תגובות לפוסט: הנכחת הייעוד הגדול / ר' אליהו כי טוב

מאת: רות בן ארזה

רות בן ארזה — Tue, 19 Jan 2016 18:30:32 +0000

יוסי היקר,
תודה רבה לך על דבריך. גם אני חשה כמוך, וברור לי שתודעת הגדלות הנלווית למעשים היומיומיים שלנו, ועוד יותר –
בעת הקשיים הפוקדים אותנו, היא זו המסייעת בידינו לשרוד אותם, ולצאת מהם מחושלים אף יותר.
אכן, לפעמים אנו נזקקים למישהו מבחוץ שיעורר אותנו ויפנה את תשומת לבנו לכך.
תבורך!
אמא

מאת: רוחה

רוחה — Wed, 06 Jan 2016 20:08:56 +0000

יוסי תודה. השכלת לבטא טוב ממני מה שחשתי גם אני במאמר; את נקודת ההרמוניה המתקיימת רגע רגע בתוך המציאות היומיומית עם המעיין הנעלם הקבוע בנפש. זה קורה אפילו בלי כוונה יתרה (אלא אם כן בוחר האדם בחירה "הדוניסטית", בסתמיות המסתפקת בנהנתנות רגעית שאין בינה לבין העונג במובנו היהודי דבר), הקשר הזה עם התמונה הגדולה, עם ההתגלות החד פעמית השלימה, עם המפגש האחד והמאחד של כל המציאות החרוץ בנפש, נותן לכל רגע מקום בנצח ושמחה ב"חייו" כך שגם אם קטן ונבדל הוא, לעולם יהיה מחובר.

מאת: יוסי בן ארזה

יוסי בן ארזה — Tue, 05 Jan 2016 05:28:27 +0000

בתגובה על רוחה.

שלום אמא ורוחה
תודה על תגובותיכן הנכוחות. שתיכן מדברות על הצורך בתודעת שני הקצוות – ההווה הפגום מול העתיד המפואר, ומדגישות את הפער ואת תוצאותיו – הסיכון (התדמיתי או המציאותי) שבניתוק מהמציאות העכשווית, והמתח היוצר.
אכן, מלבד הדברים הללו הנכונים כשלעצמם, אני שומע במאמר צליל הרמוני יותר, בו אדם חי בתודעת גודל בהתנהלותו היומיומית הקטנה.
תודעת הגדלות המלווה אותנו בתוך המציאות על מצריה, היא גם הגשר לעבור את המצרים.
ולעתים גם בשעת קוצר רוח ועבודה קשה, שאף התודעה בקטנות, יש גורם חיצוני (כאן הוא משה רבנו) הפונה אל הגדלות הנעלמת בנפש – אולי היא תקיץ מעלפונה, אם לא עכשיו לאחר זמן.
כל טוב, יוסי

מאת: רוחה

רוחה — Mon, 04 Jan 2016 20:57:40 +0000

בעצם אנו חיים על המתח הזה בכל יום תמיד וממנו ובו הכוח היוצר שבנו, ממנו האמונה והביטחון וממנו אמורה לנבוע כל התנועה שלנו בעולם. זיכרון ההתגלות בסיני לנוכח המשברים שלאחריו נותן מעמד לכל התורה ההולכת ומתפרטת בדרכה לקרקע המציאות. חווית הפער שבין החזון השלם לבין חלקיות ההווה היא תמצית חווית החיים.
איך ואם וכמה לחיות את ההווה החלקי, המוגבל והמשמים, השואב אותנו אליו בתובענותו כי רבה ובסכנת השכחה הכרוכה בו, אל מול החזון הגדול שגם אותו אנו נושאים איתנו כזיכרון חי ופועם וצרוב ומתהפך בנו כל יום כל היום (3 פעמים בתפילה) כחומר חותם.
בחגי ובעזרא מתוארים רגעי קיצון כאלה שבהם מתקיים מפגש קשה בין שני הקצוות:
בחגי, ב, ג מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר אֲשֶׁר רָאָה אֶת-הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם:
ה אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-כָּרַתִּי אִתְּכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם וְרוּחִי עֹמֶדֶת בְּתוֹכְכֶם אַל-תִּירָאוּ:
ו כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ וְאֶת-הַיָּם וְאֶת-הֶחָרָבָה:
ז וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל-הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת-הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר ה' צְבָאוֹת:
ט גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד- הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן-הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת:

ובעזרא ג, יב וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם- וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת-הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל:
יג וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד-לְמֵרָחוֹק:

מאת: רות בן ארזה

רות בן ארזה — Mon, 04 Jan 2016 18:03:09 +0000

הדברים האלה מאד מדברים על לבי, וראויים מאד להישמע דווקא בעולמנו הטכנולוגי והמעשי, בו מבקשים לראות תוצאות מיידיות של כאן ועכשיו בכל מעשה.
לצערנו אין לנו כיום הרבה אנשים בעלי חזון וראייה לטווח רחוק השואפים ומצפים לתיקון עולם במלכות ש-די, ואלה הקיימים ומפיצים את חזונם, זוכים, לרוב, לחוסר אמון, ולתגובה סקפטית מצד השומעים, ואף נראים בעיני הבריות, לא פעם, כהוזים וכמנותקים מן המציאות.
שמחה שהדברים הועלו כאן, והלואי וישאירו רישומם בלבות הקוראים.