עם צאת נשמתה היתרה של השבת נפטר סבי, אברהם אליהו כי טוב (מוקוטובסקי). בשעת לילה מאוחרת של מוצאי שבת נערכה ההלוויה, והוא נטמן בחשיכה בהר המנוחות שבירושלים. אחרי מיטתו פסעו חבריו הותיקים לדרך – אנשי קהילת פאג"י, תלמידים משכבר מבית הספר 'שילה' שהקים, חסידים ואנשי מעשה ועוד רבים מאנשי ירושלים. בין המלווים בלט חברו הוותיק זה עשרות בשנים, הקבלן הידוע ר' אברהם טרֵגֵר, יחד אתו חלם סבא את חלומותיו הגדולים ואף מימש את חלקם. אל המלווים את המיטה הצטרף גם הרבי הזקן מאמשינוב – איש סודו וידיד נפשו של סבא. בחשיכה שמסביב לקבר הפתוח שמעו המלווים את הרבי הקשיש זועק 'והַחַי יִתּן אל לִבּו' ונתנו אל לבם. הייתה זו הופעתו האחרונה בציבור של הרבי, חודשיים לאחר מכן נטמן גם הוא בהר המנוחות. יהיו הדברים המובאים כאן לעילוי נשמתם של סבי ושל רבו זה.

לציבור הרחב ידוע סבא בשמו הספרותי 'אליהו כי-טוב', וכמי שחיבר כמה ספרים ובראשם 'ספר התודעה' (מהדורה ראשונה – תשי"ח). ספר זה, שלא נס לחו כבר חמישים שנה ושזכה למהדורות רבות מספור, היה ומוסיף להיות פסגת יצירתו הספרותית של סבא, למרות שהוא הוסיף עליו כמה וכמה ספרים, ביניהם 'איש וביתו' (תשי"ז), סדרת 'חסידים ואנשי מעשה' (תשט"ו-תשכ"ו), 'סדר ליל פסח' (תשכ"א) ויצירת הענק 'ספר הפרשיות' בה השקיע את כל מרצו בשנות חייו האחרונות. מעט מציבור קוראיו של סבא יודע כי דמותו כסופר אינה אלא גלגול נוסף ואחרון בחיי מעש ארוכים, שמרכזם עשייה חינוכית, חברתית ופוליטית לאורך שנים רבות. למעשה, פנה סבא לכתיבה רק כשנתייאש במידה רבה מן העשייה הציבורית, אז השקיע את כל כוח מרצו, ידענותו, חריפותו ושנינותו במפעלי הכתיבה ובהוצאת הספרים שהקים.

סבא נולד בשם אברהם אליהו מוקוטובסקי וגדל בעיירה אופולה שבפולין למשפחה של חסידי פשיסחא, לאמו רחל ולאביו מיכאל – יהודי צנוע ותלמיד חכם שזכה להיות מתלמידיו של 'הכהן', ר' צדוק מלובלין. החריפות הפשיסחאית, הציניות הקוצאית הנוקבת ותחושת האחריות החברתית מבתי החסידות של וורקא ואמשינוב נכחו בבית החסידי בו גדל, והפכו לשיטות חינוך מקוריות שהנהיג האב בנסותו לחנך בהם את הבן השובב והעקשן. שובבות זו של סבא הפכה להיות סימן היכר שלו עבור כל מי שהכירו. הייתה זו שובבות טבעית בניחוח חסידי-פולני מיוחד במינו. התמזגו בה עוקצנות חריפה ואהבת אדם ועולם, בוז פשיסחאי לכל שררה ושלטון, לכל מתחסד ומתחנף, ודחיפות מעשית ואחראית לגורלו של הפרט והכלל.

כנער צעיר ותוסס חיפשה נפשו של סבא חלומות גדולים השלובים במעשה ובאחריות. כך הגיע סבא עד מהרה לחבורה הערנית של 'צעירי אגודת ישראל' שהתארגנה אז בווארשה, בחסותם של הרבי הנערץ מגור ה'אמרי אמת', ושל אלכסנדר זושא פרידמן – איש אציל ועדין נפש שהנהיג את אגודת ישראל הוורשאית. אל חבורה של צעירים חסידיים אלו הצטרפה דמותו המופלאה של אדם אחד, צעיר לימים אף הוא, שהילך עליהם קסם והפך עד מהרה למנהיגם. היה זה ר' יוסף בּיֵיגוֹן, חניך ומחנך בישיבת מיר הליטאית, ששינה את דרכיו והפך חסידו של הרבי הזקן מגור. במצוותו של הרבי ריכז בייגון את החבורה הצעירה והחדיר בהם תחושת שליחות חינוכית. הוא שגרם להם להבין כי אל להם להיות חלילה 'חרדים' במשמעות הנפחדת של המילה – כאלו המנהלים קרב מאסף כשגבם אל הקיר מול הסחף החילוני הכללי – אלא להפוך לכאלו שהיוזמה בידם והאחריות לגורלו של העם בידיהם. בייגון היה זה שטבע בהם תודעה חינוכית עצמאית ומקורית. כך למשל, הוא זה ששלח את תלמידיו הצעירים ללמוד דרכי חינוך מיאנוש קורצ'ק, למרות היותו של זה פולני-יהודי מתבולל לחלוטין. כך, באומץ ובתחושת דחיפות, עוצב סבא כאיש חינוך צעיר לאורה של דמות מקורית זו.

בייגון החל באותם ימים לעסוק במפעל ספרותי שהגה בו. הרעיון היה ליצור הוצאת ספרים שתהפוך את היהדות ומקורותיה לנגישים וקריאים לשכבות אוכלוסיה רבות ומגוונות ככל שניתן. המטרה הייתה כמובן חינוכית וחברתית, והמפעל זכה לשם 'ילקוט ידיעת האמת'. בייגון הספיק להוציא רק מהדורה אחת, מוערת ומפוסקת, של הספר 'דרך השם' לרמח"ל, לפני שמצא את מותו באושוויץ בימי הרעה, ואולם יש לראות את 'ספר התודעה' של סבי כהמשך ישיר לתפיסותיו החינוכיות של בייגון. ספר נוסף שנראה אף הוא קשור למפעל הספרותי הזה ולרוחו הוא ספרו של אלכסנדר זושא פרידמן 'מעיינה של תורה' ('דער תורה קוועל'). אלכסנדר זושא היה למעשה פטרונה של הקבוצה הצעירה, כמו גם של שרה שנירר מייסדת 'בית יעקב'. נראה כי גם הוא חבר אל היוזמה ליצור פופולריזציה – במשמעות החיובית והחינוכית של המילה – של היהדות וספרותה, ואל היוזמה הכללית לחידוש פניה של היהדות החרדית והדתית.

מתוך תנופה רוחנית זו הזדרז סבא לעלות ארצה מיד לאחר נישואיו לאחותו הצעירה של אלכסנדר זושא, הינדא רבקה לבית פרידמן. סבא חלם לעסוק כאן בחינוך ובמעשה, ועסק לעת עתה כפועל בנין פשוט בירושלים. כאן בארץ נתגלה הציבור החרדי לעיניו של סבא בכל דלותו הרוחנית והארגונית. ציבור שפוף קומה לפני 'יפי הבלורית' הזקופים, המונהג על ידי עסקנים צרי אופקים מחד ועל ידי קנאים דלי מעש מאידך. חלומותיו של סבא למצוא בירושלים את בני דמותו של העסקן החרדי, איש החזון והמעש ר' זלמן בהר"ן – מי שהפך גיבור אחד מספריו של סבא ('הפותח שער', תשט"ז) – התבדו עד מהרה.

באותם ימים נשא סבא עיניו אל חבריו, פועלים ואנשי כפיים חרדיים קשי יום, וראה בדלותם. בין הסתדרויות העבודה השונות בהם התאגדו אז פועלי ציון השונים לא נמצא מדרך רגל לפועל החרדי, שנשאר מאחור – מנושל ממקומות העבודה וחסר מעמד וארגון תומך. סבא וחבריו בקשו עזרה מן העסקנים החרדים, אך אלו – כבר בימים הרחוקים ההם – עסקו בפוליטיקה צרה של גינוני כבוד וחלוקת משרות למקורביהם. כשנקעה נפשם החליטו סבא וחבריו לדאוג לעצמם ולהקים הסתדרות עובדים עצמאית לפועל החרדי שתיקרא 'פאג"י' – פועלי אגודת ישראל. אנשי פאג"י ובראשם חבורת ה'אברומים' (אברהם מוֹקוֹטוֹבסקי, אברהם טרֵגר, אברהם פַּרשַן ו…פישל גלֵרנטֵר) דאגו לזכויותיו של הפועל החרדי, יזמו מקומות עבודה, ועסקו בעצמם בעבודת כפיים קשה ובבנייתם של שכונות ירושלמיות שהוקמו בחופזה בשנות החמישים, לאכלס את העולים הרבים מארצות ערב.

בחבורת פאג"י של אותם ימים ניתן היה לחוש רוח סוציאליסטית חרדית מזן מיוחד, פשטות עמוקה של קיום, חריצות ומלאכת כפיים ובוז למעמד ושררה. כך למשל, ניכרו חסידים אלו בכך שהסירו מעל ראשם את ה'שטריימל' המכובד. החורבן האיום שנחת על יהדות פולין הפך לאפר והשמיד לא רק את בני משפחותיהם ואת מוריהם הגדולים – ר' יוסף בייגון ואלכסנדר זושא הי"ד – אלא גם הלכי רוח מקוריים רבים שתססו בחברה החרדית שבגולה. כאן בארץ נמצא אפוא הציבור החרדי בדלות כפולה ומכופלת, כגולה בתוך גולה בארצו שלו, יתום ומוכה וחסר יוזמה וחזון. אנשי המעשה החסידיים של פאג"י הבינו כי עליהם לקחת את ההנהגה, ולקבוע עובדות בשטח. עד מהרה גבר המתח בינם ובין ההנהגה החרדית שבירושלים, והגיעו הדברים לקרע של ממש במכתב גלוי ששלחו אנשי פאג"י למועצת אגודת ישראל ובו הודיעו סופית על פרישתם ממפלגת האם הקשישה והמסורבלת. עזותם של סבא וחבריו מוצאת את ביטויה בסיפור הבא – כשנכתב מכתב הפרישה נשלח שליח מאת הרבי 'בית ישראל' מגור, פטרונה ומנהיגה של אגודת ישראל, להזמין את סבא לשיחה דחופה עם האדמו"ר. סבא סירב לבוא. כשבא לבסוף, לאחר הפצרתו החוזרת של האדמו"ר, לחש לו ה'בית ישראל' כי הוא עצמו מסכים לגמרי עם הלכי רוחם של אנשי פאג"י 'אך מה אעשה', הוסיף, 'והחסידים לא יניחו לי לומר זאת'. 'עם רבי הירא את חסידיו עד כדי כך אין לי מה לשוחח', פסק מיד סבא ויצא מן החדר.

כאן חשוב להדגיש, כי הבדל רב מתקיים בין המפלגה הקרויה 'פא"י' לבין חבורת 'פאג"י', למרות ששני ראשי התיבות פירושם זהה – 'פועלי אגודת ישראל'. בעוד פא"י היוותה תנועה התיישבותית פשרנית באופייה, בעלת נכסים ועסקנות בפני עצמה, היוותה פאג"י תנועה אידיאולוגית מובהקת. מראשיתה סימנה פאג"י את דרכה כהתאגדות חברתית למען השכבות החלשות תוך השמעת קול ביקורתי חריף כנגד השררה החילונית והחרדית שאותם הוקיעה. חזונו של סבא וחבריו היה לאגד את הפועל החרדי, את היהודי הנאמן ועמל הכפיים, לדאוג לצרכיו ולרומם את מעמדו. באותם ימים ערך סבא כתב עת, 'הקול' שמו, בו הוא השמיע תחת שמות עט שונים קולות מחאה חריפים כנגד הממסד וייצג את ביקורתם של אנשי פאג"י. היה זה קול קורא במדבר. סבא המשיך וחיפש ללא לאות שותפים לביקורת, לביקורתיות, לרוח המהפכנית החסידית ממנה צמח. קבוצה של צעירים קנאים שנעצרו אז בירושלים לאחר שנתפסו בכוונתם להניח פצצה בבניין הכנסת (ביניהם היה גם מי שהפך לראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל), העידו כי כתביו הנועזים של סבא היו נר לרגליהם. אך סבא לא חיפש פצצות והפגנות מכל סוג, הוא חיפש אנשי עמל ותבונה, אנשי תורה ועבודת כפיים. יחד עם חבריו הקרובים, הרב הראשי הספרדי יצחק ניסים והרב טולידאנו, נכנס סבא להרפתקה פוליטית נוספת. בראותו את הקיטוב שבין אשכנזים לספרדים בחברה החרדית ואת המשבר הדתי והרוחני בו שרויה היתה יהדות המזרח, ניסה סבא להקים מפלגה פוליטית חרדית מאחדת, ששותפים לה יהודים פשוטים של תורה ומעשה. האליטיזם החרדי, האפליה העדתית, כבודם הרמוס של העולים מארצות ערב – מכלול מעוות זה שיביא בעתיד להקמתה של ש"ס – כל אלו הטרידו את סבא כבר אז, בסוף שנות החמישים. הוא חלם על מפלגה של אנשי עמל תורניים, שספרדים ואשכנזים כאחד יאיישו את תפקידיה ויציגו חזון חברתי ותורני בכנסת. 'יחד שבטי ישראל' רצה פעמיים לבחירות לכנסת השנייה והשלישית, אך לא עברה את אחוז החסימה. מאוכזב נטש סבא את השדה הפוליטי.

במקביל לפעילותו הציבורית עסק סבא כל שנותיו בפעילות חינוכית מסוגים שונים. הוא הקים בית ספר בשם 'שילה', אותו ניהל ואף לימד בו ככל שהותיר לו הזמן. הרב פרופסור יהודה אייזנברג, מי שהיה תלמיד בכיתתו של סבא, מתאר איך 'המורה מוקוטובסקי' (כך ביקש שיקראו לו, ללא התואר רב), היה עורך המחזות של אביי ורבא בין התלמידים ומדביק אותם באהבת הלימוד ובתסיסתו הרוחנית. עם עזיבתו את הפעילות הפוליטית התמקד סבא בחזונו החינוכי. אנשי חינוך חרדיים מאמריקה חשו אז כי קריאותיו החינוכיות של סבא תואמים את השקפותיהם, והם הזמינו אותו לסייע בהקמתה של רשת החינוך החרדית בצפון אמריקה. דווקא שם, בגולת אמריקה הרחוקה והשבעה, מצא סבא אוזן קשבת לרעיונותיו, למרות הפער העצום שבין הפשטות שדגל בה לבין התרבות האמריקאית שהיתה שנואה על נפשו הקוצקאית. ובארץ, שכר סבא משרד קטן ברחוב יפו, הקים בו הוצאת ספרים בשם 'אלף' והחל במפעלי כתיבה בשפה פיוטית, למדנית ומאירת עיניים ולב. סיפורי 'חסידים ואנשי מעשה', הלכות הבית היהודי, ביאור נפלא ומורכב להגדה של פסח, ולבסוף הפרויקט היומרני של יצירת 'ילקוט' מדרשי מודרני, 'ספר הפרשיות' שמו, בו יידרשו גם כל הפתוחות והסתומות שבתורה בצורה מקורית – כל אלו נמשכו בקולמוסו ומלאו את חייו עד יומו האחרון, בו' באדר תשל"ו, מעט לפני שהשלים את הפרשה האחרונה של 'הפרשיות' שלו.

עד כאן אספתי דברים על אישיותו ומפעליו של סבא שיש בהם מענייני הכלל, אולם אדם נמדד גם – ואולי אף בעיקר – ביחסיו עם בני משפחתו וידידיו הקרובים. על כל אלו הילך סבא קסם. איש אהוב היה סבא. עוקצנות של חן, שובבות, תורה וחכמת חיים התמזגו בו גם בשבתו בביתו ועם קרוביו. גם בביתו היה הוא איש מעשה, אולם את מעשיו עשה בתחכום של עורמה – רק הוא ידע כיצד לשטוף היטב את הכלים ולגבבם לערימה מאוזנת במטבח הזעיר שבדירת השיכון בת שני החדרים, רק הוא ידע כיצד באמת יש להכין את הקוגל הירושלמי ולעדן אותו בחריפות ובמתיקות הראויה. את בניו ובנותיו חינך סבא לחשיבה עצמאית, לביקורת חברתית ויצירתיות. שלוש בנותיו – ביניהן אמי רחל תחי' – עוסקות בתחום הציור שנים רבות, ורואות בכך את מורשת אביהם. 'אנחנו לא כולם' היה משפט שהופנה מיידית לילד שרצה דבר מה 'כי לכולם יש'. צניעות של פועל שאין בה שמץ מניוולו של העוני – מחד, היה סבא הראשון בשיכון שהביא מקרר אל ביתו הקטן, לאחר שהבין את הצורך בכך, ומאידך, מעולם לא הסכים להושיב עצמו בכורסא מרופדת – גם כשזו הובאה אל הבית בניגוד לרצונו על ידי קרובות משפחה שראו אותו יושב בכיסא עץ פשוט בסלון הקטן.

נדמה לעיתים, כי כל מעשה שעשה סבא, כל אמירה שאמר, הפכה בעיני משפחתו וחבריו לאמירה עקרונית החוזרת ועולה בפי ילדיו ונכדיו גם שלושים וחמש שנים אחרי לכתו.

אישיותו הצבעונית של סבא חיה ונושמת, ושפתיו דובבות בפי בני משפחתו וקוראי ספריו עד היום. אולם נראה לעיתים כי דווקא חלומו הציבורי והפוליטי נשכח ואבד במחלוקת הצרה שבין החרדים מחד והציונות הדתית מאידך. הקול הפשוט, השואף ליהדות של תורה ועבודה בלי להפוך זאת לסמל אידיאולוגי מפולפל. הקול התורני הריאליסטי, שיכול להכיל גם את המדינה וקיומה מתוך תפיסה פרגמאטית וקונסטרוקטיבית – קול שאינו מקדש חזון משיחי של ראשית צמיחת גאולה, אך אינו נותר אדיש לפלא האירועים ההיסטוריים, ואף נהנה מיכולתו של הקדוש ברוך הוא להפתיע את מאמיניו בהפתעה 'איז'ביצאית'. הקול הקורא ליצור אלטרנטיבה תורנית לתרבות השפע והנהנתנות. הקול הקורא לאנשים מן הציבור הדתי והחרדי לשים את מצוקות החברה לנגד עיניהם, ולפעול מתוך יוזמה וחריצות לשינוי המצב. ולבסוף – הקול המהפכני, שאינו מוכן להשלים עם המציאות אלא זועק על חסרונה, ומצפה לשינוי של ממש בידי אדם בתקווה לייסוד מלכות שמים אנושית וחברתית. כל אלו הקולות אינם נשמעים כמעט היום. באחרית ימיו ניסה סבא להשמיע בפעם האחרונה את קולו זה. ב'ששה פרקים לבן דורנו' ערך סבא רשימה עיתונאית ארוכה הפורסת את הפרוגרמה שלו. רשימה זו פורסמה על ידו גם בעיתונות החילונית – מעריב וידיעות – אולם איש לא נענה לנסות וליישם את ה'פרקים' שלו.

שמא היום, דווקא בתקופה דהה זו, בה קולות של שבר וסדקים נשמעים הן מחסידיה של 'ראשית צמיחת' והן מן הציבור החרדי המגלה סימנים של קריסה אל תוך עצמו – שמא עתה באה השעה להשמיע שוב את קולה הצלול של פאג"י ואת קולו של סבי ז"ל. יהיו הדברים נר לנשמתו הגדולה.

זאב קיציס

אדר א' תשע"א.

zeevkitsis@gmail.com

הפוסט חסיד ואיש מעשה (מאת זאב קיציס) הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

מורי, זכרונו לברכה

מורי לא למד מעולם בסמינר. הוא לא השתתף בהשתלמויות. בבית ספר לחינוך לא דרכה רגלו.

הוא היה מורה. הוא השתלם כל ימיו. הוא חינך. תורה שהרביץ בנו בילדותנו – חיה בלבנו עד היום.

בכיתה ח' לימד אותנו את נבואות ישעיהו. הוא לקח אותנו לראות כיצד מייצרים פסילים בבתי חרושת לאלילים, ואנו ראינו כיצד מחזק החרש את הצורף, מחזיק הפטיש את הולם פעם; שמענו את שני היוצרים מתווכחים אם הדבק טוב הוא. ולבסוף מחליטים לחזק את הפסל גם במסמרים, לבל ימוט. ומול קדחת עשייה זו, בפינת הכיתה, ראינו את ישעיהו הנביא, עומד ומביט, לגלוג בעינו האחת, אהבה בעינו השניה, ובפיו ניחומים: "ואתה ישראל עבדי, יעקב אשר בחרתיך, זרע אברהם אוהבי…" אתה אינך כמותם, הה?

מקורי היה מורי. חיפש את הדרך לגופו של מקרא, ללבו של פסוק. גם רש"י הפריע לו: איך קרא את הפסוק רש"י בילדותו, כאשר לא היה לפניו פירוש רש"י? הפרשנים מפריעים לנו, אמר; הבה נקרא את הפסוקים וניתן להם לדבר. אנחנו והפסוקים, בלי מתווך.

"פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה". מה בין רשע יחיד, לבין אגודת מוטה? שאל מורי. והשיב: אגודת מוטה היא אגודה של אנשים ישרים, שכל אחד לעצמו ישר והגון, אבל כאגודה שוכחים הם את יושרם הפרטי, והופכים "אגודת מוטה". ובכל פעם שאני פוגש אדם הגון העושה מעשי רשע מכח תפקידו, בגלל חוקי המוסד או טובת המפלגה – שומע אני את שחוקו המלגלג של מורי: אגודת מוטה, הה?

מורי שבעל פה גדול היה ממורי שבכתב. ומורי שבכתב גדול היה מרבים. "אדון מוקוטובסקי" קראנו לו בכיתה. לימים נודע בשמו הספרותי: אליהו כי טוב.

בכיתה ג' לימוד אותנו גמרא. וכבר היינו בבית מדרשם של רבינא ורב אשי, שמענו – באזנינו שמענו – כיצד מתווכחים בבית המדרש, וכיצד נפסקת שם הלכה.

הוא לקח אותנו לישיבות האמוראים בבבל. חילק את כל התנאים והאמוראים שבגמרא בין התלמידים, כל תלמיד קיבל פנקס ובו רשומים היו אמרותיהם של החכמים "שלו". אני הייתי רבי, רב יהודה, מר זוטרא (הצעיר בכיתה הייתי…) ורב אחאי. וכאשר היתה מחלוקת בגמרא, נאבקנו בכל הלהט שבלבנו הילדותי כדי להגן על החכמים "שלנו". ולמורי – עכשיו אני יודע – היתה עבודת בית רבה: בכל שבוע אסף את הפנקסים בהם היו רשומים דברי החכמים "שלנו", והשלים את הדברים שנוספו בגמרא שלמדנו במשך השבוע.

שנים לאחר מכן, ואני אז בישיבה, פגש אותי ברחוב והחל לבחון אותי. ראה זה פלא: דברים שלמדתי מפיו לפני עשר שנים סדורים היו בפי יותר מהמסכת בה עסקתי אותה שעה.

את מעשה החינוך ראה בכל גדלו. "הבו גודל" קרא לספר בו ריכז את מחשבותיו על החינוך. אנו פורטים את עבודתנו לפרוטות, טען. הבו גודל. הבו אור.

יום אחד פגש אותי ברחוב, ואני כבר מורה. ושוב הוא בהצעותיו: הבה נייסד קרן של מליון לירות, ונפרסם שכל מורה שישלח לנו שיעור טוב, יקבל פרס של אלף לירות. שעור טוב שווה אלף לירות, הה?

מקורי היה מורי, ולא הלך בתלם. לא בחייו, לא בעבודתו החינוכית, ולא בעבודתו הספרותית. לא "ספר התודעה" ולא "ספר הפרשיות" ולא "איש וביתו" ולא שרשרת הספורים שחיבר – אין הם משתלבים במערכת כל שהיא.

שנים עברו, אני שקעתי בעבודתי, ופגישותינו נצטמצמו ורחקו. תוך הכנת חומר לימודים בנושא מסוים, מצאתי דרך מקורית וחדשה להוראת הנושא. היה זה חידוש-שבחידוש, לפי התיאוריות החדשות ביותר בחינוך, בדרך החקירה והגילוי, הפעילות העצמית והלמידה האינדיבידואלית. הצגתי את הרעיון בוועדה אחת ושנייה, בפני קבוצת מחנכים אחת ואחרת, וכולם הביאו פליאה מהמקוריות, מהדרך החדשה. ולאחר שבאו הדברים בדפוס, לקחתי את הספר לידי, ודפדפתי בו דף אחר דף. וכשהגעתי לחידושי הגדול, להמצאה המקורית שלי, ראיתי לפתע את דמותו של מורי, בהירה וצוחקת, עולה מתוך הדפים. הוא, הוא לימד אותנו כך – בדיוק כך – לפני שלשים שנה.

בנדודי בארצות הברית גיליתי כי הולך אני בעקבות מורי. בכל מקום היה, בכל מקום זכרוהו לטוב, בכל מקום ציטטוהו. ולא לב אחד נפתח, ולא דלת אחת נפתחה בפני, כאשר סיפרתי כי היה המורה הראשון שלי לגמרא. בערים רחוקות ונידחות למדתי, כי שבח גדול משבח אדם את עצמו, כאשר הוא מספר מי היה המורה שלו, בהיותו בכיתה ג'.

יום שמועה, אור לכ"א אדר א' תשל"ו, חצות.

הפוסט מורי (מאת פרופ' יהודה אייזנברג) הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

המחנך-האוֹמֵן

מכל המלאכות הרבות שבהן עסק רא"א כי טוב ז"ל (מהן מלאכות כפים, מהן עבודות שבכתיבה ובעסקי צבור) – לא ראה כעיסוקו העיקרי אלא את החינוך וההוראה.

