"שלוש אבנים בונות שישה בתים" (ספר יצירה). כלומר מחיבור של שלוש אותיות שונות, אפשר לצרף שישה צירופים שונים ולהפיק שישה שורשים (וכן על זה הדרך "ארבע אבנים בונות עשרים וארבעה בתים" (שם) – האות הרביעית מכפילה ב-4 את מספר הצירופים
ראה זה פלא בהליכות אנוש על פני התבל: המיועדים לגאולה, עושים כל מה שבידם כדי לברוח מן הגאולה, ואילו הללו אשר כל עצמם אינם רוצים אלא להטיל כבלי שעבוד על הראשונים, דווקא הם מקרבים את קץ השעבוד ומביאים את הגאולים
ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל… ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם. יונתן בן עוזיאל, רש"י, ראב"ע ורד"ק, כולם פירשו זאת כהתנצלות על הקבורה, כלפי שמבקש לקוברו עם אבותיו. אך קשה שאם כן אין כאן מקומו, אלא בתחילת הפרשה כשקרא
חלוקת המכות לשבע-שלוש בשתי הפרשיות וארא-בא, הרמוזה גם בשתי האותיות הראשונות של הפרשיות, היא בכללות חלוקה בין המידות והמוחין, כאשר המידות-הרגשות (והדבורים והמעשים) הנגלים, הם כמו תולדות למוחין הפנימיים הנסתרים המולידים אותם,
ידועה השאלה בדבר אי התאמת הכלל, שבעים, לפרטים הנמנים בשמותם, בני יעקב ונכדיו, שמספרם שישים ותשעה. הבעיה מורכבת יותר, שכן בבני לאה נספרו בשמותם שלשים ושניים והכתוב כוללם ב"שלשים ושלש"; סיכום "הנפש הבאה ליעקב מצרימה... ששים ושש" תואם אכן לשמות
לאורך כל דרכו של יוסף, החן והיופי כמו צוררים זה לזה: כשיוסף נושא חן ואהוב אצל אביו, הוא (וגם אביו) נוטה לממש את העובדה: מתייפה בכתונת פסים, נוקט בעמדת ביקורת כלפי אחיו הנופלים ממנו, ושבוי או שרוי בחלומות של גדולה
דומה כי ימי כסלו וחגו חג החנוכה אין כמותם נאים לקרב את המקדש אל הלבבות, אין כיוצא בהם מיטיבים ומעמיקים להחדיר את אורו של מקדש אל סדקי הנפש הישראלית. זיוום הצנוע של "הנרות הללו" – שנמסך בהם מנוגה נרות מנורת
במידה רבה חודש טבת הוא היפוכו הגמור של כסלו. אם כסלו עומד בסימן "יוצר אור", הרי טבת סימנו "בורא חשך"; אם נתפוס את כסלו כפרי הנחמד למראה, יהיה טבת לעומתו – הגרעין הקשה שבקרקע; אם עניינו של כסלו להיות מוסיף
"שאלו פילוסופין את הזקנים ברומי: אם אין רצונו בעבודה זרה מפני מה אינו מבטלה? אמרו להם: …הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים למזלות – יאבד עולמו מפני השוטים?! אלא עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין" (עבודה זרה
"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" בניגוד לעשו שהלך "אל ארץ" – אל מרחבי ארץ ללא פחד וללא התקשרות למורישיו, ונאחז בה, כמפורש בסוף הפרשה הקודמת, הרי יעקב נשאר בארץ מגורי אבותיו ("שראוי לאדם לגור בעיר אבותיו לכבוד
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו וגו' כולנו מכירים את מאמר חז"ל (במסכת שבת קיט,ב) "שני מלאכי השרת מלווים לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע, כשבא לביתו ומצא נר דלוק ושולחן ערוך ומיטה מוצעת,
ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים. לדברי רבותינו, היה זה ביום מותו של אברהם, והנערים, לפי חשבון השנים, היו בני חמש עשרה – הגיל המתאים להיכנס לתלמוד, כפי ששנינו במסכת אבות.