פרשת השבוע והמועד

פסח כידוע משמעו דילוג. "...זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" – כביכול באורח פלא דילג המשחית במרוצתו השועטת ועקף את בתינו למראה הדם אשר על פתחי הבתים [ובמישור אחר:

טהרת המצורע שבפרשתנו, הנקראת בשנה זו בשבת הגדול הסמוכה לפסח, נכון לדורשה כלפי יציאתנו מן המצר הרע ו"מכל חולי וכל מדוי מצרים-הרעים", שהם כלל הנגעים ומיני הצרעת המיוחסים למצרים. מכות ומדוה מצרים דבקו גם בנו (ראה בתוכחה שבערבות מואב –

פרשת צו, בחציה הראשון, מתייחסת כמובן לפרשת ויקרא ומשלימה את פרטי מעשה הקרבנות כסדרן בפרשת ויקרא, מלבד השלמים שבאו כאן בסוף הסדר, בעוד ששם מקומם בין המנחה לחטאת. בפרשת ויקרא עוסקים בעיקר במביאים, בסיבת ההבאה ובמינו של הקרבן, ואילו כאן

ט. יום ועש"ק מצורע ושבת הגדול ח' ניסן, נשיא מנשה גמליאל בן פדהצור. מנשה בכור יוסף הוא 'יוסף שביוסף',[1] יסוד שביסוד, 'זכר שבזכר', ושמו מעיד עליו שיש בו נטייה לניתוק (כמו גיד הנשה), וכדברי יוסף בלידתו "כי נשני אלקים את כל

גד בכור זלפה שפחת לאה, משמש כפי הנראה ליהודה-דוד-המלך הגובר בבני לאה, כעין 'קומנדו' – יחידה מיוחדת למבצעים נועזים – לפעמים בעורף האויב – הדורשים כושר מעולה, נחרצות, זריזות יתרה, ויכולת הֵעלמות בלא להשאיר עקבות. כדברי רבותינו זלפה אמו צעירה

בספירת העומר מתחיל כעת השבוע השני, שבוע הגבורה. בעזרת ה' שהביאנו עד הלום, נמשיך כדרכנו להתבונן בסיפורי האבות על מנת להפיק תובנות פרטיות, דבר יום ביומו, המתקשרות לענין המלכות שהיא עיקר ענייננו כאן והיא גם היא מגמת פניה של הספירה

פרשת זכור לא חלה בסדר ויקרא אלא בשנים מעוברות, וגם זה לא תמיד. חשבתי על כן לחפש נקודות השקה בין השניים, וכידוע – בשם בעל השל"ה כמדומני – שיש לחפש ולמצוא קשר בין פרשת השבוע לתקופת השנה בה היא נקראת

רמזי תשובה במעשה הפרה במצוה זו של פרה אדומה הורתה לנו התורה את דרך התשובה הגמורה לאחר החטא, וכיצד מסלקין את החטא שלא ישאיר אחריו שום רושם כלל. אדם שנכשל בחטא, אפילו מתחרט עליו אחר כך ועוזבו, הרי החטא כבר

עניין פרה אדומה לפי פשוטם של דברים, הוא רמז-כפרה-בשורש של החטא הקדמון שהביא לעולם מיתה וטומאת מת, היינו טמטום של יאוש וחידלון לנוכח המוות האופף את הכול, ו'מדביק' את כל הבא במגע קרוב עמו; התחושה של תוקפו הנראה-כמוחלט של חוק

לאחר סילוק הדעת מכל הרעיונות של השנה הקודמת, נולד רעיון חדש לקראת ניסן שבו יוצאים ממצרים ומתחילה מלכות (ר"ה למלכי-מלכות ישראל, ונלמד זאת מיציאת מצרים בריש מס' ר"ה). הרעיון החדש הוא אם כן – איך 'ללבוש מלכות' ולהפעיל אותה במציאות,

לפי פשט המקרא, יתרו לפני מתן תורה בא. ואין בביקור הזה רמז על רצון לגיור והסתפחות אל תרבות אחרת, אלא הצהרת הזדהות עם הנרדף, והודיה לה' אלוקי המשפט והצדק, אלוקי אברהם (סבו של יתרו-בן-מדין-בן-קטורה) שלא נודע לו הוי"ה בשמו, אלא

ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם. מָרִים אותיות מִריָם – וכפי שאמרו רבותינו (תענית ט,א) שהבאר בזכותה, שעל כן פסקו המים כאשר מתה בקדש-מדבר-צין ככתוב בפרשת חוקת, ונכון אם כן להניח שכאן, במרה, תחילתה של באר מרים.