יעוד ומטרת חיים היה לו החינוך. אוֹמֵן היה לבני משפחתו, מורה דרך ומחנך לבני חבורתו ולציבור גדול של קוראי מאמריו וספריו ושומעי נאומיו והרצאותיו.

רבות ושונות היו המסגרות שבהן עסק עם הצבור, ובכולן אתה מוצא אותו מדריך, מחנך, מלמד ומוכיח. רעיונותיו שופעים, דבריו מקוריים ולשונו מלהיבה – ולנגד עיניו מטרה אחת – בנין עולם נראה ומתוקן. מכל מה שיצא מפיו ומתחת עטו, עלתה הקריאה: הבה נתקן את עצמנו, נשפר את סביבתנו וכך נביא עולם על תיקונו. ובלבו מפעמים האמונה והבטחון כי אכן ניתן הדבר להֵעשות גם בידי בני אדם שפופים ושאינם גבורים כבני הדורות הקודמים.

כך הוא במאמריו בעתונות בתקופה שבה עסק בעסקי הצבור במסגרת 'פאג"י', וכך הוא בסיפורי חסידים שלו, שבהם הוא מעלה דמויות צדיקים וחסידים, ברי לבב וישרי דרך שכל מעשיהם לתיקון נפשם ולתיקון כל סביבתם, והרי הוא כאומר לך, לא בשמַיִם היא דרך חיים זו, בני אדם הלכו בה, בוא אף אתה והִדבקבדרכי צדיקים וישרים אלה, ולמד ממעשיהם.

אף בספרו 'איש וביתו' שעיקר ענינו הדרכה לפרט בביתו ובמשפחתו – אתה מוצא כמעט בכל נושא את אותו רעיון, שמבית זה ומאיש זה נבנית כל האומה, ואדם שדרכו ישרה ומנהגיו נכונים – ממנו יתד ופנה לבנין עולם מתוקן ונאה.

וכן אתה מוצא ב'ספר התודעה' את אותה כמיהה לאורח חיים מלא ועשיר בתאור מנהגיהם של ישראל קדושים, ומאליה מתנגנת שירה בדברי המחבר כשהוא מסביר את תכנו של החג והמעוד ונותן טעם לשבח במעשה המצוה ומנהגי ישראל.

הגדיל לעשות בחיבורו הגדול, ספר הפרשיות. מתוך שהוא בא לעמוד על פרטי הדברים ולהסביר אותם ענינים שהרבים דשים בהם בעקביהם מתוך הרגל ושיגרה – הרי הוא בא להסבר חדש שיש בו מעוף ומבט מקיף על כל הענין הנדון ומעבר לו, וכולו סביב אותה נקודה: עולם שהיה משוכלל ומתוקן, נתקלקל במעשי דורות הראשונים ובחטא הקדמון, וכל מהלכו של עולם וכל תפקידם של ישראל אינם אלא להביא לתיקונו ולהחזירו אל שלמותו כבראשונה.

אכן שונים ומגוונים הם סגנונותיו של המחבר ודרכי כתיבתו בכל אותם מאמרים וספירם, אך ערכים יסודיים והרגשות מיוחדות, אפיניים הם לאיש ולכתביו.

אף על פי שרצה שדבריו יהיו נקראים גם בקרב אותם חלקי צבור שאינם שומרי תורה, וביותר בספריו 'איש וביתו' ו'ספר התודעה' היתה זו הכוָנה המוצהרות – הרי ראה בדרך כלל את קהל קוראיו באותם יהודים שאורח חייהם של תורה ומצוות, ועל כן לא על עסקי אמונה בא אליהם אלא על עניני זיכוך הכונה ושלמות המעשה.

אין הוא מיסר ומוכיח על קלקול המעשים ואינו פונה אל הקורא באופן ישיר, נְהג כך ואל תעשה כך, אלא רק מציג בפניו דוגמה, ומראה לו חזון של שלמות, במחשבה, במעשה ובדרך חיים.

הרעיון הגדול והשאיפה העמוקה לעשות למען תיקון העולם, הנחוהו גם בתקופה המאוחרת, והדרים מצאו את ביטויָם בפרק המסכם שכתב לחיבורו של רבו המובהק רבי יוסף ביגון הי"ד, 'עינא פקיחא', ובחוברת 'ששה פרקים לבן דורנו' שפרסם אחרי מלחמת יום הכיפורים. ועל אף שהיה כבר באותה שעה מדוכא ביסורים, חלם (ואף החל מעט בפועל) לעשות מעשה גדול שתכליתו להחיות עם רב.

כי אכן לא ספרות לשמה היתה כתיבתו ולא מתוך שנחה עליו רוח הכתיבה, כתב, אלא הדברים שהיו בלבו ושראה צורך למסרם וללמדם לאחרים, שהם שהביאוהו לכתיבה, בבחינת רב המוסר לתלמידיו מה שקיבל מרבותיו.

עם כל זאת, ואף שהיה מודע לכוחותיו הגדולים ולהשפעתו על בני סביבתו וקהל שומעי דבריו – לא החזיק טובה לעצמו ולא התנשא על בני סביבתו. אדרבא, הכרה זו הביאו לדרוש מעצמו עוד ועוד. חושש היה כל הזמן, שמא אינו ראוי לאותה איצטלא של מורה לרבים. רגיל היה ללגלג על עצמו בשל כך, והיה מתנצל שאך לשם פרנסתו הוא כותב ומפרסם את ספריו. ואולם בגבור עליו מחלתו, בשבועות האחרונים לפני פטירתו, היה מיַסר את עצמו בשל כך: הוא המחבר, המחנך את הרבים, והרי אינו ראוי…

לאחד מידידיו הקרובים אשר שיבח במכתבו את אחד מספריו, הוא כתב:

…זכורני סיפור של ש' ש' על הרבי ר' אלימלך כשהשיא את בנו ר' אליעזר, אמר לו לפני החופה: ראה בני, שאביך, חותנך, אשתך וכו' – כולם יהיו מרוצים ממך, רק אתה לבדך אל תהיה מרוצה ממך…

אמנם כן, אני בגילי כבר עברתי את תקופת הנערות ואני מכיר היטב את נגעי לבבי, כיצד אני יכול להיות מרוצה? 'הספרים הטובים' שלי – אילו ידעת כמה פקפוקים יש בלבי עליהם וכמה טרוניות אני מקבל מפי עשרות אנשים, ובחלקן – לגמרי לאבלתי מוצדקות ואני מתפחד מאימת הדין – מי יצדק בדין קשה זה! וכו'. רע לי, רע לי מאד מן הפקפוקים האלה המכרסמים אותי מכאן ומכאן.

ולאחד הקוראים ששאל מדוע אין הסכמות לספריו, השיב:

'יכולתי אמנם להשיג רבות, אלא מכיון שידעתי כיצד נוהג העולם עתה, בין המסכימים ומקבלי ההסכמות, שאין בודקים אחר הכתוב בספר אלא רואים כמה עלי הגהה ועל כך סומכים הידים מפני חזקת גברא, ואני, מצד אחד חס לי מלהונות את הרבים ולהיתלות באילנות גדולים בדברים רבים שאני עצמי מלא כרכורים, פחדים וספקות, ומצד שני אני יודע שמתוך חוסר ההסכמות, אנשים יבואו לידי פקפוקים: שמא אין הכותב מוסמך ולא ראוי – והוא הדבר שאני רוצה בו. יפקפקו ויפקפקו – יבדקו אחרַי ויבדקו, ויתאמתו הדברים מתוך בקורת'.

כי אכן רגיל היה רבי אברהם אליהו ז"ל לדקדק עם עצמו כחוט השערה עד לדקדוקה של אמת ועד לדכדוכה של נפש.

ואולם את עיקר יעודו ותפקידו ראה בחינוך ובהרואה ממש, ובתלמידים קטנים, תינוקות של בית רבן. וכך הוא כותב באחת מאגרותיו:

'ולכשתמצי לומר, כל כתיבותי בכל סוגי הכתיבה שכתבתי מאז ומתמיד, כל עין בוחנת תכיר כי לא סופר מחונן כותב כאן אלא מלמד שמרצה דברים לפני תלמידיו. וכמו שיש מלמד בעל פה, כך יש מלמד בכתב; –

וכשם שאמרתי למעלה שאיני רוצה להתהדר באיצטלא של רבנות שאינה שלי (הערתו למכותב שכינהו בשם 'הרב'), כך לא אוָתר על איצטלא אחרת שהיא שלי – זאת האיצטלא של 'מלמדות'. מעודי, ומאז היותי ילד כבן עשר שנים ועד עתה, לא הפסקתי מלעסוק במלאכה זו, בפועל ממש עם ילדים קטנים ממני – בימי ילדותי, ואח"כ לא חדלתי מלהגות במקצוע זה ולעסוק בו עם בנים ועם בני בנים, צעירים ומבוגרים, בפועל ובעיון ומחקר, בהסתכלות מתמדת, בנסיונות שונים ורבים ובתכנון תכניות וכו' וכו' הרבה מאד. מכאן, שכשבאתי לחבר את ספר התודעה, עשיתי את מלאכתי בלי רמיה עצמית וכמלמד מנוסה, כי ידעתי וחשתי כל מקום שהתלמיד שואל והשתדלתי להגיש לו מענה על שאלותיו. אף בספר הפרשיות מנהגי כן, מתוך שאני משתדל לשמוע שאלות התלמידים שאני רואה אותם לפני עיני – כך אני כותב'.

בימינו מצויה התופעה של טישטוש מושגים, וגילויים חיצוניים של שגשוג בחיי תורה וחסידות גורמים לסיפוק ושביעות רצון, אפנות של חיקויים והתהדרות בחומרות יתרות נעשו מצויים בקרב שומרי אמונים ובני תורה; –

אשר על כן, דברם בעתם הם כתבי המחבר ז"ל, בהם מבקש הוא להחזיר עטרה לישנה תוך שהוא משיג לפני הקורא דוגמא נאה של דמויות שמחשבותיהם אמת, הליכותיהם צדק ומעשיהם שלמים.

המספר האמן

זכה רבי אברהם אליהו כי טוב ז"ל וניחן בכשרון נפלא בהרצאת דברים והסברתם, ואל כל סוג של קהל שומעים וקוראים היה מדבר בלשון המתישבת על לבם.

לכשתמצי לומר, אף סגולה זו באה לו בשל רגישותו לזולת, לרחשי לבו ולמאוָיו. ויודע היה להתאים את הדברים לשומעיהם ולהטעימם באזניהם.

בכל נושא שעסק, בהסברת פרשיות מן התורה, בבאור דברי חכמים, בסיפור מעשה ובשיחה על עניני דיומא; בין שהיו דבריו נאמרים בחוג מצומצם של בני משפחה וידידים, ובין בהרצאה בפני צבור גדול – תמיד נמצא מרתק את קהל שומעיו אף אם נמשכו הדברים שעות ארוכות, בלשונו העשירה ובהבעת פניו שבה נראה חי את הדברים שהשמיע. ומתוך שהיתה משנתו סדורה, היו דבריו – גם כשהיו מפתיעים בחידושם ולכאורה קשה להלמם – נעשים מובנים לַכֹּל ומתישבים על כל לב.

כח זה של סיפור דברים והסברתם בטוב טעם – ניכר הוא גם בדבריו שבכתב. לשונו עשירה, מלאת רגש וחיים וכולה מבית מדרשם של חז"ל. מעולם לא עסק בלימוד לשון כשלעצמו, לא פנה לקרוא בדברי ספרות, אלא אותה רגישות שהיתה בו לדבר נאה ומתוקן, עם כחות הקליטה הנפלאים שהצטין בהם – הם שעמדו לו שתהיה לשון חכמים מרפא, שגורה בפיו, וזאת מתוך עסקו בדברי חכמים ומדרשיהם. ועם שהיתה כתיבתו בנושאים רבים ושונים – השכיל למצוא את הלשון והסגנון ההולמים את הנושא, ויחד עם זאת ניכר חותמו האישי בכל מה שכתב.

שקוד היה המחבר על לשונו שתהיה נאה ומתוקנת, וזאת מפני החשיבות שיִחס לדברים שכתב, שלא יהיו דברים של קדושה ואמת נמסרים בדרך בזיון וחוסר חן. אבל מתרחק היה מכל הצטעצעות של חן ומלאכת כתיבה נאה שאין בה תוכן. על כתיבה מעין זו, שהנוי והאמנות שבה מכסים על רֵקנות או על תוכן שלילי, רגיל היה לומר: מוטב כל כיעור שבעולם, ולא הסתרה אחת של האמת. ואכן השכיל המחבר לגלות את שבחה ויפיה של האמת גם בלבושיה החיצוניים, בדרך מסירתה.

באחד ממכתביו אל המחבר, כותב הסופר-המבקר אברהם קריב ז"ל על ספרי הסדרה 'חסידים ואנשי מעשה':

'משהתחלתי לעיין קצת בזה וקצת בזה, מיד ראיתי כי חמדה גנוזה באה לביתי! ואיני יודע על מה אתפלא יותר, על התוכן אשר לא יסולא בפז או על הסגנון המעולה הזה, שסופרים אנשי שם יכולם להתקנא בו. סוף סוף זכתה החסידות לעניניה, שסיפורי-מעשים שלה יכתבו בידי סופר מבפנים, מתוך תוכה!'.

גם באותם שנים שכבר התרחק מן העסקנות הציבורית, עדיין היה ער לנעשה במישור הציבורי ובפרט זה של שומרי תורה. תופעות רבות הכאיבו לו והכעיסוהו, ואף על פי כן נמנע מלתת להם ביטוי בספריו גם בדרך של רמז. שכן הרגיש וידע שאין בספריו שנועדו ללימוד ולהדרכה ועתידים הם לעמוד ימים רבים – מקום לדברים זמניים ובני חלוף.

הסופר-האוּמן

גדולים וטובים שבחוהו על פעולתו-אמת בהרבצת תורה בישראל. ואף שידע את כח השפעתם של ספריו, וכאמור גם שאף ללמד את לקחו הטוב שקהל עם – עם כל זאת לא ראה עצמו בכתיבת ספריו אלא כאומן העוסק במלאכתו להתפרנס ממנה.

רגיל היה לומר: אין כתיבתי אלא מעשה אוּמָנות, ומלאכה היא ככל המלאכות שבני אדם עוסקים בהם לפרנסתם. וכשם שהאומן שוקד על מלאכתו לעשותה נאמנה כדי שתהיה מתוקנת כראוי לצרכי בני אדם, כך אני עושה במלאכתי.

באחת מאגרותיו הוא כותב:

'לאחר יום הפרישה מאגודת ישראל ומפאג"י (לאחר הכנסיה הגדולה בקיץ תשי"ד) נשארתי בלי מזון סעודה אחת, דברים כשפוטם ממש. מה עושים? – כיון שכבר התמחתי קצת בכתיבה, שהרי כמה שנים הייתי עורך עתון ולא עבר עלי יום בלי כתיבת מאמר, שני מאמרים ולפעמים אפילו ארבעה או חמישה מאמרים, בפובליציסטיקה, בהגות ומחשבה ובסיפורים, אמרתי: מעתה אלך והיה ל'סופר' ממש, סופר לשם מקצוע ופרנסה…'.

אם נרצה לעמוד על שקידתו ועמלו של המחבר לעשות את ספריו כיאות ולהוציא מתחת ידו דבר מתוקן – נוכל לראות זאת בספריו הראשונים שבסדרת 'חסידים ואנשי מעשה'. עיקרם של הסיפורים הופיעו תחילה בעתון 'הקול' (במקביל הופיעו בחוברות שנקראו 'מן הימים ההם לזמן הזה'), שנתיים שלש לפני כתיבת הספרים. הבא להשוות את שני המקורות ימצא מיד כי פנים חדשות באו לכאן, שכן המחבר בבואו להגיש את הדברים בספר, שקד לעשותם מתוקנים כראוי ולכן עיבדם עיבוד יסודי בסגנון בהיר, בלשון מותקנת ובשינוי מבנה וצורה, וכאילו נכתבו הדברים מחדש.

מן השמים סייעו בידו, ואף שהיה טרוד במשך כל הזמן בטרדות רבות של פרנסה, ובריאותו רופפת היתה לעתים קרובות – אף על פי כן, כאילו נתברכה ידו, ובפרק זמן קצר יחסית, הצליח לכתוב ולהוציא לאור בעצמו ספרים, בהקף שמעט מחברים זכו לו. אף גם זאת, כמחצית התקופה שבה כתב את ספריו, נשא הוא בעול עבודת המו"לות ב'א' מכון להוצאת ספרים, שיסד. ואף לאחר מכן עדיין העסיקתו מעט העבודה המעשית בהוצאה לאור.

סדרת 'חסידים ואנשי מעשה'

ספרו הראשון של המחבר, 'במעונות אריות' על חסידים הראשונים, תלמידי הבעש"ט, הופיע בחורף תשט"ו. הספר השני, 'כחודו של מחט', על בית מדרשה של פשיסחה וקוצק, הופיע אף הוא בשנת תשט"ו. הספר השלישי בסדרה, 'בחסד עליון', על רבי משה ליב מססוב, הופיע בראשית שנת תשט"ז, ואילו הספר הרביעי 'הפותח שער' (שהוא במובן מסוים חריג בסדרה זו, ואכן נכתב לפי הזמנה) שנושאו רבי זלמן בהר"ן מבוני ירושלים ומיקירי בניה – הופיע בקיץ תשט"ז, וחתם בשעתו את סדרת ספרי הסיפורים.

ייזכר כאן שמלכתחילה התכוון המחבר לקרוא את שם ספרו הראשון 'עושים מאהבה ושמחים ביסורים', כי אכן בכך ראה את גדלותם של האישים אותם תאר, ובדרך זו חי גם את חייו שלו, חיים של תלאה ומכאוב.

הספר החמישי שבסדרה, 'כתר מלכות', עיקר ענינו על רבי ישראל מרוז'ין, ובחלקו השני סיפורי חסידים שונים. ספר זה הופיע תוך כדי עיסוקו של המחבר בכתיבת ספר הפרשיות, בשנת תשכ"ו.

הואיל ובאותה שעה היה עיקר עיסוקו של המחבר בספר הפרשיות, נתקפחה מעט מלאכת הספר הזה ונראה בעיני מחברו כבלתי מושלם. משום כך, עבר עליו שוב אחרי הדפסתו ותיקן בו כמה תיקונים. הספר שיופיע אי"ה במהדורה המחודשת שאנו עוסקים בהכנתה, יכלול גם תיקונים אלו.

בבואנו להעריך את עבודתו של המחבר ז"ל בסיפורי חסידים שלו, מן הראוי שניתן לב לראות כי הסיפור החסידי אשר שימש במשך דורות בבחינת תורה שבעל פה לחסידות, וגם היה אספקלריא מאירה לכיסופים וערגת הנפש לעבודת הבורא, להישרת המידות והליכות חיים, ככל אשר באו הבעש"ט ותלמידיו לנטוע בלבות בני ישראל – הרי כיום, כאשר האמת נעדרת והתפארת שבקדושת החסידות נעלמת, הבאים לספר את סיפורי החסידים, יש מהם שרואים בהם ספרות-אמנות, ומעמידים במרכזם את הלבביות והשירה, כתחליף למצוות התורה, הלכותיה והליכותיה, ומאידך גיסא יש מספרים שאתה מוצא בסיפוריהם נטייה להזיות, ערפול וטשטוש המחשבה.

בדור זה, אחד היה רבי אברהם אליהו כי טוב ז"ל, שהאזין להמית הלב של בני הדור, וידע והרגיש כי אכן יש כח בסיפורים אלה לפתוח שערי אורה, להפרות את המחשבה ולקרב את לבות בני הדור לאביהם בשמים, קרבה של אמת, וכך מספר המחבר על מה שהביאו לחיבור סיפורים אלה:

"התחלתי בסיפורי חסידות, ולא בלי טעם לדבר זה. מאז יצאתי מפולין, מקום מגורי הראשון שגדלתי שם בין ישרים ותמימים באמת וצנועים בהליכותיהם עד ששום איש לא יוכל להכירם אם אינו קרוב להם מאד, מאז עזבתי המחצבה הזו ובאתי לכאן והכרתי חוגים חדשים, את שיחם ושיגם, וידעתי ולמדתי את מושגיהם על העולם שחייתי בו לפנים, שהללו אינם יודעים ולא כלום ופחות ממה שהם יודעים על האסקימוסים. איש כמו אבא שלי ז"ל ורבו רבי צדוק הכהן מלובלין, וכל העולם העשיר הזה, אינם יודעים עליו אפילו כסומא בארובה – לכן אמרתי, הבה ואספר מן העולם הזה שאפילו מצבה לא נשארה ממנו.

כפי שכבר הזכרנו, פורסמו הסיפורים שבסדרה זו לראשונה בעיתון 'קול' שהמחבר היה עורכו, בצד מאמרים של הגות והשקפת עולם, היו רוב מאמריו באותה תקופה מאמרים של בקורת ישירה על פגמים קשים שנמצאו בציבור שבארץ ובעיקר בציבור שהיה קרוב אליו באורח חייו. המפלגתיות שאכלה בכל פה, הרגשת שביעות הרצון העצמית, הנטייה לסגל חומרות שונות מחד והחמרנות מאידך, המגמה של עשיית ה"שלא לשמה" למטרה בקרב חלק מלומדי התורה. דברים אלה הכאיבוהו ומררוהו.

באותה תקופה סיפר למקורביו: שואלים אותי, כל מאמריך בקורת והוקעת פגמים, מה לדעתך טוב וחיובי? על כך באתי להשיב בסדרת סיפורים זו, בה אני מראה וממחיש אותה דרך שיבור לו האדם, דרך יש בה תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

ואכן, אותם עורכים שהמחבר ראה אותם כיסודיים, הזהירות מפני אונאה עצמית, בקשת העמל והיגיעה וכנגדה ההימנעות מעשיית תורה ומצוות מקור להנאות גשמיות ושביעות רצון; היופי שחיים צנועים ובקשת האמת עד תכליתה – כל אותם ערכים חוזרים ונשנים בצורות שונות ומגוונות במשנתו הסדורה של המחבר בכל כתביו למיניהם.

אותם בני עלייה שעליהם מספר המחבר בספריו אלו, היה עולמם מתקיים על שלושה דברים: על הדין – דין שמים שהיו מקבלים עליהם באהבה ושמחים בו גם כשהיה דין קשה; על האמת – עד דקדוקה של אמת לאמתה, תוך הבנת נבכי נפשו של האדם וידיעתם את יצרי מעללי איש; ועל השלום – במובנו הרחב ביותר, שקידה על שלום הבריות, אהבתם ועיסוק בצרכי גופם נשמתם בחכמה ובכשרון המעשה.

כך אתה מוצא את רבי יחיאל מיכל מזלוצ'ב והרבי ר' זושא רואים את חיי הדחק שלהם כראויים ונאים להם, ואין הם רוצים כלל בטוב העולם הזה ('אחד הממעיט', 'גם הרבות חסדים' – במעונות אריות), את מתתיהו קוזק בחלומותיו ודבריו (כחודו של מחט) כשהוא שמח ביסוריו, ואת ר' יצחק חסיד ('מי האיש החפץ עושר' – כתר מלכות).

וכך אתה מוצא דברי אמת לאמיתם בתשובתו של הרבי ר' זושא לאחיו על חטאו של אדם הראשון, בדברי רבי לוי יצחק אל ה'בעל דבר' ('מות שיש בו יראת שמים', 'דין אמת לאמת' – במעונות אריות) ודרישת האמת עד תכליתה במעשיו ודבריו של אלעזר ביאליסטוקר ובהתנהגותם של בני החבורה שבקוצק עם שלמה הבא במחיצתם ('כחודו של מחט', 'אפילו כל העולם כולו' – כחודו של מחט), ואת הביקורת של אמת בכל עסקה ב'מעשה בחסיד אחד' (כתר מלכות)

וכך אתה מוצא את רודפי שלום הבריות וגומלי החסדים בגופם ובמאודם, שכל פעולותיהם בשלמות המעשה, בחכמת הלב ובטוהר נפש ('אגורה אחת', שכרן של גומלי חסדים – במעונות אריות; 'איש יהודי היה' – כחודו של מחט; ודמותו הנשגבה של רבי משה ליב מססוב לכל ארכו של הספר 'בחסד עליון').

כללו של דבר, אין מטרת המחבר סיפור תולדות ומעשים שהיו במדויק, ולא בתיאור דמותם של אישים הוא עוסק אלא לימוד יש כאן, ועיסוק בסוגיה של אורחות חיים כיצד היא באה לידי ביטוי והגשמה.

עולמם של בני עליה אלה, עומד היה תמיד לנגד עיניו של המחבר ז"ל, ומתוך רגשות לבו נתן דברים בפי האישים שאת סיפוריהם יספר.

איש וביתו

משיצא שמו של רבי אברהם אליהו כי טוב ז"ל כסופר ומחבר ספרים, פנו אליו אנשי המועצה הדתית בירושלים ובקשוהו שיכתוב עבורם ספר על הלכות והליכות הבית היהודי, כדי לתתו בידי הזוגות הנישאים.

משהושלם הספר ועבר ביקורתם של ועדות רבנים ומומחים וכולם שבחוהו – דרשו המזמינים מן המחבר שיוסיף לספר חומר אשר לא היה לרוחו. גדול היה הניסיון שכן העבודה הממושכת בהכנת ספר זה (למעלה משנה), היתה עבורו מאמץ קשה בשל בעיות קיום ופרנסה, על אחת כמה וכמה שלא היו בידו האמצעים להוצאת הספר לאור.

אף על פי כן החליט המחבר שלא להוציא מתחת ידיו דבר שבעיניו אינו מתוקן. במאמצים גדולים תוך קשיים רבים הוציא בעצמו את הספר 'איש וביתו' בקיץ תשי"ז, וסוף שספר זה הוא שסלל את דרכו והקנה לו את פרסומו כסופר.

הספר 'איש וביתו' מצא את מקומו ברבבות בתי ישראל, בארץ ובגולה. הרבה קרובים הוסיפו דעת ממנו, הרבה רחוקים נתקרבו על ידו ורבים השיב מעוון. בשנת תשכ"ג יצא הספר לאור בשפה האנגלית, בתרגומו של הרב נחמן בולמן שליט"א.

