לזכות בו את הרבים.
ואף על פי שאבדו מאתנו הרבה גופי דברים שבתכנית הנועזת הזו הכללית – הם פרטי תכניותיו השונות אשר בשטח החינוך העממי והחינוך הגבוה והפעולה למען כלכלה של תורה ולמען מעשי מצוה רבים וכו' וכו', שהיו מעובדים אצל ר' יוסף לפרטי פרטיהם והיו מנחים בלי ספק את המתאמצים ללכת בדרכיו – עדיין עיקרי הדברים נותרו לנו לפליטה; ואדיר הוא הקול הבוקע מתוכם, חוצב להבות אש ותובע ותובע; והקול נשמע ומהדהד ואינו פוסק; –
והכל רואים שהדברים בנויים על ראייה נכוחה של המצב, ועל יסודות אמת של תורה ומציאות ריאלית באמת; –
והדברים מפרים ומרבים את מחשבתו של אדם ומולידים רעיונות עוד ועוד; מתנגנים על מיתרי הלב ומסעירים את הנפש, וכוחם אתם לרתום את כל האדם השומע, לפעולה ולמעשה.
והשאלה הנשאלת מאליה: אם אמנם ככה הם פני הדברים – מה הלאה?
האם מפני שנשתנו סדרי עולם ובמשך ארבעים-חמשים שנה האחרונות חלו בו תמורת כאשר לא חלו בו במשך מאות רבות בשנים, והגיע ה'מחר' שר' יוסף הזהיר עליו – האם מפני כן נאמר נואש ונחדל אפילו מלנסות כןחנו מלמצוא הצלה – או דווקא מפני כן יראו הרואים את חובתם כפולה ומכופלת להתאזר במשנה עוז למעשי הצלה מיד? –
שכן השעה אינה 'דוחקת' עוד אלא הכל ממש, כל מורשתנו, עולה בלהבות ח"ו!
האם מפני שנתייתם הדור מגדוליו באמת, ונתדלדלו הנפשות השוקקות בעם, ונתמעטו הלבבות גם אצל השרידים, האם מפני כן נתייאש ח"ו מכל וכל וניתן למשחית שינחית זרועו על השארית – או יבואו המעטים המדולדלים גם הם, אנשי הרוח שאינם גדולים כל כך, ואנשי המעשה שאינם חזקים כל כך, ויהיו הם לאנשים במקום שאין איש?
וארץ ישראל שהיתה אתמול רק חלקה אחת בנחלת העם לפזוריו, והיום היתה לרוב-בנין ורבת-המנין, והיא כמעט כולה תפוסה בידי תועים ומתעים ומשחיתים כל חלק טוב במורשת ישראל קדושים – האם נעזוב אותה גם עתה למהרסים ומחריבים בלבד? – או עתה היום נתעורר מן התרדמה הגדולה ונתאזר בשארית כוחנו שיצא ברובו עם התרדמה הארוכה, ונקום ונעלה היום ונבנה בו מגדל-האור הגדול לארץ כולה, ולכל העינים הצופיות אליה מכל מרחקי תבל, ונאמין כי עם היקיצה, ירבה כוחנו ויגדל מאד, והמעטים יהפכו למרובים והחלשים לגיבורים ותושע לנו ימיננו, ישועה לכל עמנו ולעולם כולו – מה עתה?
כשאנו באים להעריך המצב לעומת מה שהיה בדור שעבר, ניתן לציין גם כמה שינויים שחלו לטובה:
שאלת הכסף שהיתה בכל הזמנים שעד היום חמורה ביותר וכדברי המחבר: 'התנאי הראשון וגם האחרון לכל פעילות' – אינה היום חמורה כל כך, אין הכסף נחשב היום כתמיד, גם בשל הרווחה הכללית בעולם, ובעיקר בגלל כך שאבד לבן-דורנו האמון במבטח-הכסף ולכן היד רחבה לפזר ממון רב לכל דבר שהוא שואף אליו באמת.
גורם חיובי אחר – סילוקן של האשליות. המצב בכל מוראותיו גלוי לעין כל ומודע לכל בר-דעת ושוב אין האדם מוצא סיפוקו ואינו משלה עצמו בפעולות מוגבלות, להביא בהן פתרון לבעיות חמורות ומקיפות. גורם חיובי שלישי, הוא הריכוז הגדול שנעשה בזמן האחרון ברחמי ה' בארץ ישראל. מיליונים מאחינו בני ישראל מרוכזים יחד על אדמת ארץ הקודש, וזה כשלעצמו דבר של סגולה טובה וסיכוי להצלחה ולסייעתא דשמיא בכל מעשה טוב למען התורה ולמען ערי אלקינו וארצנו. בארץ ישראל נושמים הכל אויר של יהודים וכל הבעיות – בעיות יהודיות בלבד הן וזר לא יתערב בתוכם והם לא מתערבים בזרים ונכרים.
