שבת הפסקה שנייה / ר' עודד כיטוב

בשולחן ערוך אורח חיים (תרפה,ו) מובא (מהרי"ף בסוף מגילה) סימן לשבתות ההפסקה בתוך ארבע פרשיות: ב-ו, ד-ד, ז-טו, ו-ב-יו.

פירוש: א' אדר יכול לחול בימי שני, רביעי, שבת וששי (סדרתים כאן לפי הסדר שברצוני לדבר אודותם בס"ד).

• כשחל א' אדר ביום ב', תהא שבת ההפסקה ביום ו' אדר. נמצא רצף השבתות כך: שקלים – כ"ט שבט (או אדר א'); הפסקה – ו' אדר; זכור – י"ג בו; פרה – כ' בו; החדש – כ"ז בו.
• כשחל א' אדר ביום ד', תהא שבת ההפסקה ביום ד' אדר, ונמצא רצף השבתות: שקלים (כ"ז שבט או אדר א'); הפסקה (ד' אדר); זכור (י"א בו); פרה (י"ח בו); החדש (כ"ה בו).
• כשחל א' אדר ביום ז'. תהא שבת ההפסקה בט"ו בו, ורצף השבתות: שקלים (א' אדר); זכור (ח' בו); הפסקה (ט"ו בו; שושן פורים); פרה (כ"ב בו); החדש (כ"ט בו).
• כשחל א' אדר ביום ו', תהיינה שתי הפסקות: ב-ב' אדר וב-יו (=ט"ז) בו, ונמצא רצף השבתות: שקלים (כ"ה שבט או אדר א'); הפסקה (ב' אדר); זכור (ט' בו); הפסקה (ט"ז בו); פרה (כ"ג בו) והחדש (א' ניסן).

מבט קל מגלה שהצד השווה בכל ארבע האפשרויות הוא שפרשת פרה והחודש לעולם סמוכות זו לזו; בין שקלים לזכור ישנה הפסקה בשלוש מתוך ארבע האפשרויות, כשהחריגה היא האפשרות השלישית, בה חל א' אדר בשבת; הפסקה שנייה, בט"ז אדר, קיימת רק באפשרות הרביעית, בה חל (כמו בשנה זו) א' אדר ביום ו'.

 

ההסבר הניתן לתופעות הללו הוא כך: ארבע הפרשיות, כמו כל רביעיה בתורה, הרי היא הוויה שלמה, וממילא יש לכוונה כנגד שם הוי"ה ברוך-הוא המהווה כול[1]. שורש ורמז לעניין הזה בתורה מופיע בסדר ליל פסח, העושה 'סדר' מתוקן לכל השנה, ולכן רבו בו הרביעיות, וראשונה לכולן ארבע לשונות של גאולה, אודותן נאמר למשה:

"…אני הוי"ה; וארא (אל האבות) בא-ל ש-די ושמי הוי"ה לא נודעתי להם; לכן אמור לבני ישראל אני הוי"ה, והוצאתי… והצלתי.. וגאלתי.. ולקחתי… – וידעתם כי אני הוי"ה". כלומר עכשו שמגיע זמן מימוש ההבטחה צריך 'לעשות סדר' ותכנית עבודה שעיקרה ארבעה שלבים שמתוכם עולה ומתממשת ומתגלה הוויה שלמה ומפוארת.

חודש אדר, שכולו מכין וסומך את גאולת ניסן, מסודר אם כן גם הוא בארבע פרשיות, שגם לפי פשוטן הכנות הן לניסן. תוכן או רמז ארבע אותיות השם המפורש המהווה-כול הוא בכללוּת: י' – חכמה, ה' – בינה, ו' – ששת מידות הלב (הרְגשות), ה' – המלכות, כלומר המעשים והדיבורים בשטח. השניים האחרונים הם כמובן נגלות (ככתוב והנגלות לנו ולבנינו) ביחס למוחין – חכמה ובינה המולידים ומוציאים החוצה את הבנים-הצאצאים, את המידות והמעשים, וקרויים לפיכך 'אבא' ו'אמא'.