על תכנו של הספר ועל יחודו – יבואו אי"ה דברים במבוא שבמהדורה המחודשת.

ספר התודעה – תקופת השנה

בו נכללו עיקרי הלכות, מנהגים וטעמיהם ודברי עיון לכל מועדי השנה, תענית ויומי דפגרא.

בתקופת חיבורו של הספר, דובר הרבה בין העוסקים בחינוך במדינה, על הצורך להקנות תודעה יהודית לתלמידים. נושא זה גם נדון בשעתו בהרחבה בכל חוגי הציבור. משום כך בחר המחבר בשם 'ספר התודעה', שהיה צורך השעה, ללמדך שרק כך, בלימוד של ממש ובגישה נאותה להלכה ולמסורת, ניתן ללמד תודעה יהודית לילדי ישראל ולא בדרך תאור חיצוני של טקסים והווי (דבר שהוכח אחרי תקופת ניסיון לא ממושכת).

חלקו הראשון של הספר (על החודשים: תשרי – אדר) יצא לאור בשנת תשי"ח, ואילו חלקו השני (על החודשים: ניסן – אלול) יצא לאור בשנת תשכ"א.

זמן לא רב אחרי הופעתו, יצאו מוניטין של ספר זה בכל רחבי העולם, וסוגים רבים של קוראים ומעיינים, תלמידי חכמים ופשוטי עם, מצאו בו את חפץ לבם. בעיקר מהווה הוא ספר יסוד לכל העוסקים בחינוך ובהוראה, ואף בין אותם שנתרחקו מחיי תורה ומצוה.

גם ספר זה יצא לאור בתרגום אנגלי שנעשה אף הוא בידי הרב נחמן בולמן שליט"א בשנת תשכ"ח.

הספר נמצא עתה בהכנה לקראת הוצאתו לאור במהדורה המחודשת בתוספת שיפורים ושכלולים, כרצון המחבר ז"ל, ובתחילתו יבואו אי"ה דברים על תוכנו ומהותו.

הגדה 'סדר ליל פסח'

במהדורה הראשונה של ספר התודעה, כלל המחבר גם לקט פירושים להגדה, לאחר מכן הוציא את הלקט הזה בצירוף שני פרקים על ליל הסדר מתוך ספר התודעה – בספר נפרד תחת השם: הגדה של פסח 'ילקוט טוב'.

ספר זה מופיע במהדורה המחודשת בתוספת פירושים ובשיפורים שונים בשם 'סדר ליל פסח'.

על דרכו של המחבר בספר זה, ימצא הקורא דברים במבוא.

ספר הפרשיות

את גולת הכותרת של עבודת המחבר ז"ל, ניתן לראות ב'ספר הפרשיות', הן משום היקפו הנרחב, הן משום המאמץ הנדרש בביאור כל פרשיות התורה בחילופי ענייניהן והן משום דרך הכתיבה והמקוריות שבהסברת הרבה מן הפרשיות.

ואכן, המעיין בספר זה, ימצא בו המשך ישיר לכל סוגי כתיבותיו של המחבר בעבר. וכשתמצי לומר, פרשיות התורה כפי שלמדן עוד שנים רבות לפני שכתב ספר זה, עם תלמידים ובני חבורה – הן שהיו לו נקודות מוצא וכיוון מחשבה להרבה דברים שנכתבו בספר הזה.

בשנת תשכ"א החל בכתיבת ספר הפרשיות, עבודה שעסק בה עד סמוך פטירתו בשנת תשל"ו.

במבוא לספר הפרשיות נכתבו מעט דברים על דרכו של המחבר בחיבורו זה.

חיבורים שונים

ראשית כתיבתו של המחבר בלשון הקודש, התה הכרוז שהודיע על הקמת 'פאג"י', כרוז שכתב סמוך לעלייתו ארצה, בשנת תרצ"ו.

בשנים לאחר מכן פרסם מאות רבות של מאמרים, דברי עיון והגות, סיפורי חסידים ואף דברי פולמוס בבעיות השעה.

תוך כדי כתיבת שני חלקי ספר התודעה, עסק בעריכת הספר 'כפתור ופרח', לקט מאמרי חז"ל ערוך לפי נושאים ומבואר ביאור קצר, ואף שכינה עצמו כמסייע למלקט, היה הוא ששקד על הכנת הספר והרבה עמל ויגיעה השקיע בסידור, בעריכה ובעיקר בפרוש מאמרים.

במקביל לספרים שתוארו לעיל, כתב המחבר כמה וכמה מאמרים גדולים שהופיעו בחוברות לעצמן ובדרכי פרסום אחרות (בין השאר, כנספח לספר 'עינא פקיחא' חיבורו של רבו המובהק רבי יוסף ביגון הי"ד – אשר הוציא לאור).

בנוסף לאותם מאמרים נשא עשרות הרצאות בעיקר בפני מורים ואנשי חינוך, בארץ ובארה"ב.

לקט מאמריו וכן ראשי פרקים מהרצאותיו – יופיעו אי"ה במקובץ בכרך שישלים את המהדורה של כתבי המחבר ז"ל.

*

מנהג נאה נהג המחבר ז"ל בספריו, שהיה פותח כל ספר בפסוק מספר תהילים. לשם כך בחר בפרק 'תמניא אפי' (תהילם קיט), ולכל ספר נתן כותרת בפסוק אחר מתוך הא"ב שבפרק זה. את ספרו הראשון 'במעונות אריות', פתח בפסוק שתחילתו באות א', ואת ספרו האחרון, החלק השני של חומש דברים בספר הפרשיות, פתח בפסוק שתחילתו באות ת.

פסוקים אלה שבהם ביטא המחבר ז"ל את תפילותיו ורגשות לבו הטהור, מן הראוי שיבואו כסיום לדברים שסיפרנו עליו ועל ספריו:

אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ

בְּפִקּוּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ

גְּמֹל עַל עַבְדְּךָ אֶחְיֶה וְאֶשְׁמְרָה דְבָרֶךָ

דֶּרֶךְ פִּקּוּדֶיךָ הֲבִינֵנִי וְאָשִׂיחָה בְּנִפְלְאוֹתֶיךָ

הוֹרֵנִי ה' דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ וְאֶצְּרֶנָּה עֵקֶב

וְאֶשָּׂא כַפַּי אֶל מִצְו‍ֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָהָבְתִּי וְאָשִׂיחָה בְחֻקֶּיךָ

זֹאת נֶחָמָתִי בְעָנְיִי כִּי אִמְרָתְךָ חִיָּתְנִי

חַסְדְּךָ ה' מָלְאָה הָאָרֶץ חֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי

טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף

יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ

כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי וְאֶשְׁמְרָה עֵדוּת פִּיךָ

לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד

מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי

נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי

סֵעֲפִים שָׂנֵאתִי וְתוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי

עַבְדְּךָ אָנִי הֲבִינֵנִי וְאֵדְעָה עֵדֹתֶיךָ

פְּעָמַי הָכֵן בְּאִמְרָתֶךָ וְאַל תַּשְׁלֶט בִּי כָל אָוֶן

צֶדֶק עֵדְו‍ֹתֶיךָ לְעוֹלָם הֲבִינֵנִי וְאֶחְיֶה

קָרוֹב אַתָּה ה' וְכָל מִצְו‍ֹתֶיךָ אֱמֶת

רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת וּלְעוֹלָם כָּל-מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ

שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל

תְּחִי נַפְשִׁי וּתְהַלְלֶךָּ וּמִשְׁפָּטֶךָ יַעְזְרֻנִי

ו' באדר תשל"ז, יום השנה לפטירת המחבר,

זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.

חנוך בן ארזה

תודתי נתונה לרב שמואל קיבילביץ, לרב נחמן בולמן ולגיסי צבי כי טוב – על שסייעוני בכתיבת המבוא, בדבריהם, בביקורתם ובעצתם אמונה.

הפוסט על כתבי רבי אליהו כי טוב (מאת חנוך בן ארזה) הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

סעודתא דעתיקא קדישא

מדי בוקרה של שבת היה סבא, ר' אברהם אליהו כיטוב (מוקוטובסקי) ז"ל, מזמין את כל מתפללי שיכון פאג"י ל'קידוש' צנוע בביתו. סבא היה עומד על הקהל שהצטופף ב'חדר הגדול', אחד משני חדרי הבית, לשמשו ולהשביעו ולענגו בצו'לנט שלו, בדברי תורה וחסידות ששמע ולמד בפולין, באגדות ובזמירות שבת. בהכנת הצ'ולנט ובשיפור מתמיד של טעמו היה סבא טורח מדי ערב שבת, ולא העביר זכות זו לא לאשתו ולא לבנותיו, כמו גם את הזכות להדיח את עשרות הצלחות שנותרו לאחר שהאורחים נסתלקו.

בזכרוני נמהל הבל הצ'ולנט בחום שעלה מסיפורי החסידים, מאמרות התורה ומניגוני זמירות השבת, שהביא מפולין. עצי הצפצפה הקרובים דמדמו את שמש השבת. האור בפני סבא מהובהב בזכרוני. אל ה'חדר הקטן', שם המתַּנו אנו, הנשים והבנות, קולות הגיעו: באזני העבריות הוסיפו קריאות ילדים ביידיש חן סתרים לזמירות הסוד. בחדרי זכרוני דהיום, מתערבלת היידיש הילדותית בזוהר הארמית הסתומה של האר"י, ושתיהן נטרפות בערפל הזמן והגעגוע. המבוגרים לא בעדנה שרו, אך חסדו של סבא, המתקין סעודתו באמונה שלמה ובשמחה, המשביע מטובו ושר בנהרת פנים 'אסדר לסעודתא' ו'חי ה", ניגר על הזיכרון הזה.

לסבא

בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָא בִּסְעוּדְתָא תִנְיָנָא
אָז הִתְעַנַּגְתִּי עָלֶיךָ וַדַּאי.
זוֹ הִיא סְעֻדַּתְךָ,
וַאֲנִי צִיץ שָׂדֶה עָקוּר מִשֶּׁכְּבָר
וּפָנַי זְעִירוֹת
בָּאתִי לִסְעֹד אֶצְלְךָ.

מֵעַל קִרְקוּשׁ כֵּלִים
מֵעַל קוֹלוֹת הַגְּבָרִים הַגַּסִּים: "ייש' כוח" "גוט שבת"
מֵעַל סְבַךְ רָאשִׁי הַקָּטָן
הֵהֵל מַבָּטְךָ תָּמִים
הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם.

כָּל יְקָר שֶׁחָזִיתִי בְּעֵינֶיךָ
שֶׁשָׁמַעְתִּי בְּמִלּוֹתֶיךָ רְקִיעִים
בִּזְמִירוֹתֶיךָ עֲנָנִים
וִיקַר טַעַם הַצּ'וּלְנְט שֶׁהֵכַנְתָּ
הֲלֹא בִי עוֹדֶנּוּ שָׁרוּי.
סְתָרֶיךָ שֶׁלָחַשְׁתָּ בִּי
בְּעֵת הִטְרַפְתָּנִי
עֲדַיִן מֵקִימִים אוֹתִי לִמְנוּחָתִי.

לֹא אֶחְסָר
(מתוך 'חוט של חסר', הקיבוץ המאוחד תשע"ג)

*

"יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכּוֹחַ זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ…" (ריה"ל)

עָצַמְתִּי תּוֹךְ פָּנַי
שַׁבָּת מִסְתַּלֶּקֶת.
נִגּוּנֵי סְעֻדָּתָהּ הַשְּׁלִישִׁית
הִתְאַמַּצְתִּי לַחְפֹּן.
כּוֹכָבִים שְׁלֹשָׁה –
וּבִבְשַׂר כַּפִּי סִימָנֵי צִפָּרְנַיִם.
מוֹצָאֶיהָ עִתִּים
מְלַחְלְחִים זִכְרוֹנִי
בִּמְבוֹאֵי פָּנָיו שֶׁל סַבָּא אֵלִיָּהוּ
שֶׁאַשְׁרֵי מִי שֶׁרָאָה פָּנָיו בִּמְרַק הַקְּרוּפְּנִיק
שֶׁטִּפּוֹתָיו לְכוּדוֹת בִּזְקָנוֹ הַשָּׁר.

לִי אֵין זָקָן
לִלְכֹּד כָּךְ אֶת הַתִּשְׁבִּי הַגִּלְעָדִי וְאֵת אֵ-לִי חִישׁ גּוֹאֲלִי,
רַק אֶצְבָּעוֹת שֶׁל תְּשׁוּקַת הִזָּכְרוּת אֲנִי שׁוֹלַחַת
וּרְוָחִים גְּדוֹלִים בֵּינֵיהֶן.
(מתוך 'אנא בשם', עם עובד תשס"ו)

הפוסט שירי געגועים לסבא ולשַׁבָּתו / שרה פרידלנד בן ארזה הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ (משלי כז, כא)

הדבר המרתיע ביותר בנסיון לכתוב על אבינו ז"ל הוא החשש שמא יגרר הכותב אחר הערכות שאינן של אמת ומליצות שהנבוב בהן מרובה על הממש. אבא שהיה איש ההבעה הלשונית העשירה ידע היטב שלא להגרר אחר תשפוכת מלים של סתם ולהישאר איש אמת גם בקשטו דברים בציצים ופרחים; מלותיו היפות אף פעם לא היו מלים לתפארת המליצה אלא לְשַׂבֵּר אוזן שומעיו וקוראיו שתהא כרויה לשמוע את האמת הפנימית שמעבר למלים. נראה כי חדלי-מעש וחדלי-לשון כמותנו שזכינו להיות סמוכים על שולחנו ולהיות ניזונים משברירי השפעה שהשפיע עלינו, מבלי שֶׁכְּלֵינוּ אנו יהיו עשויים לקלוט אפס קציהם, שנחטא לו ונחטא לקורא המעוניין אם נגבב מלים מיותרות או בלתי מתאימות ונחטיא את היסוד העיקרי של הדברים.

ראוי אם כן להקדים שמי שהכיר את אבינו ז"ל ורוצה בהשראת-מה מ"הישארות הנפש" המוסיפה ופועלת בעלמא הדין, בין החיים עדנה, שלא ימוד את האיש לפי קנה המידה של מְהַלְלוֹ הנוכחי, אלא של מַהֲלָלוֹ הוא. דהיינו, לפי קנה המידה של אותם הערכים ואותם האישים שהוא הילל בכתביו הרבים שהותיר אחריו לברכה. המעט שאולי ניתן לנו להוסיף הוא מספר פרטים ביאוגרפיים העשויים להבהיר לעצמנו ולמספר ידידים כמה נקודות שיתרמו לאותה השראה מבורכת.

בני משפחה של אדם דגול סובלים לעתים קרובות מחוסר רגישות לגדולתו של האיש עמו הם שרויים, "ראיתי בני עלייה והם מועטין" – כשאנו רואים אדם גדול מקרוב בכל שיחו ושיגו וחולשותיו שלכאורה, הרינו ערים יותר לצד המיעוט שבו מאשר להוויתו המיוחדת כבן-עלייה. עתה, לאחר שנסתלק מאיתנו הריהו "משתכח" – נעשה שכיח עמנו – "מן הלב" הזוכר והמשחזר. כאשר הלב גואה על גדותיו בהרגשת גודל האבידה וגודל הכאב מופיע בן העלייה במלוא הדרו, וזכרונו הוא אכן לברכה רבה.

טל ילדות

אבא ז"ל נולד בעיר ורשה ביום ג' בניסן ה'תרע"ב לאביו הרה"ח ר' מיכאל מוקוטובסקי ואמו רחל הי"ד. בתקופה זו של ערב מלחמת העולם הראשונה, וביתר שאת בשנות המלחמה ובעקבותיה, ידעו רבבות יהודי פולין תנאים של מחסור ומצוקה מחד והתעוררות של שאר רוח וטיפוח אידיאלים מאידך.

במשך שנות ילדותו ושחרותו של אבא ז"ל היה בית הוריו שרוי אף הוא במצוקה חומרית קשה ובתנאי סבל ומחלות (מספר אחים ואחיות מתו בילדותם – רובם ממחלת השחפת). אך לא המצוקה והסבל היו הצד הדומיננטי שנחרת בתודעתו של אבא לגבי תקופה זו, אלא השפעת אישיותו המיוחדת של אביו ר' מיכאל ז"ל שהיה אדם שהתנשא מעל ייסורי ההווה, וחי בעולם אידיאי ספוג בתורה ויראת שמים, כאחד מתלמידיו של רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע.

בשנת חייו האחרונה חזר אבינו ז"ל והעלה שוב ושוב זכרונות וקווים לדמותו של אביו, שמהם מצטייר אדם עובד ה' ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ששלח ידו במלאכות שונות להביא טרף לבני ביתו, וכל העת לא זזה ידו מבית מדרשם של אביי ורבא.

כיהודי חסיד אמון על דרכיהם ושיטותיהם של רבי בונם מפשיסחה ותלמידיו היה אדם קשוח באופיו, מבקר קשה על כל זיוף, העמדת פנים ויחסנות נבובה, ובעיקר יצא חוצץ נגד חדשנויות למיניהן שחש כי היה בהן ביטוי, ולו גם קל שבקלים, של רגשי נחיתות כלפי עולמם של זרים. עם כל קשיחותו שהתבטאה בנוקשות חיצונית, היה אדם בעל רגישות יתרה שהעניק, בדרכו שלו, אהבה יתרה ומאמצי חינוך, גידול וטיפוח (תוך גילוי בדקות פסיכולוגית עמוקה) באבא ז"ל – הבן שנותר לפליטה משאר בנים, בצד האחיות הבוגרות הימנו.

בעודו ילד קטן עברה המשפחה לעיירה אופולה שליד לובלין ובה עברו על אבא ז"ל רוב שנות ילדותו – שנות מלחמת העולם הראשונה – עד לגיל אחת עשרה לערך, כשהמשפחה חזרה לוורשה בה קיבל אביו משרה של מלמד דרדקי באחד מתלמודי התורה. אבא ז"ל קיבל תורה ממלמדים שונים בעיירה אופולה ואחר כך בורשה, אך מורו המובהק היה תמיד אביו ר' מיכאל. עמו היה יושב שעות רבות, בעיקר באשמורת הבוקר, על דפי גמרא עם רש"י, תוך הזדקקות מועטה לתוספות. ומרגלא בפומיה של אבא ז"ל (שנהג רוב ימיו לעסוק בדף היומי) שעיקר קניינו בש"ס נרכש באותן שנות ילדות בתלמודו עם אביו אשר עודדהו במיוחד לגלות עצמאות במחשבה ולעכל דברים בכוחות עצמו כבר בגיל צעיר למדי.

הדמיון המפותח שניחן בו יושם על ידו דרך קבע במאמציו להבין את הנאמר בגמרא (ובשנות בגרותו – במאמציו להקנות אהבת לימוד הגמרא לתלמידיו). נקודת המוצא היתה תמיד שחזור דמיוני מפורט של זירת ההתרחשויות – השקלא וטריא בבית-המדרש, התנצחויות תובע ונתבע, מזיק וניזק, השור הנוגח את הפרה, המבוי והכרמלית, הלויים המשוררים בבית המקדש, זקני בית הדין היושבים עם הכהן הגדול – כל אלה נותקו מדף הגמרא ה"יבש", והפכו בעיני רוחו לתמונות חיות וסיפורים מרתקים. אכן, בלימודו העצמי כילד לא תמיד הצליח השחזור מעין זה, ואז ידע – עניין זה אינו מובן לי עתה – "זה לא עומד לי לפני העיניים", ובמקרים אלה היה מחליט שלא לעסוק באונאה עצמית, אלא להמשיך הלאה הלאה אחר הקטע הסתום.

כילד ערני הצָּריך תמיד לקלוט ולעכל רשמים ולהיות מעורה בסביבתו ספג אבא בשנות ילדותו השפעות של דמויות יחידאיות שונות שחיו בקרבתו. בזכרונות שפרסם בשנתו האחרונה על העיירה אופולה הוא מצייר בצבעים עזים כמה מן הדמויות הללו, וניתן להסיק שאף להם היה חלק לא מבוטל בעיצוב אישיותו שלו.

מגודל בנעוריו

בגיל מוקדם למדי, בראשית שנות נערותו בוַרשה, נאלץ לצאת לעבודה כדי להשתתף בעול פרנסת המשפחה תוך שהוא ממשיך לקבוע עתים לתורה עם אביו ובבית המדרש של חסידי גור ברח' נאלעווקי 19. כבר באותן שנים החל להתבלט בגישותיו המקוריות שביטאו עצמאות מחשבה ועצמאות מעשה, מלווים בזלזול במה שנחשב "מקובל" בדברים שבחיצוניות, ומאידך במשמעת יתרה ויחס קדושה עמוק לערכים פנימיים יסודיים.

בשנים הללו הוא פיתח בהדרגה מעורבות הולכת ומעמיקה בענייני ציבור שהעסיקו את דמיונו האוטופי המפותח ואת רעיונותיו המעשיים המקוריים באשר להגשמת אידיאלים ושאיפות מרחיקות לכת. תכונת היותו "בעל דמיונות" אף פעם לא גרמה להינתקות מן הסביבה הריאלית. ואם כי היה בודד ברבים מהגיגיו, ידע להיות איש רעים להתרועע המצטיין ב"דבוק חברים" ובהדבקתם גם הם ברעיונות של חזון.

הוא נעשה מעורה בחוגי צעירי אגודת ישראל, ובמהרה הוכר כבעל כישרון ביטוי יוצא מגדר הרגיל. כך שעל אף היותו "בעל מלאכה" ללא יחסנות חברתית-חסידית (שהיתה אז "כרטיס כניסה" לעולם העסקנות הציבורית), נעשה שרוי הרבה במחיצתם של גדולים וטובים שלעתים שתה ממימיהם ולעתים, תכופות יותר, העביר עליהם שבט ביקורת מקורית מנותקת מדעות קדומות כלשהן.

כל יודעיו, וגם הללו שנפגעו מחצי ביקורתו, ראו בו צעיר לא שגרתי המעורר עניין רב בגישתו הרעננה. קרבה של ממש נוצרה בינו ובין חוג מצומצם של צעירים תוססים כמותו, עמהם עסק בפיתוח רעיונות חדשים לבקרים בתחום של "תיקון עולם במלכות ש-די" – תחום שלא חדל להעסיקו ולמלא את כל ישותו עד ליומו האחרון.

תהליך החיפוש והגיבוש של אידיאלים היה כרוך אצלו גם במאמץ למידה עצום. נוסף לעיסוק הקבוע בדפי הגמרא החל לעסוק הרבה בספרי מחשבה וחסידות, ובעיקר בהתבוננות והקשבה לזקני חסידים ובני אדם שראה בהם אנשי מעלה.

פעילותו ב"צעירי אגודת ישראל" היתה ממוקדת בעיקר בארגון שיעורים ו"סמינרים" לעיון בסוגיות השקפתיות שונות. אבא בן השבע-עשרה שמונה-עשרה חסר הרקע ה"ישיבתי" הפורמלי נעשה במהרה, מרצה ומגיד שיעור פופולרי בספרים כגון: "חובת הלבבות", "הכוזרי", "שפת אמת", ספרי ר' צדוק הכהן מלובלין ועוד. הוא גילה כי הלימוד היעיל ביותר הוא הלימוד הנעשה תוך כדי הוראה לאחרים, ותלמידיו-שומעיו נהנו מכושר הביטוי שלו וכושרו לשתף אותם באופן אקטיבי בניסיון להבהיר דברים לאשורם.

השנים שבין שתי מלחמות העולם היו סוערות ביותר בציבוריות היהודית במזרח אירופה, במיוחד באשר לטיפוח אידאלים והתוויית דרכים ושאיפות. כל "בחור וטוב" היה נע כמטוטלת בין השפעות מנוגדות ורעיונות סותרים. היו ששמו דגש על "תיקון עולם" במובן הרחב ופנו לרעיונות שמאלניים מועתקים משאינם בני ברית, היו רבים מאוד שהחלו לפנות עורף ל"יהדות הגטו הבטלנית" ולרעות בשדות זרים. אבא ז"ל, עם שהיה מעוגן בקרקע מוצקה של חינוך חסידי איתן, היה ער מאוד גם לבעיית הרעות החולות השונות שהשתרשו בעולמם של שלומי אמוני ישראל ואף הוא עבר לבטים שונים בחתירתו להתוויית דרך שיהא דבק בה בכל נימי נשמתו. רק בגיל 20 לערך הצליח להתבצר בעמדותיו ולהשתחרר מספקות רבים כאשר בא לתחום השפעתו של אדם בעל אישיות כבירה אשר הטביע עליו את חותמו והשרה עליו מרוחו לאורך כל דרכו הציבורית ויצירתו הרוחנית בעשרות השנים הבאות.

אדם זה היה רבי יוסף ביגון הי"ד – יהודי יוצא ליטא, קטן קומה ומצניע לכת שיודעיו ומכיריו מקרב חריפי חסידי פולין ראו בו ענק שבענקים וכחד מקמאי בהיקף תפיסתו, בעומק מחשבתו ובהליכותיו בכל עניין מחיי היומיום. בכל אמת ביקורת שמדדוהו לא מצאו באיש ובהליכותיו שמץ של דופי, אלא גדלות חובקת עולם ומלואו.

איש זה שחי בורשה בשנות ה'תר"צ הראשונות (ועבר אחר כך לקרקא) ריכז סביבו קבוצה של שומעים ותלמידים שהיו, רובם ככולם, צעירים מוכשרים הכואבים את כאב האומה בגלותה ומחפשים מזור לחלאיה על ידי קבלת השראה רחבת אפקים מתוך מורשתה העשירה. רבי יוסף השריש בתלמידיו את הרצון העז ללכת בגדולות, להציב לעצמם מטרות מרחיקות לכת ולשם כך "לחטוא" אפילו בנאיביות שלכאורה המעוגנת באמונה חזקה, מופנמת במוחש, שאכן ניתן באופן ריאלי מידי להיות "שותפים לבורא במעשה בראשית". ולעומת זאת, יחס של ציניות וסלידה לגבי גילוי קטנות ותגרנות פוליטית זעיר-תפיסתית שהיו חיזיון של קבע בזירת העסקנות הציבורית בקרב היהדות החרדית, לא פחות מאשר בחוגי פורקי העול למיניהם.

