בפייסבוק רגילים לסמן זה על דבריו של זה בסימון המוסכם "אהבתי".
אהבתי את הצירוף היפה על משה ה'מִדבָּרִי', שקשה לו להאמין שיתיישב המסר האלוקי בקרב העם בלא אהרן היושב ומתיישב בתוכם מאז ומתמיד, את מהותו הטוטליות רדיקליות של משה לגבי כל רגע בו הוא נתון שמתקיימת בו אותה מהות שמצאנו אצל רבי טרפון "ממשיכו" במשנה המתמצה במימרה "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה".

נגעה ללבי מהות זו של משה הנפקד הכי נוכח שיש כפי שהוא כה מוחש פרשת ואתה תצווה, כבדבריך אלה:
הקדשת הכהנים והלבשתם ומשיחתם ומילוי ידם לעבודת המשכן. כל ריבוי פרטי המעשים שבפרשה מתייחסים למשה במודגש, והוא זה המצווה לעשותם במו ידיו [וכפי שמנה אבא ז"ל, הריהו 'נזכר בנסתר' כמאה ושלושים פעם], ומכל מקום "כתר כהונה זכה אהרן ונטלו וזכה לזרעו אחריו", ואילו משה גופו, הכוח המניע הפועל ועושה הכול, הריהו 'בהסתלקות' – כמו נמחה שמו ושם זרעו מן השימוש בפועל בבגדי כבוד ותפארת. משה כמו-מרחף ממעל למשכן כמלאך 'בחלוק לבן'.

הדברים לוקחים אותי ל"מטרוניתא דהיום" (אף שהוא כינוי לאהרון ולא למשה), היינו לאשה הפמיניסטית העולה על בריקדות (חוויה שהיא מאד נוכחת אצלי בנווה דניאל), ואומרת:
לא עוד במסתרים אשב בדד כלא אדם
ואחכה לי משם עם אותה פאם
שתשרשוני משם
(כמאמר: "שרשה לה פאם)
אלא אצא בחוץ ואתגלה
לעיני כ ו ו ו ל ם.
ושואלת אני אותך גם אותי, כשדמותו של משה מרחפת מעלי:
מהי משמעות ההתגלות (או התגלעות?) ה"נשית הנסתרת" בעת הזאת?
שמא (עם כל הסיגים שמושכת ההופעה המחודשת בצורתה המוכרת אפילו המכוערת), בשורה יש בה על הופעה מחודשת של אותו נפקד מפורסם, משה הנעלם הנאלם, אותו שלא נכנס לארץ, לא ברמת האדמה ולא ברמת האדם, לא ברמת איזה רמה גבוהה או הר נכון הנראה במרחק,
נסתר עד היום באיזה גיא שנצטווה לקולטו לאחר הלווית היחיד שהלך אחר מיטתו ודאג לטשטש מעיניים בולשות עקבות מתתו.
מתי מתי מתי יופיע הוא שוב עלי אדמות כלל לא מדבריות במציאות חדשה שהפריחה את כל השממות ואיפשרה למחולל כל לשלוחו להתגלות?

מסירות נפשו המוחלטת של משה רבינו לעם ישראל, באה לידי ביטוי גם בהיותו מגלם בעצמו את כל התפקידים שלאחר זמן יתפצלו וייועדו לאנשים שונים – משה היה מנהיג / מלך; שופט ששפט את העם בעצמו מבוקר עד ערב (ולאחר זמן, בעצת יתרו, נעזר גם באחרים); נביא, שלא קם כמוהו בישראל, וכהן – בשבעת ימי המילואים שבחניכת המשכן.
קשה להבין כיצד אדם אחד מילא בעצמו את כל התפקידים האלה. ברור אפוא שהוא הקדיש את כל כולו לעם ישראל. ונעשה צינור המקבל את השפע וההדרכה מלמעלה ומורידו למטה בביטול עצמי גמור.
אולי ישנה חשיבות מיוחדת לכך שבתחילה ובבסיס, תפקידים אלה גולמו בידי אדם אחד – משה – שהוא היה מעין "איש האלוקים" המאחד את הכל, ומצרף אותם לאחדות אחת, ושלמעשה תפקידים אלה אינם אלא היבטים שונים המשלימים זה את זה ומובילים לשלמות אחת.
– אלא שזאת מסוגל היה לעשות משה רבינו ע"ה בלבד, ואמנם בהמשך נתמנו אנשים שונים לכל תפקיד ותפקיד. וכבר בפרשתנו נצטווה משה לחנוך את אהרן ובניו לכהנים ולמשחם. וכעבור זמן נתמנו גם שופטים ומלכים בישראל.
– בעולם המפוצל שלנו, ראוי שכל אחד ואחד יתרכז בתפקידו הוא, וישתדל להפיק ממנו את המירב. שהרי הרשות השופטת, למשל, תפקידה לעשות משפט צדק, ואילו ההנהגה, צריכה להתחשב גם בגורמים שעל פני השטח, להתפשר ולאזן ביניהם. ולא מתקבל על הדעת שאדם אחד ישא בתפקידים אלה בו-זמנית, מה גם שפעמים רבות קיים ניגוד אינטרסים של ממש,ביניהם.

מחשבות אלה עלו בי בשעה שקראתי את מה שכתבת.
יישר כחך!
רות