אף גם זאת:
בארץ ישראל כל העם מקצה, תוהה אחרי חדשות ואחרי התחדשות, ולב הכל כבר אינו הולך אחרי האידיאלים הבדויים, ירושת הדורות האחרונים. אפילו אדוני הארץ ושליטיה שהם ראשי המתעים, אעפ"י שידם תקיפה עדיין מאד ואינם מרפים ממלחמת התרבות שלהם, כבר לבם בל עמם ופועלים יותר מכח האינרציה והשגרה ומתוך האפלה הגדולה השוררת עדיין אצלם ואצל רובי העם שטרם ראו אור אחר, אור גדול.
ובריכוז הזה הגדול שבארץ ישראל, המון גדול של יהודים כשרים באמת, ובתוכם ציבור גדול למדי של בני תורה עשירים בתורה, אנשי חינוך למשמרותיו השונים, אנשי מדע למקצועותיו הרבים, שכולם יחד צמאי הבראה וכוספי תיקון.
הכל מוכן לקלוט את קרני האור החדש ולהיות ניאורים בו לכשיודלק, ולהתחמם באש האבוקה הגדולה לכשתוצת. לא חסר אלא הניצוץ הראשון של אש-לא-כובת. חסרים אנשים חלוצים ראשונים שדברם קיים ופעולתם אמת, שהם יתנו את הניצוץ הראשון.
אנשים, ארגון והנהגה
מי זה אמר שחסרים אנשים חלוצים ראשונים לפעולת אמת? – יש ויש. אם אין, לפי שעה, רבבות – יש אלפים. אין גם אלפים – יש מאות; ודיים במאה הראשונים, אשר יתלקטו מכל העולם, ויעשו אגודה אחת בלבב שלם, ויתחברו למעשה תמים אחד – דיים לחולל מהפכה גדולה; למשוך אחריהם רבבות, ועוד תהא ידם נטויה
הכל מצפים להם שיבואו ויתחילו ויעלו. נפש כל האומה, כנסת ישראל קוראת להם – הלא יענו!
והאנשים האלה שיתלכדו בארגון אחד – מי הם ומה הם צריכים להיות? מה כושרם ומה צריכה להיות נכונותם? – הכל, רק לא במידות של גדלות, דיה בהחלט מידה של בינוניות; –
'אכפת להם' מצרות ישראל – ודי להם.
מסורים בלב ונפש לאשר תצוה עליה ההנהגה שיקימו עליהם – ומספיק להם.
מכורים לציבור ולצרכיו, כאשר הם מכורים לפרנסת ביתם – ומספיק ודי.
מואסים בהשפלה ושואפים כבוד לאלקי הכבוד; שונאים ריב ומדון ואוהבים את החסד ואת השלום; שמים אור לאור וחשך לחשך – ואין צריך יותר מזה כלום.
כמה אנשים בינונים ופשוטים כאלה מצויים בעם, לא רבים? – יקומו ויתארגנו והרי הארגון קיים.
הנהגה
אכן, אין ארגון בלי הנהגה ואי אפשר להנהגה בעם קדוש, ולוא גם חלק פעוט בתוך העם הזה, אלא בבני תורה ויראי שמים.
לא נקראת הנהגה אלא זו שהמונהגים על ידה מוסרים לה כל עצמם: אמונם, מרצם, כשרונם וממונם.
היש לנו בעולם אנשים בעלי שיעור קומה שראויים להנהגה באיכות כזו? מה כושרם ומה תוארם? – יש ויש, אלא שאין אנו צריכים לחשוב על קומתם אלה בשיעור של גדלות רוממה כמורמים מכל העם. לצורך ענין זה שאנו דנים בו, אין הענין של גדלות מרוממת הכרח בדווקא, אבל דבר זה כן הכרח של דווקא – שתהא הקומה בכל שיעור שהוא, אלא שתהא קומתם קומה שלמה ועם כל התנאים המינימליים הדרושים לגופו של ענין זה.