רבי יוסף הי"ד לא היה איש דיבור בלבד המגולל רעיונות כבירים בפני קהל שומעים מהופנט, אלא גם אדם המנסה לפעול ולהפעיל את שומעי לקחו בפעילות שתאמת את תפיסתו הכלל-ישראלית הרחבה. במיוחד בתחומים שהרגיש כי בהם הפרוץ מרובה על העומד בשל עיקרון תפיסתי לקוי, יותר מאשר בגלל רשלנות ביצוע של גוף עסקני זה או אחר. בעיקר השקיע מאמצים בהוצאה לאור של ספרים שהשעה צריכה להם ובנושאי חנוך שונים.

כיוון שראה באבא כוח פדגוגי מעולה שלחו לפעול בתחום שנחשב בחוגי עסקני היהדות החרדית כתחום "בלתי חדיר" ו"בלתי ראוי" לפעילות "אנשים משלנו", תחום העיסוק עם נערים ונערות עזובים – "ילדי רחוב" יהודיים מדרגות שונות של מצוקה חברתית ומשפחתית, אשר רוכזו על ידי הממשלה הפולנית במעונות סגורים שונים וחינוכם הרגיל נמסר בידי אנשי השמאל ומתבוללים למיניהם. גורלם של ילדים אלה הטריד מאוד את מנוחתו של רבי יוסף; האיש אמנם הלך בגדולות אך חשב מחשבות רבות לבל יידח ממנו נידח אף מקטני הקטנים.

לאחר שרבי יוסף הצליח להשיג דריסת רגל במעונות הללו נכנס אבא, בהדרכתו, לפעילות ענפה במלוא מרצו וכשרונותיו. רבי יוסף שלחו לראשונה להתרשם מפעולתו של דר' יאנוש קורצ'אק הי"ד במוסד שבהנהלתו. צעד זה אף הוא מאפיין את גישתו הרעננה הנמנעת מהדבקת תווים של "טהור", "פסול", או "טמא", על אישים או מוסדות לפי מידת הקרבה שלהם לאנ"ש ב"מפלגתנו" או ב"שטיבל שלנו". יאנוש קורצ'אק אכן היה יהודי מתבולל שמרגיש, באותה תקופה שטרם השואה, שייכות לעם הפולני יותר מאשר לעם ישראל, אך רבי יוסף ואבא בעקבותיו, חשו שיש קדושה רבה במפעלו ובמעלתו של האיש כאדם וכמחנך, וקדושה זאת לא הועם זוהרה בגלל ריחוקו הפסיבי ורקע גידולו הזר לעם ישראל.

מה שאבא ז"ל גילה בפגישתו עם קורצ'אק וילדיו הוא שההצלחה לחולל נפלאות בתחום החינוך מותנית בעיקר במעורבות רגשית של המחנך עם חניכיו. הוא ראה בקורצ'אק אדם שאהב את ילדיו אהבה עמוקה והקרין מאהבה זו גם עליהם כמים הפנים לפנים. סגולה זו היתה בעיני אבא ז"ל כל כולה "משלנו".

פעילותו של אבא עם הילדים שהיו תחת חסותו היתה בשני מישורים: הראשון – פעולה ארגונית כללית שמטרתה יצירת תנאים מינימליים לחיי יהדות בתוך אותם מוסדות: סידורי כשרות, כיפות, סידורים וכד' (דברים שהיו קשים כקריעת ים סוף בתנאי העוני הפרטי והציבורי של אותם ימים). והמישור השני, המשמעותי במיוחד, היה מישור ההשפעה הרוחנית הישירה.

רבים מעידים כי פעילותו זו של אבא ז"ל עוררה רושם רב, וכי שומעיו הצעירים ידעו הרבה שעות של קורת רוח שרוממה אותם מן ההווה המדכא כשהאזינו אל מה שהיה לו לומר להם בדברו כשווה אל שווים ולא כאדם בעל סמכות הזורק מרה ומטיף מוסר. במהרה יצאו מוניטין לצעיר הבלתי שגרתי, ואל פגישותיו-שיחותיו עם "עלובי החיים" (שבקרבם היו לא מעט ברוכי רגש וחריפי שכל) נהרו גם הללו שאינם עלובים אשר מצאו עניין רב אם בתוכן הנאמר או בסגנון הדיבור.

תוך כדי פעילות זו המשיכו אבא וחבריו בדרישה ובעשייה בבעיות כלל ישראליות מרכזיות באותה מסגרת של "צעירי אגודת ישראל". (אחד ממנהיגי "האגודה" באותה תקופה שהתפרסם בכל רחבי פולין ואף מחוץ לתחומיה היה ר' אלכסנדר זושא פרידמן הי"ד, תלמיד חכם וחסיד, סופר ומשורר אשר הצטיין במסירות יתרה לארגון חינוך חרדי מסודר ברשת חנוך ענפה בכל רחבי פולין).

ר' זושא, עם כל מעלותיו, היה תחילה בעיני אבא חלק מן "הממסד" האגודאי החסידי שבדרך כלל לא הצטייר באור חיובי למדי. אך לאחר שנזדמן להם להכיר זה את זה באחת הפעולות שבסניף צעירי אגודת ישראל, נקשרה ביניהם חיבה והערכה הדדית. עם זאת שהיו מוצאים לשון משותפת באשר להגדרת שאיפות לטווח ארוך, היו שונים במזגם ובגישתם לנושאים מידיים שעלו על הפרק. ר' זושא המבוגר היה אדם מתון באופיו ואיש פשרות המסתגל לנורמות מקובלות ומתרחק ממרדנות ונסיונות לחולל מהפכות, ואבא הצעיר היה שש לאתגרים, לבחינה מחודשת של דברים שהשתרשו ולקריאת תגר על כל מה שהיה בעיניו לא נאה ולא יאה. אף על פי כן, כאמור, חבבו זה את זה, וכעבור זמן מה התקשרו ר' זושא המנהיג ואבא הפועל האופוזיציונר בקשרי משפחה עם נישואיו של אבא ז"ל לאמנו, תבדל לחיים, הינדה רבקה לבית פרידמן, אחותו של ר' זושא, מורה ומחנכת, בוגרת הסמינר למורות של בית יעקב בקרקא ומחניכותיה הראשונות של שרה שנירר עליה השלום.

לבו במזרח

אם היה גורם אחד שלא חדל להעסיק את דמיונו האוטופי הפורה מאז עומדו על דעתו היה זה ארץ ישראל. כל רעיון שהשתעשע בו לגבי יצירת חיים של תורה בלי תופעות לוואי של כיעור ושל קטנות הומחש בעינו רוחנו על אותו רקע ואותה תפאורה שנגולה לעיניו בעת שניזון בדברי תורה, נביאים, הלכות ואגדות, שיחות חסידים ומאמריו של רבו ר' יוסף. היתה זו ארץ ישראל של מעלה, להבדיל בתכלית מאותה "פלשתינה" שתוארה על דפי העתונות. אף על פי כן, גם ארץ ישראל של ההווה, שידע היטב כי שרויה היא בשממותה בכבל אדום ובחבל ערב, היתה עבורו מקור של השראה.

בהקשר לכך ניתן לספר על פרט אופייני: אבא, שדמיונו וחלומותיו בכל תחום היו מלווים ברגישויות ואסטניסות יתרה לגבי דברים שלא היו לרוחו ולטעמו ושפגמו בתמונה האידילית כפי שהיה רוצה לצייר לעצמו, היה רגיש מאוד גם במובן פיזיולוגי, בעל טעם בררני אנין מאוד באשר למאכלים שונים, ואנינות טעמו גרמה לו להינזר מפריטי מאכל ומשקה רבים. כשהגיע לידו פעם שמן זית מתוצרת ארץ ישראל – מאכל שדרך קבע היה אצלו ב"בל יראה ובל ימצא" – באה ההתלהבות הנפשית והדחיקה את הרגישות הגופנית, עד כדי כך שטעימת שמן זית מן הארץ הפכה עבורו דבר של עונג.

בשנותיו האחרונות, עת היה חלק מנופה הטבעי של ירושלים, התגאה בכך, ללא צד התייהרות, שהיה איש ירושלים מעודו, גם באופולה וגם ברח' נאלעווקי בוַרשה מהלך היה רבות בעולמה של ארץ ישראל וברחובותיה של ירושלים.

אחד הנושאים בהם היו ר' זושא ואבא תמימי דעים היה עניין היחס לעלייה והתיישבות בארץ ישראל. בנושא זה חלה אצל ר' זושא, ובחלק מהמחנה האגודאי בכלל, תמורה מסויימת במרוצת שנות ה'תר"צ. בעוד שהעמדה האגודאית המסורתית בנושא זה היתה לשלול את דרכה של התנועה הציונית מכול וכול ולהניא את הבריות מרעיון העלייה לארץ משום "דחיקת הקץ" ו"עלייה בחומה", הרי בשנת תרצ"ה השתנה הקו במידה לא מועטה בהשפעת ר' זושא ואחרים שערכו ביקור בארץ והתפעלו מניצני התחדשות פיזית שהיו עדים להם.

הוויכוח האידיאולוגי שהתעורר סביב שאלת העלייה החוויר על רקע בעיית פליטי גרמניה (ביניהם רבים מאנשי אגודת ישראל) שנזקקו בדחיפות לחוף מבטחים, והאגודה בפולין, מטעמים פרגמטיים שהזמן גרמם, מצאה עצמה בתיאום עמדות עם תנועות ציוניות חילוניות באשר לחתירה להשגת רשיונות כניסה להתיישבות בארץ, שהוחל בחלוקתם לפי מפתח מפלגתי על פי הסכמים פוליטיים.

ר' זושא ואבא ראו בעלייה ארצה הרבה יותר מאשר צורך שעה. אבא, כתלמידו של ר' יוסף ביגון ש"עולם התיקון" מעסיקו פי כמה וכמה מאשר העולם הכאוב הנוכחי, גיבש לעצמו אידאל ארץ ישראלי משלו: אף הוא ראה בארץ מקום "לבנות ולהיבנות בו", אלא שהבניין שחשב עליו היה בניין עדי-עד שאינו חיקוי ליישוב-עולם דוגמת שאר האומות, אלא בניין יהודי שורשי שבו יהדות התורה לא תהיה נגררת אחר דפוסים שנוצרו על ידי אנשי הלאומיות החילונית ולא תזדקק לטובות הנאה של מפרי ברית כאותו קרוב עני המצפה לפירורים משולחן הגביר, אלא גוף חי הנושא את עצמו אשר ייצור בארץ חיי תורה לדוגמה מלווים בכשרון מעשה ויעילות ביצוע, ללא הזדקקות ל"איזמים" למיניהם המועתקים מן הגויים.

נושא זה עמד במוקד מעייניו בעת הגיעו לפרקו, ויחד עם חברים לדעה החליט להיות בין העולים המגשימים. בשנת תרצ"ד הצטרף לגרעין הכשרה אגודאי בו ניתנו הדרכה ואימון במלאכות כפיים שונות שהארץ נזקקה להן. בראש חודש אלול תרצ"ה נשא לאשה את אמנו, תבדל לאורך ימים טובים, ובסמוך מאוד לאחר מכן עזבו הם את פולין בדרכם ארצה והגיעו לנמל חיפה בערב חג הסוכות ה'תרצ"ו.

פועל ומפעיל

לאחר ההתלהבות והתרוממות הנפש בעת הפגישה הראשונה עם ארץ חלומותיו באו מצוקות הקיום הדוחקות ואיימו לנתק כל שוגה בדמיון וורוד ולהציבו בעל כרחו על קרקע המציאות הקשה והאפורה. הימים ימי משבר כלכלי קשה בארץ שהיה מלווה באבטלה חריפה. "פועלי אגודת ישראל" שהיו בחלקם הגדול יוצאי ה"הכשרות" בפולין ופליטי היטלר ימח שמו מגרמניה נספחו, שוב על רקע הסכמים בין-מפלגתיים, למערך הפועלי שהתבסס כבר בארץ קודם לכן, ושהיה בשליטתן של מפלגות אנטי-דתיות. בלשכות העבודה, אליהן הצטרף נציג פא"י, היה הנושא הבוער – חלוקת ימי עבודה ל"אנשים שלנו" ול"אנשים שלכם" עם כל התופעות המדכאות של אנשים רעבים הנאבקים על אפשרות להביא פת לחם לטפם.

אבא ז"ל, שעל כרחו היה בתוך הקלחת הזאת של ציד ימי עבודה וצורך לשאת בנטל הקיום של אשה, וכעבור זמן לא רב גם של תינוקות, היה שולח ידו במלאכות בניין שונות לפי המצוי, אם כ"פועל שחור" או כפועל מקצועי (בעבודת מוזאיקה), אך לא חדל לרגע לרקום רעיונות ולפעול פעולות בצוותא עם אנשים כרוחו, לפריצת המעגל הכובל של קשיי יומיום ולהתרפקות מחודשת על החלום האוטופי משכבר. הבעיה המידית הבוערת מבחינתו היתה השתחררות מחסדי אנשים שחזונם והשקפת עולמם נכריים באופיים וחתירה לאי-תלות כלכלית של העולים החרדים, כתנאי מוקדם של יצירת אותם חיים של חזון הצמא לדבר ה'.

ציבור העולים החרדיים שהתיישב בירושלים ושהיה נתון במאבק הקיומי הכלכלי באותן שנים קשות של ערב מלחמת העולם השנייה היה מורכב מיוצאי ארצות שונות, רבדים חברתייים שונים, מתנגדים, חסידים מחצרות שונות. סביבת מוצאו של כל אחד היתה הומוגנית למדי ונורמות ההתנהגות שבה בעניינים שבין אדם למקום ובעניינים שבין אדם לחברו היו מתנהלות במסלול קבוע שניזון ממסורת אותה סביבה ושלא היה בהכרח מתואם עם מסלולים של סביבות אחרות.

היו יוצאי פולין הקונגרסאית, גליציה, גרמניה עולי שנת תרצ"ג, ולצדם הוותיקים יותר – יוצאי ליטא, לטביה, אוסטריה והונגריה. הצד השווה שבכולם היתה עובדת אי השתייכותם לאחד ה"כוללים" שעסקו בתמיכת "היישוב הישן" מחד, ואי השתייכותם לגופים חילוניים כלשהם מאידך. הלשון המשותפת שנוצרה ביניהם, למרות הבדלי רקע וגישות היתה מושתתת בעיקרה על הצורך בפתרון בעיות פרגמטיות שוטפות של פרנסה – ומחוץ לתחום זה היתה מידה רבה של התגודדות וחשדנות הדדית.

המסגרת הפוליטית של "פועלי אגודת ישראל – סניף ירושלים" אשר איגדה את רובם היתה, משום כך, פונקציה פרגמטית בעיקרה בשליטת קבוצה דומיננטית של חסידי גור וב"איזון עדין" עם שאר קבוצות. הידברות אידאולוגית בין יוצאי קבוצות שונות נדחתה לקרן זוית, הן בגלל חוסר פרנסה והן בגלל חוסר הומוגניות בדרכי מחשבה, סגנון דיבור וגישות פסיכולוגיות. אף על פי כן, אותם מעטים בעלי הרצון העז להיות דבקים במטרה נעלה יותר, הללו שהיו קרובים לאבא ז"ל במידת חוסר ההסתפקות הרוחנית, במהרה מצאו זה את זה ודבקו זה בזה מעבר לכל מחיצות הרקע, הלשון והפסיכולוגיה.

כך נוצרה קבוצת ידידים מיוחדת במינה שחבריה נלקטו "אחד מעיר ושנים ממשפחה" וחברו יחדיו מתוך שותפות לדעה שגישרה על פערים שבמזג ובאופי. כיוון שלא היה מדובר בדעות של "וויכוחי מועדון" אלא בדעות הקשורות בנשיאת נטל מידית בעולם המעשה, היו במהרה גם המזגים השונים ותכונות האופי האינדיבידואליים של החברים לחלק בלתי נפרד מן המלט שעשאם לחטיבה אחת מלוכדת, אשר השונויות שבתוכה משלימות זו את זו, תחת להתחכך ביניהן. מבחנים שהצריכו הקרבה רבה וסיוע הדדי רצוף, למניעת מעידות, רק חישלו את אחדות הקבוצה והולידו ידידות ואהבה עמוקה בין חבריה שתמשיך, ועודנה ממשיכה, בקרב הנבדלים לחיים, הי"ו, לפעום גם לאחר שפנו איש איש לדרכו עם השתנות הנסיבות.

אבא ז"ל היה אחד מפועלי הבניין שהרכיב לראשונה את אותו "מלט" מלכד.

הוא היה האיש שידע ל"תרגם" זיק הנדלק בעינים, חיוך של אדם אל שפמו או אנחה דוממת, לשפה של מלים, נוסחאות והגדרות ברורות (כשם שידע בשעת הצורך להדחיק דיבור ולהסתפק בזיק, בחיוך ובאנחה כלפי השומע המבין). כשאמר הוא את דברו חשו אותם אנשים בעלי לב רַגָּשׁ כי רחשי ליבם הם נעשו לרוח ממללא המפיחה נשמת חיים ביצר העשייה. אנשים שרבים מהם היו עתירי שנים ועתירי נסיון מאבא ראו בדבריו על מלכות שמים של מחר דברים של טעם המביאים באופן ישיר לפועל יוצא לגבי מה שיש לעשות הערב ומה לעשות מחר. מתוך שיחה נלהבת וניסוחו של הרעיון המתגבש. אמרו פעם לאבא: ר' אברהם! יודע אתה כה יפה לדבר – הטרח נא את עצמך, טול גם עט לידך ונסח "קול קורא" – אבא ניסה למכור את רעיון העצמאות החרדית לציבור הרחב!

כך נוצר הארגון שנודע בשם "פאג"י הירושלמית" וכך גם החלה פרשת חייו של אבא כנואם, איש עט, עיתונאי וסופר מחונן.

פאג"י הירושלמית

מטרתה המידית של פאג"י היתה, כאמור למעלה, חתירה לאי-תלות כלכלית – הקמת מפעלים ויצירת מקורות תעסוקה לשלומי אמוני ישראל, ללא הזדקקות לחסדי הדוגלים בחילוניותה של ארץ הקודש. מטרה כזאת כשהיא מוצבת על ידי אנשים שאין הפרוטה מצויה בכיסם מפרנסת בדרך כלל חלומות בהקיץ של מספר ימים ודועכת במהרה כלעומת שנולדה. אך בזכות הלהט והדבקות במטרה מצד מנסחיה אכן הושגו הישגים שלא יאומנו בפרספקטיבה של אמות המידה והאפשרויות המוגבלות של אותם ימים.

פאג"י היתה לחברת מניות ששמה הרשמי היה "פאג"י – חברה פיננסית בע"מ". וראה זה פלא: אנשים שהיו ברובם חסרי כל נסיון מסחרי, אנשים שצמחו בין כתלי בית מדרש של עיירות קטנות ובחצרות חסידים – "אוסט יודן", חסרי השכלה כללית, הלהיבו ברעיונותיהם אנשים שצמחו על רקע ציוויליזציה מערבית, ויחדיו הנפיקו מניות והצליחו למכרן לציבור רחב של אנשים שרובם לא ידעו "מניה" מהי ושעל מנת לרכשה, בתשלומים לשיעורין, חסכו אוכל מפיהם וצברו פרוטה אל פרוטה.

הרעיון זכה לאהדתם של כמה מגדולי הדור, רבנים ואדמו"רים שאף הם עצמם רכשו מניות. במהרה נוצר בסיס הוני שאפשר להתחיל בפעולות קונסטרוקטיביות: הוקמה מאפייה, בית חרושת לאטריות, מפעל אריגה, מפעל הוצאה לאור של "היד החזקה" להרמב"ם, והוחל תכניות בנייה למיניהן ועוד. פעולות ראשונות נעשו בשנות השלושים האחרונות ושנות הארבעים הראשונות ולאחר מספר שנות אימה ומהומה של מלחמת העולם השנייה קיבלו תנופה ניכרת והתפרסות לשטח ולעומק. בשנות הת"ש המאוחרות ובראשית שנות ה'תש"י היה היקף פעולה נרחב, הן בתחום הכלכלי והן בתחום ההטפה האידיאולוגית.

רעיונותיה של פאג"י שמצאו תחילה הד רחב בציבור האגודאי בארץ ובחוצה לארץ נעשו, עם קום המדינה, נושא למאבק חריף עם ההנהגה המקומית. כינונו של משטר פרלמנטרי מקיף בציבור היהודי בארץ ישראל פתח פתח ל"הישגים קלים" בקנה מידה מצומצם על בסיס שיטה בדוקה של הסכמים עם מפלגות חילוניות. להסכמים מסוג זה נלוו גם פיתויים של עמדות שררה שונות והנאות מתקציבים ממלכתיים. וקריאתה של פאג"י לוותר על יתרונות אלה ולתפוס מרובה בתחום העשייה העצמאית הותקפה קשות והוצגה כבלתי מציאותית.

הוויכוחים האידיאולוגיים גרמו כעבור זמן קצר לפילוג ארגוני, ופאג"י נדחקה לפינה השמורה לחוג מצומצם יותר של אידיאליסטים שאינם נתונים לפיתוי ואינם נרתעים מרדיפות. בצד ה"חברה פיננסית" התארגן גם גוף פוליטי בשם "הסתדרות פועלי אגודת ישראל (פאג"י)", אשר ניסה פעמיים את כוחו בהליכה עצמאית לבחירות לכנסת (בשנת תש"ט ובשנת תשי"ב) כשאבא ז"ל מופיע בראש הרשימה. בשתי הפעמים חסר מעט למספר הקולות הדרוש כדי להעביר ציר אחד. התברר כי בליל קולות ה"הב הב" שלט בכיפה והדף את קול ה"הבה" של פאג"י – לאכזבתם הקשה של הוגיה ומייסדיה.

אבא ז"ל שליווה את פאג"י מיום היווסדה ועשה לילות כימים, משך שנים ארוכות בעבודות ניהול וניווט, השפעה ושיכנוע, גיוס תמיכה כספית ותמיכה מוסרית, בארץ ובחוצה לארץ, בנאומים חוצבי להבות ובשיחות שקטות עד שעות קטנות של לילות רבים, במאמרים בעתונות, בעריכת עיתון עצמאי ובכתיבה ספרותית ותוך כדי כך נחל הצלחות ואכזבות – החליט, בשנת תשי"ד, תוך וויכוחים קשים עם חבריו, כי הקלחת הפוליטית לתוכה נקלע אינה לרוחו ולטעמו, וכי הגיעה השעה להפנות מרצו וכוחותיו לאפיק ההשפעה הבלתי פוליטית.

כך החלה תקופת עשרים ושתים השנה של אבא ז"ל כסופר חרדי מן השורה הראשונה.

נחזור לכמה מפרטי הדברים בפרק ח' להלן.

* * *

הקדמתי לספר על פאג"י וקורותיה בקצרה, שכן פרשה זו מהווה המשך ישיר לאותם נושאים שהעסיקו את אבא ז"ל טרם עלייתו ארצה ומיד לאחר מכן. בחלוף השנים השקיע עמל רב בנושאים שהלכו והתרחקו מן ההקשר הפוליטי המידי אשר מדי פעם מצא בו יותר ויותר טעם לפגם. סקירת פעולותיו בנושאים אלה – החינוך הישיר לצעירים, החינוך באמצעות הכתיבה הספרותית להמון הרחב, ובגולת הכותרת, הפרשנות האידאית המקיפה של פרשות השבוע – היא עניין לניתוח מעמיק של אנשים כערכו, ואסתפק רק בהזכרת פרטים מספר בהמשך הדברים.

"איש וביתו" כאחד הספרים שיצאו מתחת ידו המבורכת מוכר לרבים, אך האיש על רקע ביתו הוא הוכר מעט. ואם כי גם אנו, בני ביתו, חשים כי אף מאיתנו נשאר טמיר ונעלם בשורש נשמתו – חובה עלינו להזכיר מעט ממה שניתן לתפיסותינו המוגבלות לאחר שזכינו להסתופף בצלו חלק ניכר מחיינו.

 * * *

איש וביתו

אבא ז"ל הרבה להשתמש ב"סיפורי מעשיות" שהיה מציירם ביד אמן כאמצעי בדוק ומנוסה להבהיר רעיון, להמחיש כוונה, לעורר חוויה ורגש הזדהות אצל בן שיח בודד או קהל שומעים גדול. באמתחתו היה אוצר בלום של סיפורים (ואנקדוטות). סיפורים משלו ומשל אחרים שהיה "קונה" אותם ומעצם מחדש בדרכו שלו, סיפורים המתעוררים בכל הזדמנות וקולעים אל המטרה המתבקשת אשר ידע לרתק בהם את השומע בין אם היה ילד קט או אדם בא בימים.

נזכר אני במעשה שסיפר לי בילדותי בגיל שלפני בית הספר כשהיינו מהלכים, ידי בתוך ידו, ברחוב גאולה בירושלים – מעשה שיש בו, אולי, לשפוך אור על גישתו היסודית לחיים שאפיינה את הליכותיו כפרט, בביתו פנימה כבבואה דרשות הרבים:

מעשה באדם שחשב מחשבות רבות על ארצו ובעיותיה והרגיש כי יודע הוא היטב מה יש לעשות כדי לתקן את המדינה כראוי ולתקן כל פגע. הלך ואמר לאנשי המדינה: בואו והמליכוני עליכם ואני אשלוט בכם בצדק ובמשפט בחסד וברחמים. צחקו לו הבריות ואמרו: מי אתה! מַה שִּׁמְךָ ומי שָׂמְךָ?! המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו! ביזוהו וגרשוהו מעל פניהם.