בדרך כלל מופיעים השלבים – כאן כמו בלשונות הגאולה – מסוף השם לתחילתו, 'מלמטה למעלה', ולענייננו בקיצור נמרץ: שקלים הוא המעשה, הכנת האמצעים החומריים; זכור הוא גיוס הרגש החם לביעור עמלק הקר, חסר הלב (=להב), המקולקל במידותיו; טהרת הפרה שייכת לאמא-בינה, וחודש-קודש לאבא-חכמה.

בין המוחין והמידות עומדת הדעת שעניינה חיבור-מוליד, ושם 'בפרשת דרכים' – כמו מיצר הגרון שבין הראש לגוף – עומד עמלק נטול הדעת ומנסה למלוק ולהפריד הראש מן הגוף, המידות מן המוחין והבנים מן ההורים, וממילא גם את הבנים – הרגש והמעשה – זה מזה. משום כך בטרם מחיית עמלק, שעיקרה בפורים שבאמצע, יש בדרך כלל הפסקה ושהות בין המידות והמעשים – לא כל מעשה טוב מפעים את הרגש שבלב, כמו שלא כל רגש מביא אוטומטית לידי מעשה; אמנם במוחין – "אבא ואמא זיווגם תדיר" ולעולם הם שוכנים יחד ופועלים בהדדיות רצופה ומהירה, לפיכך לעולם אין הפסקה בין פרשת פרה לפרשת החודש.[2]

 

לאור האמור, פשוט כי האפשרות המובחרת, ה'חלקה' ביותר, היא האפשרות השלישית, בה חל א' אדר בשבת, וכנראה מכוח הצטרפות קדושת השבת לקדושת ראש חודש מתחברים ומתמזגים היטב המעשים עם המידות-הרגשות ללא הפסק ושהות ביניהן. ההפסקה היחידה היא בט"ו באדר שהוא עצמו פורים, ובו קורין (במוקפין) בתורה בפרשת "ויבוא עמלק". ההפסקה עצמה נעשית מינה-ובה דעת מחברת היטב בין ההורים לבין הצאצאים שמחוברים גם הם היטב בינם לבין עצמם. זוהי אם כן הקביעוּת ה'הרמטית', ההדוקה והיפה ביותר של סדר הפרשיות, שמתחילות בראשון של אדר, מסתיימות באחרון של אדר, ומפסיקות-מתחברות באמצעיתו, בשושן פורים.

יש לציין שזוהי אכן גם הקביעות של שנת המשכן הראשונה בה מדובר רבות בתורה, שהרי ביום החודש הראשון בשנה השנית הוקם המשכן ככתוב, הוא היום שנטל עשר עטרות: ראשון למעשה בראשית וכו', ונמצא אדר שלפניו (שהוא לעולם חסר) מתחיל ונגמר בשבת.

אבל מה פשר הקביעות הרביעית, קביעות ו-ב-יו שחלה בשנה זו? מצד אחד זו השנה בה מתרחבות ומתפשטות ארבעת הפרשיות על פני שש שבתות ושלושה חדשים, שבט אדר ניסן; גם בהמשך רישומה של הקביעות הזו ניכר לטובה, כי הקרבת העומר ממחרת הפסח יחול ביום ראשון בשבוע ונמצאו שבע השבתות תמימות כפשטן, וכמפורש בדברי רבותינו שמעלה יש בדבר. אבל מה עניינן של שתי ההפסקות בתווך? הפסקה ראשונה ניחא – כמו ברוב השנים וכמבואר, אבל מה עניינה של ההפסקה השניה שאף לא חלה בפורים?! הלא כל ענייננו לחבר הכול וללחום בעמלק המולק ומפסיק ומנתק, האם ההפסקה הזו שם בפרשת הדרכים, במקום העלול לניתוק, אינה משחקת לידיו של עמלק שזה עתה, בפורים, מחינו את שמו וזכרו?! האם אין לחוש שיתנער הנחש מעפרו ויתעורר לחיים-חיי-מות שלו כשאנו מפסיקים-מרפים מן הנושא ומרצף ההתקדמות?!