מפורסמים? – ג"כ לאו דווקא. אדרבא, ניתן לומר שאם נעמיד את הרכב ההנהגה, על התנאי של אישים מפורסמים – ברור הדבר מראש שזה לא יצליח. במציאות של עתה אי אתה מוצא מי שיהא מפורסם אלא אם כן הוא תפוס כבר בהמון דברים שנתלים בו והוא תלוי בהם. הללו בוודאי לא יתפנו למחשבת בראשית ולתכנית שיש בה הערכת ערכים נועזת, אי משום הכלל: אין מוציאים את הישן לפני שמכניסים את החדש, אי משום הזהירות והפחד שגובל עם החשד לכל דבר חדש ונועז – מי חכם ויראה אחרית דבר מראשיתו… או מפני כל סיבות וטעמים אחרים.
אמור מעתה, הרכב הנהגה מאישים מפורסמים, אינו תנאי ואינו למעשה.
זה היה מעשה לפני כעשרים שנה (ביתר דיוק: לפני שבע-שמונה עשרה שנה) בעוד שהחזון איש היה קיים, והיו קיימים הרב מבריסק, הרב מצ'יבין, ר אהרן קוטלר הרב מפרסבורג ודומיהם, זכר כולם לברכה; ויבדלו לחיים – האדמו"ר מגור, האדמו"ר מליובביץ' והאדמו"ר מסטמר ודומיהם, נרם יאיר לעד, עדיין היו במלוא כוחם; ולעומתם של אלה היה דוד בן גוריון משתולל בעמו, שולט במדינה ובעולם היהודי, הוא השליט הוא ה'נביא' והוא ה'משיח' והוא ה'יוצר' את העם יצירה חדשה… ואין עוצר, וכדי בזיון וקצף; –
באותו פרק זמן היה כותב שורות אלה נוטל עצמו והלך מאיש לאיש, כאן ושם ושואל כתלמיד לפני הרב – אצל רובם של אלה הנזכרים למעלה, וכה היו אמריו לפניהם:
אי אתם מודים, שעדיין בעת הזאת, קיים בישראל כוח שגדול בהשפעתו על העם, יותר מכחו של דוד בן-גוריון והדומים אליו? שכן כוחו חולף ועובר והוא בא להרוס, ואילו הכוח זולתו – כוח של נצח הוא ובא לבנות – אי אתם מודים בכך? –
אימתי, אילו היה קיים שלחן עגול אחד בו יושבים אתם יחד בשבת תחכמוני מסיחים את הדעת לרגע מן הדברים המייחדים את כל אחד לעצמו, ואין עוסקים אלא בדברים שכולכם מודים שהם קודמים לדברים המייחדים ושהדעות בהם אינן שוות, כגון: תלמוד תורה של תשב"ר שקודם לעסק החסידות, והנחת תפילין שקודמת למוסר, ומאכלי כשרות ושמירת שבת שקודמים לכל דבר, וטהרת בנות ישראל שקודמת להצלחה בבחירות וכו'; –
ומן השלחן הזה הוראה יוצאת לכל הנתלים בכל אחד מכם, והיא נשמעת גם אצל המון רב של מהססים ופוסעים על שני סעיפים, וקל וחומר שהיא נשמעת אצל המון גדול של סתם יהודים כשרים – לאמור לכולם: בדבר הזה תשמעו לשליטים, ובזה תסרבו; כה תעשו וכך אל תעשו – הלא כרגבי סלע רך לפני הפטיש החזק – כך היה מתנפץ ובטל קולו של בן-גוריון מפני קולכם! – האין הדבר כך? –
והתשובות? – תשובות של התחמקות מפני טרדנותו של השואל התמים, היו כולן. אחד מהם, יפורש בשמו : האדמו"ר מליובביץ נתן ביטוי עז ביותר להתחמקות זה באמרו: היודע אתה מה אתה מדבר? – הרי אתה אומר: להביא את המשיח פעם אחת ! –
אילו ישבו כל אלה שאמרת, לשלחן אחד – כבר היה בן דוד בא – – – כלומר, עדיין לא הגיע הקץ. אי אפשר…
אשר על כן לא נעיז עוד העזה יתרה כזו ולא ננסה עוד להושיב לשלחן אחד, את הללו שקץ הימין לאלתר ומיד תלוי בשיבתם יחד.
ואולם אחרים מן הרמה השניה, השלישית ועוד למטה מזו, אם אי אפשר אחרת, כאלה מצויים אתנו, שאין הדור עני לגמרי – אותם נושיב יחד ויהיו נוהגים בעדת נאמניהם, ויבוא הקץ לאחר זמן אם אי אפשר להביאו היום.
ובלבד, שיהו בהם התנאים המינימליים שעושים אותם ראויים להנהגה במסיבות של עתה:
עשירים בתורה ושלמים ביראה.
'חולים' על המצב ביהדות, בישראל ובעולם.