נעצב האיש אל לבו ואמר: אם לא עלה בידי להשיג משאת נפשי ולהיות למלך במדינה, הבה ואנסה להיות למלך בעירי ובמחוזי. הלך ואמר לאנשי עירו: המליכוני עליכם כי אנוכי היודע להנהיגכם כראוי ולתקן את עירנו ככל הנדרש!

צחקו לו אנשי עירו, ביזוהו וחרפוהו וגרשוהו מעל פניהם. הלך וניסה כוחו למלוך בקרב אנשי שכונתו, ואף הללו דחוהו בלגלוג של חמלה ואמרו לו: על מה ולמה תשגה בשאיפות שאינן לפי מידתך? הרי מכירים אנו אותך מעודך עד היום הזה ויודעים כי מותניך דקות מקטניהם של רבים וטובים ממך, הִכָּבֵד ושב בביתך!

נדחף האיש ובא אל ביתו אבל וחפוי ראש. אך התעשת ואמר: לפחות כאן בביתי יכולני למלוך! מיד קם בעיזוז מלכות והחל לפקד על אשתו ובניו – זאת הדרך תלכו בה וזה המעשה אשר תעשון! תמהו לו אנשי ביתו כי לא היתה כזאת תמול שלשום, ואף על פי שתחילה נשמעו לו מתוך דאגה מסויימת, במהרה התייחסו לכל גישתו בשחוק וקלות ראש, וכל מלכותו נמצאה בטלה ומבוטלת כעפרא דארעא.

שקע האיש בדכדוך וביאוש, הלך קדורנית ובקש את נפשו למות, ופתאום נגה עליו אורו של רעיון מבריק! הרי יש בידי למלוך כאוות נפשי על ממלכה גדולה ועצומה שהיא בעצם עולם ומלואו! הבה ואחל מן היום הזה והלאה למלוך מלכות של אמת על עצמי! אלך ואחוקק חוקים טובים וישרים שאשליטם על כל דרכי וחלילה לי לעצמי מהמרות דבר מלכותי! – הנקה לא יינקו יצריי ומאויי הפרועים אם יסיתוני לעבור על חוקי ותקנותי!

אמר ועשה, ומהיום ההוא והלאה שלט על עצמו ביד חזקה והחל לנהוג על פי סדר ומשמעת וחוקים הנקבעים בשיקול דעת ותבונה – וראה זה פלא: לא עברו ימים מרובים ואף בני ביתו נשמעו לו וכבדוהו גם ללא צורך לזרוק בהם מרה. כעבור תקופה קצרה באו אנשי שכונתו, מיוזמתם הם, ואמרו לו, קצין תהיה לנו! במהרה נעשה גם ראש לעירו, וכעבור זמן נוסף הקיפה מלכותו את כל רחבי ארצו כאשר שאף בתחילה.

אנו כבני ביתו הקרובים ראינו באבא ז"ל את נקודת המוצא הזאת של שליטה עצמית ונשיאה בעול בחיי הפרט בכל צעד ושעל, "עולם התיקון" החל אצלו תמיד בו עצמו וברשות היחיד שלו – אלא שהמוקד היה לא ברעיון הממשלה וההנהגה כערכים בפני עצמם אלא תמיד בבחינת "מעשי למלך". הליכותיו וסדר יומו כפרט הצטיינו בשמרנות יתרה באשר להמשך דרכים ומנהגים של אביו הי"ד, אך מה שבלט הוא ריחוקו של המעשה משגרתיות ומצוות אנשים מלומדה, אלא כחלק ממשמעת ברורה ומחושבת – "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" – בכל עניין מענייניו, מדרך הישיבה על כיסא ועד דרך קיומן של מצוות מעשיות, בצורת הדיבור, ההקפדה, ההבלגה, העקשנות והוותרנות היה יושב ועושה חשבונו של עולם. (אני יודע היום כי שגיתי פעמים רבות בראותו אותו כאדם אימפולסיבי: אכן היה רגיל להגיב רבות בצורה אימפולסיבית אלא שגם ה"אימפולסים" שלו היו ממושמעים בתוך אותה רקמה מעשה חושב של "מעשיו לגבוה"!)

אף גם זאת למד מרבו, ר' יוסף ביגון הי"ד, להתרחק תכלית ריחוק מאונאה ושביעות רצון עצמית שראה בהם שורש עיוותו של כל מעשה טוב. אכן תורה זו תוארה על ידו בכשרון רב בכותבו על חסידי קוצק ובפרשו סוגיות ב"ספר הפרשיות", אך האימונים המעשיים שלו עצמו ביישומו של הרעיון נעשו דווקא בהשראת אותו יהודי ליטאי, יוצא ישיבת מיר, שתלמידיו-מעריציו היו אצלו כחומר ביד היוצר והוא טרח הרבה, הלכה למעשה, אחר אותו טיפוח של מידת האמת – נוסח חסידי קוצק.

מעולם לא ישב על "זרי דפנה" של "אַ שיינער יוד", וסלד מהבעות מדושנות של "שלום עלי נפשי" שראה אצל רבים שפרקם נאה וזקנם מגודל. מה יתרון במעלותיהם, היה אומר, אם הולכים הם מעדנות ורווים נחת מהשגיהם הם בתורה, חסידות ויראת שמים?… יודעיו ומכיריו יודעים מה נאה דרש בנושא זה בכל הזדמנות (ואילו אנו בני ביתו יודעים ועד מה נאה קיים בגופו, בחוסר המרגוע שלו ובייסוריו).

כאדם שדרכיו מחושבות וביקורתו חריפה לגבי מה שלא עולה בקנה אחד עם האידאלים שהציב לעצמו לא היה מסוגל אף פעם "להשתייך" טוטאלית לאיזשהו גדר מוגדר. אנו, בני ביתו, שלא זכינו אף למקצת מאותו שאר-רוח של אבינו זצ"ל, סבלנו לא מעט מייחודו זה: כל אחד מאיתנו שאף להסתגל לאיזושהי "חברה" או "אופנה" או "שיטה" המייצגת על ידי אנשים שאיתם באנו במגע ומשא – אם זה מדובר בבעלת בית חרוצה הרוצה לצפות הליכות ביתה בסגנון המקובל אצל שכנותיה וידידותיה, בבנות הרוצות מלתחת בגדים כשאר "בנות הכתה", בבנים הלומדים בישיבה ונגררים אחר אופנות של "גדולים" מצועצעים או בילד שהגיע לפרקו ורוצה חתונה ודירה כ"מקובל" – תמיד התברר לנו תוך "מסכנות" זמנית שיש לעבור קודם את מישור חשבונו של עולם המנוהל על ידי אבא.

המיוחד שבעניין היתה העובדה שבדרך כלל סברנו וקיבלנו את רצונו בסופו של דבר, ללא משקעי מרירות וללא פגם באהבה ובהערצה מתוך שראינו במוחש כי כנה היה בתכלית עם דרכו, ושליטתו בנו היתה תוצאה משליטתו על עצמו.

עם זאת, ייאמר עוד, שאף פעם לא נגרר לעקשנות לשמה בנוסח "יש לי פרינצפים וזהו זה". ידע עד היכן מסוגלים אותם שאינם בני עלייה לקבל וידע שלא לעבור את חוט השערה המבדיל בין עקשנות ובין עקשות. כך שעם כל ייחודיותו המשיך לשבת בתוך עמו. ולשאוף לרצוי בתוך המגבלות של המצוי באוירה של חיבה ופייסנות.

המשקע המלהיב שנותר בכל אחד מאיתנו אינו קשור באותן התחככויות על קטנות עם מושגים של גדלות אלא כזכרון הוויות הקבע של הילדות והשחרות בהן זכינו לספוג מסירות ואהבה ללא מצרים. איש מעשה היה אבינו בעולמו של הציבור כולו ולא היה אדם הבנוי לשבת לנוח בכורסה בקרב ילדיו ולהשתעשע עמהם בדברים של מה בכך, אך מה רב היה השפע שהשפיע עלינו באותן שעות שכן היינו במחיצתו.

הולכים אנו אתו בבוקר לבית הכנסת ובחזרה, יושבים אנו עמו בארוחה קלה, ניזונים מחיוך שלו, מהלצה, מ"גוט ווארט". הנה הוא משוחח על רבי צדוק הכהן מלובלין ותוך כדי כך מוזג לנו קפה טוב, הנה משתף הוא אותנו במלאכות בית שונות ומדריכנו כיצד עושים דברים ב"שיטה" וביעילות, הנה הערותיו המאלפות על כל צעד ושעל בעניינים של טעם וריח מתחום אהלו של שם ומתחום יפיפיותו של יפת, הנה שולח הוא אותנו בשליחות של מצווה, הנה מוצא הוא גם "חלונות" בסדר יומו הגדוש ל"חברותא" עם אחד או יותר מהבנים על דף גמרא, חומש ומדרש, והנה מכתביו הארוכים המשתפכים מתקופות שהותו בנכר אכול געגועים ודאגה ליקיריו והוא משפיע עליהם אגרות שמשפטיהן מחמדים וכולן ממתקים… אך מעל לכל הנה הוא עמנו, כולו שלנו, בשבתות וימים טובים!

סעודת שבת וחג עם אבא ז"ל היתה נמשכת שעות רבות של קורת רוח והתרוממות נפש. אבא שהידר תמיד אחר סטנדרטים של צריכה שהיו הרבה פחות מן הממוצע (גם בתקופות שהכנסתו הכספית הרשתה רמת חיים גבוהה יותר), הידר אחר סטנדרטים גבוהים מן הממוצע בכל הנוגע לעונג השבת והחג. הוציא הוצאות רבות למשקאות מובחרים (היה אומר שאדם היודע לשתות כוסית "איז א בעסערער מענטש"). חיזר אחר אורחים , עודד את אמא לעשות נפלאות במיני מטעמת מגוונים, והיה יושב עמנו בשירה וזמרה, בהנאת הגוף המוקרנת על הנאת הנפש והנאת הנפש המוקרנת על הנאת הגוף, בגביעי כסף ומובעי כוסף, בדיבוק משפחה, בשחוק נלבב, בקריאה משותפת של פרשת השבוע ובכל אשר תאווה נפשם של אשה וילדים מבעל ואב אוהב בשוקטו לשעה מרתיחת סמבטיון שלא נתנה לו מנוח כל ימות החול.

משך שנים רבות נהג דרך קבע להביא עמו הביתה קהל מתפללים מבית הכנסת ל"קדוש רבא" צנוע: קצת יין, יי"ש, מזונות וחמין של שבת. ה"טשולנט של ר' אברהם" היה למוסד של קבע במקום מגוריו – שיכון פאגי בסנהדריה אשר בירושלים – קהל הבאים הלך והתרחב משך הזמן והטרחה הקשורה בהאכלתם, הם וילדיהם, מנה נאה של "טשולנט" ולפעמים גם "קוגל" בעודם ברעבון בוקרו של שבת, טרחה הקשורה בהשגת המצרכים לפני שבת, הבישול בערב שבת ושטיפת עשרות צלחות מלוכלכות אחר צאת האורחים, היה נטל שלקח הוא עצמו על כתפיו בחשק רב וכדרכו תוך השקעת תשומת לב רבה לשכלול מתמיד בטיבו של התבשיל וביעילותה של המלאכה אשר מסביב.

אבא ז"ל היה עומד על אורחיו ומשרתם בעזרתו של ידיד ותיק, מראשוני פאג"י. ואם כי לא נח בגופו היתה מנוחת אהבה ונדבה קורנת מפניו עת היה שר עם אורחיו "אסדר לסעודתא בצפרא דשבתא…" האורחים אף הם חשו מעט מאותה מגנטיות של אבא ז"ל שאנו בני משפחתו זכינו לספוג הימנה יותר בהמשך היום: בסעודה המשפחתית שהסתיימה בשעה 1:00 ומעלה בצהריים, בישיבה משותפת על ספר לאחר שינה קלה, בסעודה שלישית של "רעווא דרעווין" ובימות החרף גם בסעודת מלווה-מלכה גדושת חדוות הצפייה לגאולה הקרובה.

חוויות ילדות עמוקות שלי קשורות באותן שעות בהן היה אבא ז"ל שלי בלבד: הנה אני ילד בגיל הגן או בכיתה א'-ב' בדירת חדר קטנה בה אנו מתגוררים. הימים ימי ערב פסח, אבא מגיע עייף מעיסוקיו והנה הוא שוב תוסס ורענן, מושיבני בירכתי המרפסת, מורח עבורי פרוסות לחם, ומחדיר בי את הזהירות פן יתפזרו פירורי לחם במקומות שכבר הוכשרו לחג. עוסק לידי במרוק והכשרת כלים ותוך כדי כך, בודק התקדמותי לקראת "סיום בכורות" שעלי לעשות בעוד כמה ימים – בגיל רך הרי זה סיום לימוד שיר השירים בעל פה או פרקי אבות, בגיל מבוגר יותר "חברותות" עמו על סיום מסכת במשנה ואחר כך בגמרא.

בעיקר חרותה בזכרוני תקופת מלחמת תש"ח בירושלים: אבא רץ בין מקום מגורינו ומערכת עתון "היומן" בעת הפגזה לילית מסיבית ("היומן" היה יומון אגודאי שיצא לאור בירושלים בעריכת אבא ז"ל, בתקופת המצור היה העיתון היחיד הניתן להשגה בעיר). הריהו חוזר בבוקר לאחר ליל חרדות וכעבור מנוחה טרופה יושב עמי מעט על דפי מסכת סנהדרין ודואג שלא אסבול יתר על המידה מהשבתת בתי הספר. בין הפגזה, עריכת עיתון ומאמצים להשיג מעט לחם ומים מארגן הוא שעורים לי ולעוד מספר ילדים.

הנה נוסעים אנו יחד נסיעות ארוכות באוטובוסים בפרובינציה של ניו-יורק המדינה והוא מגולל לפני רשמים, זכרונות ומוסרי השכל מתובלים בשפע עניינים משובבי לב. והנה הוא בא לחזקני בעתות משבר, ולא זזה ידו מתוך ידי, עד שאני שוב כקטן שנולד מלא חדווה והתלהבות כגמול עלי אביו אוהבו.

אכן, גדלותו של אבא כאיש משפחה באה לידי גילוי מזהיר בשעות של קשיים ומשבר, בעת מחלה וסבל של מי מילדיו, עמנו היה מתייסר כפל כפליים. ידע לחוש באינטואיציה נפלאה מה מעיק על מי מאיתנו גם ללא שפורשו הדברים וגם ממרחק של אלפי קילומטרים, בעיצומה של פעילות אינטנסיבית כאיש שמשא כלל ישראל על שכמו והגיונות מלכות שמים בלבו, היה חש בחריפות עול בית ומשפחה ועול גידולם של שבעה בנים ובנות הי"ו (משבר קשה עבר עליו עם מותו של תינוק בן שנה, מיכאל ז"ל, בשנת תש"י), אם מעט או הרבה יכול היה לעשות באותן שעות קשות – נשא במלוא עולם של הייסורים הנלווים.

יש אדם הבוחר בעסקנות ציבורית ב"מקצוע" ועושה את חשבון הרווח וההפסד הכרוכים במקצוע זה: כך וכך שעות נוספות בצרכי ציבור – בצד ההפסד לו ולבני ביתו, ולעומתם כך וכך קשרים וטובות הנאה – בצד התועלת… חישובי הרווח וההפסד של אבינו ז"ל התנהלו במישור אחר לגמרי. לא בחירת "מקצוע" היתה כאן ("מקצועי היחיד הוא מלמד תינוקות" – היה רגיל לומר), ולא מדידה של ערכים בעולם החומר. הוא כפרט, משפחתו וכלל ישראל היו משולבים בעיניו כגוף אחד, ואם הרגיש כי ניצל את כוחותיו הוא כראוי במעשה הנמדד או בתקופה הנמדדת לקידומו של הגוף האחד הזה במובן האידאי נרשם הדבר בצד הרווח. אם הרגיש שהחטיא מטרה במאמציו או שלא התאמץ מספיק, היה מיצר ומתייסר על ההפסד, וחוזר ומשקיע כוחותיו באתחלתא חדשה וברעיון חדש.

בעיות הקיום החומרי של המשפחה היו עליו תמיד בגדר נטל מכביד ומדאיג שלא התעלם ממנו, כשם שלא היה משתמט משום נשיאה בעול (בתקופה של אכזבות מהיענות ההמון הרחב לרעיונותיו כשאנשים היו אמנם רוכשים את ספריו, אך פני הדברים בציבור נשארו כְּעוּרִים כשהיו, היה מתנחם בכך שלפחות עוסק הוא בדבר קדוש אחד והוא – פרנסת המשפחה), אלא שנזהר תמיד כי עול זה לא ישעבדו לשום דבר שאינו לרוחו ולטעמו.

במשך ה"קריירה" שלו כאיש ציבור, כשהתפרסם בכשרונותיו בתחום החנוך, הכתיבה והעסקנות המסורה, צצו לא מעט הזדמנויות לקבל משרה קוסמת מבחינה כלכלית או להנות משלל של טובות הנאה ניכרות, אך אם היה מעורב בדבר עניין שיש בו טעם לפגם, ומכל שכן אם עמד בניגוד לערכים שהטיף להם ושהאמין בהם, דחה את ההזדמנות בשתי ידים.

כבר בראשית דרכו בארץ, כשנודע בקרב קרוביו ומכריו בפולין דבר הדחקות ששררה בקרב העולים – "ארגנו" עבורו הצעה קוסמת: לחזור לוורשה, לנהל מוסד חינוכי תמורת משכורת הגונה והטבות אחרות. תגובתו לכך הייתה אופיינית: הלך לאחד מידידיו שידע כי יש בכליו עוד כלים הראויים למשכון, הכניסם בעבוט תמורת הלוואה של כך וכך לירות מנדטוריות, ומיהר לשלוח להוריו בפולין (שאף הם חיו בדחקות), כאדם האומר – ראו נא, יש באמתחתי לא רק עבור עצמי, ב"ה, אלא אף עודף לקיים בו "ומבשרך לא תתעלם".

 * * *

תקצר היריעה להרבות ולהגדיש פרטים על האיש ועל ביתו כמוקד לפעילויותיו כאיש כלל ישראל, כאיש המתחסד עם קונו והגומל חסדים בגופו ובממונו עם הבריות. הסתפקתי על כן במספר דוגמאות והערכות על יחסיו עם בני ביתו הקרובים.

ראוי לסיים קטע זה במובאה מספרו "איש וביתו" המסכמת בצורה הקולעת ביותר את מניעיו ואת עמלו הוא בהליכותיו עם משפחתו שלו:

החכמה שלומדה מאחרים, תעוז לו לאדם, ונותנת בו גבורה לעמוד על עמדו לבל יישחק בגלגלי רחיים שרובצים לו על כל החיים. אתה שואל אותו: מה טעם אתה מוצא בכל ייסורי החיים? והוא עונה: כבר למדתי מרבותי "אדם לעמל יולד". – איך מלאך לבך להתחיל מהלכך בדרך ארוכה כזו ואתה רק בראשיתה, אימתי תגיע? – כבר למדוני הנסיונות: 'והיה ראשית מצער ואחריתך ישגה מאד'. – והרי החיים נתונים ביד אדונים קשים ותנאים קשים וכוחך חלש לעמוד כנגדם, אולי הם יפילוך? – כבר שמעתי וגם ראיתי: 'עליונים למטה ותחתונים למעלה'. –זאת היה החכמה שנותנת גבורה באדם לעמוד על עמדו וללכת בדרכו.

התבונה שמאליו הוא זוכה לה ומבין מדעתו, פותחת לו לאדם אפקים חדשים שלא ראם ולא שמעם עוד, מרחבי שחקים שאין להם קץ ולא חקר. שמים לרום וארץ לעומק ולב נבון אין חקר.

ברם, כל עוד שלא הגיע האדם לכלל דעת, זה כוח העיכול של החכמה והבינה לעשות בהם מפעלים, שעמידתם מבחנם, וקיומם מופת לאמתם, עדיין אינו ראוי להיות יוצר ובורא עולמות. שהחכמה לפעמים היא מטעה, והתבונה לפעמים היא מוליכה שולל, כיון שזוכה אל הדעת, ראוי הוא להיות שותף במעשי בראשית ולהידמות לבוראו, מה הוא בורא עולמות והם קיימים לעד, אף האדם פורה ומפרה, יוצר ומחדש, ויצירותיו עומדות ימים רבים עד עולם.

ומקרא מלא הוא זה:

"ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, ובדעתו – תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל" (משלי ג).

'בחכמה' – יסוד ועמידה לארץ, 'בתבונה' – כוננו שמים ומרחביהם, הרי ארץ והרי שמים. ואולם מה הנאה יש בהם אם אין שם פריה ורביה, בריאה ויצירה מתחדשות תמיד? כיון שנבלעו תהומות, יצאו ממסגריהן והן עולות למעלה ומשקות ארץ ומלואה, ושחקים אף הם נפתחו ומרעיפים טלם למטה – מיד הכל כח. הכל פרה ורבה, הכל יוצר ומחדש. במה? 'בדעתו'.

אף כל אדם כך, תחילה הוא לומד חכמה ואוצר כוח ועמידה. אחר כך באה לו תבונה בלב ומשכיל דברים שלא למדם. כיון שהוא בא לבנות לו בית, להעמיד תולדות ולהקים דורות, הרי הוא זקוק לדעת. ומהי הדעת? שידע את מעשהו בפועל ולכלכלו במשפט, בלי הרבות על המידה ובלי המעט, אלא הכול כמשפטו. ושיהא כל מפעלו נעשה רק מרצון פועלו בלבד, ולא אנוס על ידי אחרים, ולא נפעל מהם מתוך קנאה ומתוך בושה, אלא מרצונו של היוצר בלבד ומדעתו שלו. כל התנאים האלה, אי אפשר להם להתקיים, אלא במי שהוא שמח בחלקו ואין חסר לו מאומה מחלק אחרים. אדם שכך דעתו רחבה, ראוי הוא ודאי להיות בונה בית, פורה ומפרה, מעמיד תולדות ומקים דורות כולם זרע ברך ה'."

מחנך ומורה, עסקן, נואם וסופר

כבר הוזכר כי אבינו ז"ל ראה את עצמו כ"מלמד דרדקי" בכל עיסוקיו. פעילותו הענפה כמרצה, נואם וסופר לא הונעה על ידי כשרונותיו בתחומים אלה אלא על ידי ההרגשה הכובשת כי יש לו מה לאמר, כי יש לו מה ללמד וכי יש בהגיונותיו דברים ששומעיו צריכים להם. כשרונו להביע את עצמו התפתח עם ההכרה הפנימית כי כל מה שאדם ירא שמים עושה חייב להיעשות בדרך היותר מוצלחת והיותר יעילה, לבל תהיה "חרדיות" שם נרדף, חלילה, לבטלנות וחוסר טעם.

הוא וכמה מידידיו הקרובים בראשיתה של פאג"י, מתוך שעסקו הרבה בסוגית העשייה העצמאית שאין בה חיקוי של החופשיים מדת. ומאידך, אין בה רגשי נחיתות ומושגי קטנות שהיו שכיחים בחלק ניכר מן המחנה החרדי החליטו להמשיך באותו קו מחשבה ומעשה גם לגבי ילדיהם הם.

בשנת תרצ"ט היה אבינו אב לשני תינוקות, ובעיית חינוך ילדיו על פי דרכו החלה להעסיקו יותר ויותר, הוא וידידיו שהיו, כמסופר למעלה, שונים בדרך כלל מבחינת מוצא סביבתי ורקע גידול הפכו לציבור קטן ומגוון אשר שם דגש על המשותף שבין חבריו, דהיינו, הגישה הכלל-ישראלית מרחיקת הראות ולא על השוניות בסיגנון, בדיאלקט לשוני של שפת האידיש ובמסורת של נוסח ומנהגים. אנשי ציבור זה לא ראו בעין יפה השתלבות של ילדיהם הקטנים באחד מבתי ה"תלמוד-תורה" הוותיקים בירושלים (אף כי חלק מהם היו מוסדות חינוך ראויים לשמם עם מלמדים מצטיינים ומסורת ארוכה של גידול דורות ותלמידי חכמים) משום כמה סיבות:

א. האופי ההומוגני הנוקשה של המוסדות הקיימים שהיו על טהרת המסורת הירושלמית שהשתרשה ב"יישוב הישן". מסורת אשר חייבה לבוש, מנהגים וסדרים כנהוג בירושלים מזה כמה דורות.

ב. הדגש שהיה במוסדות הללו על שימור הישן, גם מבחינה חיצונית, כעיקרון, והוקעה של כל גישה מודרנית חדשה ללא בחינתה הממשית, רק משום שחדשה היא.

ג. בעיית מחסום הלשון: בעוד ששפת המוסדות הללו היתה אידיש, נהגו אבא וידידיו לשוחח עם ילדיהם עברית, משום ששמו דגש על "כלל-ישראליות" אשר חייבה קשרים טובים עם עדות המזרח וקשרי השפעה גם לעומת הנגררים אחר הציונות החילונית שלא רצו לראות בהם יוצאים מכלל ישראל, אלא אחים טועים שיש למצוא דרכים לקרבם ולהחזירם למורשת אבות.

בצד פעולתו בפאג"י השקיע אבא הרבה מרץ ומסירות על מנת ליצור את המסגרת המתבקשת מבחינה פרגמטית ומבחינה רעיונית כאחד, ואחר כך להכניס בה תוכן כרוחו. רצה הוא להנחיל לילדים אותם ערכים שהאמין בהם בקנקן חדש מלא ישן ולא בישן שתפארתו על כי חדש אין בו. כשהגעתי אני (הבכור) לגיל שלוש וחצי כבר זכיתי להנות מפרי מעלליו של אבא ולהשתלב בגן "העתיד" אשר התקיים בחדר שהוקצה למטרה זו בביתו של ידיד נפש (ר' אברהם טרגר (ייבדל לחיים ארוכים), עמו צעד יחדיו עשרות בשנים, עד יום פטירתו, באהבה עמוקה וידידות אמת), ובו כיהן כגנן ר' אפרים אופנברג (ייבדל לחיים טובים), איש חינוך ותיק ברוך כשרון וירא שמים מפליטי היטלר. במרוצת אותה שנה נוסד גם בית הספר "שילה" (על ידי איחודן של מספר כיתות שנוסדו על ידי קבוצות עולים דומות בירושלים) בהנהלתו של אבא ובפעילותו האינטנסיבית כמורה מסור שכל עול בית הספר על שכמו.