אין לנו אלא לומר שבשנה זו (שכולה בהתפשטות-התרחבות כנ"ל, ואף היא "שנה תמימה" ומרובת ימים יותר מכל שנה) 'מתמתח' הפורים וממשיך וחודר לתוככי שבת ההפסקה, כך שממילא נמצאת היא גופא גם מחברת (כנ"ל בקביעות ז-טו). כי הנה מצינו 'פורים משולש' בכרכים כשחל ט"ו להיות בשבת, שמתחיל החג בי"ד, בו קוראים המגילה, ומסתיים בט"ז בו משלחים מנות ועושים משתה ושמחה – תהא לנו אפוא הופעה נוספת של פורים משולש – ולאו דווקא בכרכים – של שלושת ימי שמחה רצופים[3], וכמנהג ישראל לעשות גם בשושן פורים סעודה הנמשכת לליל ט"ז, וגם כשחל בערב שבת רבים פורסים מפה בתוך הסעודה ומקדשים, כך שמתמזגת השבת גם בפועל עם הפורים.

ואף שכתוב "ולא יעבור", אשר מזה למדו חכמים שלא להוסיף זמנים לבני הכפרים אלא לפני הפרוזים והמוקפים ולא לאחריהם – היינו לענין איחור קריאת המגילה שנמצאנו 'עוברים לסדר היום' בלא להתייחס אליו כלל, אבל משהתחלנו וקראנו כמצוות הימים – לענין השמחה יש לפרש (או לדרוש) "ולא יעבור" – לא יפסוק. וכענין שמצינו בקול שופר של מתן תורה ש"לא יסף" גם במשמע של 'לא פסק', כי בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומעוררת על עלבונה של תורה, וכן מן הפורים יוצאת שמחה תמידית כבסיס לעבודת כל השנה, וככתוב וטוב לב משתה תמיד. ואם בימי חול אין כאן אלא רשימו בעלמא, הרי שבשבת הסמוכה לפורים יש כאן חיבור והמשך שמחה בגילוי גמור עד שהיו לאחדים יום הפורים עם יום השבת.

קשר הפורים עם השבת הוא גם קשר ענייני, עמוק ופנימי: הרי ידוע שהשבת "קביעא וקיימא" מששת ימי בראשית מאת ה' מקדש השבת, בעוד שהמועדים-הזמנים "ישראל מקדשי". [יושם לב שכל מועדי התורה חלים בחדשים המתקדשים 'בזמנם', בשלושים של החודש הקודם על ידי בית דין של ישראל, ולא על ידי 'קידוש שמים' בבית דין של מעלה]. פורים שעניינו גורל [וחל בחודש המתקדש בידי שמים 'שלא בזמנו'] דומה במידה מסוימת לשבת, וניתן להתבטא שכמו שכל המועדים, ה'שבתונים הקטנים', נולדים ונמשכים מכוח השבת הקבועה בראש פרשת המועדות[4], כך הם חוזרים ו'משתפכים' אל הפורים שהוא "סוף כל הנסים" ובא לאחר תום שנת המועדות. לשון אחר: פורים מחזיר את כל המועדות אל שורשם השבתי הקבוע ועומד מן הבחירה-הידיעה האלקית, הבאה לביטוי בגורל אשר "מה' כל משפטו" ככתוב.

יש לזכור גם כי "בשבת ניתנה תורה", ואם כן, פורים בו "מאהבת הנס" קיימו וקבלו מחדש את התורה (מה שבא לביטוי במקרא מגילה, שהיא כדברי רז"ל חידוש הנביאים הראשון והיחיד "מלמטה למעלה" בדרך תורה שבעל-פה שזכה ליכתב, וממנו ומכוחו אינספור חידושי תורה שבעל-פה), גם הוא בבחינת שבת של מתן תורה.

* * *

ההפטרה שהפטרנו בה השנה בפרשת צו, מדברי ירמיהו על הקרבנות, מאוד לא מצויה, ונקראה לאחרונה לפני עשרים שנה ויותר. נדרוש לענייננו את הפסוקים בהם מסיימים את ההפטרה: "כה אמר ה': אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום ה'".