מכירים בהכרח של תכנית הצלה מקיפה, כזו של ר' יוסף, או לאחר תיקונים בתכנית זו, לפי הצורך והאפשר.
מפוקחים בנעשה מסביבם ואי אפשר להוליכם שולל.
פנויים מתלות כל שהיא ומדעות קדומות אלא חושבים בכל בעיה מחשבת בראשית כאילו היום נולדה הבעיה.
אין אחד מהם אומר 'קבלו דעתי'.
מזדקקים לכל בעיה שבפתרונה יש צורך שעה ובלי מורא בשר ודם. הכסף אינו משחד אותם.
שונאים את החנופה.
אוהבים את התוכחות ומודים על האמת.
אמון מלא להם בכל חבריהם היושבים אתם יחד.
צנועים ואינם מפרסמים דבריהם.
זריזים וקלי תנועה.
לכשתמצי לומר, מצויות מידות אלה, ברמה בינונית כמובן אצל רבים מפשוטי בני אדם בישראל כשרים, אלא שאינם בני תורה מובהקים, כל שכן כך יש להניח בוודאות, שהמידות הללו נקל יותר למצוא אצל העוסקים בתורה ולומדיה.
הראשית המעשית
הארגון מתחיל פעולותיו במאה אנשים המתלקטים ממקומות שונים בעולם והם שבוחרים וממנים עליהם את ההנהגה שמורכבת מ-20–15 אנשים, שמתאספים לישיבות קבע לעתים מזומנות. אנשי הארגון מביאים בעיות, או גם הצעות לפתרון הבעיות, לפי ההנהגה, והם גם הכוח המבצע את החלטות ההנהגה שהן באות, לאחר שמיעת דעת המומחים בין חברי הארגון כל אחד בשטח שלו.
מבין אנשי הארגון מתמנות ועדות קבועות לניהול פעולות הארגון בשטחים: כספים, חינוך, כלכלה וכו'. המינויים משתנים ומתחלפים מדי זמן בזמן בהתאם לתמורות שחלות בהרכבי האנשים והסתעפות הפעולות.
הארגון מנהל כל פעולותיו בצנעה ואינו מפרסם פעולותיו ברבים אלא כל הוראותיהם ע"י ביולטינים פנימיים בלבד.
מקורות המימון היסודיים לפעולות הארגון:
תשלום קבוע של מעשר מן הרווחים של אנשי הארגון או גם מכל מישהוא אחר שיאות לקבל עליו חובה זו למען פעולותיו של הארגון; עישור נכסים מבעלי עסקים שבין חברי הארגון שיוכלו לעמוד בכך; –חובות אחרים שתטיל ההנהגה על עתירי נכסים, בהתאם ליכולת ולצרכים וכד'. אנשי הארגון שהם דלי אמצעים ומעשרם מספיק בקושי, או אינו מספיק כדי הוצאות חינוך בניהם – נותנים מעשרם לארגון והארגון מכסה כל צרכיהם בחינוך ביניהם.
בשבת תחכמוני
הרי שארגון כזה מתחיל להיות קיים, וההנהגה שעליו קיימת, והם יושבים בשבת תחכמוני לשלחן אחד, לדון על המעשה שיש לעשות, במה להתחיל ובמה להמשיך – מה הם הדברים שיובאו לפניהם להכרעה מידית?
ננסה לציין כאן לדוגמא אי אלה מן הדברים שאקטואליותם לציבור כולו ולכל איש יחיד בו תובעת פתרונות:
מה מן התכנית הנועזת והמקיפה שצוינה בתזכירו של ר' יוסף, או תכנית אחרת שנקבל עלינו, מה נתחיל וכיצד תהיה דרך ההתקדמות בתכנית-מעשים זו?
באיזו צורה ואופן נפעל למען הרחבת המסגרת של הארגון ומסייעיו? בירור הלכות והליכות כלפי הרחוקים מתורה ואמונה, למיניהם השונים שפשו ורבו בעם?
כיצד להתיחס ואיך להגיב כנגד הופעות בלתי דתיות ובלתי מוסריות שמתגלות אצל הנמנים על מחנה המאמינים, יחידים או רבים?
תכנית מינימלית מחייבת את כל אנשי הארגון לקביעת עתים לתורה? – שלא יהא אדם מישראל מוציא כל זמנו לכל דבר עיסוק, ולעסק התורה אינו מוצא זמן אלא משבת לשבת. מה מזמנו יתן ללמוד ומה ללמד?
מה יהיו אמצעי התנגדות לענין של גיוס בנות בארץ-ישראל?
קביעת יחס סופי בשאלת גיוס בנים שעוסקים בתורה בישיבות ואין פניהם וגם אינם מסוגלים לעשות תורתם אומנותם לכל ימי חייהם – שלא יהיו כמשתמטים בעיני עצמם ובעיני אחרים וכל מיני תוצאות לוואי שליליות אחרות הכרוכות בכך?
קביעת הלכה למעשה בשאלת העלייה לארץ ישראל – לאנשי חוץ לארץ.
קביעת עמדה ויחס כלפי האלימות בקנאות למען הדת.
קביעת מנהגים רצויים בחיתון בנים – שלא תהא ההוצאה מרובה על היכולת והיא מרגילה את בני הזוג ברמת חיים שאינם צריכים לה, אסורה להם, ואינם יכולים לעמוד בה, ואת הוריהם היא מביאה לידי דכדוך עניות ופשיטת יד ובהרבה מקרים גם לידי גזל, ולידי חילול השם.
סיום לדברי הסיום
שמא יבוא אדם ויאמר: מה לי ולתכנית הזו ולרוב דברים שבה, והלא ברור וידוע מראש שתכנית כזו לא תקום ולא תהיה ולא יבוא התיקון אלא בביאת משיח צדקנו –
כמה תשובות לדבר:
מי נביא, רואה רק שחור, ויודע מראש ובבירור גמור שתכנית כזו אינה יכולה לקום ולהיות? ומדברי ימינו הארוכים אנו למדים על מעשים כבירים ששינו פני הדברים לטובה בהרבה חלקי העם ולימים רבים, והם באו בעטיו של רצון חזק ושל איש אחד – אפשר שגם עתה, וביותר עתה, מפני שהקץ קרוב יותר מכל הזמנים שעד עתה, שניצוץ קטן וחלש אחד שיצא מרצונם הטוב של מאה אנשים מישראל קדושים, שהוא יבעיר מדורה גדולה להאיר ולהחם רבים אחרים וכו' עד סוף התיקון שבהכרח בוא יבוא.
אפילו נניח שכדברי השואל ח"ו כן יהיה – לעולם אין להימנע מלהציג תביעות אמת בכל עת ושעה ובכל התנאים. שכן אם תיקון עדיין אין כאן משום הצלה בלימוד זכות על המון בית ישראל יש כאן; –
אמרו החכמים הקדמונים ז"ל על הושע-בן-אלה מלך ישראל, שביטל פרדיסאות (מחסומים) שהעמיד ירבעם-בן נבט למנוע את עשרת השבטים מלעלות לירושלים לבית המקדש, בא הושע-בן-אלה וביטל אותם ואמר: 'כל הרוצה לעלות לירושלים – יעלה' – ולמה יצאה הפורענות על ישראל בימיו דוקא וגלו עשרת השבטים בימיו של הושע? –
הם שאלו והם השיבו : מפני שנטל הושע את הקולר מצווארו ותלאו בצוואר הרבים; –
כלומר, לפי שגם לאחר שביטל הושע את הפרדיסאות, לא עלה העם לירושלים לבית המקדש אעפ"י שאיש לא מנעם מלעשות כן, אז גדל חרון אף על ישראל, לפיכך גלו.
מכאן אתה למד גם צד טובה, שבשעה שעולה חרון אף ח"ו על רוב ישראל שעזבו ברית ותורה וסטו וסוטים מדרך האמת – אותה שעה אם יכולים ללמד זכות על ישראל ולומר שקרובי תשובה הם ולא חסר אלא ניצוץ ראשון שיבוא מצד יחידים מעטים שבהם – דבר זה לימוד זכות גדול על ישראל; – וקמי שמיא גליא שאכן כן הוא הדבר ועתידה היא החשכות להיעלם מכל פינות ומחנות בישראל כולו לכשידלק האור הראשון ואפילו קטן יהא בראשיתו.
וגם אלה המעטים בישראל יודעים זאת יפה שבהם הדבר תלוי לכשיבואו ויעלו ויתייצבו לעזרת ה' בגבורים; –
הלא יקומו!
גם אם לא יבואו היום – יבואו מחר. אם לא יעורו עתה – יעורו לאחר זמן. כלל ישראל מצפה להם, שכינה ממתנת להם – יבואו.
כבר אמר חכם אחד, נאמר: 'קשרם על לוח לבך' – מה תועלת בדבר זה שקשור על לוח הלב, והלב סגור? – אעפי"כ מוטב שיהיו קשורים שם קרוב לפתחי הלב – פעם אחת, הלב יפתח – והדברים נופלים ונכנסים שם…