מפליא לראות היום, שלושים-ארבעים שנה לאחר "תקופת ההרצה" של בית הספר "שילה" אנשים בעלים בעמיהם, ספוגי תורה וספוגי ניסיון הצופים בנוסטלגיה כה עמוקה וכה רבת זכרונות נעימים לאותם שיעורים של אבא ז"ל שזכו להשתתף בהם בהיותם בגיל שש, שבע, ועד גיל בר-מצוה. היסוד הבולט באותם שיעורים היה כשרונו של אבא להפעיל את תלמידיו באופן אקטיבי ב"בניית" השיעור מתוך מתח ועניין רב.

גישתו הפדגוגית לא היתה מבוססת על תיאוריה שרכש בבית אולפנא כלשהו אלא על הנכס היקר ביותר שהיה בידו והוא – האינטואיציה המופלאה, היכולת לחוש ללא סימנים חיצוניים מה חושבים שומעיו הקטנים, מה מעניין אותם ומה מביאם לידי שיעמום וחוסר קשב. דברים שהם היום בבחינת חידושים של התקופה האחרונה במתודיקה ודידקטיקה היו אצלו פעילויות טבעיות שנבעו מתחושותיו הבהירות ורצונו העז שלא לעשות מלאכתו רמייה, חס ושלום.

כשהייתי אני בכתה ד' ב"שילה" היה הוא המורה לגמרא (דרך קבע השתדל להיות המורה העושה עם ילדים את צעדיהם הראשונים בגמרא), וכשאר תלמידיו זוכר אני היטב אותן חוויות אשר ב"חיבור גמרא". דהיינו, יצירת השקלא-וטריא המתבקשת בנושא, בהכוונתו, על ידי התלמידים עצמם. כאשר זה שואל וזה מפרק, ואחר כך נפתח הספר ואנו מגלים בשמחה כי אכן דברינו אנו ומחשבותינו אנו נמצאים על הדף. שיטות ההמחשה בטבלאות ופלקטים, ההמחזה והשחזור של שיחות בין תנאים ואמוראים, ה"תפקידים" שניתנו לילדים לאמץ לעצמם חכם מחכמי הגמרא, לרשום בפנקס ולזכור בעל פה את דבריו, ועוד ועוד אמצעים מעוררי עניין ורגש, כיד ה"מלמדות" הטובה עליו – כל אלה היו באותם ימים חידוש בהוראת הגמרא. בשנים מאוחרות יותר כשאבא נחשב כבר-סמכא בעניינים פדגוגיים, היה נוהג לזעוק ככרוכיא נגד אותן שיטות הוראה מכניות הגורמות לחלק ניכר מן הילדים לראות את העיסוק ב"לימודי קודש" כדבר כבד ומשעמם. מבשרי חזיתי כמה נאה קיים בעצמו.

בית הספר שילה היה נתון מדי פעם לחשדנות ואף לרדיפות מצד חוגים קיצוניים שלא ראו בעין יפה את חדשנותו בעניין השפה העברית, העיסוק ב"לימודי חול" ושיטות ההוראה הבלתי מקובלות. דרכו של אבא בהדיפת "התקפות" מסוג זה היתה להזמין לבית-הספר גדולי תורה המקובלים בכל החוגים ולהציג לפניהם את תלמידיו חניכיו ודרך תלמודם. במהרה זכה להערכה ולהסכמה מצד גדולי התורה שבירושלים וגם החולקים עליו בפרטים שונים העריכוהו כאדם שכל כוונתו לשם שמים וכל מלאכתו באמונה.

באותן שנים כשחשכו עיניהם ולבם של ישראל על רקע ידיעות האימים המגיעות מאירופה, כשאבא ז"ל אף הוא היה אכול יגון וחרדה עמוקה לגורל המשפחה שנשארה בצפרני היטלר ימח שמו, היו לו השעות עם תלמידיו שעות של פתח תקווה ואמונה חזקה כי לא יטוש ה' עמו. היה נוהג לבלות עמם שעות רבות, גם מחוץ למסגרת הלימודים: בשבתות הקיץ אחר הצהרים היה עוסק עם תלמידי הכיתות הגבוהות בפעולות במסגרת ארגון נוער שיסדו בהשראתו (ארגון "אחיה", על שם אחיה השילוני – ארגון תלמידי "שילה" שמגמתו היתה להעתיק את הטוב מכל ארגוני הנוער ולהרחיק את השלילה שבהם – ארגון זה פעל כשנתיים והתפרק אחר כך עם עזיבת בית הספר על ידי כיתת הבוגרים, המייסדים הנלהבים, והשתקעותו של אבא בפעילות ציבורית ענפה מחוץ למסגרת "שילה").

זוכרני היטב כיצד היה לוקחני עמו לאותן מסיבות עם "הילדים הגדולים" שנסתיימו ב"סעודה שלישית" נוסח רבי וחסידיו, שהותירה רושם עז ביותר אצל המשתתפים, אשר רישומו ניכר עד עצם היום הזה. הסעודה היתה מורכבת מפריטי מזון שהביאו הילדים מבתיהם (ואבא עמד על כך שיהיו אלה פריטי מזון פשוטים וצנועים), וחולקו בין השאר. וכאשר נטו צללי ערב היו כולם מזמרים זמירות רבות ערגה ודבקות (שאבא ז"ל רכשן בדרך כלל אצל גיסו ר' זושא פרידמן, ה' יקום דמו, מנעים הזמירות): "לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי", "י-ה רבון עלם ועלמיא", ועוד.

נשמותיהם ודמיונם של אותם ילדים רכים בני שתים עשרה, שלוש עשרה, ארבע עשרה, היו מתלהטים, והתלהבותם לדבוק בדרך ישראל סבא גברה תוך הזדהות ואהבה לרבם המסור.

בתום מלחמת העולם התחדשו קשרי הציבור היהודיים בארץ עם האודים העשנים באירופה, ויהדות אנגליה וארצות הברית. עם הבכי על יהדות שרופה באש התחדשה בכל עוז הפעולה הנמרצת לבנית חיים חדשים בארץ ישראל. אבא וידידיו בפאג"י השתלבו במסגרת האגודאית הכללית ועשו נפשות לרעיונותיהם משכבר בדבר עצמאות חרדית ללא תלות במפלגות החפשיות.

מעתה היה אבא שקוע ראשו ורובו בענייני הכלל. פעילותו ב"שילה" הלכה ופחתה ויציאותיו לחוצה לארץ בשליחויות ציבוריות הלכו ותכפו. פאג"י זכתה לתמיכה בחוגים חרדיים באנגליה ובארצות הברית, ובמהרה החלה בפעולות בניה ויוזמות כלכליות אחרות עם שהיא מטפחת בכתב ובעל פה את גישתה האידיאולוגית המיוחדת. אבא ז"ל הרבה להופיע באספות אגודאיות בארץ ובחוצה לארץ, להרצות ולכתוב על הגיגיו בדבר תקומתם של שלומי אמוני ישראל בארץ ישראל, ועסק גם בצד הפרגמטי של גיוס כספים על ידי מכירת מניות השתתפות במפעליה של פאג"י.

לאחר מלחמת תש"ח ושידוד מערכות פוליטי במדינת ישראל ניסתה פאג"י לקדם את רעיונותיה בתוך מסגרת אגודת ישראל העולמית. עם שזכתה לאהדה רבה בקרב חוגי האגודה בחוצה לארץ ובועידת מרינדב נבחר אבא ושניים מידידיו, יבדלו לחיים טובים, מנהיגי פאג"י, ל"ועד הפועל העולמי" – הלכו ורבו החיכוכים עם מנהיגות האגודה בארץ. גישת המנהיגות הארצית היתה לשלול את המפעל הציוני מחד אך לזכות בהישגים, טובות הנאה שונות, על ידי מקומות בממשלה, תקציבים וכו', הסכמים עם מפלגות חילוניות. פאג"י לעומת זאת, הטיפה כדרכה לבנות מפעל עצמאי של היהדות החרדית "מדינת תורה בדרך", שלא תילחם בחילוניים אלא תתחרה בהם במובן החיובי על ידי יצירת מפעל לתפארת שכוחו בעדיפותו המוסרית, בטוב טעמו ובנקיונו מזוהמת תככים פוליטיים (בנאום מרשים שנשא אבא ז"ל בעניין זה בפאריז בסוף תש"ח, כאשר הטיף ליצירת "קרן תורה" למימון מהלך חרדי עצמאי כנזכר למעלה, היתה התלהבות כה רבה בקהל, שנשים היושבות באולם פרקו תכשיטיהן והטילום על הבמה). כמסופר למעלה, נוצר בציבור האגודאי בארץ עימות חריף על רקע יישום רעיונותיה של פאג"י, ושתי מערכות בחירות בהן הופיעה פאג"י כרשימה נפרדת, הסתיימו בכשלון.

אבא ז"ל שהתאכזב קשות ממיעוט התהודה בציבור החרדי לרעיונותיו – התייחס, כעבור זמן, לשני הכשלונות הללו בבחירות כהצלחות עבורו – מבחינה אישית – כהתגשמות של תפילה "אל תביאנו לא לידי נסיון ולא לידי בזיון". אכן, לא איכשר דרא ולדאבון לב התברר במשך הזמן כי עסקנים חרדים רבים שהגיעו לעמדה מכובדת בממסד הישראלי לא עמדו בנסיון השררה והגיעו לידי אותו ביזיון של עסקנות פוליטית צרת אופק שעיקר מעיינה בשמירה על עמדות כוח וטובות הנאה.

ביטאונה של פאג"י היה עתון יומי בשם "הקול" שאבא ז"ל ערכו והרבה לכתוב בו בשנים תש"י – תשי"ד. עם הכשלונות הפוליטיים והאכזבות מהיענות הציבור הרחב לרעיונותיו הלכה למעשה, הלך וגבר חוסר סיפוקו של אבא מפעילותו כעסקן פוליטי ומהיותו איש שחלק הגון מזמנו מוקדש לפולמוס חריף עם אויבים ומתנגדים. בהדרגה חזר אל עולם ההגות שהעסיקו בראשית דרכו הציבורית.

מאמרי הפולמוס הפוליטי החתומים בשם אברהם מוקוטובסקי הלכו ופחתו ולעומתם הלכו ורבו מאמרים חתומים על ידי אליהו כי-טוב (אברהם אליהו היו שני שמותיו, אך בקרב מכריו נקרא בשם אברהם בלבד. "כי-טוב" נגזר מהשם הלועזי מוקוטובסקי – כעבור שנים מספר הלך אבא ועשה שם זה לשם רשמי המופיע בתעודות). מאמרים אלה עסקו באקטואליזציה נרמזת של סוגיות הקשורות בפרשת השבוע או בענייני המועד. כותרת המשנה במאמרים הללו היתה בדרך כלל "מפי סופרים וספרים" שכן היו מבוססים על לקט רעיונות מספרי חז"ל, ראשונים ואחרונים שנרקמו יחדיו במסכת ספרותית מרשימה על הנושא הנדון כשההקשר לנושאים אקטואליים לא הוזכר במפורש אך הובן לרוב קוראיו.

עניינו בכתיבה מסוג זה הלך וגבר, ועיסוקו בענייני הציבור הרחב בקנה המידה הארצי הלך ופחת, אם כי המשיך עד יומו האחרון להיות מעורה בבעיות ציבוריות בקני מידה שונים ללא הקשר פוליטי: הקמת מקווה, גבאות בבית הכנסת, סיוע ל"חבר הפעילים" ולקבוצות צעירים אידיאליסטים שונות, ענייני צדקה וחסד ועוד.

בשנת תשי"ד, תוך חילוקי דעות מרים עם ידידים רבים החליט לפרוש סופית מפעילותו בפאג"י ולהקדיש כוחו לכתיבה והוצאת ספרים. כדרכו, חיבר את מסמך היסוד של ההוצאה (בנסיון לגייס תמיכה מצד מוקירי הרעיון) ובו הטיף שוב לעשייה חרדית שתהא על רמה הולמת גם מבחינה של נוי, טיב, הקפדה לשונית, תשלום שכר סופרים הוגן וכו'. וכאיש למוד אכזבות מצא עצמו בודד כמעט במפעלו החדש, ללא אמצעים להשקעה, ואף ללא פרנסה שוטפת לבני ביתו.

בהיותו בן ארבעים ושתיים שנה, במצב גופני ירוד, מצב רוח עכור ומצב כלכלי בלתי נסבל החל בהגשמת חלומו החדש, תוך ששקע בחובות ניכרים והשקיע עצמו בעבודה מפרכת ובבדידות מזהירה בכתיבה פורייה, בבעיות של מימון, הדפסה, הפצה ומכירה של ספריו (ובהוצאה אקראית של ספרים אחרים – עם או בלי עיבוד נוסף שלו).

העול המיידי שנשא בו היה עול קיום המשפחה, תשלום החובות, והצורך להשיא ארבעה בנים ושלוש בנות שהחלו להגיע לפרקם. משך עשרים ושתים השנים הבאות חיבר עשרים ושנים ספרים. (נהג דרך קבע לכתוב בראש כל אחד מספריו פסוק לפי סדר הא'ב' מתוך פרק קיט בתהלים, החל בפסוק "אחלי יכונו דרכי לשמור חוקיך" באות א' בראש ספרו הראשון "במעונות אריות", ועד הפסוק "תחי נפשי ותהללך ומשפטיך יעזרוני" באות ת' בראש ספרו האחרון – החלק השני של ספר הפרשיות על דברים. ספר הפרשיות כולו מחולק לעשרה כרכים גדולים).

משך עשרים ושתיים שנותיו האחרונות, כשהוא הולך ומתעלה בכתיבתו וביכולתו להעמיק חדור לשרשי התודעה הנצחית של עם ישראל, היה הולך ומתייסר בגופו, נחלש ומתחזק חליפות, שבע נופל וקם רענן ומחודש. זכה להעמיד תלמידים-מעריצים הרבה בכל תפוצות ישראל, שומעי לקחו בספריו הפופולאריים "איש וביתו", ו"ספר התודעה", זכה לחוג חסידים נלהב בקרב בעלי הטעם האנין יותר מנויי "ספר הפרשיות", והיורדים לחקר הצגת הסוגיות בחסידות בספרי הפרוזה שלו על כמה מגדולי האדמו"רים שהעמידה יהדות פולין. זכה לעמוד בהתחייבויותיו המוסריות לנו, בני משפחתו, והצליח להשיא את כל ילדיו עד האחרון שבהם שנשא אשה כארבעה חדשים לפני פטירתו.

בתקופה סוערת זו בעם ישראל לא ישב ב"מגדל שן" של סופרים ואנשי אמנות אלא המשיך לשבת בתוך עמו, ער ודרוך לכל עניין בו הבין כי יכול הוא להיות לתועלת. המשיך להתעניין בנושאי חנוך, מוסדות חנוך ושיטות חינוכיות למיניהן, כשהוא תורם משלו לכל המעוניין, בעצה, בכתיבת מאמר, בהרצאות לפני תלמידים ולפני מורים בארץ ובחוצה לארץ, ואף להשתתף בהתייעצויות בעניינים של קידום כלל ישראל שקיימו רוחשי טוב בדרגים שונים. המשיך ליזום ולעודד יוזמות של ידידים פעילים שראו ובדבריו מקור לא אכזב של השראה בכל פעולותיהם הברוכות. בין הללו יש למנות את ראשי רשת החינוך "תורה ומסורה" בארצות הברית, "קרית נוער" ו"המכללה" בירושלים, "מורי אגודת ישראל", "אוצר התורה" ורבים אחרים יוזמים ופעילים לה' ולתורתו.

אוי כי חסר המזג

וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים (שיר השירים ז)

לאחר שנסתלק אבינו ז"ל באו רבים מאוד ממוקיריו שעשו עמו כברות דרך שונות במרוצת חייו דלי השנים וברוכי המעשים, ונסו לתאר במלים את דמותו של האיש. מי באומר ומי בכתב, בדרשות של הספד או במאמרי זיכרון בעיתונות. התמונות ששורטטו היו שונות בדרך כלל זו מזו, כאשר כל אחד מן המספרים רואה את הדמות כפי שנצטיירה בעינו הוא, ושם את הדגש על תכונות המדברות אל לבו.

האחד רואה באבא תלמיד חכם המרביץ תורה ברבים, השני רואה בו איש הציבור האידיאליסטי, השלישי רואה את הסופר המוכשר, הרביעי את האיש גומל חסדים בגופו ובממונו ומשכיל אל דל, החמישי את היותו אוהב ישראל המאיר פניו לכל יהודי אם קרוב ואם רחוק, השישי את חוש הביקורת החריף שלו, והשביעי את קנאותו ועקשנותו בנקודות שונות. האחד מדבר על אומץ לבו והשני על ענוותנותו ופשטות הליכותיו. האחד מדבר הרבה על שנינותו וחוש ההומור המפותח שניחן בו והשני על חסידותו והקפדתו בקלה כבחמורה, וכן הלאה והלאה…

מי, אכן, היה אבינו באמת?

אעז לומר כי ייחודיותו של אבא ז"ל היתה בחתירה העקשנית המתמדת למיזוג מושלם של כל התכונות הללו ואחרות. בכל אחת מהן ימָּצאו וודאי רבים שהצטיינו ממנו, אך יחידי סגולה ממש יישוו לו בשילוב המשתכלל של כולן כאחד.

ספרתי למעלה על הידורו אחר משקאות משובחים לשבתות וימים טובים, אוסיף עוד פרט בהקשר זה: היה נוהג למזוג ולמהול משקאות שונים ולבחון טעמה של התוצרת בלשונו הרגישה, ולחזור ולמזוג עד שיניח המזג את דעתו ואנינות טעמו. אולי יש בכך לשקף את דרכו במזיגתן של תכונות אופי ודרכי התנהגות. כל אדם הוא מזיגה של תכונות והתנהגויות שנמהלה, בדרך כלל, על ידי השפעות חיצוניות מכל סוג שהוא: תורשה גנטית, רקע גידול ולחצים חברתיים למיניהם. אך נדיר מאוד שאדם יבנה את כל יישותו, נדבך אחר נדבך לפי טעמו הוא וכפי הישר בעיניו באמת, כשהוא בוחן וחוזר ובוחן מה טיבו של הדבר בעיניו שלו ולאו דוקא בעיני הזולת.

אדם שהולך בדרך זו וחכו הוא באמת כיין הטוב, על פי דברי רש"י ז"ל: "…שיהא חכי הולך לפני דודי לאהבת מישור שהוא מן הלב ולא ברמייה ועקיבה. כיין הטוב – שהוא דובב שפתי ישנים, אף אבותי בקבר ישמחו בי ויודו על חלקם…" – חזקה עליו שלא יהא רווה נחת רוח מרובה מן הסביבה ומן ההכרה שאינן מעודדות הליכה בתלם עצמאי, אך לעומת זאת תזכהו דרך האמת שמזיגתו תהא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

אוי לנו כי חסר המזג! לו יזכנו א-לקים לפחות למעט מאותו יין טוב של דרכי מישרים אשר מזג אבינו רבי אברהם אליהו כי-טוב, זכר צדיק לברכה, לחיי העולם הבא.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

צבי כי-טוב

ירושלים, שושן פורים תשל"ו.

הפוסט אב"א כי טוב / מאת צבי כי טוב הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

כשהיה הבן כבן שנתיים, רצה אביו להכניסו ל"חדר" שבחצר מגוריו, והמלמד לא רצה לקבלו מפני גילו. חרה לאביו מאד ולימדו אותיות אל"ף בי"ת וקריאה בסידור, לבדו. אמר, ילד שמסוגל, למה ייבטל עד שלוש שנים?… כשמלאו לו שלוש שנים, הכניסו ל"חדר" כתלמיד מן המנין. קטן היה מכל חבריו, וישב בספסלים האמצעיים, שכך זכור למספר הסדר באותו "חדר", שלמדו תלמידים מתחילים עד לומדי חומש. ה"גדולים" ישבו בספסלים הקדמיים, וככל שקטנו ישבו בספסלים האחוריים עד הספסל האחרון ששם ישבו מתחילים ממש…

בקיץ תרע"ו עקרה המשפחה מוורשה לגור בעיירה אופולה בסביבת לובלין, מפני הרעב והמצוק שהיו אז בוורשה מחמת הגרמנים הכובשים, ואילו בלובלין והסביבה היו האוסטרים, והם נוחים יותר, והפת מצויה.

עד חורף שנת תרפ"ט ישבה המשפחה בעיירה הנ"ל. המספר למד ב"חדר" עד גיל 9-10. לא היה לאביו לשלם שכר לימוד. על כן סיפחוהו לאחיו הגדול ממנו שלמד בבית המדרש של העיירה, ואותו בית-המדרש היה כעין ישיבה לבחורי המקום, ברם בלי ראש ישיבה ובלי סדרי ישיבה כלל, אלא כל אחד למד מה שלבו חפץ ואימתי שהוא חפץ. כך היה המנהג בימים ההם בעיירות פולין שלא גרסו ישיבות ויציאת בנים צעירים מחוץ לבית הוריהם.

התלמיד המספר לא עשה חיל רב בלימודיו ולא הצטיין בחשק רב ללמוד, אף על פי כן נחשב בין המתקדמים בהבנה לפי גילו.

הרבה ניסיונות עשה המספר בשנות ילדותו וגם בבחרותו, כדי לעבוד ולהרוויח כסף. וזאת תוצאה ישירה מן העניות הנוראה ששררה בבית. פעמים רבות "נתפס בקלקלתו" על ידי אביו שראהו הולך לעבוד כמה שעות בבתי מלאכה שונים בעיירה, או קונה טבק וממלאו בתרמילים ומוכר סיגריות לשונים ברווח מעט, וזאת עוד לפני בר מצוה שנים מספר. אז אביו נוזף בו והבן חוזר אחר כך ל"סורו" ב"עבירות" דומות. ויש שאביו מרוצה בדיעבד מן ההכנסה שבנו מביא לבית מ"עסקיו". על פת לחם "יפשע" גם גבר זה…

היו בעיירה חברים של המספר, שיצאו לישיבות בוורשה, בלובלין וכדו' וחזרו לביתם עם "מטען" גדול של כמה מאות דפים גמרא בעל פה ונחלו כבוד בעיירה. אז נתקנא בהם המספר וביקש מאביו שישלחהו לישיבה גם כן, ואביו משיבו: מי ביקש מידך להיות למדן כמשה'לי ראלניק? (ההוא יצא לתרבות רעה אחרי כן), כל מה שאני מבקש ממך, שתהא אדם פשוט כמוני וכמו אלתר מאירל'ס. אמרו עליו על אלתר מאירל'ס זה שמימיו לא יצא מדרכו ועסק בעבודות מפרכות כל ימיו, בורסקי היה. ולא פסק פומיה מגירסא, וכל תלמידי חכמים שבעיירה היו מצויים אצלו בבית הבורסקי אשר לו להתפלפל בהלכה. ולא היה ילד בעיירה שאלתר מאיר'לס לא היה מוכן לשרתו, ולא היה שום חדר מחדרי תורה שהנ"ל לא היה בו בן בית ממש.

מעיד המספר על עצמו שצדק אביו בסירובו לשלחו לוורשה. אלמלא סירוב זה – מי יודע מה היה יוצא ממנו. בעומק לבו לא היה המספר משתוקק לתורה שבוורשה, אלא לורשה שבתורה…

ורוחות זרות השתוללו אז בכל נפש ובנפש המספר בכלל זה, ואביו ידעו.

היה זה בתקופת ייסוד המפלגות בחברה היהודית, והאידיאולוגיות שתפסו כל לב, ומכולן לא נתפס המספר אלא לאידיאולוגיה השמאלית הקיצונית ביותר. אמר: מה לי חצאי פיתרונות – הרי זה פיתרון מלא לכל העולם כולו… והיה הוגה ברעיונות של מיזוג דת עם סוציאליזם קיצוני – והמספר אז עדיין לא הגיע לגיל 15.
בין שאר המפלגות שקמו אז היתה גם אגודת ישראל וצעירי אגודת ישראל. המספר באופן טבעי נשתלב בצא"י, וגם אביו עודדו בכך, אף שהיה בוטל על ידי כך מדברי תורה.

בתחילת חורף תרפ"ט כבר חזר אביו לוורשה לבקש מטה לחם. כמה חדשים אחרי כן, נסע גם המספר לוורשה. ומאז הרי הוא פועל מלא. עובד בבתי חרושת שונים 11-12 שעות ליום עבודות קשות, וגם באכסניא עלובה, לא ביחד עם אביו.

אם טעם המספר טעם לימוד תורה מימיו, היה זה באותה תקופה, שקבע לו שיעור בגפ"ת של שעתיים כל לילה אחרי 11 שעות עבודה מפרכת.

בתחילת תרצ"א התאוששה פרנסתו של אביו קמעא, ואז דרש מבנו להפסיק לעבוד ולעסוק בתורה, ולמד ב"שטיבל" רוב זמנו, ובערבים הלך לעסקנות במסגרת של צא"י ופא"י. לאחרונה נעשה יו"ר של צא"י בוורשה ובה בעת התמסר לפעולות חינוך בשני הארגונים הנ"ל, לא בלי הצלחה.

היה נותן שיעור בדף היומי בכל ערב לפועלים, ומקיים שיעורים ברבים בנ"ך, ב"חובות הלבבות", בשבתות וגם בימי החול. לאחר מכן היה מתמסר לחינוך ילדים וילדות בשלושה מוסדות שהיו קיימים בוורשה והסביבה, תחת הנהלה אסימלטורית אחת, עבור ילדים אסופים שהיו הוריהם נוטשים אותם מפני הרעב. פעולה זאת נעשתה ביזמת רבו אשר קנה בוורשה – הרב יוסף ביגון הי"ד. בעבודה זו שנמשכה כשנה וחצי ראה המספר ברכה מרובה עד בלי די.

