בשני שירי הגעגועים לסבא אני נאחזת בזכרו ובעיקר בשבת שלו. השיר הראשון נתלה במרכזה של השבת – הקידוש שערך בבוקרה, ובשיר השני אני נתלית בשולי אדרתה-אדרתו של סבא אליהו בעת הסתלקות.
השירים הללו מדברים בכיסופיה של נכדה בכורה אל סב אוהב וקרוב, הממשיך ללוותה שנים לאחר שעזב את העולם בגופו, עתים נגלה ועתים נכסה. באמצעותם היא מלבה את הזיכרון כדי לדבוק עוד בסב שהיה והווה לה מבוע של חום ונוחם, חסד וקדושה.
סעודתא דעתיקא קדישא
מדי בוקרה של שבת היה סבא, ר' אברהם אליהו כיטוב (מוקוטובסקי) ז"ל, מזמין את כל מתפללי שיכון פאג"י ל'קידוש' צנוע בביתו. סבא היה עומד על הקהל שהצטופף ב'חדר הגדול', אחד משני חדרי הבית, לשמשו ולהשביעו ולענגו בצו'לנט שלו, בדברי תורה וחסידות ששמע ולמד בפולין, באגדות ובזמירות שבת. בהכנת הצ'ולנט ובשיפור מתמיד של טעמו היה סבא טורח מדי ערב שבת, ולא העביר זכות זו לא לאשתו ולא לבנותיו, כמו גם את הזכות להדיח את עשרות הצלחות שנותרו לאחר שהאורחים נסתלקו.
בזכרוני נמהל הבל הצ'ולנט בחום שעלה מסיפורי החסידים, מאמרות התורה ומניגוני זמירות השבת, שהביא מפולין. עצי הצפצפה הקרובים דמדמו את שמש השבת. האור בפני סבא מהובהב בזכרוני. אל ה'חדר הקטן', שם המתַּנו אנו, הנשים והבנות, קולות הגיעו: באזני העבריות הוסיפו קריאות ילדים ביידיש חן סתרים לזמירות הסוד. בחדרי זכרוני דהיום, מתערבלת היידיש הילדותית בזוהר הארמית הסתומה של האר"י, ושתיהן נטרפות בערפל הזמן והגעגוע. המבוגרים לא בעדנה שרו, אך חסדו של סבא, המתקין סעודתו באמונה שלמה ובשמחה, המשביע מטובו ושר בנהרת פנים 'אסדר לסעודתא' ו'חי ה", ניגר על הזיכרון הזה.
לסבא
בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָא בִּסְעוּדְתָא תִנְיָנָא
אָז הִתְעַנַּגְתִּי עָלֶיךָ וַדַּאי.
זוֹ הִיא סְעֻדַּתְךָ,
וַאֲנִי צִיץ שָׂדֶה עָקוּר מִשֶּׁכְּבָר
וּפָנַי זְעִירוֹת
בָּאתִי לִסְעֹד אֶצְלְךָ.
מֵעַל קִרְקוּשׁ כֵּלִים
מֵעַל קוֹלוֹת הַגְּבָרִים הַגַּסִּים: "ייש' כוח" "גוט שבת"
מֵעַל סְבַךְ רָאשִׁי הַקָּטָן
הֵהֵל מַבָּטְךָ תָּמִים
הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם.
כָּל יְקָר שֶׁחָזִיתִי בְּעֵינֶיךָ
שֶׁשָׁמַעְתִּי בְּמִלּוֹתֶיךָ רְקִיעִים
בִּזְמִירוֹתֶיךָ עֲנָנִים
וִיקַר טַעַם הַצּ'וּלְנְט שֶׁהֵכַנְתָּ
הֲלֹא בִי עוֹדֶנּוּ שָׁרוּי.
סְתָרֶיךָ שֶׁלָחַשְׁתָּ בִּי
בְּעֵת הִטְרַפְתָּנִי
עֲדַיִן מֵקִימִים אוֹתִי לִמְנוּחָתִי.
לֹא אֶחְסָר
(מתוך 'חוט של חסר', הקיבוץ המאוחד תשע"ג)
*
"יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכּוֹחַ זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ…" (ריה"ל)
עָצַמְתִּי תּוֹךְ פָּנַי
שַׁבָּת מִסְתַּלֶּקֶת.
נִגּוּנֵי סְעֻדָּתָהּ הַשְּׁלִישִׁית
הִתְאַמַּצְתִּי לַחְפֹּן.
כּוֹכָבִים שְׁלֹשָׁה –
וּבִבְשַׂר כַּפִּי סִימָנֵי צִפָּרְנַיִם.
מוֹצָאֶיהָ עִתִּים
מְלַחְלְחִים זִכְרוֹנִי
בִּמְבוֹאֵי פָּנָיו שֶׁל סַבָּא אֵלִיָּהוּ
שֶׁאַשְׁרֵי מִי שֶׁרָאָה פָּנָיו בִּמְרַק הַקְּרוּפְּנִיק
שֶׁטִּפּוֹתָיו לְכוּדוֹת בִּזְקָנוֹ הַשָּׁר.
לִי אֵין זָקָן
לִלְכֹּד כָּךְ אֶת הַתִּשְׁבִּי הַגִּלְעָדִי וְאֵת אֵ-לִי חִישׁ גּוֹאֲלִי,
רַק אֶצְבָּעוֹת שֶׁל תְּשׁוּקַת הִזָּכְרוּת אֲנִי שׁוֹלַחַת
וּרְוָחִים גְּדוֹלִים בֵּינֵיהֶן.
(מתוך 'אנא בשם', עם עובד תשס"ו)