ספירת המלכות, התחתונה בספירות, המובן הראשוני שלה הוא – בניגוד לטעות רווחת – אינו מדגיש את המלך, אלא את בני המדינה, 'הציבור הרחב', הפשוט, ה'עממי' והסתמי (עם מלשון עמום) הממלא את רחובות הממלכה ובעצם מהווה אותה. משום כך פנימיות ספירת
ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו. וכי כך הוא החשבון , והלא לא היה צריך לומר אלא 'מאה מכם שני אלפים ירדופו (- יחס של אחד לעשרים כמו בחמשה-מאה)?!' אלא אינו דומה מועטין העושים את התורה למרובין העושים
אם ההוד הוא האחרון במידות הפרטיות (ראה מלכות שבהוד), הרי מעתה ואילך עוסקים אנו ב"כוללים", ושבוע היסוד הקרוי כל בפסוק הספירות ("לך ה' הגדולה (- חסד כנודע) והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל (בגימטריא יסוד) בשמים ובארץ, לך ה' הממלכה"),
ידוע מדרש רבותינו בגמרא (יומא פה,ב) "וחי בהם – ולא שימות בהם", ללמד על פיקוח נפש שדוחה את השבת ואת שאר המצוות, מלבד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים שבהם "יהרג ואל יעבור", אם ממקרא אם מסברא. ונשאלת השאלה: הרי
באות ט"ו דוּבַּר על מחיית עמלק (הגס) הקודמת להעמדת מלך מבית דוד – ורמוזה בהשבתת השאור של ערב פסח, בטרם התקדש חג, בו מופיע בכבודו המלך ה' בתוך מצרים ונעשים כל ישראל בני מלכים, 'בני חורין' שמלכם בראשם – ועל
במלכות שבנצח נכון לדבר על בחינת הארץ שבמשה, הקרוב יותר מצד טבעו הראשוני לשמים (ראו בנצח שבנצח). מראשית הגילוי בסנה ולאורך כל הדרך ברור שכל מגמת הפנים לצאת ממצרים אל ארץ טובה ורחבה, להוריד תורה מן השמים לארץ ולעלות מן
בהוד שבנצח נציין את קרני ההוד של משה, שזכה להם ברדתו מהר סיני בשלישית ושני הלוחות האחרונים, "לוחות של בעלי תשובה" בידו, ככתוב בסוף סדר כי-תשא. בדרך כלל הנצח נחשב כח מופנם, לעומת ההוד הניכר על הפנים, כאשר התוך יוצא
נראה כי כאשר אמרו חכמים ש"כל התורה כולה נאמרה בסיני ונשנתה באהל מועד ונשתלשה בערבות מואב" – במעמד הזה, שהיה בהקהל-סביב-אהל-מועד, נשנתה, כבמעמד-סיני שחנו בו כל ישראל נגד ההר וקרוי "יום הקהל" (בדברים יח,טז), וכחזרת הדברות (שבלוחות שניות) במשנה תורה
שמרתם מצוותי ועשיתם אותם, אני ה'. ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדשכם (כב,לא-לב). לפי ההקשר הקרוב, הדברים מוסבים על אכילת הנותר-לבֹּקֶר מן התודה, שמדובר בו בפסוק הקודם. אכילת קדשים במצב לא אופטימאלי יש בה
שבוע הנצח עומד באמצע הספירה, וכך יום הנצח בכל שבוע (והשנה – תשע"ו – גם באמצע ימי בראשית). אמנם תפארת-יעקב נחשבת בדרך כלל גוף ומרכז מידות הלב, וכמובן ההוד קובע ברכה לעצמו בזכות ל"ג בעומר, אבל עם כל זה "אמצעי
הנגעים כאב-טיפוס למחלות בכלל במובן מסוים נכון לומר שפרשיות הנגעים מתייחסות בעצם למכלול סוגי המחלות בתורה. בפרשת בשלח, לאחר המתקת מי מרה, נאמר: אם שמע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חקיו, כל המחלה אשר שמתי
נכון ומתבקש לומר כי גם "קרבנו" הנורא של אהרן בו ביום במיתת שני בניו וקבלת הדין שלו בדממה, גם הוא נמשך ממעשה העגל, וכפי שאכן העירו חכמינו על הפסוק הנזכר "אין השמדה אלא כילוי בנים (שנאמר ואשמיד פריו ממעל)"