בתרצ"ג החליט לצאת להכשרה לקראת עלייה לארץ בתור חלוץ, וזאת שלא ברצון גמור מרבו הנ"ל, שרצה לעכב אותו לרגלי פעולותיו החינוכיות ותכניותיו בשטח זה. גם הוריו לא הסכימו בפה גמור לרעיון העלייה, כי בעשר השנים שקדמו לזו פקדו את המשפחה אסונות רבים ל"ע, וממרבית הבנים והבנות נשאר הוא לבדו בבית עם הוריו ואחות בכירה אחת נשואה.

המספר האזין לשיחת הוריו בלילה אחד, כשהם חשבוהו לישן: אמרה האם, "ומה נעשה, הלא באמת מתכונן הוא לעלות לארץ ישראל?" השיב האב: "ומה אומל לך רחל'ה, אין בי כח להתנגד לו – רואה אני ימים שחורים קרבים ובאים – אוי, כל כך שחורים!…".

המספר עשה 18 חודש בהכשרה מקצועית. עבד כנגר בניין. למד המקצוע וחזר לוורשה והמשיך בעבודה זו לתמיהת רבים מחבריו שלא הסכינו לראות בחור במעמד זה עובד בנגרות בריש גלי, ונושא קרשים על כתפיו ברחובות ורשה…

באלול תרצ"ה נשא אשה, ובין כסה לעשור של תרצ"ו עלה לארץ בידים ריקניות ובחוסר כל, ומצא את הארץ במשבר קשה. היתה זו תקופת מלחמת איטליה בחבש.

בבית העולים בחיפה הוא שוהה יום אחד ובערב חג הסוכות עולה לירושלים, מקום שם ישבו אחיות אשתו ומשפחותיהן, משפחות חצי-דתיות, פועלים חברי ההסתדרות, ולא עקר מירושלים כל השנים.

אכזבות קשות ציפו למספר בימיו הראשונים בירושלים, ובמיוחד כשפנה לבקש עבודה. עד היום אינו סולח למתוודעים אליו אז ונותנים לו "שלום עליכם" ביום הראשון של החג בבית הכנסת, כשאמרו לו "שלום עליכם – אפרישער קרבן "עולה"!…"

קרובי אשתו יעצו לו להיות חבר בהסתדרות, ואז מובטחת לו עבודה, שכן מנהל ה"משרד הקבלני" (היום "סולל בונה") בירושלים – בן דוד…

במוצאי החג לקח אשתו עמו, והיא אחות לאלכסנדר זושא פרידמן, הכינור השני באגו"י בפולין, והיא עצמה יחידה מכל אחיותיה מורה מוכשרת ב"בית יעקב" בוורשה, והולכת בדרכי אחיה ולא בדרכי אחיותיה, לקחו שניהם ועלו להרשם חברים בפא"י בירושלים. באו, קדמו אותם פנים חמוצות של המזכיר – "אין מקבלים חברים חדשים. לחברים ה"ישנים" אין לנו עבודה, ונקבל חדשים?… שמונה חודשים כבר לא שלחו לי משכורת מוורשה, והם שולחים לי עולים חדשים?…"

המספר ביקש מאשתו שלא תגלה לאחיותיה איזו "קבלת פנים" היתה לנו – וה' ירחם.

למחרת נודע ל"מזכיר" מי הוא "יחסן" זה שהיה אצלו אמש ודחהו בשתי ידים, הלא גיסו של אלכסנדר זושא פרידמן הוא!

ביקש ומצא כתובתו והלך לביתו וטען כנגדו: למה לא ספרת ש… אתה? והמספר באחת: לא נכון. הטעו אותך… והוא – בוא מהר יש לי עבודה בשבילך. משלא חפץ שכל העסק-ביש הזה יוודע לבני המשפחה שהיו בחדר אחר, לבש בגדי עבודה ויצא לעבוד ביום טוב שני של גלויות, יום העבודה הראשון בארץ.

בערב נעשה המספר, אחרי דין ודברים רבים, חבר כשר בפא"י. אותו המזכיר היה מבקש להחניף אליו, ונתן "יום עבודה טוב" ו"סידור" מצוין – 4 ימי עבודה בשבוע! והמספר מסרב: פלוני זה בעל משפחה גדולה ומחכה בתור יותר ממני, לו הזכות! והמזכיר – משוגע אתה! וכן היה בעיני רבים.
העבודה – שחורה. תיקון כבישים, הריסת בתים לשם בנייה, תיקוני ביוב, העבודה בבניין בריכת המים ברוממה בירושלים.
המספר פועל משובח, נדרש על ידי הקבלנים, והוא אינו הולך אלא לפי התור…

לאחר כמה שבועות, כשנכנס והכיר טוב יותר את "מפלגתו" ואת הסניף בירושלים במיוחד, ראה את הריקבון שאכל כבר כל חלק טוב באדם במסגרת זו, ונזדעזע ולא השלים.

מה ראה? ראה ציבור של עניים מרודים ואביונים מדוכאים ומושפלים שעיניהם כלות ומייחלות לשני ימי עבודה בשבוע שהספיקו ללחם ומים, בלי שכר דירה – ואין. הם תולים עיניהם למזכירים ממונים מטעם המרכז בוורשה, מרכז אגו"י של שם הם שמינו את המזכירים ו"שלמו" להם משכורותיהם 8-18 לא"י לחודש – משכורת כפולה שלוש-ארבע מרווחיו של פועל בימים ההם אם עבד כל השבוע. –

כך הוקמו סניפי פא"י בימים ההם בערים הגדולות, שנתמנו מזכירים "מטעם", נשכר חדר למשרד וכבר היה סניף לפא"י.

ומה היתה מלאכתם של "המזכירים" – באו להסכם עם מזכירי ה"הסתדרות" שבמקומותיהם, והם קצבו מספר ימי עבודה לחלוקה בין הפועלים בסניפי פא"י. כל ערב היה המזכיר עולה לבניין ההסתדרות ומביא כמה פתקאות וחוזר למשרדו ומספר "בתל אביב – חשכות! אין עבודה". ואת הפתקאות – חציין (אם היו כדי חלוקה) לעומדים בתור, וחציין לאנ"ש בחדר הסמוך…

זאת ועוד רבות כמוה. עד שהמספר כבר לא היה יכול לראות בצערם של החלכאים ובביזיון צלם האלוקים של כל אדם ויצא בשצף קצף כנגד ה"סדרים" וכנגד מנהגי הרשע שנעשו מנהגים של קבע, וקרא את חבריו למרד: אנחנו נחפש עבודה, אנחנו נחלק אותה. נשאר בודד. הכל נתייראו: ומה אם לא נקבל גם את המנה הזעירה הזו…

יום אחד נתארגנו כמה חברים נועזים יחד עם המספר, ויצאו לעיר לבקש עבודה ומצאו כעשרה ימי עבודה. באו למשרד וחלקום בין החברים לפי התור – מאז, הכול היו בקבוצת המספר חוץ מכמה בני משפחה ואנ"ש של המזכיר. הונף דגל ה"מרד" במזכיר.

אז יצאו ה"מזכיר" ועוזריו בסנקציות נגד המורדים, והסנקציות בעזרת מזכיר ה"הסתדרות", שלילת זכות לקופ"ח וריחוקם ממקומות העבודה המעשיים המאורגנים והציבוריים וכו'.

בחורף תרצ"ז קראה קבוצת המספר לאסיפת חברים שלא מן המניין. פרסמה קול קורא (וזאת היתה לו ה"ספרות" הראשונה בעברית). לקול קורא זה נתאספו כמה מאות רשומים כחברים בסניף הירושלמי.

בין ההחלטות שנתקבלו אז:
אנו זכאים בארץ גם בלי פירורי נדבות של המזכירים.
אנו זכאים לעבוד גם בלי חסד ההסתדרות.
ה"מזכיר" אינו ממונה, אלא פקיד הציבור, והציבור אחראי למשכורתו גם אם לא יגיעו תקציבים מורשה.
ייבחרו מוסדות הנהלה לסניף, והסניף יכלכל את תקציבו. תקציב כי יבוא מן החוץ –
[כאן חסרה שורה כנראה]

ה"מזכיר" וסיעתו לא השלימו עם העובדה, ולא הכיר אלא ב"ועד" שלו וב"חברים" שלו. מכאן עבר המאבק למרכז בתל אביב.

באותם הימים התקיימה "ועידה ארצית" של פא"י בת"א. המזכיר הירושלמי סידר "בחירות" לצירים הירושלמיים, והמספר הגיע לועידה בלי כרטיס ציר. ובהשתדלות מרובה ניתנה לו זכות משקיף. כשקיבל רשות הדיבור, גולל את כל הטרגדיה של הסניף הירושלמי וניסה להתוות דרכי פעולה לתנועה זו בכל הארץ.

הצלחתו הריטורית והתלהבות הקהל מ"ניגון" חדש זה, הביאו לידי כך שהועידה החליטה למנות שני חברים מסיעת המספר למרכז התנועה.

לאחר שנכנסו למרכז, אז נוכחו לדעת שהמצב אינו שונה בהרבה בכל יתר הסניפים, ורקב העצלות וחוסר היוזמה שורשו מן המרכז.

התחילו מאמצים להבריא את כל התנועה, ורוב חברי המרכז הנבחרים היו עם תכנית הפעולה של קבוצת המספר, ואילו כל המזכירים וכל עובדי המרכז, כולם היו מתנגדים.

דובר על תקציב מסודר של כל התנועה – והתנגדו. הם רצו בתלותם במרכזי חו"ל ולא במוסדות התנועה.
דובר על חידוש ההסכמים עם ההסתדרות רק בתנאי כבוד – ולא הסכימו.
דובר על שיגור משלחות לחו"ל לשם הסברה ולשם הכרזת מגביות סיוע – והתנגדו, כדי שלא לעורר חמת ה"מוסדות הציוניים".
דובר על הקמת משרדים קבלניים כמרכזי עבודה עצמאיים ולעשות לחץ במיוחד על המוסדות החרדיים פה ושם ובעיקר בירושלים שהעבודה בהם תימסר בקבלנות למשרדים הללו ולא לקבלנים פרטיים המעסיקים גם ערבים – התנגדו.

פחדו מכל יזמה. המצב המופקר ניחא היה להם.

אז בא קרע בין חברי המרכז שמן השורה לבין הפקידות המלוכדת, וזו האחרונה ניצחה בכל החזיתות חוץ מב"חזית ירושלים".

בירושלים התנהלה עבודה יפה. ציבור החברים גדל יותר מפי עשרה מכמות שהיה. היתה תנועה של עבודה, פעולות סעד, הוקם יסוד למשרד קבלני עצמאי, וכן הונח יסוד לחברה פיננסית מממנת פעולות קונסטרוקטיביות. כשנה וחצי היה ה"מזכיר" הירושלמי נכנע תוך כדי חתירות סתר, אל הוועד החדש שעבד בדם מחודש.

בסוף שנת תרצ"ט הופתעו רבים לקרוא בעיתונות הודעה מטעם המרכז של פא"י בת"א לאמור: האנשים פלוני ופלוני – כאן באו שמות פעילי הוועד שמיוזמת המספר – הוצאו מן השורה, אין להם זכות להיקרא ועד פא"י בירושלים. הזכות הבלעדית היא בידי הוועד שבראשות המזכיר… הוא ה"מזכיר" הממונה.
אנשינו שיערו מראש שביום מן הימים תבוא תגובה כזו, והכינו להם מראש רישיון מנדטורי לקיים ארגון עצמאי בשם "הסתדרות פועלי אגודת ישראל בירושלים – פאג"י". לאחר ההודעה הנ"ל, באה הודעת פאג"י בעיתונים, ומאז הוחלט הקרע – שני סניפים בירושלים, הסניף העיקרי – מנותק מן המרכז בת"א.

במשך זמן קצר נותק גם סניף חיפה ממרכזו ונצטרף עם פאגי בירושלים. ואולם סניף זה לא החזיק מעמד כנגד לחצו של המרכז שפעל בעידוד המוסדות המרכזיים שביישוב, וכולם מתוך הכלל: גבאים מכל השכבות – עזרו זה לזה!

בעת ההיא, בערך בשנים 38-41 נתחדדו היחסים בין מרכז פא"י למרכז אגו"י על רקע של תלות פוליטית ותקציבית במוסדות הציוניים שבישוב. פא"י הלכה והתקרבה לקראת התלות הזאת, ואילו מרכז אגו"י בראשות הרב משה בלוי ז"ל, עמד בשיטתה של אגו"י מאז ומתמיד – עצמאות מוחלטת ליהדות החרדית. פא"י האשימה את אגו"י בקיפאון רעיוני ומעשי מתוך הזדקנות מנהיגיה והיה הרבה מן האמת בטענה זו; ואילו פא"י טענה שהיא חותרת לקראת התרחבות והתפשטות וכיבוש עמדות בהתיישבות ובשטח המוניציפלי וכדו'. ועל כן חייבים להשתלב במציאות שהיא נתונה כולה בידי מוסדות היישוב. ברם, יותר משהיה בטענתם הרצון להביא את התנועה למרחב, נחשדו הללו בהסתאבות רעיונית וריצה אחרי מרכבה עשירה, כדי שמלאכתם תיעשה בידי אחרים והם יוכלו להחזיק במסגרת עצמית שתתפרנס מאדונים אחרים, שכר שירותים שיתנו להם.
עיקר השרות – לסלק את אגו"י מן הזירה הפוליטית כגוף עצמאי והמתנגד לרעיון הציוני.

פאג"י בירושלים, התבססה באותן השנים התבססות ניכרת לפי מושגי החיים הציבוריים שבאותם הימים. הקימה מפעלים תעשיתיים בזה אחר זה, שנתנו תעסוקה מכבודת להרבה עשרות חברים; כבשה מקומות עבודה פרטיים שנתנו תעסוקה למאות חברים; פרסמה כתבי עת פריודיים לבירור רעיוני; וארגנה כינוסים ואסיפות רבות משתתפים בירושלים ומחוצה לה, שבהם באה לידי ביטוי עמדה חיה וטבעית לפי היסודות החינוכיים של הקהל החרדי האמון על עצמאות.

קיצורה של עמדה זו:
כל זמן שהיהדות החרדית אינה יכולה להתקיים ממקורות עצמה ואינה מסוגלת לכלכל את צרכיה הציבוריים ולהבטיח זכויות של קיום של כבוד לאנשים האמונים על רעיונותיה, אלא על ידי תלות במוסדות היישוב הנתונים ביד היריב הציוני – אז כל טובת הנאה משם אסורה. תלות זו תרוקן את אגו"י מתוכנה האידיאולוגי ותביאה לידי חיסול או למה שגרוע מזה – קיום עלוב של "מי שהיה" ועתה הוא קיים בזכות קצבת זקנה ושכר "לא יחרץ"; –
בראש ובראשונה צריכה תנועה זו לחדש את כוחות נעוריה ולהפעילם, כדי לבצר לה מעמד בכוחות עצמה. לאחר שמעמדה הכלכלי, הציבורי, החינוכי ומעמד מכשירי התעמולה הרעיונית שלה יהו מבוצרים וקיומם מובטח בכוחות עצמה – אז חייבים ראשי התנועה לשתף פעולה גם עם מוסדות הישוב הציוניים בשביל צרכי כלל היישוב, בשביל להאציל מרוחה גם עליהם, וגם בשביל לתבוע ולקבל את חלקה גם מן האוצרות שכלל האומה הפקיד ביד המוסדות האלו, בזכות ולא בחסד; למען הגדלת הכוח וההשפעה, ולא כשכר בעד המעטה של הדמות העצמית; –
השגת מעמד כזה אפשרית על ידי הזרמת דם חדש בעורקים המנהליים של התנועה; ע"י ליכוד המוסדות ה"ציבוריים" כביכול, הדוגלים בשם היהדות החרדית והפיכתם לכח פועל מרכזי אחד; ע"י הכרזה על מגבית עולמית למען צרכי התנועה ורתימת כל הכוחות המוכשרים להצלחתה; ועוד הוסיפה פאג"י נופך חדש כלו על טהרת נסיונה המוגבל, שזרקה/שזקקה פרולה חדשה:
קל יותר להשיג סכומים גדולים על ידי רווחים ממפעלים קונסטרוקטבייים, מלהשיג סכומים קטנים על ידי מגביות של שנור עלוב…
אמנם פאג"י עצמה הראתה דוגמה במפעליה, והאמינה שאם ילכו גם אחרים עמה כדרכיה, תהא ההצלחה בלתי משוערת.
רעיונות אלה שהפיצה פאג"י בציבור הנמנה על כלל אגו"י, נקלטו יפה אצל ההמון שנתן לה אימון בבחירות למוסדות אגו"י הארציים, ואילו המנהיגים ה"וותיקים" התיחסו אליהם או כאל התלהבות ילדותית, או (תלוי לפי הרמה האישית והשאיפה הציבורית של המבקר) כאל מסוכנים לקרקר ולקעקע את חזקתם של הידועים בציבור כמנהיגים בעלי ותק שאינם ניתנים לביקורת.
מכאן, שלא יכלה להיות הבנה של אמת, אף לא עם המנהיגות של אגו"י.
ברם, בעוד שהקרע בין פאג"י לבין מרכז פא"י היה גלוי, ונפרדו דרכיהם פירוד גמור, לא היה הפירוד עם צמרת אגו"י גלוי ונראה. ראשי אגו"י במאבקם עם ראשי פא"י נגד התמכרותם לציונות בשכר תקציבים, נעזרו אפוא עם אנשי פאג"י במאבק זה; בעוד שמצד אחר לא נתנו להם תמיכה ראויה במה שהיה בידם לתת להם – למען לא יגדלו ויתחזקו יותר מדי.
על רקע זה נתגלעו גם סכסוכים שלא בקעו לחוץ, בין פאג"י לאגו"י. הנהגת אגו"י גרסה את הרישא של פאג"י, שלא להתמכר ל"עשירים", ולא גרסה את הסיפא – להיעשות "עשירים" בכוח פיתוח היוזמה העצמית.
לאחר מכן עברה ההיאבקות בין פאג"י (שמעצם מהותה לא יכלה להשלים עם שום גילוי של הסתאבות ויצירת שיטות מתוך יאוש וחוסר מעש ויזמה למעשים) לזירה של הוועד הפועל העולמי של אגו"י. הגורמים המנהלים את המוסד הזה, אף על פי שהבדילום השקפותיהם מהשקפות אנשי פא"י הבדל קטבי, נקל היה להם למצוא ביניהם שפה משותפת לפרקים, ולא יכלו למצא שפה משותפת מעולם עם אנשי פאג"י, אעפ"י ששום חילוקי השקפות לא הבדילו ביניהם לכאורה. אכן, מלחמת חרמה ניהלה פאג"י מאז ומעודה נגד כל גילוי של שחיתות, בטלנות או סכסכנות אישית, אותה האינסטנציה "העולמית" לא היתה נקיה מכל הדברים האלה, והיא מצאה עצמה נפגעת יותר ממאבקה של פאג"י לטיהור, יותר מן המאבק של פא"י להטות את התנועה לאפיקי "השתלבות". הם גם ידעו שאת אנשי פאג"י אי אפשר לשחד על ידי שום הסכם שילומים, שכר הנמכת הטון בדרישותיה.
מתחילה היתה היוזמה של פאג"י נידונה לכישלון חרוץ, שכן קיבלה על עצמה מאבק של אנשים פשוטים ונגד כל שחיתות העולם שיודעת להתאחד תמיד בהגנתה נגד כוחות חלוציים אידיאליים.
ברם, הוכרעה פאג"י ונפלה לא על ידי אחדות ה"גבאים" שמכל צד שחברו עליה תמיד, כי אם ממקום אחר.
השכילו ה"גבאים" בעלי החזקה לרתום לעגלתם מוסד רבני בשם "מועצת גדולי התורה". אנשי פאג"י שמתחילת ברייתם נתחנכו על דרך ארץ ויחס כבוד לרבנים, התאמצו בכל כוחם לשכנע ולהסביר, ואמנם שכנועם והסברם תמיד נתקבלו ברצון, ואולם התוצאות למעשה כמעט תמיד היו בכיוון הפוך.
כיון שנתחדדו העניינים יותר ויותר, ונסתיימו תמיד במאבק במישור הזה, אז היה המספר, ראשון בין חבריו המיואשים, שהסיק מסקנות מן היאוש הזה. כי אמר: עד כאן! עם רבנים, בין שהם ראויים לשמם, ואפילו אינם ראויים, לא נתחיל, ואם נתחיל, לא נצליח. כל שכן שהכישלונות בטוחים אם נמשיך עוד להאבק בדרך שעד כה – להסביר ולהוכיח את צדקתנו. יש סיכוי להסברה כל זמן שהשומע אינו יודע את העובדות ואין לו דעה שווה אתך; ואולם מה ערך להסברה כשהשומע יודע את העובדות בדיוק כמוך, וגם דעתו כדעתך, ואעפי"כ…
עם סיום הכנסיה הגדולה שמשנת 54 בירושלים, הודעתי לוועד הפועל העולמי שנבחרתי בו כחבר – כי אני מתפטר מכל תפקיד בתנועה זו, מאחר שאיני מאמין עוד בתיקונה ואיני מאמין כי יש סבר לכל פעולה ציבורית בכל מסגרת שהיא תלויה בתנועה קפואה זו.
הצעתי אחרי כן לחברי בפאג"י שיניחו את המאבק הבלתי פורה עם אנשי אגו"י, וניצור מסגרת ציבורית חינוכית חדשה בלי יומרות פוליטיות. חברים אלה לא נענו לי בגלל הסנטימנט שלא להפקיר שם אגו"י, שהיה מקודש בילדותם ובבחרותם.
אז עזבתי גם את פאג"י והפסקתי גם לערוך את "הקול" ואף לא פרסמתי יותר מאמרים בעיתון זה.
גם התפטרתי מהנהלת החברה הפיננסית בשם פאג"י. לאחר שהתנועה האם בטלה לגבי, איני מוצא עוד טעם להתפרנס מעבודה שאינה לפי רוחי. לא קבלן בניין אני ממהותי, לא מתכנן קונסטרוקטיבי. כל זה היה כשהוביל אותי לאיזו מטרה קרובה, עכשיו המטרה אינה קיימת עוד.
באוגוסט 54 סיימתי כל פעילות ציבורית, והתחלתי לבקש סיפוקי ופרנסתי בדרך של פרסום ספרים – עד היום.
במשך השנים 41-54, בצד פעילותי הנ"ל, יסדתי בית ספר "שילֹה" וניהלתי אותו כשמונה שנים. היתה כאן נימה אישית, הדאגה לילדי אני. ביקשתי לי בית ספר שיהא כולו של תורה ושפתו תהא עברית. בירושלים עדיין לא האמינו באפשרות זו. הייתי הראשון בירושלים ביוזמה זו. והיו הישגים מרובים גם בשטח החינוך.
ביה"ס הנ"ל היה פרטי. אף על פי שתחילת יסודו היה מיוזמת פאג"י, אבל הוצא מרשות ציבורית זו בגלל חילוקי דעות בין חברים על יסוד אידיאולוגי.
הייתי פעמים רבות בחו"ל כדי לארגן השקעות במסגרת פעולותיה של פאג"י. וגם להפיץ רעיונה של פאג"י בקרב קהל אגו"י פה ושם.
היו הישגים רבים בשני השטחים הנ"ל גם יחד. קניתי נפשות רבות לשתי המטרות.
אני משער כי הסכומים שהבאתי לארץ בתור השקעות במסגרת פאג"י הצטברו לכדי חצי מליון דולר לפחות. ומן היום שחדרה הרגשת היאוש בלב השליח, מבחינת יעודה הציבורי של תנועתו, מאותה שעה גם ההצלחה המעשית סרה ממנו במסעותיו בחו"ל.

(מילואים לחסר)

החברים הראשונים – כולם פועלים, רובם פשוטים ומיעוטם מקצועיים. כולם עניים בממון וחסרי אמצעים, ועשירים באידיאל כדי להנחיל כבוד ליהדות התורה.

ארצות מוצאם של החברים הראשונים – מארצות אירופה, הרוב מפולין, ילידי ירושלים, הונגריא, גרמניא וליטא. יחידים גם ספרדים ושאר ארצות.

הכח הפעיל הראשון בשטח הכלכלי והארגון – אברהם טרגר פועל מוזאיקה, יוצא פולין. יו"ר הארגון – שמחה בונים שטרן, חשמלאי מיוצאי הונגריא. סגנים: יוסף שנברגר מהנדס מיוצאי גרמניה. ד"ר י. קיסטר עו"ד (כיום שופט) יוצא גליציה. גזבר – מר שלמה איזנברג בעל מלאכה עצמאי יוצא פולין. המספר – מזכיר.

בענין בירור תאריכים, רצוי לבוא בקשר עם אברהם טרגר הנ"ל, כיום מן הקבלנים הראשונים בירושלים וזכרונו רענן תמיד.

כדאי גם לבוא בדברים עם הרב שמואל קיבילביץ ממעצבי רעיון פאג"י ומראשוני הסופרים בעתון "היומן" ואח"כ ב"הקול".

הפוסט אליהו כי טוב – קורות חיים (ראיון) הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

לכבוד מר א. ש. לאוי"ט, גייטסהד יצ"ו

אחדשה"ט, חן חן למר על יקרת מכתבו מלא דברי נועם וחן עם תוכחה מגולה, אני מכיר טובה למר שכן אני משתמש בהזדמנות זו להשתדל להסיר ממני טרוניות מני רבים באותם הדברים, כיון שלא באו אלי בכתב אלא בע"פ או איש מפי איש, לא הייתי חייב להתנצל בכתב, עכשיו שעלו הדברים על הכתב ביד כב' ונראים הדברים שהם באים מרצון טוב לידע זכות על מה שנראה לו תמוה ומוקשה, לכן אמרתי, זו ההזדמנות עבורי שגם מה שיש ליישוב הקושיות – ג"כ יעלה על הכתב ואפטור עצמי בזה שלא ליזיל כרוכלא ע"פ כל המקומות לעשות כן וגם לא לפרסם ברבים לפי שאין קץ לפרסומי דברים שמטבעם הם מעורבים קושיות חדשות ו"כל הדברים יגיעים לא יכול איש לדבר" ואני רגיל לפרש: "לא יוכל איש לדבר" – קיינמאל קען אמענטש נישט אלץ אויסרעדען, על כן מוטב לאדם שימעט בכך והשומע ישמע והחדל יחדל ואאחוז בכלל שאמרו חכמים: "חברא, חברא אית ליה, וחברא דחברא – חברא אית ליה" משום כך אני מאריך הפעם בדברים לכבודו ודי לי בזה.