חכם גבור ועשיר הם שלושת הדברים עליהם מכריז-קובע המלאך הממונה על ההריון אודות הוולד הנוצר, לפיכך אל יתהלל בהם אדם כאילו משלו המה, כי אם בזאת יתהלל, בדעת אלקים ("השכל וידוע אותי") הקושרת את כולם לחיוּת העליונה ומַפרה אותם, בניגוד למודעות העצמית הנפרדת ומפרידה ומקצצת בנטיעות וממיתה, תולדת נחש-המן-עמלק, והיא-היא יראת שמים שאינה קבועה מגזרת המלאך הנ"ל, כדברי רז"ל, כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ואם זכה לדעת אמת מייחסים אליו גם את החכמה הגבורה והעושר ויוכל להתהלל בהם.

והם הם גם השלושה כתרים שמנה רשב"י באבות, ורמוזים בשלושה זרי הזהב שבכלי המקדש: כתר תורה (הזר של הארון), כתר כהונה (זר מזבח הזהב) וכתר מלכות (זר השלחן) – "וכתר שם טוב עולה על גביהם", כלומר מתנֶה אותם, כנגד הדעת (שאולי רמוזה בשמן הטוב של המנורה, הגבוהה מכולם).[5]

לעניננו – העושר (וכתר מלכות) כנגד שקלים כמובן; הגבורה (וכתר כהונה-עבודה) כנגד זכור, להתגבר על עמלק הכופר באפשרות שכינה במקדש ובעבודתו; והחכמה (-הראיה כנודע) כנגד פרשת החדש. ועיקר המשימה היא לדעת לחבר היטב בשטח שבין האמא-הבינה[6], שמקושרת אל האבא-התורה-החכמה-החדש, לבין הבנים, וכפי שראינו ישנם פנים שונות לחיבור הזה. [וכשאין החיבור עולה יפה, עלול חס ושלום להגרם חורבן בידי עמלק הפושט ידו  בזבול, ואין הכסא-המקדש שלם כל זמן שזרעו קיים, משום כך הפסוקים הללו הם גם סיום הפטרת תשעה באב!].

ואם באנו לכאן, נדרוש לענייננו גם את הקרבנות הסדורים בפרשת צו: העולה-כליל היא שורש הכול, הכיסופים האינסופיים התמידיים שלמעלה-מעלה מכל ביטוי; המנחה-מנחת-עני ומנחת-כהן-גדול היא מתנת השקלים בה עשיר ועני שוים, החטאת והאשם הם פנים שונות של ניקוי מאחיזת עמלק, ואילו התודה והשלמים, "שני רעים שאינם מתפרדים", כנגד פרה והחדש.

[1] שאין בפרט אלא מה שבכלל, ולכן גם בכל נושא פרטי, קטן או גדול, 'טבעי' שתתגלה הוויה שלמה.

[2] הדעת בפנימיותה מחברת גם בין שני ההורים, ולפיכך היא בדרך כלל מכלל המוחין וכלולה בבינה, כמו ששנינו באבות "אם אין דעת אין בינה" ולהיפך. אך ידו של עמלק בדרך כלל אינה מגעת לפגוע בדעת הזו הפנימית, ועיקר עסקו לנתק את הדעת המחברת מוחין למידות.

[3] "וביום שמחתכם – אלו השבתות" כאמור בספרי.

[4] מה שבא לביטוי מוחשי ב'שבת הגדול', מכוחה קבלנו אומץ רוח לקחת את השה-אלוהי-מצרים לשם פסח, המועד הראשון הסמוך אליה, כבן בכור לאמו, ושעל כן קרוי הוא עצמו 'שבת'.

[5] "כתר" הוא השורש והמזל שאינו ביד האדם, ואילו הדעת מצד אחד היא מופנמת בתוך הקומה והיא ביד האדם כנ"ל, אבל שורשה בפנימיות הכתר שלמעלה-מעלה מכל הכתרים, ודי למבין.

[6] שכלולה כאן עם הדעת כנ"ל. בינה גם מלשון ביניים.