להקדמת הדברים אומר, כי הכותרת שכב' הפנה מכתבו: אל "כבוד הרה"ג" – אינה נכונה. איני רב ולא בן רב וכו', בן אני למשפחה ולדורות של תופסי תורה תוך כדי אומנותם זה בכה וזה בכה. מעולם לא התהדרו אבותי באצטלא של רבנות ומה לי אני הננס שבאבותי כי אתן שיהדרו אותו באצטלא זו. מפני דחקם של הורי ז"ל, הייתי מראשית נעורי עמל על פרנסה בעבודה קשה כל ימי, גם כשעליתי לארץ ישראל לפי כ-40 שנה, כפועל עליתי לאחר "הכשרה" במקצוע הנגרות, ובארץ עסקתי בכל מיני עבודות ו"חוסר עבודה" – ב"עבודה שחורה" ובבנין וכיוצא באלה כדי למצוא פרנסה מועטת למשפחתי ולי אני. אכן, קביעת עתים לתורה בבוקר ובערב היתה והווה לי תמיד, ואף פעם לא במסגרת שום ישיבה אלא כמנהג פולין – בבית המדרש, עם חברותא ובלי חברותא, ובביתי לבדי ואת בני שיחי'.

ודרך אגב – עוד הערה קצרה: שמי לא כיטובסקי, ולא מוקיטובסקי, כשם שנקראתי לפנים ולא "מוקוטוב" כשם שהיה רשום בדרכון שלי, אלא "כי-טוב" זה שמי וזה המקור לשמי, שמלפני כ-150 שנה כשיצאה הגזירה ברוסיא שכל אדם צריך לבחור לו שם משפחה, היה הסבא ז"ל לפני ששה דורות, ר' טוביה שמו, והוא איש נכבד, אב לרוב המשפחה שהיו בעיירה וורקי בפולין והוא בן 115 שנה ואב לעשרה בנים ושש בנות הם ובניהם ובני בניהם – כמה מאות של יוצאי חלציו שכולם ניזונים על שלחנו, שהרבה מפעלים היו לו והוא ניהל את כולם, וידיו רב לו גם בתורה ובחסידות ואדוק ב"חוזה" מלובלין ואחריו היהודי הקדוש, הרבי ר' בונם מפשיסחא ולבסוף – ברב אשר בעירו ר' יצחק וורקר, שהיה צעיר ממנו ב 50 – 60 שנה – עמד אותו האיש הישיש, הסבא הזה ז"ל ומחמת הגזירה בחר לו שם עיר בפולין "מוקיטוב", שכן יש בתיבה זהו שם מלשון הקודש "כי טוב" והוא אף הוא שמו "טוביה". עברו דורות והתחלפו משטרים מרוסי לפולני, היו רבים מבני המשפחה משנים שמם הקודם ממוקיטוב שהסיומת היא רוסית למוקיטובסקי – סיומת פולנית. ואבי ז"ל לא שינה, לכן יש קוראים אותו: מוקוטוב ויש מוקוטובסקי, וכך נפלו בלבול בשמות בחוג המסמכים הרשמיים ותמיד גרמו לסיבוכים ולטרדות. עד שזיכיתי ועליתי לא"י ואף כאן ליוו אותי הבלבולים בין שני השמות עד שקמתי ואמרתי: מה לי מוקוטוב,  מה לי מוקוטובסקי, אלכה ואשובה אל מקור השם הראשון וקראתי שמי ושיניתי אותו רשמית ל"כי-טוב" כאשר עלתה במחשבתו הראשונה של סבא ז"ל – זה סיפור שמי.

לאחר רוב עיסוקי בארץ, פניתי לעסקנות ציבורית ונעשיתי מזכיר לפועלי אגודת ישראל בירושלים, כי נער הייתי ולא ידעתי שכל הנעשה והמקולקל מלפני מי יודע אם לא מלפני דורות – אין להשיב ולתקן עד שיבוא המשיח, ואני בער ולא אדע וחשבתי בבערותי כי מה שלא יכלו אחרים אוכל אני לתקן עולם קטן לפחות, על כן נעשיתי עסקן ציבור מפאג"י והרבה תהפוכות היו לי בעסקנות זה עד שבתוקף תפקידי נעשיתי גם ל"סופר" – כלומר, חשבתי באיוולתי שאם אני אסביר ברבים את השקפותי ורעיונותי ותכנוני אראה ברכה בעסקנות ואמצא שותפים ל"תיקון עולם". עד שעמדתי בבירור על כך, כי כל מה שהבאתי להסביר – הכל ידוע ומוסבר היטב לכל, אלא שניחא לכולם בכך ורק לא ניחא להם בי ובשכמותי…

בשנת תשי"ד השתתפתי לאחרונה ב"כנסיה הגדולה" של אגודת ישראל, שהיתה בירושלים – אז השלמתי למודי לדעת כי כל עמלי ועמל אחרים במשך הרבה שנים לא הביאו לידי שום השתנות אלא לגריעותא בלבד, אז עמדתי ואמרתי "שלום" לאגודת ישראל ופרשתי מכל מפעל אחר אפילו טוב, אם הוא במסגרת זו ושמה נקרא עליו. ונשארתי מחוסר פרנסה לגמרי. לאחר יום הפרישה מאגו"י ומפא"י ומפאג"י נשארתי בלי מזון סעודה אחת דברים כפשוטם ממש, מה עושים? כיון שכבר התמחתי קצת בכתיבה שהרי כמה שנים הייתי עורך עיתון ולא עבר עלי יום בלי כתיבת מאמר, שני מאמרים ולפעמים אפילו ארבעה או חמשה מאמרים, בפובליציסטיקה, בהגות ומחשבה, ובבלטריסטיקה כלומר, סיפורים, אמרתי: מעתה אלך ואהיה ל"סופר" ממש, סופר לשם מקצוע לפרנסה…

התחלתי בסיפורי חסידות, ולא בלי טעם לדבר זה. מאז יצאתי מפולין מקום מגורי הראשונים שגדלתי שם בין ישרים ותמימים באמת וצנועים בהליכותיהם עד ששום איש לא יוכל להכירם אם אינו קרוב להם מאד, מאז עזבתי המחצבה הזו ובאתי לכאן והכרתי חוגים חדשים את שיחם ושיגם וידעתי ולמדתי את מושגיהם של העולם שחייתי בו לפניהם, שהללו אינם יודעים ממנו כלום ופחות ממה שהם יודעים על האסקימוסים. איש כמו אבא שלי ז"ל ורבו ר' יצחק הכהן מלובלין וכל העולם העשיר הזה – אינם יודעים עליו אפילו כסומא בארובה – לכן אמרתי הבה ואספר מן העולם הזה שאפילו מצבה לא נשארה ממנו, שמתי לנגד עיני את ה"מתנגדים" הקרובים, ובמיוחד את הרחוקים לגמרי. את ה"חסידים" שלי ובני תורה באמת – עליהם לא חשבתי – מה להם ולמעשה הספרים אין קץ?

לספרים מסוג זה ולמטרה זו, אין צורך בהסמכות, וגם עשויות לפגום בהם מטעמים מובנים, הלא יסכים עמי כב' בדבר זה.

ראיתי קצת ברכה בעבודה החדשה זו. אז יצא שמי כ"סופר ממש"…

בימים ההם פנו אלי מן המועצה הדתית בירושלים ואחר כך גם מטעם משרד הדתות, כי אכתוב ספר על הבית היהודי כדי לתתו ביד כל זוג מתחתן שידע דין ומסורת והווי יהודי בבנין בית ומשפחה, ושוב הספר נועד רק לרחוקים, או בעיקר בשבילם, השלמתי כתיבת ספר איש וביתו והוא עבר ביקורת של ועדות רבנים ומומחים שהמזמינים את הספר הזה מינו אותם – הכל היה טוב ויפה. רק דבר אחד חסר שם – יום העצמאות. אמרתי אני: מה ולמסורת הבית היהודי עם "דיני יום העצמאות"? מי שחסר לו זה, ילך ויבקש בעיתונים ובכל רחובות בכל ערי המדינה! לא הועילו דברי וביטלו הזמנתם ואני נמצאתי נפסד יותר משנת עבודה ועמל. הלכתי ופרסמתי ספר זה על חשבוני שלי – ועזרני ה' והוא נתקבל יפה אצל רחוקים וגם אצל קרובים, ואף שלאחר זמן חזרו בהם המזמינים הראשונים ואף הם אימצו לעצמם את הספר והוא נפוץ בכמה וכמה רבבות בתים בישראל. לאחר שנים עמדו אלה והוציאו, אמנם ברשותי, מהדורה חדשה של הספר והוסיפו בו דברים משלהם שלא ברוחי, ולאחר זמן חזרתי וביטלתי מהם רשות זו והספר מופיע מאז כצורתו הראשונה ללא תוספת ומגרעת.

באותם הימים התחיל משרד החינוך לבקש להנחיל התודעה יהודית לדור הגדל אצלם מבלי דעת מאומה מכל המורשה הגדולה שלנו, וזה גרם להם בושות ובזיונות הרבה מאד ברחבי תבל ואפילו ברוסיא הסובייטית… אז קמתי אני ונזדרזתי ופרסמתי "ספר התודעה" בלשונם דווקא – אם תודעה יהודית אתם מבקשים – הרי לכם "תודעה". הם לא התכוונו לכך ולא רצו בספר זה, רחקו ממנו ואף ריחקו רבים מן המורים שרצו בו בעל כרחם ובכל זאת עזר הספר לרבים מאד שהיו צריכים לו ונהנו ממנו מעט תושיה.

וכאן מקום לומר, כי ספר זה אע"פ שאין עליו הסכמה נקרא בשמה לא היתה שום שורה ואפילו אחת בהלכה ובהגות ובהסברת דברים, שלא באו לעיניהם של כמה וכמה תלמידי חכמים גדולים אשכנזים וכן ספרדים, ובראשם רש"ז אויערבך שליט"א ור' רפאל קצנלבויגין זצ"ל שהיו עמי במלאכה מראש ועד סוף ואולם מאותו הטעם המובן לא הדפסתי הסכמות ומשום הטעם הזה לא הדפסתי מקורות כדי שיהא הספר נקרא ע"י המורים והתלמידים כספר עזר וקריאה קלה ודווקא לא כספר מחקר או ספר תורני.

ועוד כמה מילים על טיבו של ספר זה שכב' בין הגומרים עליו את ההלל. עיקר שבחו של הספר שהוא נכתב לא על ידי סופר אלא על ידי מלמד, ולכשתמצי לומר: כל כתיבותי בכל סוגי הכתיבה שכתבתי מאז ומתמיד, כל עין בוחנת תכיר כי לא סופר מחונן כותב כאן, אלא מלמד שמרצה דברים בפני תלמידיו וכמו שיש מלמד בעל פה כך יש מלמד בכתב.

כשם שאמרתי למעלה שאיני רוצה להתהדר באצטלא של רבנות שאינה שלי, כך לא אוותר על אצטלא אחרת שאני רואה שהיא שלי – זאת האצטלא של "מלמדות". מעודי, מאז הייתי ילד כבן עשר שנים ועד עתה לא הפסקתי מלעסוק במלאכה זו, בפועל ממש עם ילדים קטנים ממני – בימי ילדותי, ואחר כך לא חדלתי מלהגות במקצוע זה ולעסוק בו עם בנים צעירים ומבוגרים, בפועל ובעיון ובמחקר, בהסתכלות מתמדת בנסיונות שונים ורבים ובתכנון תכניות וכו' וכו' הרבה מאד. מכאן, כשבאתי לחבר ספר התודעה, עשיתי את מלאכתי בלי רמיה עצמית וכמלמד מנוסה, כי ידעתי וחשתי כל מקום שהתלמיד שואל והשתדלתי להגיש לו מענה על שאלותיו (אף ב"ספר הפרשיות" מנהגי כן, מתוך שאני משתדל לשמוע שאלות התלמידים שאני רואה אותם לפני עיני בכיתה, כך אני כותב).

אם התנגדתי לנגוע בענין של "יום העצמאות" בתוך ספר איש וביתו, כבר לא יכולתי להתעלם מכל הענין הזה בספר התודעה שהוא מלווה את כל ימות השנה, ימי חג וימי אבל וכל יום מסויים של פגרא או להיפך, וכאן דווקא כל הבנים שואלים ואין משיב להם דבר ברור, ומטבע הדברים תלמיד ששואל ואין משיבים לו, הוא משיב לעצמו וזה מסוכן מאד.

כשנה לאחר קום המדינה, כשהיה קיים ה"זרם הרביעי" של אגודת ישראל עם הרב זלמן סורוצקין ז"ל בראש, פנו אלי בשמו שאכין אני חומר למורים, מה יגידו לתלמידיהם באותו היום, הכינותי והראתיו למראה עיניו – החומר נפסל לא מפני שהוא לא נכון, אלא זו אמת שעשויה להרגיז גם את הימין וגם את השמאל – כך נאמר לי אז, ואני איני מבין ולעולם איני מוכן להסכים עם גישה כזו! אם אמת הדברים – היכן הלא תגורו? ובמיוחד בשטח חינוך הילדים הרכים, שאסור לפטמם בדברי תרמית או חצאי אמת שהמבוגרים כבר התרגלו בהם. ברם מה יכולתי אני לעשות נאלמתי דומיה.

וכשהתחלתי בספר התודעה, הוצאתי מגנזי אותו החומר ובאתי לשאול אצל גדולי הוראה: האתן חומר זה בספר זה או אחדל? כולם חוץ מאחד אמרו לי כדברי הרב זלמן סורוצקין הנ"ל: חדל לך מלנגוע בדבר זה כי אתה מאבד עולמך גם בשמאל וגם בימין…

אחד בלבד, הוא ר' שלמה זלמן אויערבך שליט"א הסכים אתי בכל, אף אני שמעתי לדעת רבים, שלא לשם שמים, לשם ביזנעס בלבד…

וכיצד נוהגים בבתי הספר הדתיים בכל אותן השנים? להתעלם – אי אפשר אלא שהללו מן המזרחי והקרובים אומרים הלכה פסוקה: גדול יום העצמאות כיום שיצאנו בו ממצרים ויותר, והללו שבקצה השני גם הם אומרים הלכה פסוקה: קשה יום העצמאות מן היום שנחרב בית המקדש. ואילו הללו שבחינוך העצמאי – כל מורה מדבר ככל העולה על רוחו – הצד השוה שבכולם שהכל מדברים דברי בטלה ורוח המבלבלים את ראש תלמידיהם מתוך שהם עצמם מבולבלים באותו ענין, מי יודע אם אחד יש בין כולם שמתוך שאינו יודע מה לומר – יאמר פשוט: איני יודע וינמק זאת היטב מדוע אינו יודע.

כשבאתי לתרגם ספר התודעה לאנגלית, ואני זה שנים רבות מקושר הרבה עם ארגון בחינוך התורה על שם "תורה ומסורה", הכל דרשו שאגיש להם דברים שראויים לאמרם בענין זה כי המבוך גדול מאד ומתוך המבוכה רבים נכשלים בכל מיני דברים, טועים ומטעים. אז עשיתי מעשה, ואותו החומר שהוכשר להלכה על ידי ר"ז סורוצקין וע"י אחרים גם כן וגם הוכשר למעשה ע"י הרב אוירבאך ועבר אחרי כן ביקורת של עשרות אנשים בעלי דעה (בלי מונופול על "דעת תורה" אמנם) והשקפה בארץ וביותר בארה"ב – אותו החומר הבאתי לבית הדפוס וכך הוא נכנס ל"התודעה" באנגלית.

ומה אני אומר שם? אני אומר: אין הלכה פסוקה ואי אפשר שתהא הלכה פסוקה בענין, ואין אנו יודעים פירוש למה שהעינים רואות, אבל העינים אמנם רואות הרבה חיוב וגם הרבה שלילה.

ואיני חוזר בי מן ההנחה הזו, אבל חוזר ואומר בפה מלא: אין הלכה פסוקה, ולכן אין לנו כאן לא הלל ולא קינה כבימים הכתובים בשלחן ערוך שכל דבריו פסוקים לכאן או לכאן.

אפילו יהיו שבעים ואחד זקני סנהדרין כולם אומרים דבר אחד, אבל אינם יושבים בצוותא לדון ולפסוק – אין הלכה פסוקה.

כל שכן כשהדעות של היחידים אמנם חלוקות ואינם דנים בצוותא.

ויש מן הדעות של גדולי היראה וההוראה, למעט הללו שמן המזרחי, אלא אנשים שכולם רק שלנו שאומרים: חס לנו לומר על מעשי נסים של הקב"ה שח"ו מעשה שטן המה. כך שמעתי בפירוש מפיו של גאון הגאונים וחסיד ותמים בכל מעשיו וצנוע בכל הליכותיו הלא הוא ר' דוד קליין זצ"ל שנפטר בירושלים והוא גדול תלמידיו של האדמו"ר הזקן ממונקץ ומקורב ביותר ונאמן ביתו של האדמו"ר מסטמר שליט"א בהיותו בני יורק לאחר המלחמה, וכך אני למד גם משיחותיו של האדמו"ר הזקן מאמשינוב זצ"ל, בשיחותיו בתורה שאמר בשנת תש"ח, שהשמיע דברים בדרך תפלה שתהא זו התחלה למעשים גדולים שאנו מקווים ומצפים להם בכל יום שיבואו.

לכן כיון שאין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה אין לנו אלא להתחנן ולהתפלל לאלקי מרום שיחוש לתשועת עמו וח"ו לא יהפכו עלינו המאורעות שארעו לא לטובה. ובינתיים – אין אנו יודעים ואין אנו מן המהללים בהלל הגדול או קטן, אף לא מן המקוננים בקינות אלא מן המתפללים בלבד, שכן הקב"ה הוא לבדו עשה ועושה ויעשה את כל המעשים וייטיב עלינו החתימה.

הארכתי דברים רבים אולי שלא לצורך, אולם מכיון שכבר נכתבו, נכתבו והלב יודע אם לעקל או ח"ו לעקלקלות והקב"ה הוא יודע – אני את שלי עשיתי כפי מיטב ומרבית כרכורי לב ומעיים…

לא למען כבודי וכבוד בית אבא אלא למען האמת אשר בלבי ואשר אני הולך בה כל הימים.

כה הם דברי המלמד מירושלים

אליהו כיטוב

בס"ד

עש"ק נצו"י תשל"ג ירשת"ו

לידידי הטוב ר' א. ש. נ"י

אחדשה"ט, צר לי להודיעך כי מאז לפני חדשיים ויותר הנני רחוק מאד מלהיות בקו הבריאות, ונודד ל"ע מבי"ח אחד למשנהו ובאמת איני מסוגל לעסוק בתנאים אלה בעריכת מכתבים על נושאים שנראים לכאורה כעומדים ברומו של עולם.

לדברי התנצלות אלה אוסיף כמה הערות עניניות:

• דברי במכתבי הראשון שרירים וקיימים.
• הדברים משם שהתיחסו להרב סורוצקין ז"ל הם בקשר עם יום העצמאות ולא יום ירושלים.
• בשאר הענינים ייטיב לעשות אם יאמר כמוני שלא הדעה הזאת הנשמעת בכתבי עת החרדים מפיהם ובשמם של ראשי הישיבה של זמננו – לא זו היא הדעה האחת. הרבה מאד יש גדולים בישראל וצנועים מאד ואין דעתם נשמעת בראש כל חוצות, מפיהם של הללו למדתי הרבה, מפיהם וגם מפי ספרי רבותיהם נ"ע, וכל התורה שלנו מיוסדת על "אלו ואלו דברי אלקים חיים" וכל שאינו מאמין באלו וגם באלו כאילו חסר לו הכל ח"ו. והדברים עתיקים ויגעים מאד. הרבה מאד יש לי לומר כאן אלא שאני חוטא ב"לא תגורו מפני איש" וה' הטוב יכפר בעד.

בברכה מרובה. ובכתיבה וחתימה טובה

א. כיטוב

נא להתפלל עבור אברהם אליהו בן רחל לרפואה שלמה

הוספה מחנוך בן ארזה

אשר לענין ההסכמות, ביקש חותני להוסיף וז"ל:

"יכולתי אמנם להשיג רבות, אלא מכיון שידעתי כיצד נוהג העולם עתה, בין המסכימים ומקבלי ההסכמות, שאין בודקים אחר הכתוב בספר אלא רואים כמה עלי הגהה ועל כך סומכים ידיהם מפני חזקת גברא, ואני, מצד אחד חס לי מלהונות את הרבים ולהיתלות באילנות גדולים בדברים רבים שאני עצמי מלא כרכורים, פחדים וספקות, ומצד שני אני יודע שמתוך חוסר ההסכמות, אנשים יבואו לידי פקפוקים: שמא אין הכותב מוסמך ולא ראוי – והוא הדבר שאני רוצה בו. יפקפקו ויפקפקו, יבדקו אחרי ויבדקו, ויתאמתו הדברים מתוך בקורת". עכ"ל.

הפוסט מכתב מאליהו כי טוב על ספריו, ענייני ציבור, השקפה ועוד הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

אישיותו של אבא ז"ל היתה רבת פנים וגוונים, וכל ניסיון שלי לתאר את דמותו ילקה בחסר. לפיכך אנסה לגעת כאן בהיבטים של אישיותו שהותירו בי את רישומם העמוק, ושהתבטאו בתחומים הרבים בהם עסק.

אחד מהם הוא שאיפתו לתקן עולם, רצון שהתבטא בכל אשר עשה – הן כאיש ציבור בתפקידיו השונים, והן כאיש חינוך. בפעילותו הציבורית תר אבא אחר האמת והצדק וניסה לתקן עיוותים ועוולות שנתקל בהם, השתדל לשנות ולשפר עוד ועוד, ולעולם לא לשקוט ולא לנוח עד שהדברים יתבצעו על הצד הטוב ביותר; בפעילותו החינוכית לא חדל אבא להמציא דרכים יצירתיות כדי לחבב על תלמידיו את תלמודם ולגעת בנפשותיהם. למרות עיסוקיו בתחומים מגוונים, ראה אבא את עצמו כאיש חינוך מובהק. כתביו ויחסו לתלמידיו ולילדיו העידו על גישתו החינוכית הייחודית. מחנך רחב-מחשבה היה אבא, ופתוח לשינויים ולחידושים בכל תחום שנגע בו.
במשרדו שברח' יפו 70 בירושלים, מקום בו כתב את ספריו, זכיתי אני לעבוד אתו ולסייע לו בהדפסתם. המשרד היה מעין "בית ועד לחכמים" ומפגש להוגי דעות ולאידיאולוגים למיניהם, שעסקו הן בעניינים העומדים ברומו של עולם, והן בענייני דיומא שהשעה הייתה צריכה להם; אלה באו להתייעץ אתו ולשמוע את חוות דעתו. שם, במשרד, למדתי ממנו דברים רבים, כגון כיצד לארוז חבילה בגודל מסוים, מהו גודל נייר האריזה הדרוש לשם כך, ואיך תיעשה האריזה בצורה הטובה ביותר כדי להבטיח את הגעת הספרים ליעדם ללא נזק. כל זאת תוך הקפדה על חיסכון בנייר ובחבל הקשירה שנמדד באופן שיספיק אורכו לקשירת החבילה, שכן באותם ימים קשים הכול נקנה במשורה ובדוחק. מהו האופן האופטימלי להחזיק בחבל ואיך לקושרו כך שיתמוך בחבילה ללא נזקים, ועוד כהנה וכהנה דברים טובים ורבים שלמדתי ממנו באותם ימים, פכים קטנים שמלווים אותי בחיי היומיום שלי, ושהפכו להיות חלק ממני.
וכמו במשרד, כך גם בבית – כל דבר נעשה מתוך מחשבה תחילה ותשומת לב רבה לפרטים ולפרטי הפרטים. גם הכנת חביתה הייתה מעשה חושב של זמנים ומידות מדויקים, כדי שתהיה הכי טעימה. אבא ידע כמה זמן בדיוק נדרש להכנת ביצה קשה, רכה או בינונית, איך להכין כוס תה ולהחזיקו בצורה הנוחה ביותר, וכו' וכו'.
אלו רק דוגמאות לחתירתו המתמדת לשכלול ושיפור כל מעשיו, קטנים כגדולים.
אבא הגדול, אליהו כי טוב, שעסק כל חייו בעניינים רוחניים וערכיים והיה איש חזון ואידיאולוג, היה גם איש מעשה המעוגן בהוויות העולם; ולא זו בלבד, אלא שכל דבר ודבר עשה ביצירתיות רבה. בעיניי היה אבא אמן בכל מעשיו.

הדבר השני שהייתי רוצה לגעת בו הוא ההתייחסות החמה והאוהבת של אבא, והאור שהקרין על סובביו ועל סביבתו בכלל, ועלינו – ילדיו – בפרט.
החום והאהבה שהרעיף עלינו היו מקור שמחה בעבורנו ועמדו לנו באותם זמנים קשים של ילדות לא קלה; הם נתנו לנו גב, וחיזקו את ביטחוננו העצמי. כל כך גאים ושמחים היינו באבא, והרגשנו מיוחדים למרות התנאים הקשים שחיינו בהם. אבא הצליח לטעת בלב כל אחד מילדיו את התחושה שהוא, דווקא הוא, האהוב ביותר עליו מכל ילדיו. אהבה זו ותחושה זו שנטע בנו, ערכם לא יסולא בפז.

מתגעגעת אליך, אבא היקר, ומודה לך על הכול –

רות

הפוסט אבא זכרונו לברכה / רות בן ארזה הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב