עתה היום, ר' יוסף איננו.

גדולי הדור שר' יוסף בא בסודם וקיבל הסכמתם, אינם.

אותו גרעין ראשון של ארגון 'עינא פקיחא' שר' יוסף מדבר בשמם, אף הוא אינו קיים עוד.

הכל שייך לדור שחלף עבר.

ואלמלא קרה המקרה ונתגלגל לידינו התזכיר הזה, אפשר שהיו הדברים נופלים בתהום הנשייה ונשכחים ואין איש מתעורר על התביעה הגדולה שהיתה בפיו של ר' יסף וברוחו ובעוז נשמתו; היתה נשכחת כשם שאבדו ונשכחו אוצרות רבים של נכסי רוח, עם אבדנו של כל הדור ההוא עם הרבה אנשים בעלי שאר-רוח.

ואפשר שיד ההשגחה היתה בזה להציל שארית ושריד מדבר שנצטער עליו אותו צדיק חכם וגבור, ואשר האציל עליו מרוחו הכביר והכניס בו נשמתו ומילא אותו כל כך הרבה חכמה, רצון טוב ורצון אמת – ובאו הדברים בספר, כדי לזכות בו את הרבים.

ואף על פי שאבדו מאתנו הרבה גופי דברים שבתכנית הנועזת הזו הכללית – הם פרטי תכניותיו השונות אשר בשטח החינוך העממי והחינוך הגבוה והפעולה למען כלכלה של תורה ולמען מעשי מצוה רבים וכו' וכו', שהיו מעובדים אצל ר' יוסף לפרטי פרטיהם והיו מנחים בלי ספק את המתאמצים ללכת בדרכיו – עדיין עיקרי הדברים נותרו לנו לפליטה; ואדיר הוא הקול הבוקע מתוכם, חוצב להבות אש ותובע ותובע; והקול נשמע ומהדהד ואינו פוסק; –

והכל רואים שהדברים בנויים על ראייה נכוחה של המצב, ועל יסודות אמת של תורה ומציאות ריאלית באמת; –

והדברים מפרים ומרבים את מחשבתו של אדם ומולידים רעיונות עוד ועוד; מתנגנים על מיתרי הלב ומסעירים את הנפש, וכוחם אתם לרתום את כל האדם השומע, לפעולה ולמעשה.

והשאלה הנשאלת מאליה: אם אמנם ככה הם פני הדברים – מה הלאה?

האם מפני שנשתנו סדרי עולם ובמשך ארבעים-חמשים שנה האחרונות חלו בו תמורת כאשר לא חלו בו במשך מאות רבות בשנים, והגיע ה'מחר' שר' יוסף הזהיר עליו – האם מפני כן נאמר נואש ונחדל אפילו מלנסות כןחנו מלמצוא הצלה – או דווקא מפני כן יראו הרואים את חובתם כפולה ומכופלת להתאזר במשנה עוז למעשי הצלה מיד? –

שכן השעה אינה 'דוחקת' עוד אלא הכל ממש, כל מורשתנו, עולה בלהבות ח"ו!

האם מפני שנתייתם הדור מגדוליו באמת, ונתדלדלו הנפשות השוקקות בעם, ונתמעטו הלבבות גם אצל השרידים, האם מפני כן נתייאש ח"ו מכל וכל וניתן למשחית שינחית זרועו על השארית – או יבואו המעטים המדולדלים גם הם, אנשי הרוח שאינם גדולים כל כך, ואנשי המעשה שאינם חזקים כל כך, ויהיו הם לאנשים במקום שאין איש?

וארץ ישראל שהיתה אתמול רק חלקה אחת בנחלת העם לפזוריו, והיום היתה לרוב-בנין ורבת-המנין, והיא כמעט כולה תפוסה בידי תועים ומתעים ומשחיתים כל חלק טוב במורשת ישראל קדושים – האם נעזוב אותה גם עתה למהרסים ומחריבים בלבד? – או עתה היום נתעורר מן התרדמה הגדולה ונתאזר בשארית כוחנו שיצא ברובו עם התרדמה הארוכה, ונקום ונעלה היום ונבנה בו מגדל-האור הגדול לארץ כולה, ולכל העינים הצופיות אליה מכל מרחקי תבל, ונאמין כי עם היקיצה, ירבה כוחנו ויגדל מאד, והמעטים יהפכו למרובים והחלשים לגיבורים ותושע לנו ימיננו, ישועה לכל עמנו ולעולם כולו – מה עתה?

כשאנו באים להעריך המצב לעומת מה שהיה בדור שעבר, ניתן לציין גם כמה שינויים שחלו לטובה:

שאלת הכסף שהיתה בכל הזמנים שעד היום חמורה ביותר וכדברי המחבר: 'התנאי הראשון וגם האחרון לכל פעילות' – אינה היום חמורה כל כך, אין הכסף נחשב היום כתמיד, גם בשל הרווחה הכללית בעולם, ובעיקר בגלל כך שאבד לבן-דורנו האמון במבטח-הכסף ולכן היד רחבה לפזר ממון רב לכל דבר שהוא שואף אליו באמת.

גורם חיובי אחר – סילוקן של האשליות. המצב בכל מוראותיו גלוי לעין כל ומודע לכל בר-דעת ושוב אין האדם מוצא סיפוקו ואינו משלה עצמו בפעולות מוגבלות, להביא בהן פתרון לבעיות חמורות ומקיפות. גורם חיובי שלישי, הוא הריכוז הגדול שנעשה בזמן האחרון ברחמי ה' בארץ ישראל. מיליונים מאחינו בני ישראל מרוכזים יחד על אדמת ארץ הקודש, וזה כשלעצמו דבר של סגולה טובה וסיכוי להצלחה ולסייעתא דשמיא בכל מעשה טוב למען התורה ולמען ערי אלקינו וארצנו. בארץ ישראל נושמים הכל אויר של יהודים וכל הבעיות – בעיות יהודיות בלבד הן וזר לא יתערב בתוכם והם לא מתערבים בזרים ונכרים.

אף גם זאת:

בארץ ישראל כל העם מקצה, תוהה אחרי חדשות ואחרי התחדשות, ולב הכל כבר אינו הולך אחרי האידיאלים הבדויים, ירושת הדורות האחרונים. אפילו אדוני הארץ ושליטיה שהם ראשי המתעים, אעפ"י שידם תקיפה עדיין מאד ואינם מרפים ממלחמת התרבות שלהם, כבר לבם בל עמם ופועלים יותר מכח האינרציה והשגרה ומתוך האפלה הגדולה השוררת עדיין אצלם ואצל רובי העם שטרם ראו אור אחר, אור גדול.

ובריכוז הזה הגדול שבארץ ישראל, המון גדול של יהודים כשרים באמת, ובתוכם ציבור גדול למדי של בני תורה עשירים בתורה, אנשי חינוך למשמרותיו השונים, אנשי מדע למקצועותיו הרבים, שכולם יחד צמאי הבראה וכוספי תיקון.

הכל מוכן לקלוט את קרני האור החדש ולהיות ניאורים בו לכשיודלק, ולהתחמם באש האבוקה הגדולה לכשתוצת. לא חסר אלא הניצוץ הראשון של אש-לא-כובת. חסרים אנשים חלוצים ראשונים שדברם קיים ופעולתם אמת, שהם יתנו את הניצוץ הראשון.

אנשים, ארגון והנהגה

מי זה אמר שחסרים אנשים חלוצים ראשונים לפעולת אמת? – יש ויש. אם אין, לפי שעה, רבבות – יש אלפים. אין גם אלפים – יש מאות; ודיים במאה הראשונים, אשר יתלקטו מכל העולם, ויעשו אגודה אחת בלבב שלם, ויתחברו למעשה תמים אחד – דיים לחולל מהפכה גדולה; למשוך אחריהם רבבות, ועוד תהא ידם נטויה

הכל מצפים להם שיבואו ויתחילו ויעלו. נפש כל האומה, כנסת ישראל קוראת להם – הלא יענו!
והאנשים האלה שיתלכדו בארגון אחד – מי הם ומה הם צריכים להיות? מה כושרם ומה צריכה להיות נכונותם? – הכל, רק לא במידות של גדלות, דיה בהחלט מידה של בינוניות; –

'אכפת להם' מצרות ישראל – ודי להם.

מסורים בלב ונפש לאשר תצוה עליה ההנהגה שיקימו עליהם – ומספיק להם.

מכורים לציבור ולצרכיו, כאשר הם מכורים לפרנסת ביתם – ומספיק ודי.

מואסים בהשפלה ושואפים כבוד לאלקי הכבוד; שונאים ריב ומדון ואוהבים את החסד ואת השלום; שמים אור לאור וחשך לחשך – ואין צריך יותר מזה כלום.

כמה אנשים בינונים ופשוטים כאלה מצויים בעם, לא רבים? – יקומו ויתארגנו והרי הארגון קיים.

הנהגה

אכן, אין ארגון בלי הנהגה ואי אפשר להנהגה בעם קדוש, ולוא גם חלק פעוט בתוך העם הזה, אלא בבני תורה ויראי שמים.

לא נקראת הנהגה אלא זו שהמונהגים על ידה מוסרים לה כל עצמם: אמונם, מרצם, כשרונם וממונם.

היש לנו בעולם אנשים בעלי שיעור קומה שראויים להנהגה באיכות כזו? מה כושרם ומה תוארם? – יש ויש, אלא שאין אנו צריכים לחשוב על קומתם אלה בשיעור של גדלות רוממה כמורמים מכל העם. לצורך ענין זה שאנו דנים בו, אין הענין של גדלות מרוממת הכרח בדווקא, אבל דבר זה כן הכרח של דווקא – שתהא הקומה בכל שיעור שהוא, אלא שתהא קומתם קומה שלמה ועם כל התנאים המינימליים הדרושים לגופו של ענין זה.

מפורסמים? – ג"כ לאו דווקא. אדרבא, ניתן לומר שאם נעמיד את הרכב ההנהגה, על התנאי של אישים מפורסמים – ברור הדבר מראש שזה לא יצליח. במציאות של עתה אי אתה מוצא מי שיהא מפורסם אלא אם כן הוא תפוס כבר בהמון דברים שנתלים בו והוא תלוי בהם. הללו בוודאי לא יתפנו למחשבת בראשית ולתכנית שיש בה הערכת ערכים נועזת, אי משום הכלל: אין מוציאים את הישן לפני שמכניסים את החדש, אי משום הזהירות והפחד שגובל עם החשד לכל דבר חדש ונועז – מי חכם ויראה אחרית דבר מראשיתו… או מפני כל סיבות וטעמים אחרים.

אמור מעתה, הרכב הנהגה מאישים מפורסמים, אינו תנאי ואינו למעשה.

זה היה מעשה לפני כעשרים שנה (ביתר דיוק: לפני שבע-שמונה עשרה שנה) בעוד שהחזון איש היה קיים, והיו קיימים הרב מבריסק, הרב מצ'יבין, ר אהרן קוטלר הרב מפרסבורג ודומיהם, זכר כולם לברכה; ויבדלו לחיים – האדמו"ר מגור, האדמו"ר מליובביץ' והאדמו"ר מסטמר ודומיהם, נרם יאיר לעד, עדיין היו במלוא כוחם; ולעומתם של אלה היה דוד בן גוריון משתולל בעמו, שולט במדינה ובעולם היהודי, הוא השליט הוא ה'נביא' והוא ה'משיח' והוא ה'יוצר' את העם יצירה חדשה… ואין עוצר, וכדי בזיון וקצף; –

באותו פרק זמן היה כותב שורות אלה נוטל עצמו והלך מאיש לאיש, כאן ושם ושואל כתלמיד לפני הרב – אצל רובם של אלה הנזכרים למעלה, וכה היו אמריו לפניהם:

אי אתם מודים, שעדיין בעת הזאת, קיים בישראל כוח שגדול בהשפעתו על העם, יותר מכחו של דוד בן-גוריון והדומים אליו? שכן כוחו חולף ועובר והוא בא להרוס, ואילו הכוח זולתו – כוח של נצח הוא ובא לבנות – אי אתם מודים בכך? –

אימתי, אילו היה קיים שלחן עגול אחד בו יושבים אתם יחד בשבת תחכמוני מסיחים את הדעת לרגע מן הדברים המייחדים את כל אחד לעצמו, ואין עוסקים אלא בדברים שכולכם מודים שהם קודמים לדברים המייחדים ושהדעות בהם אינן שוות, כגון: תלמוד תורה של תשב"ר שקודם לעסק החסידות, והנחת תפילין שקודמת למוסר, ומאכלי כשרות ושמירת שבת שקודמים לכל דבר, וטהרת בנות ישראל שקודמת להצלחה בבחירות וכו'; –

ומן השלחן הזה הוראה יוצאת לכל הנתלים בכל אחד מכם, והיא נשמעת גם אצל המון רב של מהססים ופוסעים על שני סעיפים, וקל וחומר שהיא נשמעת אצל המון גדול של סתם יהודים כשרים – לאמור לכולם: בדבר הזה תשמעו לשליטים, ובזה תסרבו; כה תעשו וכך אל תעשו – הלא כרגבי סלע רך לפני הפטיש החזק – כך היה מתנפץ ובטל קולו של בן-גוריון מפני קולכם! – האין הדבר כך? –

והתשובות? – תשובות של התחמקות מפני טרדנותו של השואל התמים, היו כולן. אחד מהם, יפורש בשמו : האדמו"ר מליובביץ נתן ביטוי עז ביותר להתחמקות זה באמרו: היודע אתה מה אתה מדבר? – הרי אתה אומר: להביא את המשיח פעם אחת ! –

אילו ישבו כל אלה שאמרת, לשלחן אחד – כבר היה בן דוד בא – – – כלומר, עדיין לא הגיע הקץ. אי אפשר…

אשר על כן לא נעיז עוד העזה יתרה כזו ולא ננסה עוד להושיב לשלחן אחד, את הללו שקץ הימין לאלתר ומיד תלוי בשיבתם יחד.

ואולם אחרים מן הרמה השניה, השלישית ועוד למטה מזו, אם אי אפשר אחרת, כאלה מצויים אתנו, שאין הדור עני לגמרי – אותם נושיב יחד ויהיו נוהגים בעדת נאמניהם, ויבוא הקץ לאחר זמן אם אי אפשר להביאו היום.

ובלבד, שיהו בהם התנאים המינימליים שעושים אותם ראויים להנהגה במסיבות של עתה:

עשירים בתורה ושלמים ביראה.

'חולים' על המצב ביהדות, בישראל ובעולם.

מכירים בהכרח של תכנית הצלה מקיפה, כזו של ר' יוסף, או לאחר תיקונים בתכנית זו, לפי הצורך והאפשר.

מפוקחים בנעשה מסביבם ואי אפשר להוליכם שולל.

פנויים מתלות כל שהיא ומדעות קדומות אלא חושבים בכל בעיה מחשבת בראשית כאילו היום נולדה הבעיה.

אין אחד מהם אומר 'קבלו דעתי'.

מזדקקים לכל בעיה שבפתרונה יש צורך שעה ובלי מורא בשר ודם. הכסף אינו משחד אותם.

שונאים את החנופה.

אוהבים את התוכחות ומודים על האמת.

אמון מלא להם בכל חבריהם היושבים אתם יחד.

צנועים ואינם מפרסמים דבריהם.

זריזים וקלי תנועה.

לכשתמצי לומר, מצויות מידות אלה, ברמה בינונית כמובן אצל רבים מפשוטי בני אדם בישראל כשרים, אלא שאינם בני תורה מובהקים, כל שכן כך יש להניח בוודאות, שהמידות הללו נקל יותר למצוא אצל העוסקים בתורה ולומדיה.

הראשית המעשית

הארגון מתחיל פעולותיו במאה אנשים המתלקטים ממקומות שונים בעולם והם שבוחרים וממנים עליהם את ההנהגה שמורכבת מ-20–15 אנשים, שמתאספים לישיבות קבע לעתים מזומנות. אנשי הארגון מביאים בעיות, או גם הצעות לפתרון הבעיות, לפי ההנהגה, והם גם הכוח המבצע את החלטות ההנהגה שהן באות, לאחר שמיעת דעת המומחים בין חברי הארגון כל אחד בשטח שלו.

מבין אנשי הארגון מתמנות ועדות קבועות לניהול פעולות הארגון בשטחים: כספים, חינוך, כלכלה וכו'. המינויים משתנים ומתחלפים מדי זמן בזמן בהתאם לתמורות שחלות בהרכבי האנשים והסתעפות הפעולות.

הארגון מנהל כל פעולותיו בצנעה ואינו מפרסם פעולותיו ברבים אלא כל הוראותיהם ע"י ביולטינים פנימיים בלבד.

מקורות המימון היסודיים לפעולות הארגון:

תשלום קבוע של מעשר מן הרווחים של אנשי הארגון או גם מכל מישהוא אחר שיאות לקבל עליו חובה זו למען פעולותיו של הארגון; עישור נכסים מבעלי עסקים שבין חברי הארגון שיוכלו לעמוד בכך; –חובות אחרים שתטיל ההנהגה על עתירי נכסים, בהתאם ליכולת ולצרכים וכד'. אנשי הארגון שהם דלי אמצעים ומעשרם מספיק בקושי, או אינו מספיק כדי הוצאות חינוך בניהם – נותנים מעשרם לארגון והארגון מכסה כל צרכיהם בחינוך ביניהם.

בשבת תחכמוני

הרי שארגון כזה מתחיל להיות קיים, וההנהגה שעליו קיימת, והם יושבים בשבת תחכמוני לשלחן אחד, לדון על המעשה שיש לעשות, במה להתחיל ובמה להמשיך – מה הם הדברים שיובאו לפניהם להכרעה מידית?

ננסה לציין כאן לדוגמא אי אלה מן הדברים שאקטואליותם לציבור כולו ולכל איש יחיד בו תובעת פתרונות:

מה מן התכנית הנועזת והמקיפה שצוינה בתזכירו של ר' יוסף, או תכנית אחרת שנקבל עלינו, מה נתחיל וכיצד תהיה דרך ההתקדמות בתכנית-מעשים זו?

באיזו צורה ואופן נפעל למען הרחבת המסגרת של הארגון ומסייעיו? בירור הלכות והליכות כלפי הרחוקים מתורה ואמונה, למיניהם השונים שפשו ורבו בעם?

כיצד להתיחס ואיך להגיב כנגד הופעות בלתי דתיות ובלתי מוסריות שמתגלות אצל הנמנים על מחנה המאמינים, יחידים או רבים?

תכנית מינימלית מחייבת את כל אנשי הארגון לקביעת עתים לתורה? – שלא יהא אדם מישראל מוציא כל זמנו לכל דבר עיסוק, ולעסק התורה אינו מוצא זמן אלא משבת לשבת. מה מזמנו יתן ללמוד ומה ללמד?

מה יהיו אמצעי התנגדות לענין של גיוס בנות בארץ-ישראל?

קביעת יחס סופי בשאלת גיוס בנים שעוסקים בתורה בישיבות ואין פניהם וגם אינם מסוגלים לעשות תורתם אומנותם לכל ימי חייהם – שלא יהיו כמשתמטים בעיני עצמם ובעיני אחרים וכל מיני תוצאות לוואי שליליות אחרות הכרוכות בכך?

קביעת הלכה למעשה בשאלת העלייה לארץ ישראל – לאנשי חוץ לארץ.

קביעת עמדה ויחס כלפי האלימות בקנאות למען הדת.

קביעת מנהגים רצויים בחיתון בנים – שלא תהא ההוצאה מרובה על היכולת והיא מרגילה את בני הזוג ברמת חיים שאינם צריכים לה, אסורה להם, ואינם יכולים לעמוד בה, ואת הוריהם היא מביאה לידי דכדוך עניות ופשיטת יד ובהרבה מקרים גם לידי גזל, ולידי חילול השם.

סיום לדברי הסיום

שמא יבוא אדם ויאמר: מה לי ולתכנית הזו ולרוב דברים שבה, והלא ברור וידוע מראש שתכנית כזו לא תקום ולא תהיה ולא יבוא התיקון אלא בביאת משיח צדקנו –

כמה תשובות לדבר:

מי נביא, רואה רק שחור, ויודע מראש ובבירור גמור שתכנית כזו אינה יכולה לקום ולהיות? ומדברי ימינו הארוכים אנו למדים על מעשים כבירים ששינו פני הדברים לטובה בהרבה חלקי העם ולימים רבים, והם באו בעטיו של רצון חזק ושל איש אחד – אפשר שגם עתה, וביותר עתה, מפני שהקץ קרוב יותר מכל הזמנים שעד עתה, שניצוץ קטן וחלש אחד שיצא מרצונם הטוב של מאה אנשים מישראל קדושים, שהוא יבעיר מדורה גדולה להאיר ולהחם רבים אחרים וכו' עד סוף התיקון שבהכרח בוא יבוא.
אפילו נניח שכדברי השואל ח"ו כן יהיה – לעולם אין להימנע מלהציג תביעות אמת בכל עת ושעה ובכל התנאים. שכן אם תיקון עדיין אין כאן משום הצלה בלימוד זכות על המון בית ישראל יש כאן; –

אמרו החכמים הקדמונים ז"ל על הושע-בן-אלה מלך ישראל, שביטל פרדיסאות (מחסומים) שהעמיד ירבעם-בן נבט למנוע את עשרת השבטים מלעלות לירושלים לבית המקדש, בא הושע-בן-אלה וביטל אותם ואמר: 'כל הרוצה לעלות לירושלים – יעלה' – ולמה יצאה הפורענות על ישראל בימיו דוקא וגלו עשרת השבטים בימיו של הושע? –

הם שאלו והם השיבו : מפני שנטל הושע את הקולר מצווארו ותלאו בצוואר הרבים; –

כלומר, לפי שגם לאחר שביטל הושע את הפרדיסאות, לא עלה העם לירושלים לבית המקדש אעפ"י שאיש לא מנעם מלעשות כן, אז גדל חרון אף על ישראל, לפיכך גלו.

מכאן אתה למד גם צד טובה, שבשעה שעולה חרון אף ח"ו על רוב ישראל שעזבו ברית ותורה וסטו וסוטים מדרך האמת – אותה שעה אם יכולים ללמד זכות על ישראל ולומר שקרובי תשובה הם ולא חסר אלא ניצוץ ראשון שיבוא מצד יחידים מעטים שבהם – דבר זה לימוד זכות גדול על ישראל; – וקמי שמיא גליא שאכן כן הוא הדבר ועתידה היא החשכות להיעלם מכל פינות ומחנות בישראל כולו לכשידלק האור הראשון ואפילו קטן יהא בראשיתו.

וגם אלה המעטים בישראל יודעים זאת יפה שבהם הדבר תלוי לכשיבואו ויעלו ויתייצבו לעזרת ה' בגבורים; –

הלא יקומו!

גם אם לא יבואו היום – יבואו מחר. אם לא יעורו עתה – יעורו לאחר זמן. כלל ישראל מצפה להם, שכינה ממתנת להם – יבואו.

כבר אמר חכם אחד, נאמר: 'קשרם על לוח לבך' – מה תועלת בדבר זה שקשור על לוח הלב, והלב סגור? – אעפי"כ מוטב שיהיו קשורים שם קרוב לפתחי הלב – פעם אחת, הלב יפתח – והדברים נופלים ונכנסים שם…

הפוסט עתה היום (המשך למצעו של ר' יוסף ביגון) הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

תודה לרב גרשון קיציס, חתנו של ר' אליהו כי טוב, שתמלל את ההרצאה והמציא לנו את התמליל. התמליל עבר עריכה קלה.

ארבעה ראשי פרקים הם בלימודנו בנושא זה ששמו מעמד הר-סיני: הזכות, הקניין, הייעוד, והאימונים.

[הזכות]

אנחנו מברכים בכל יום על התורה, ברכת התורה. (אני מניח שגם הנשים מברכות). ברכה אחת אנחנו מייחדים "ברוך אתה ה', נותן התורה". אחר כך באה ברכה שנייה: "ברוך אתה ה', המלמד תורה לעמו ישראל". אם כן, מתן תורה היה אמנם ביום אחד, ביום שישי או ביום שביעי לסיוון, ועם זאת הוא אקט מתמיד כל הימים, כל הדורות. במובן זה, הקדוש ברוך הוא אינו יותר נותן התורה, כי אם מלמד התורה.

אם כן, מה בין זה לזה?

מותר לומר, וכך נאה להזכיר גם לבנינו ולבנותינו: ישראל זכו בתורה לא על ידי מתנה סתם. אמנם חכמים אומרים על הפסוק "כי לקח טוב נתתי לכם" – "במתנה ניתנה תורה", אבל ישראל זכו לתורה לא רק במתנה. היו להם זכויות במשך הדורות, החל מאברהם אבינו, שעבר כל העשרה נסיונות; דרך יצחק שנעקד על המזבח; יעקב, שברח מאחיו וסבל בייסורי הגלות הקשים ביותר; השבטים; ועד לשעבוד בני ישראל ומצוקתם במצרים ובים סוף. כל אלה היו הכנות למתן תורה. גם כשעברו ישראל את הים, ועשו את השבועות הראשונים במדבר, אותם שבעה שבועות מיום צאתם מארץ מצרים עד יום מתן תורה, הייתה דרכם רצופה נסיונות וייסורים.

לא נבצר מהקדוש ברוך הוא לתת לעמו, אלה שהוציאם באותות ובמופתים חזקים ונוראים, את המן ביום הראשון, עם הבאר ועם כל שאר המתנות. אבל אנחנו לומדים בפרשת "בשלח", היה להם לחם – לא היה להם מים; היו מים – שוב אפס הלחם; היו שניהם – בא עמלק. כל מיני שעבודים וקשיים צרות ופחדים. דרך קשה של נסיונות עברו ישראל כדי שיזכו למתנה הזאת.

התורה עצמה ניתנה במתנה. אבל כדי שיזכו למתנה הזאת, היו צריכים להראות שהם שווים את המתנה. אם כן, הרי זה שכר? גם כן לא. היו להם זכויות, ואף על פי כן התורה ניתנה במתנה.

אדם שעושה שירות טוב למלכו, מן הדין שהמלך נותן לו שכרו, אבל אין המלך חולק ממלכותו. אין המלך נותן-מוסר מלכות למי שעשה לו שירות הטוב ביותר. האקט של מתן תורה היה הרבה יותר משכר טוב. זכו ישראל שהקדוש ברוך הוא יחבק אותם, יכבד אותם, ייתן להם הרבה מתנות אחרות, אבל לשכר זה של קבלת התורה לא זכו. התורה עצמה קבלו במתנה. והדברים יתבארו לאחר כך.

ידוע לנו מספרי חז"ל שהקדוש ברוך הוא, בשעה שבא לתת תורה לישראל, הציע אותה קודם לאומות אחרות. הציע לישמעאל, הציע למדין, הציע לעשו: "שמא אתם רוצים לקבל את התורה?". טוב, ידוע לנו שהאומות סרבו. אבל מותר לנו להבין דברים כפשוטם, אף על פי שיש בזה דברי סוד ואגדה ורמז – גם מלך כל הארץ עושה משפט, ולא שייך בעניין זה גניבת דעת. הקדוש ברוך הוא כשבא להציע לאומות לקבל את התורה, היה מוכן שהם יאמרו, אולי מישהו מהם, "כן, בבקשה. או קיי, נקבל את התורה". מה היה אז? הייתה התורה ניתנת להם או לא? מה שנֹאמר לא יהיה טוב. אם נאמר שייתנו להם – איך היו מוכנים לקבל את התורה? לא ייתנו להם – הרי זאת הצעה של גנבת דעת חס ושלום, "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"?

אלא אילו הייתה קמה אומה ואומרת: "או קיי, אנחנו מוכנים לקבל את התורה", מה היו אומרים להם? "בבקשה, הַתחילו! והרי גם ישראל לא זכו לקבלת תורה מיד. התחיל אברהם הראשון, אברהם אבינו עבר כל עשרת הנסיונות, ועבר חיים של קדושה בתוך מציאות כזאת, דבר שעוד לא נשמע בעולם; עבר יצחק והוסיף; בא אחר כך יעקב אבינו והוסיף על שניהם; ואחר עברו בני ישראל דרך כור הברזל במצרים. הַתחילו, עברו את כל המעברים הללו. תבואו גם אתם לידי כך. לא תיתכן מתנה זו שיקחו אלא עַם שנבחן ועמד במבחנים האלה, וכוח אבותינו גם בנו.

היה מישהו שאמר: אברהם יצחק ויעקב הם אבות האומה, ו"אין קוראים 'אבות' אלא לשלושה". רק אברהם יצחק ויעקב נקראים 'אבות'. אם כן, ראובן שמעון ולוי, משה ואהרן, מה הם שלנו? הם אבות אבותינו שלנו. כל הדורות הבאים שאחרי כן, כל גדולי הדורות הם "אינזערע זיידעס" [=הסבים שלנו]. רק אברהם יצחק ויעקב הם אבות לנו. כי יש יניקה ישירה, גאנץ Direct [=לגמרי ישירה] מאברהם יצחק ויעקב, לכל אדם בישראל שהוא בן להם. וכשם שהם אבות לנו, כך אנחנו בנים להם, במובן הפשוט של "קינדער צום טאטען" [ילדים לאביהם]. "ברא כרעא דאבוה" אומרים חכמים – כוח האב בבנו. לא כל כוחם של ראובן שמעון ולוי בנוּ, מפני שהם רחוקים מאתנו מרחק של מאות דורות. כוחם של אברהם יצחק ויעקב באחרון שבבנים, על כן הם נקראים 'אבות'. והשיחה בעניין זה ארוכה. לא עכשיו העת. אבל מספיקה ההערה הזאת בלבד להבחין בין 'אבות' ל'אבות אבותינו'.

אברהם יצחק ויעקב הם אבות. כל מה שהאישים האלה פעלו בחייהם, הכוח הזה נמצא בנו. כל שכן שהיה נמצא בדור הזה שקבלו את התורה. לכן הם באו עם מטען גדול. הם באו עם הבאגאז' הארוך הזה. אנחנו באנו עם האוצר הגדול הזה של זכויות. עם הזכויות האלה היה די להקדוש ברוך הוא אילו היה משלם לנו את שכרנו הטוב, כשאר המתנות. רצה הקדוש ברוך הוא לתת לישראל את הגדולה שבמתנות – נתן לנו את התורה בחינם. מתנה בחינם. מה היא התורה? נדבר אחר כך.

מה פירוש "תורה"? אנחנו הרי מדברים באמונה הפשוטה הזאת שנחלנו מאבותינו וחכמינו בכל הדורות. רבותינו אומרים בסגנון הפשוט שלהם, התורה מהי? התורה היא שעשועיו של הקדוש ברוך הוא. התורה נבראה אלפיים שנה לפני בריאת העולם. כשבא הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם, הסתכל בתורה, ועל מתכונתה של התורה ברא את העולם. כלומר, לא מפני שיש שור וחמור, לכן ניתנה המצווה "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו". להיפך, מפני שהייתה כתובה בתורה שלו, שקדמה לבריאת העולם, עניין זה של "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", לכן נבראו בעולם שור וחמור. וכן הלאה. התורה קדמה לעולם. העולם הוא רק תמצית קטנה, מהדורה אחת מן המהדורות הרבות שיש לתורה בכל העולמות. וזאת התורה הכתובה הנתונה בידינו, אחת המהדורות.

את התורה הזאת זכינו לקבל במתנה. סימן לדבר יש, עובדה אופיינית מאוד שלפעמים אנחנו מסיחים את דעתנו ממנה: קבלת התורה כתובה בפרשת יתרו. מעניין הוא סדר הכתובים. לפני שהתורה מספרת לנו על עצם האקט של מתן תורה, היא מספרת לנו סיפור על יתרו שבא עם צפורה אשת משה, ושני בניה עמה, אל המדבר. חז"ל מגלים לנו – אמנם יש כמה דעות בזה, אבל אנחנו נוקטים כרבי שמעון בן אלעזר, כפי שאומר רש"י – אף על פי שהקדימה התורה וכתבה עניין בואו של יתרו, ציפורה ובני משה, לפני מתן תורה, הביקור הזה היה מאוחר. קודם ניתנה תורה לישראל ולאחר מתן תורה בא יתרו וצפורה ושני בניה עמה.

הננו למדים דבר מאוד מעניין: ידוע ידענו כל הזמנים מן הפסוק שכתוב "ויענו כל העם יחדיו". "כל העם" – אומרים חז"ל: אילו היה חסר אחד במעמד הר סיני – לא הייתה התורה ניתנת. כל העם דווקא, עד האחרון שבהם. אילו אחד היה חסר היו ממתינים לו, מחכים לבואו. אם כן, לכולם היו ממתינים, רק לבני משה, בני משה רבינו, זה שעל ידו נחלנו התורה הזאת, הם לא היו במתן תורה?! אשתו של משה רבינו לא הייתה במתן תורה?! משה רבנו שלא היו לו יותר משני בנים – הוא בגפו היה?! כל ישראל, עד האחרון שבהם, כולם היו חסרים. והם לא היו חסרים?! נישט אויס געפעלט [=לא חסרו]?!

פשוט, מפני שלהם חסרה ההכנה הזאת של הזכות. הם לא עברו את כור הברזל במצרים, הם לא נתייגעו, לא נוסרו, לא נשתעבדו. חסרה הייתה להם ההכנה לקבלת התורה, לכן לא זכו. זכו אחר כך מכוח היותם חלק של כלל ישראל. או מכוח אותה הבושה שהם סבלו בבואם, כשכל ישראל הסתכלו עליהם בתמהון: 'אוי וי, בניו של משה רבינו…, What you have Missed [=כמה שאתם הפסדתם]!'. כמה גדול היה הצער, וכמה גדולה הייתה החמלה עליהם. מה שהם עצמם סבלו מזה. אולי זה היה מה שהשלים להם את ההכנה לקבלת תורה.

אבל זה בא ללמדנו, שאין התורה מורשה. אף על פי שכתוב "תורה ציוה לנו משה מורשה" – זה לאחר שקיבלנו אותה. אבל טרם קבלתה לא קיבלנו אותה במורשה. היו צריכים לשלם מחיר יקר מאוד כדי שנזכה לקבל את המתנה הזאת. ולאחר שזכינו, אז היא ניתנה לנו במתנה.

[הקניין]

הקניין עצמו. מה קנינו בזה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה?

אנחנו הרבה מאוד פעמים אובדים (באל"ף) בשגרה. מתן תורה, איזה תינוק בישראל לא יודע על היום הזה?! יודעים, חושבים שיודעים. אבל דברים הרבה של אל"ף בי"ת שוכחים!

כשאומרים מתן – אומרים נתינה. מה פירוש? אם אני נותן מתנה למישהו, הרי הדבר הזה שייך לו. הוא פוסק להיות שייך לי. הוא לא שייך לי. הקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה. כלומר, מן היום ההוא ומעלה התורה שלנו! כביכול, כבר לא שלו, תורה לא בשמים היא. התורה הזו שבה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, ובה הנהיג את עולמו כל השנים עד אותו יום שלאחר אלפיים חמש מאות ארבעים ושמונה (2548) שנה מיום בריאת העולם, אותה התורה הוא מסר בידינו, ואמר: "מעתה אם תוכלו, תנהיגו את העולם בה".

ולתורה הזו כוח! להיטיב – בוודאי. גם להרע. יש בה סם חיים, יש בה גם סם מוות.

אנחנו, בדור הזה של פיתוח המדע, בדור הזה של מדע האטום, בקלות יכולים למצוא משל: נניח אם הקונגרס של ארצות הברית מחליט שאת כל מפעל האטום, המפעל האטומי שיש במדינה הזאת, לתת אותו למישהו. מפעל האטום זהו הקניין הגדול ביותר שיש למדינה הזאת, בו האנושות של ימינו רואה חלום, בו ננהיג ספינות בים ובו נטיס אווירונים באוויר, בו נרפא חולים ובו נפרנס את כל העולם כולו. אז נותנים את הכוח האטומי הזה, את המונופול של הכוח הזה, למי שאנחנו חפצים ביקרו.

אבל רק זה בלבד יש בכוח הזה? אנחנו יודעים יותר טוב מה עוד עלולים עם הכוח הזה לעשות. בכוח הזה יכולים להחריב עולמות. בפצצה אחת מחריבים ערים; עם הרבה, מחריבים ארצות; בניצול של כל הכוח הזה לרעה, ממוטטים עולם ומלואו ומחזירים אותו לתוהו ובוהו!

ועם כל זאת, הרי זה העושר הגדול ביותר שיש לאנושות. פי כמה וכמה הכוח הזה של התורה שנמסר לנו. אם נרצה לפרש אותו במלים מובנות לנו יותר, היינו אומרים שזאת היא פורמולה אלוקית כיצד להנהיג עולם. נותנים בידינו צומת של כוחות עצומים. אנחנו כאילו אוחזים חבלים ומערכת של כפתורים, כפתורי לחיצה: לוחצים בכפתור הזה – פרנסה בעולם, בכפתור אחר – חיים ובריאות, בכפתור אחר – כל טוב אחר שבעולם. ויש גם כפתורים שאם לוחצים אותם, In the wrong way מביאים כליה לעולם.

איך? איך אם אנחנו לומדים "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", נעשה רעש בכל העולמות העליונים ותחתונים? איך העולם מתקיים על זה? לא כל אנשי מדע מבינים ויודעים את הפורמולה הזאת, ופה אנחנו יודעים שהפורמולה הזאת היא אלוקית. הקדוש ברוך הוא הכניס בפסוקים האלה, בפסוקים של מעשה בראשית, כוחות לברוא עולמות; בפסוקים של מתן תורה, חוזר ונשנה האקט של מתן תורה. כל טוב העולם, וחס ושלום כל אסון וטרגדיה בעולם – הכול תלוי באותם הבוטונים [=Buttons, כפתורי לחיצה], באותם הפסוקים, באותם הכפתורים. תינוקות של בית רבן יושבים ועוסקים בתורה – כל העולם כולו מזדעזע. חנינא בן דוסא עסק בתורתו, וכל העולם כולו ניזון היה בזכותו של זה. כן אנחנו כולנו בזכות שאנחנו מקיימים את התורה, או בזכות שאנחנו לא מקיימים – – –

אם כן, הקדוש ברוך הוא חלק מכבודו. חז"ל אומרים הרבה יותר, חז"ל אומרים: "ויקחו לי תרומה" – משל למלך שהשיא את בתו לאחד מגדולי המדינה, והבת הייתה לו בת יחידה, אהובת נפשו. לאחר מכן בא המלך אל חתנו ומבקש ממנו: אני אין לי כוח כביכול לחיות בלעדיה, עשה לי טובה, בארמונך עשה מקום גם בשבילי. "ויקחו לי תרומה" – קחו גם אותי. כביכול, אם מותר כך להגיד: הקדוש ברוך הוא במוסרו התורה לנו, כביכול כאילו מסר גם את עצמו.

"צדיק מושל ביראת אלקים" אומר הכתוב, הצדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים – מסר לנו כוח הנהגה בעולם, מסר לנו אדנות בעולם, מסר לנו מלכות בעולם. כל מה שהיה ביקום, בבריאה, אלפיים שנה טרם נברא העולם, הכול נמסר בידינו. ואנחנו עכשיו "בעלי-בתים" על עולם ומלואו, על יקום, על הבריאה, ועל ועל ועל… אסור לפרש.

זה נעשינו רק ביום מתן תורה. קודם לכן, אנחנו יודעים שהאבות קיימו כל התורה כולה, אבות העולם. אפילו נח ידע המצוות. אדם הראשון בגן עדן בוודאי שידע הרבה חכמה של תורה. אבל התורה לא הייתה מסורה לו, והוא נהנה משולחנו של הקדוש ברוך הוא. אבות העולם עשו מצוות מפני שהם יודעים שבתורתו של הקדוש ברוך הוא כך כתוב, אבל התורה לא הייתה קניינם.

ביום זה, ביום שישי בסיוון, ניתנה התורה קניין לנו. והקניין הזה הוא קניין שאינו פוסק. בין אם אנחנו משתמשים עם הכוח הזה לטוב או משתמשים למוטב, התורה כבר לא תילקח מאיתנו. היא ניתנה לנו על מנת שתישאר. אלא מאי? נותנים את הכוח האטומי למי שאינו יודע כיצד לפעול, מה הנאה יש לו? מה תועלת יש לו? אמר לנו הקדוש ברוך הוא: Don’t worry [=אל תדאגו], אני אלמד אתכם. המעשה, האקט, נעשה, בספרי האחוזה ב-Land Office [=טאבו, רישום מקרקעין] זה כבר רשום על שמכם. איך להשתמש בזה? אעמיד לכם נביאים, אעמיד לכם חכמים, אביא עליכם גם שוטים ועקרבים. אם תרצו להשתמש בכפתורים… – לא אתן לכם. – לא אתן לכם, לא מפני שזה שלי, אלא כשם שמצווה כל אדם כשרואה מישהו הולך לאבד עצמו לדעת, יש לו זכות לעצור בעדו. גם אני אעצור אתכם. אבל בקניין שלכם, בו לא אגע. זה שלכם, זה לא היה של אבותיכם ולא של אבות אבותיכם, לא של אברהם יצחק ויעקב, לא של כל צדיקי הדורות עדיכם, ואתם זכיתם.

[הייעוד]

כיוון שפירשנו מהו הקניין, מהו הדבר שניתן בידינו, עכשיו ראוי לנו שנלמד כמה פסוקים שמשמשים בתורה הקדמה לאותו אקט.

לפני שהקדוש ברוך הוא בא ליתן תורה לישראל, הוא ביאר אותה. כמו מחבר שכותב ספר, וכותב לו הקדמה, ובהקדמה הוא מספר מהו התוכן של הספר שהוא בא לכתוב, גם הקדוש ברוך הוא עשה כך לפני מתן תורה. אולי ישראל לא ירצו לקבל. גדולה המתנה, יפחדו ממנה. הוא שלח ביד משה ואמר לו: "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל", למען ידעו מהו הדבר ומהו הכוח וגם מהו הייעוד.

מה הם חייבים מאותו יום, יש להם עכשיו מצוות – את זה הוא יעשה מחר, אחר קבלת התורה. ילמד אותם מה ומה, מה מותר, מה מצווה, מה רשות, מה החובה ומה אסור – את זה ילמד להם אחר כך. אבל שידעו את התוכן הכללי, על מה מדובר, שלח להם ביד משה. "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". לא אבוא לפרש עכשיו את הפסוקים כולם אלא רק מה שנוגע לעניננו.

"ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי". "אם שמוע תשמעו" – עדיין לא אמר להם כלום מה לעשות? – אלא זהו ציווי לשמוע בקול ה' שתמיד הוא קורא. קול ה' לאו דווקא מן המצוות ומן הציוויים והאיסורים. קול ה' הנשמע בעולם כולו, בכל עת ובכל שעה. רק צריכים להטות אוזן לשמוע בקול ה'.

שאדם מתרומם על כנפי נשרים לצאת מהעולם של מצרים, של הזוהמה, של הגסות של חיי מצרים – הרי הראיתי לכם. מעתה, אם תשמעו בקולי, שאבן מקיר תזעק, שכל עץ וכל כפיס יענה – "ושמרתם את בריתי" – איזו ברית? עוד לא הייתה ברית?! הוא לא אומר 'ושמרתם את בריתי אשר נכרות בינינו'. פה יש ברית ישנה-נושנה שקיימת בין הקדוש ברוך הוא לעולמו. הקדוש ברוך הוא ברא את עולמו בברית ובתנאי שהעולם ייתן את חלקו, והדורות הקודמים, עשרים ושישה דורות עד עכשיו, לא שמרו את הברית הזאת, והעולם חישַּׁב להתמוטט. אחרי עשרה דורות כאילו נגזרה כליה בעולם. רק בדרך נס ובדרך של חן נותר אז שריד אחד בעולם – נח נשאר בעולם שממנו נבנה העולם.

לאחר מכן שוב העולם הפר ברית ובא דור הפלגה, ולאחר עשרים וששה דורות כבר לא היה קיום לעולם. כל העולם היה תלוי ועומד. "תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית: אם יקבלו ישראל – לפחות, כי תחילת המחשבה הייתה שכל העולם כולו ילך בדרך הזאת, אבל לפחות אם ישראל יקבלו תורה – מוטב. ואם לאו, אחזיר אתכם לתוהו ובוהו". העולם כולו לא יהיה קיים. ועכשיו, כל העולם כולו הפר ברית, כל משפחות האדמה עברו ברית ומרדו, בעטו. לפחות תהא בעולם משפחה אחת קיימת שהיא תיכנס בברית הזאת בשמם ובשם כל העולם כולו, למען עצמם. ובייעוד, במשך הזמן, במשך הדורות, להנהיג את הברית הזאת על פני תבל כולה.

אם תשמרו אתם את הברית הזאת – "והייתם לי סגולה מכל העמים". מה זאת "סגולה מכל העמים"? שאלה אחרת: יש אנשים שחושבים שזאת היא אהבת ישראל – לדבר כל טוב מה שיש בעולם על ישראל, ולדבר סרה על כל העולם כולו… כל העולם כולו לא שווה כקליפת השום מול ישראל. כל העולם כולו רשעים, כל ישראל כולו צדיקים. טוב, זה אהבת ישראל כשאדם בא להתגונן נגד רשעת כל העולם כולו שנגדנו. זה עניין לעצמו. אבל לאמיתו של דבר, הרי העולם כולו, עולם ומלואו של הקדוש ברוך הוא. וכאן הבורא מדבר, מלך כל הארץ מדבר כאן, ועדיין אז באותה שעה עוד לא נכנסנו לברית. אם כן, העולם כולו שווה כקליפת השום בעיני הקדוש ברוך הוא, או לא שווה כלום? אנחנו לא מוכנים לענות על זה – הפסוק פה עונה דברים ברורים, וגם זה צריך לזכור לעצמנו, ולהזכיר זאת תמיד לתלמידינו: העולם כולו שווה כקליפת השום? העולם חשוב מאוד. כל הארץ שווה מאוד, הרבה מאוד, לבוראה.

אנחנו הרי נכנסנו לברית – אכן. הקדוש ברוך הוא אומר: כל העמים הם שלי, אבל לא מצאתי בעולם סגולה, ואני רוצה למצוא סגולה בכם. אם כן, מה זאת "סגולה"? הרבה פירושים למלה זאת: סגולה – אוצר גנוז. יש דרך, כך קיבלנו מרבותינו, ובכל הדורות, לפענח מובנים של מושגים על ידי השוואות. יש בלשון הקודש מלה דומה, המלה היחידה שדומה ל"סגולה". אנחנו יודעים רק במלה זאת, שכל מורה או מורָה יודעים – 'סֶגוֹל'. מהו ה'סֶגול'? ה'סֶגול' הוא שלוש נקודות מרכזיות שאנחנו אף פעם לא יודעים מה הראש ומה הסוף. בכל צורה שנהפוך, תמיד תישארנה שתי נקודות למעלה ואחת למטה, או להיפך. ביטוי ידוע לנו.

בדרך זאת מפרשים יודעי תורה: לכל אדם, לכל קומה, קומת אדם, לכל בריה אנושית במיוחד, יש סגולה, ששם יש מרכזי חיים. יש שלושה מרכזי חיים בכל גוף אדם, והאדם הרי הוא ראש כל הבריאה. יש מוח, ויש כבד למטה. המוח למעלה הוא מרכז החכמה של האדם. הכבד – מרכז  הדם, החיים התוססים, ובמרכז, נטוי לצד שמאל, יש נקודת חיים שלישית – זהו הלב. כל האנושות כולה, היא גם נקראת 'אדם', וכשם שיש לב באדם יחיד, כך יש לב של העולם. וכשם שיש מוח באדם, כך גם בקומת אדם של המין האנושי. וכן כבד. חס ושלום, ייעקר הלב מאדם חי, אי אפשר לחיות. בלי מוח אפשר לחיות? לא! בלי כבד? לא. אבל יד, חלילה, אם חותכים מגוף חי, אז אדם יכול לחיות. חותכים יד שנייה – עדיין יכול לחיות. חתכו שתי ידיים, באים לחתוך לו רגל – אדם יכול לחיות. כל אלה, לא מן האברים שהנשמה תלויה בהם. חותכים רגל שנייה, הוא כבר גידם, הוא כבר בלי רגליים – ועדיין הוא חי. ואחר כך עוקרים לו עין, ומאבדים לו עין שנייה, ואוטמים לו אוזן, ואוטמים לו אוזן שנייה – עדיין הוא חי. אבל אוי ואבוי לחיים שכאלה. הא?! אוי ואבוי לחיים שכאלה, בלי ידיים, בלי רגליים, בלי אזניים, בלי עיניים, ובלי פה ובלי שאר אברים שאין הנשמה תלויה בהם.

האנושות כולה יחידה אחת. הקדוש ברוך הוא לא הפסיק מעולם את חשבונו עם העולם כולו. הבריאה שלו היא. בעשרה מאמרות ברא את הבריאה הזאת שאנחנו רואים, את הקוסמוס כולו. כמה מאמרות שהקדוש ברוך הוא טרח וברא, גם את כל העמים והלשונות. כולם יחידה אחת. לנו ניתן היעוד – להיות לב העולם. כך גם כותב רבי יהודה הלוי בספרו "הכוזרי": ישראל הם לב העולם. לא יכול העולם בלי ישראל, כשם ששום גוף חי לא יכול להתקיים בלי לב.

גם חכמת העולם, המרכז אצלכם. יכולים להיות חכמים ונבונים בכל העולם כולו, אבל מרכז החכמה תמיד הוא אצלכם. אי אפשר לחיות בלי המוח, אי אפשר לחיות בלי ישראל. אפילו התוקפנות שבחיים, התאוותנות, מרכז היצירה הגשמית, אף על פי שיש כביכול מונופולים לאומות העולם על יישוב העולם ועל החכמה ועל הנהגת תבל, כולם ניזונים משולחננו.

מורי ורבותי, אנחנו שוכחים את עצמנו הרבה מאד. אפילו מרכזי כל רעה שיש בעולם, גם כן משולחננו. מפני שהButton- הוא בידינו. גם זה וגם זה. אנחנו בדורות האחרונים יכולים הרבה מאד לראות מי סובב את הגלגל של ההיסטוריה. אחורה או קדימה, לא חשוב. תמיד חַפשו ותמצאו, יש שמה א אידעלע באמצע – – – מי הביא את הנצרות בעולם – א אידישע קאפפ [=ראש יהודי]. נישט שלעכט?! אוואדע שלעכט [=לא רע?! בוודאי רע]. אה?! אוואדע שלעכט [=בוודאי רע]. וכן תמצאו בדורות: המטריאליזם והמדע, המדע הפיזי והאטומי. וכמובן, כל הדברים המהפכניים. אפילו מרכזי האפיקורסות שלנו. עוד לא היה אפיקורס בעולם כשם שהיה שפינוזה. והוא לימד אפיקורסות לתבל כולה. מפני שהוא לחץ על כפתור Button Wrong ]=כפתור גרוע]. אבל ה-Button בידו, מפני שהוא משלנו. ועדיין מהרסנו ומחריבנו מאתנו לא יצאו, עדיין הם בתוכנו!

"והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" – הכתוב צועק ככרוכיה: הרי יש לי חשבון עם כל הארץ. סתם "הארץ" בתורה – זה עולם. בלשון החכמים זה נקרא "עולם", בלשון המקרא זה "הארץ". "לי כל הארץ" כלומר, כמי שאומר: הרי חשבון יש לי עם העולם כולו! והעולם לא פורע את שטרותיו. אם כן, העולם עומד לפני פשיטת רגל! תבואו אתם לשלם את השטרות של העולם? תקבלו אתם גם את החובות של העולם, ואתם תהיו הסגולה של העולם.

"אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". בזמן האחרון היה לנו "עם אדונים", הא?! "עם אדונים" שהיה בעולם, עַם היטלר. מה בינינו, מה בין הייעוד שלנו לאותו הייעוד שהם עיטרו את עצמם בו? עיטרו את ראשם בעטרת הזאת? אנחנו לא "עם אדונים", אנחנו נועדנו להיות "ממלכה" אמנם, אבל של "כהנים". שתי סתירות, שני ניגודים: מלכות – זו אדנות, כהן – זה משרת, שַׁמָּשׁ. נכון, ממלכתכם לא תהיה באדנותכם, בגדולה, בכבוד שתנחלו. מלכותכם, כבודכם וגדולתכם במה? בכהונה שתעשו! יש ממלכה של כהנים? רק כהנים? בית המקדש יכול היה להיות קיים רק על כהנים בלבד? הכהן משמש ציבור, הא?! שלוחי דידן. אם אנחנו הכהנים, מי הם הלויים והישראליים בעולם? אלה הם כל ה-People [=האנשים], כל הארצות, כל המדינות, כל הלשונות.

יש בגוף פסולת אחת שאותה צריך להוציא, שאותה צריך לזרוק. כך יש גם בקומה שלמה של המין האנושי, גם כן ערלה כזאת שאותה צריך לחתוך. "כי מחה תמחה את זכר עמלק". "מחה תמחה" – כי הוא מזהם את הגוף כולו, לא רק שהוא עצמו מזוהם. כי גם זה מתוכנו יצא. הוא היה Cousin  [=בן דוד] שלנו. מיהו עמלק? הוא נכדו של יצחק אבינו. הכול מן הכח הזה, הכול מן התמצית הזאת של העולם. אמנם לפני מתן תורה, אבל מן הזרע שהוכן לקבלת תורה.

"והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויביך מסביב", מה פירוש? כל האויבים יֵהָפכו לאוהבים, כל האומות יבואו על תיקונן, ויהיה סוף היעוד. ואתם תהיו כוהני כל העולם, משרתַי לשרת את העולם כולו. אז "מחה אמחה את זכר עמלק", ואז יהיה הכיסא שלם והשם שלם, והזוהמה תעבור מן העולם. אבל שאר הארצות, חס ושלום לא תצא אחת מהן – כי חסר לנו אבר. חלילה, אחדות מהן – אז אנחנו בעלי מומים נהיה, האנושות תהיה בעלת מום, מפני שכל אחד ואחד, כל עם ומדינה, יש לו איזו תרומה לבריאה כולה. הביא עמלק אמנם הרבה מאוד צרות, אבל סוף סוף אנחנו הרי הולכים. יש לנו אמונה רבה גם בעתיד. העם העתיק הזה יש לו הרבה יותר סבלנות מאשר לנו. אנו רוצים לראות הכול בבת אחת, אך להיסטוריה יש סבלנות. לא עשינו את כל דרכנו בבת אחת. ועדיין אחרי דרך ארוכה כזאת, עדיין אנחנו עומדים באמצע או קרוב לכניסה. אבל סוף הקץ לבוא. עדיין נזכה לעולם מתוקן, ולא יהא עולם מתוקן אלא עד שיתוקן הכול, הכול. חוץ מאותה הערלה, אותה צריכים לכרות מן הגוף, כי זאת לא מוסיפה אלא רק גורעת.

אם כן, זהו הייעוד, רבותי. כי אנחנו קיבלנו לידינו את המפעל הזה, את מפעל היקום כולו של הקדוש ברוך הוא. עם ה- Buttonשל התורה עלינו לנהוג הרבה את העולם. אילו זכינו היינו יכולים לקצר את הדרך ולעשות זאת מיד – ללחוץ על הכפתורים הנכונים, היינו נכנסים לארץ מיד אחר קבלת התורה, והיינו מביאים בברית המצוות כל האומות בני נח, והכול היה בא לסוף פסוק.

[האימונים]

לא זכינו. וזה מדרך הטבע שלא זוכים. כך ברא הקדוש ברוך הוא את העולם. יש דרך קצרה, ואם לא דרך קצרה – יש דרך ארוכה. והנה אנחנו הולכים בדרך הארוכה, עם התורה הזאת שלא ידענו איך להשתמש. עדיין לא ידענו, ואנחנו לומדים. והרבה ממה שלמדנו, שוב חזרנו ושכחנו. ושוב אנחנו מחכים למלך המשיח שיחזור ויזכיר לנו נשכחות, ויודיע לנו דברים שעוד לא ידענו בעולם. והתחלנו לצעוד בהיסטוריה צעדים ראשונים מיום מתן תורה ואילך. ואז התחילו הצרות, הצרות שלא פסקו עד היום הזה.

נעשה קפיצה ונדבר קצת גם בענייני דיומא. בשבוע זה אנחנו קוראים בתורה פרשת "כי תשא", כשה- Button העיקרי שם, מהו? חרפה גדולה לנו ולכל הדורות. ישראל, ארבעים יום אחרי אותו יום האקט המפואר הזה, אחרי אותו היום שהקדוש ברוך הוא פתח כל שבעה רקיעים, הראה לנו: "חַפְּשׂוּ בכל מקום, אין עוד מלבדי!" עברו רק ארבעים יום, עשינו את העגל. זה היה ה- Button Wrong הראשוני שלחצנו עליו במקום ללחוץ על הנכון. אַי, הכישלון הראשון! אחר כך אנחנו עוברים פרשה אחר פרשה, ספר אחר ספר. צרות, צרות, צרות חוזרות ונשנות בכל עת תמיד.

רבותי, אסור לנו להסתכל בעיני ילד על הדברים הללו. אתם כמוני, כמוני-כמוכם, עוסקים בהוראה. יש לנו תלמידים עם בעיות תמיד. לפעמים מזדמן לנו תלמיד, אנחנו רואים: "אוי וויי, התלמיד הזה נוצר לגדולות, אבל איזה פרא אדם הוא, לא מקבל משמעת! איזה מוח חריף ולב מפותח יש לו ורגיש, אבל תמיד יש צרות ממנו!". מתי המורה יכול לזכות בו, לאחוז בו ולהדריך אותו, להחזיק אותו ביד? כשאותו תלמיד פעם נכשל בעבירה חמורה מאד, אז המורה מרוצה מאד. הוא לא יעניש אותו על העבירה אלא "ביום פקדי ופקדתי". "ביום פקדי" – שיהא התלמיד שרוי במצב רוח של "מפחד תמיד". התלמיד הזה שלא קיבל עונשו, על ידי כך מחזיק אותו. אוֹי, מחזיק אותו. אחר כך הוא לומד טוב, אחר כך הוא מתנהג טוב, אחר כך נעשה תלמיד טוב.

זה בדיוק קרה לנו, לעם הזה שלנו. מפני שמי שחושב על מעשה העגל, קשה לנו לדבר, אבל אילו הייתה לנו רשות לדבר, היינו יכולים לומר שזאת הייתה כאילו Provocation [=פרובוקציה, התגרות מכוונת]. חז"ל אומרים בערך כלשון הזאת. חז"ל אומרים: "לא היו ישראל ראויים באותו הדור, לא היו ראויים לאותו מעשה". עם שלם שאתמול ראו מעמד הר סיני, והיום יקחו עגל של זהב ויאמרו: "…אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". ואם משתגעים כבר אחדים, אז משתגע כל העם כולו?! הא?!

"ויאספו אל משה כל בני לוי". משה רבינו קורא "מי לה' אלי", אף אחד מישראל לא בא. לא הזקנים ולא השופטים ולא הנביאים שהיו ביניהם. לא! רק אנשי צבאו, שבט לוי היו אנשי צבא, משמר פרטי של משה רבינו, הם באו. כל ישראל לא באו.

ומה בכלל קרה בדבר הזה? קודם כל למדים מהמעשה הזה, האמונה הגדולה שהייתה תקועה בלבם של ישראל כולו. האמונה בה' ובמשה עבדו. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". עד היכן הדברים נוגעים? למשל, אם אנחנו נקום ביום בהיר אחד, ונראה: הנה השמש נעלמת, הירח מתגלה, הכוכבים נופלים ממסילותם. נראה סוף העולם, קץ העולם. אז אנשים יוצאים מן הכלים, העולם מתמוטט. יוצאים מכליהם, ממש נעשים מטורפים מדעתם. כדבר הזה קרה לישראל בשעה שמצאו במשה דבר אחד של אי דיוק. לפי חשבונם היה משה רבינו צריך להופיע בתאריך מיוחד. טעו, משה רבינו התכוון למחרת אותו היום, אבל הם חשבו שהיום הוא צריך לבוא בשש שעות. בימינו היו חושבים: "אולי התאחר, אולי אֵחֵר הרכבת, נחכה חצי שעה, נחכה שעתיים".

יודעים אתם רבותי, מן המעשה שאנחנו לומדים בפרשה זו, "כי תשא", אנחנו רואים שרגע אחד אחרי שתים עשרה, כבר היה העולם מטורף. כבר באו אל אהרן, כבר היה מרד, וכבר חור התנגד והרגו אותו, וכבר הלכו ואספו כסף. ואספו, אספו, אספו. יודעים אתם כמה אספו כסף בשביל העגל? אספו כסף בשביל העגל פי חמש ממה שאספו למשכן אחרי כן. פי חמש! כן. קצת בערך כך. למה? אם תראו ביונתן בן עוזיאל, אז תראו הככר זהב מה שכתוב. הוא קורא לזה "קנטר", אני חושב שזהו משקל מתהלך גם בימינו. אז כמה היה? עשרים ותשעה ככר זהב היה למשכן. אז התרוקנו אחר כך באמת.

הכול נתנו, הכול הביאו. "עשה לנו אלהים". כבר לא יכולים לחיות שעה אחת בלי משה, הא?! שעה אחת בלי משה זה היה לישראל כאילו – לך תחיה שעה אחת בתוך המים, בלי שמש, בלי ירח, בלי כוכבים, בלי עולם.

והקדוש ברוך הוא החזיק אותם במעשה הזה: אי, ניצלתם. בטוחני בכם שתעשו במשך ההיסטוריה עגלים קטנטנים. זה יאמר כה, זה יאמר כה. אבל דבר כזה לא יעשו עוד פעם. תדעו מהו הדבר. פה יש Button Wrong. פה כבר לא לוחצים.

וכך תדעו רבותי, שבכל הספרים שמות, במדבר ואחרי כן דברים, איפה שנמנים כל המאורעות בארבעים שנות ההיסטוריה הראשונות, תראו רק כשלונות, כשלונות, כשלונות. חטאים, עוונות, פשעים.

ואני אומר לכם, רבותי, אנחנו כמורים מותר לנו להרשות לעצמנו ככה להגיד. לא יועילו למפרשים כולם למעט בחטאים האלה. עם כל הפירושים ועם כל ההסברים, מעשה העגל אין לו תקדים ואין לו דמיון. אפילו יהיו כל כלל ישראל רק "שומר צעירניקים", במשך הרבה דורות, לא יוכלו כולם יחד לעשות כזה מעשה. כזו תועבה שנעשתה אז.

וזה היה מתוכנן רבותי, זה היה מתוכנן.

או חטא המרגלים… והמתאוננים – לא! אנחנו לא צריכים למעט בחטאים. אדרבא! שומה עלינו כשאנחנו לומדים לעצמנו ומלמדים לתלמידינו, שומה עלינו דווקא להבליט את החטאים האלה, להבליט ולטפל ולהראות – מפני שהתורה עשתה כך. ולמה היא עשתה כך? היא עשתה לנו, ובייחוד משה רבינו במשנה תורה, בשעה שהוא בא להיפרד מן העם, הרי הוא עמד לשלוח אותנו להיסטוריה הארוכה של כשלושת אלפים וחמש מאות שנה שנלך לצעוד לבדנו. הוא ידע כמה מכשולים צפויים לנו בדרך. הוא ידע כמה אכזבות, כמה אסונות וכמה וכמה אובדי דרך. והוא ידע שהיצר הרע הקשה ביותר, שהוא מסוכן, שמביא בסכנה חמורה ביותר את העם כולו – כשהעם בא לידי יאוש. אוי, אוי ויי, כבר אין לנו תקנה, אין לנו תקנה. אנחנו כל כך חטאנו, שקענו בחטא. אין לנו תקנה! זוהי הסכנה החמורה ביותר לעמנו בדרך ההיסטורית הארוכה שלנו.

בא משה רבינו, באים כל החומשים האלה להוציא אותנו מן הדבר הזה, מן הטעות האיומה הזאת. והכול בא ללמד לנו שחס ושלום הברית הזאת כבר לא תופר לעד. התורה שניתנה לכם, תישאר בידכם לעולם ועד. הארץ שנחלתם אותה, תישאר בידכם לתמיד.

"ולא תקיא אתכם הארץ כאשר קאה את הגוי" – שומעים כאן אִיּוּם רק. אוי! פה יש הרבה יותר הבטחה מאשר איום. כי כשהארץ קאה את הגויים אשר לפניכם, איך היא קאה? כשם שאדם, סליחה מכבודכם – – כשאדם מוציא מן הפה, הוא חוזר ולוקחה? דבר שהוצא מן הפה, יחזור ויקח אותו?! אף פעם! גוי אשר גורש מארץ ישראל, אף פעם לא תחזור אליו. אבל כשהארץ תוציא, תגרש אתכם, אז הגירושים האלה לא יהיו גירושים כאשר אדם מוציא מן הפה. "לא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי" – כי עתידים אתם לחזור. הא?! מה שאין כן הקיא.

ולא מפני שצדיקים אנחנו יותר מן הגויים – הוא אומר: "לא בצדקתך וביושר לבבך ה' אלקיך מביאך אל הארץ הזאת אלא ברשעת הגוים". הפרשה הזאת מלמדת שהברית שנכרתה בין ישראל לתורה, בין ישראל לארץ ישראל, אותו הדבר, היא ברית אשר לא תופר לעד. ולא יועילו כל החטאים וכל העוונות וכל הבגידות וכל המרידות, לא יועילו אף פעם להפר את הברית הזאת. כי אם לחטאים – אז כל הדורות יחד כבר לא יוכלו לחטוא כשם שחטא הדור הראשון. אם כן, מה? אלף בן-גוריונים שיהיה להם כוח פי אלף ממנו, הם לא יוכלו כל כך להרע כמו שהרע הדור הראשון, "דור דעה" כלפי החטאים האלה, כלפי ירבעם בן נבט – צדיקים, צדיקי הדורות. לא יקומו עוד פעם כאלה.

אם כן, אומר משה רבינו: ארץ ישראל, אם נדבר עליה, וכן התורה, היא לא ניתנה בצדקתכם וביושר לבבכם שתוכלו לומר: "ניתנו לנו על מנת שנהיה צדיקים, חדלנו להיות צדיקים – אז אבדנו", הא? לא ולא זה היה התנאי. התנאי שירשתם את ארץ ישראל היה תלוי בשני דברים אחרים, ושני הדברים האחרים לעולם לא ישתנו. אתם יכולים ליהפך מצדיקים לרשעים ומרשעים לצדיקים, ושוב חלילה, נכון. אבל התנאים והנחלה של ארצכם היו תלויים בגורמים חיצוניים: הגורם הראשון – רשעת הגויים. הם לא יעשו תשובה. מוחזקים אנחנו בהם שם אף פעם לא יֵעָשׂוּ צדיקים. אתם יכולים להיות צדיקים, יכולים להיות רשעים. הגויים אף פעם לא יהיו צדיקים יותר מכם. ועוד תנאי: השבועה אשר נשבע ה' לאבותינו, הם אף פעם גם לא יחטאו. מדוע? מפני שהם כבר גמרו את עולמם, הם כבר בגן עדן, ובגן עדן לא חוטאים.

אם כן, ככה מלמדים אותנו כל הפסוקים, כל הפרשיות, מלמדים אותנו שהברית הזאת אשר נכרתה בין הקדוש ברוך הוא לנו – בין שזאת היא ברית התורה, בין שזאת היא ברית ארץ ישראל – היא ברית קיימת לעד, ולא תופר לעולם. למען נדע שהקניין הזה שאנחנו מחזיקים בידינו הוא תמיד שלנו.

אלא מאי? יהיו כשלונות בדרך, יהיו כשלונות – אז יש את הקאנצ'יק [=מקל להצלפה, המשמש בידי ה"מלמדים" ב"חדר"]. עליהם ודאי לא יסלחו לכם. "כל האומר וותרן הקדוש ברוך הוא" אומרים חכמים "יוותרו מיעוהי", מעיו יוותרו. הקדוש ברוך הוא לא מוותר, הוא ייתן עם הקאנצ'יק, אבל לא יותר. אבל הברית קיימת!

ותדעו לכם תמיד שאתם מחזיקים את הקניין הזה – – בכל עת ובכל רגע הקניין הזה הוא בידינו, ובכל עת שנשים לבנו, אז אנחנו לא צריכים לברוא עולמות חדשים, אלא חוזרים למהותנו. כי התורה לעולם תהיה שלנו, גם ארץ ישראל שלנו תהיה לעולם.

תודה רבה.

הפוסט מה היה מול הר סיני? / ר' אליהו כי טוב (תשל"א) הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

(מפי סופרים וספרים)

ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר, כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל: אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי: ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי. והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל: ויבוא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה': ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וגו' (יתרו, חמישי)

אין הפסוקים הללו אומרים אלא: דרשנו.

דבר שקדמה בריאתו לבריאת העולם תתע"ד דורות, ועם שקדמה בריאתו כל כך הרבה, לא נתנוֹ בוראו שכל שאר ברואיו ידעוהו מיד בהיבראם, אלא נתן להם לחכות, לצפות ולהשתוקק, לחמוד ולהתאוות אליו, עשרים ושישה דורות עד שזכו והתורה ניתנה להם; לאדם הראשון התורה לא ניתנה, בבית גנזיו של הקדוש ברוך הוא הייתה, אלא שזכה יצור כפיו של הקב"ה וניתנה לו רשות להציץ לשם, לתוך גנזיו, ולראות אותה שם; לחנוך היא לא ניתנה, ולא לנח; אף לא לאברהם אף על פי שהוא כולו תורה היה, אף לא אליו ניתנה התורה להביא את באי העולם תחת כנפיה ולהשליטה על כל המעשים, אלא לדור המדבר ניתנה. רק הם שזכו, ומבית הגנזים הלכה התורה ועברה מתנה להם, להיקרא על שמם, לנחול אותה ולהנחילה לדור אחרון ולהשליטה על כל המעשים. אוצר גנוז זה עומד להינתן מתנה לדור סגולה זה – מה הם התנאים לקבלת מתנה זו? –

דבר אשר חשב הקב"ה וספר ומנה עתות ימים ושבועות שנים ויובלות עד שמצא יום סגולה בשנת סגולה ובשבוע של סגולה וביובל של סגולה, כדי להנחיל את סגולתו לעם סגולה. תחילת הבריאה שברא הקב"ה את העולם, ואשר הביא אותם במניין ימים ברא וימים מנה, שנאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, יום שני וגו'" ועתה צא וחשוב; שבעה ימים – הרי שבת אחת; שבע שבתות – תספרו חמשים יום, יחידה תמימה אחת בשנה; שבע יחידות כאלה – שנה אחת (חמשת ימי החג של שלוש הרגלים אינם ממנין ימות השנה אלא כפנסים הם העומדים למעלה מן הזמן להאיר על הזמן…) שבע שנים – שבוע אחד; שבעה שבועות-שמיטות – יובל אחת; שבע יובלות – פקידה אחת. (כי אחת לשלוש מאות וחמשים שנה התנער העולם התנערות חדשה, פעמים לטובה ופעמים לרעה. פקידה ראשונה – "ויגרש את האדם", לרעה; פקידה שניה – "אז הוחל לקרוא", לרעה; פקידה שלישית – נולד מתושלח שהתחיל במלחמה עם בני דורו, לטובה; פקידה רביעית – נולד נח, זה ינחמנו, לטובה; פקידה חמישית – עלתה בשנייה קטרוגם של המלאכים שאמרו מה אנוש כי תזכרנו, וירדו שמחזאי ועזאל, עד שבא המבול לעולם, לרעה; פקידה ששית – נגזרה גזרת הפלגה לארץ, לרעה; פקידה שביעית – דרך כוכב ליעקב ראש גולת הכותרת לבריאה, לטובה). שבע פקידות עברו ועדיין העולם לא נושע לצאת מכבליו של הנחש הקדמוני, וה' פקד את הארץ וכל עולמו אשר ברא, ומן השמים ירד והוריד עמו את סגולתו ונתנה לעם סגולתו; כי כשאתה מונה שבע פקידות, ז' פעמים שלש מאות וחמשים שנה, יוצאת לך השנה של מתן תורה. הרי ספרת שבע ספירות: ימים, שבתות, יחידות השנה, שנים, שמיטות, יובלות ופקידות – מה רבו מחשבותיו של היודע מחשבות, עד שחשב את קץ הימים וסגולתם ובחר ביום הנבחר למעמד הנבחר עבור העם הנבחר – האמנם – בפתע פתאום נגלה לעיניהם הקב"ה, ולא הבינם ולא הכינם תחילה לזו המתנה הטובה אשר חפץ הוא לתתה להם? –

דבר אשר זה קרוב לשלושת אלפים וחמש מאות שנה, מיום שקיבלנוהו עלינו, מקבלים אנו את התורה שנה שנה, דור דור, וכן אנו מוסרים אותו תדיר ותמיד לבנים אשר יוולדו, ועם כל זאת עדיין לא זכינו לחוג את "חג קבלת תורתנו", אלא כך אנו חוגגים: "חג מתן תורתנו", לומר לך: מתן תורה היה, ובשלמות היה מצד הנותן ואילו קבלת התורה עדיין לא הייתה, כי המקבלים טרם קבלוה בשלמות – הרי לא מציאה היא זו ולא בהיסח הדעת אפשר לזכות בה, מה הוא אפוא הדבר אשר קדם למתן זה ושעשה את המקבלים ראויים להיות מתחילים בקבלה על מנת להמשיך ולקבל תמיד? –

והרי אף מחבר בן תמותה, כשהוא משלים את חיבורו, חוזר ומחבר גם הקדמה וקובעה בראש חיבורו, כדי להודיע לכל באי העולם מה ספון והגנוז בחיבור שלו – ואיה היא ההקדמה שקדמה לתורה, איזוהי וכיצד נלמדנה? –

והרי ההקדמה שקדמה לתורה, כמגדל של אור היא עומדת ומאירה הדרך בפתח השער, לפני "אנכי", והפסוקים שלמעלה הם הם המגדל והם הם האורות המאירים והמביאים פתח השער. הוא אשר אמרנו בתחלה: אין המקראות האלה אומרים אלא דרשונו.

הבט וראה דברים רבים במקראות אלה שאינם כפשוטם:

• ומשה עלה אל האלוקים ויקרא וגו' מן ההר – שתי המלים האחרונות מה באו ללמדנו?
• עלה אל האלוקים ויקרא אליו ה' – לא רישא סיפא ולא סיפא רישא.
• אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים וגו' זכר כל המעשים הלאה למה, וכי להוכיח את יכולתו של הקב"ה היה צריך בשעת מתן תורה?
• ועתה אם שמוע תשמעו בקולי – באיזה קול, של העתיד או קול אחר, ולא שמענוהו עד עתה?
• ושמרתם את בריתי – איזו ברית, הלא עדיין לא כרת אתם ברית, אם אשלהבא – את הברית אשר נעשה היה צריך לומר, לא "בריתי" שמשמע שלו בלבד?
• אלה הדברים – "לא פחות ולא יותר" – והרי מצווה היה משה לדבר לכל איש ואיש כלשונו, לנשים בשפתן ולאנשים בשפתם, ולאחר נאמר: וישם לפניהם, הסביר להם בכל דרכי הסבר עד שהיו הדברים אצלם כמונחים בקופסא. וכיצד ייתכן זה עם הציווי של "לא פחות ולא יותר"?
• ויענו כל העם וגו' כל אשר דבר ה' נעשה – אשר ידבר היה צריך לומר, שהרי עדיין לא דיבר שום דיבור של צווי? –

אלא שקיפל הקב"ה את כל העולמות הרבים של תורה, הארוכה מני ארץ ורחבה מני ים ושמם בפי משה, והוא גללם שוב לעיני כל ישראל, למען ידעו מה ה' אלוקיהם דורש מעמם עתה, בשעה שהם עומדים לקבל את תורתו, ומה תהא תכלית כל עשייתם אחרי כן. "אלה הדברים אשר תדבר" – הכול הם. אל ה"הכול" אי אפשר להוסיף וממנו אי אפשר גם לפחות ולחסר כי אם תחסר משהו כבר לא זה "הכול" –

ומשה עלה למרום, והתרומם אל האלוקים עד לנקודת האמת האחרונה שיכול איש האלוקים להגיע אליה, אל מידת האמת, אל שלמותה של מידת הדין לקבל אותה עליו בשלמותה ובגילויה מבלי כל הסתר, ואפילו לא זו שמידת הרחמים מסתירה מפני מידת הדין, כי הלוא תורה הוא בא לקבל, והתורה היא תורת אמת מן השמיים היא באה לארץ. ויקרא אליו ה' – מידת הרחמים דווקא שענתה אותו, והוא שקראה אליו מן ההר דווקא, מן ההתרוממות שאינה עולה עד השיאים, וכביכול מלמטה למעלה שמע את קול הקריאה לאמור כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל כמו שאתה רואני מדבר אתך. אף אתה בשעה שתראה את העם כי יבוא אליך לדרוש אלוקים, את כל האמת הצרופה והמזוקקת יבקשו ממך, ובבואם אליך יתכוונו להתרומם למידתך, ואתה תענה כמידתם וייראה כאילו הם עומדים למעלה ואתה למטה. הם מבקשים את הדין ואתה תנהג אתם במידת הרחמים. הם יבואו לטייל עמך בגן עדן ואתה תהא מטייל עמם בלכתם בדרך ואל תזוז מהם בשבתם בבית בשכבם ובקומם…

עד כאן, תורתו של משה, מכאן – ואילך – תורתם של כל ישראל:

ממצרים עליתם לכונן גוי וממלכה חדשה, שמא תאמרו בלבכם: יצאנו מעבודת פרעה לחרותו של פרעה. להיות בני חורין להיות אדונים כמוהו – אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים, מאות בשנים בנתה לה מצרים את חסנה, גבורתה, ותפארתה, מדעה, חכמתה, היכליה ופסילי אליליה, עד כי עלתה למעלה ראש ויקנאו בה כל עמי תבל ולא סרה הקנאה גם מכם, והרי היא לפניכם עתה בזויה ושפלה מכל העמים, פגריה על פגרי גלוליה ואיה

(חסר טור)

…רות ומצוות כתובות בדיו על הקלף, איני מלמדכם כיצד לעשות על מנת שתהיו אומרים אחר כך 'קיימנו את כל הכתוב', אלא על מנת זה אני מלמדכם, אם שמוע תשמעו בקולי, אשר כל הבריאה מלא ממנו ובכל עת תמיד נשמע קולי, ומגרונו של כל יצור נוצר הוא נשמע, ואבן מקיר תזעק את דבר ה' ורצונו באמת, ורק החרשים אינם שומעים, ורק כת החנפים והשקרנים אומרים: לא שמענו, ואת כל הכתוב קיימנו…

ושמרתם את בריתי אשר כרתי עם שמיים וארץ להיות קיימים רק בכוח מלכותי אשר עליהם, ותורתי אשר אתן לדרי מטה, והנה זה עשרים ושישה דורות שברית זאת עומדת להיות מופרת וחוקות שמיים וארץ עומדים להיות הרוסים, ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וכל יצורי חלד כליל יחלופו, כי אין שומר לברית הזאת, אבל אם מקבלים אתם עליכם להיות כאלה שומרי הברית, לקיים אתכם את כל העולם ועמי התבל כולם – והייתם לי סגולה, חפץ שאין לו תמורה וחליפין, מכל העמים אשר לעולם לא אחליף אתכם ולא אמיר בשום אומה אחרת. כי לי כל הארץ והשטר הזה של שמירת הברית, כל באי העולם וגויי הארץ חייבים לפרעו, וכשאינם פורעים וכשאתם באים לפרוע בעד הכל – גם סגולתכם סגולה מהכול תהיה.

רק זאת בלבד הוו יודעים מראש, כי עם הנבחר – כן, ואולם "עם אדונים" – לא. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, שמשים, שליחים, משרתים, ובשרותכם שאתם עושים עבור הכול, ובשליחותכם שאתם ממלאים – שם גם גדולתכם ועליונותכם, והיא שעושה אתכם סגולה וגוי קדוש. אלה הדברים ארבעה תנאים אלה: כוח ההתרוממות וההתנשאות אל הגבול של "אי אפשר" (כנפי נשרים); כוח ההאזנה אל קול מכל הכתוב ומכל היקום, שלא לסלף את הכתובים ולשמוע ב"קול ה'" תמיד; האחריות והערבות בעד כל העולם להיות שומר הברית יומם ולילה לקיום חוקות שמים וארץ; את העבודה ואת העול לבקש ולא את האדנות והממשלה – אשר תדבר אל בני ישראל עובר לבואם לקבל את תורתי. לא פחות מארבעה אלה ולא יותר, בכל לשון תסביר להם ובלבד שיבינו שבאלה הכול תלוי, ועליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע. ואידך פירוש הוא.

ויבוא משה ויקרא לזקני העם ויאמר לפניהם את כל הדברים אלה באר היטב, כל שכן ששם אותם יפה יפה בפיהם ובלבם של פשוטי העם. ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה. על כנפי נשרים נתנשא, אל האי אפשר נעשה לאפשר, את אוזנינו נחזיק פתוחות תמיד לשמוע את קריאת ה' מכל מקום, ערבים נהיה עבור כל העולם, וכהנים לעולם נהיה, משרתים ולא אדונים. על מנת כן אנו באים לקבל את התורה.

הפוסט ההקדמה למתן תורה / ר' אליהו כי טוב, 'הקול' תשי"ד הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

דע לך ידידי שתקוות וביטחון לחוד וייסורים לחוד, ואין האחד בלי השני. אין שום דבר טוב בעולם נקנה בלי יסורים והם לא צריכים להפחיד. כך אמר ר' יוסף זצ"ל: אין לו לאדם משלו כלום אלא היסורים בלבד. רק ביסורים שהם שלו ממש נעשה האדם שותף למעשי בראשית.

הריני עכשיו מוסר מודעה לך מכאן ולהבא, כי לא יפול ברעיונך שאחרי אשר התכניות המוכנות אתך תצלחנה כולן וההצלחה תגדל עוד שבעתיים מזה, שאז תוכל לישב בשלווה – לא. אין השלווה בשבילנו בעולם הזה המכוער אשר הוא כמים נגרש, וגם אין שורה בעולם שאנו חיים בו היום, שנגיד: אסור לנו לצאת מן השורה. אין לנו אלא לבקש שה' יחונן אותנו בכוחות שנוכל לקבל את מנת היסורים הנועד בשבילנו ושנקבלם באהבה וחלילה לא נבעוט בהם.

ואשר אתה מתאונן כי עדיין אינך רואה כיצד ומתי תוכל לצאת מן הביזנעס ולעשות כמוני.. עדיין איני בטוח כי זאת דרך אחת טובה לך. מאן יימר כי רק בעזיבת 'הרדיפה' הזו, שם הג"ע [-הגן עדן] מצוי? והרי הוא מצוי בכל מקום, וגדול הקילוס העולה מן התחתונים מזה שעולה מן העליונים, אם רק הלב שלם לאלקיו והעיניים פקוחות לראות אמת ללא רמייה עצמית.

שאר כל הדברים פחות מענייינים. הבריאות – ככה, הפרנסה – ככה. מי האיש שהכניס בעולמו של הקב"ה יותר ממה שמוציא ממנו?

מנהיגות וגדלות

איש אשר רוח בו – לא ביום אחד נולד, ואם לא ראית אותו אתמול מתכונן למנהיג, לא תראהו היום אוחז משרה זו בידו.

הגדול אינו רשאי להיות קטן. מעשהו אפשר שיהיה קטן שבקטנים; ברם, לבו ומחשבתו ברוממות תמיד. תכנית עלייתו עד לגבהי מרומים, צריכה שתהא כתובה ומגוללת לפניו תמיד; יודע אותה וזוכרה בכל שעה והוגה בה בכל עת. מהרה תבוא שעתו ויעלה מעלה מעלה בדרך אשר ידעה מתחלה.

גם על זה נאמר 'הצדיקים לבם ברשותם' – שלא יהא הלב הוגה [לפעול] יותר ממה שהדעת נותנת לו רשות.

בין אדם לחברו

הכול אפשר לקנות בממון או במחיר אחר, אולם היש מחיר שאפשר לקנות בו דמעה אחת, דמעה של שמחת לבב, של אהבה וחביבות שאינה תלויה בשם דבר?…

אף מי שרוצה לתקן עצמו ולעלות למדרגה גבוהה ­– אינו נקרא 'לשם שמים'; ואף כי גם מידה זו טובה היא, מכל מקום כשאדם במחלוקת, צריך להיות ממש לשם שמים ואז 'סופה להתקיים' – לבוא אל האחדות, כהלל ושמאי שנתקיים בהם לבסוף "והאמת והשלם אהבו", אבל כשיש מקצת נגיעה לעצמו צריכים להיות רק בשלום שלולא כן אין סופו להכיר האמת, כקרח שהחזיק במחלוקת עד שסופו שלא נתקיים אלא איבד מה שיש לו.

מקטעי מכתבים אישיים

הטה שכם לאיש מוטה משכמו ומטה, שכן כל מה שמשכמי ומעלה רואה אני עדיין ב"ה הרבה חיים בי להתחיל מבראשית.

"ואני תפלה" אמר דוד, וזה נכון גם אצלי לגבך. כל כולי תפלה לשלומך ולטובך. יש לי סגולה טובה גם בשבילך, זו ששמעתי פעם מן האמשינובר רבי בשעתו ומסרתי גם לך: "שמח זבולון בצאתך" – אומר רש"י: "הצלח בנכסיך". כלומר, היוצא לעשות מעשה גדול, צריך שיהא שמח ובטוח בצאתו, ובכך הוא מובטח מראש כי ה' יצליח במעשיו.

את מכתבך האחרון סיימת בפסוק "ואהבת לרעך כמוך", אוסיף אני את סיומו של פסוק זה: "אני ה'" וכל הפסוק כולו מתפרש: אם תאהב אתה את רעך כמוך, אז אומר הקב"ה: אני ה'! אף אני אהיה עמכם הריע לשניכם לאהוב אתכם ולהושיעכם תמיד.

תודה רבה לסגנון המיוחד שבמכתב זה, שהוא מלא עקיצות רוגז וקצף כאשר לא הסכנת עד כה, אין זאת אלא מפני האחוה החזקה המפעמת בינינו. אח כלפי אח. רק שם מצוי סגנון של קטטת אמת שאינה מצויה בין ידידים עם רשמיות שאינם מתקוטטים לעולם.

כשאדם עובר את "ימי [-60] שנותינו' מתחילים ימי הנעורים לחזור ולהיות ניעורים אצלו. כיון שכן תוקף אותי הרצון ליהנות מפגישה מלאה עמך כאשר מאז ומקדם. לא צריך דווקא ב"פלאץ בראני" ובשעות של חצות של חורף ובכפור שלמטה מ-36 מעלות צלסיוס. אפשר הדבר בליל קיץ נעים ליל ירח ובחוצות ירושלים, ובלבד שתשאיר את השעון באכסניא והזמן יהיה פנוי לא לזכרונות דווקא, אלא יותר לסיכומים של 40 – 50 שנים, חשבונות וסיכומים של מאין באת ולהיכן הגעת ולפני מה אנו עומדים ביום מחר, ויש "מחר" שאינו לאחר זמן.
כזה הוא היצר הרע שלי, ואתה אמנם כבר הרגת את היצר הרע שלך מכל וכל?
והיה אם תבוא – הזדרז לבוא, כי אין איש יודע מה יהיה לאחר זמן. קח את דברי בפשטות ואל תלמד מכאן כי אני תפוס מחשבות נוגות כתוצאה ממחלה שמאיימת עלי. אולם גם זאת תופסת מקום במחשבותי במקצת. במקצת בלבד, בהחלט לא יותר מדי.

הפוסט קומץ אמרות ממכתבי ר' אליהו כי טוב הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

דע לך ידידי שתקוות וביטחון לחוד וייסורים לחוד, ואין האחד בלי השני. אין שום דבר טוב בעולם נקנה בלי יסורים והם לא צריכים להפחיד. כך אמר ר' יוסף זצ"ל: אין לו לאדם משלו כלום אלא היסורים בלבד. רק ביסורים שהם שלו ממש נעשה האדם שותף למעשי בראשית.

הריני עכשיו מוסר מודעה לך מכאן ולהבא, כי לא יפול ברעיונך שאחרי אשר התכניות המוכנות אתך תצלחנה כולן וההצלחה תגדל עוד שבעתיים מזה, שאז תוכל לישב בשלווה – לא. אין השלווה בשבילנו בעולם הזה המכוער אשר הוא כמים נגרש, וגם אין שורה בעולם שאנו חיים בו היום, שנגיד: אסור לנו לצאת מן השורה. אין לנו אלא לבקש שה' יחונן אותנו בכוחות שנוכל לקבל את מנת היסורים הנועד בשבילנו ושנקבלם באהבה וחלילה לא נבעוט בהם.

ואשר אתה מתאונן כי עדיין אינך רואה כיצד ומתי תוכל לצאת מן הביזנעס ולעשות כמוני.. עדיין איני בטוח כי זאת דרך אחת טובה לך. מאן יימר כי רק בעזיבת 'הרדיפה' הזו, שם הג"ע [-הגן עדן] מצוי? והרי הוא מצוי בכל מקום, וגדול הקילוס העולה מן התחתונים מזה שעולה מן העליונים, אם רק הלב שלם לאלקיו והעיניים פקוחות לראות אמת ללא רמייה עצמית.

שאר כל הדברים פחות מענייינים. הבריאות – ככה, הפרנסה – ככה. מי האיש שהכניס בעולמו של הקב"ה יותר ממה שמוציא ממנו?

מנהיגות וגדלות

איש אשר רוח בו – לא ביום אחד נולד, ואם לא ראית אותו אתמול מתכונן למנהיג, לא תראהו היום אוחז משרה זו בידו.

הגדול אינו רשאי להיות קטן. מעשהו אפשר שיהיה קטן שבקטנים; ברם, לבו ומחשבתו ברוממות תמיד. תכנית עלייתו עד לגבהי מרומים, צריכה שתהא כתובה ומגוללת לפניו תמיד; יודע אותה וזוכרה בכל שעה והוגה בה בכל עת. מהרה תבוא שעתו ויעלה מעלה מעלה בדרך אשר ידעה מתחלה.

הטה שכם לאיש מוטה משכמו ומטה, שכן כל מה שמשכמי ומעלה רואה אני עדיין ב"ה הרבה חיים בי להתחיל מבראשית.

גם על זה נאמר 'הצדיקים לבם ברשותם' – שלא יהא הלב הוגה [לפעול] יותר ממה שהדעת נותנת לו רשות.

בין אדם לחברו

הכול אפשר לקנות בממון או במחיר אחר, אולם היש מחיר שאפשר לקנות בו דמעה אחת, דמעה של שמחת לבב, של אהבה וחביבות שאינה תלויה בשם דבר?…

אף מי שרוצה לתקן עצמו ולעלות למדרגה גבוהה ­– אינו נקרא 'לשם שמים'; ואף כי גם מידה זו טובה היא, מכל מקום כשאדם במחלוקת, צריך להיות ממש לשם שמים ואז 'סופה להתקיים' – לבוא אל האחדות, כהלל ושמאי שנתקיים בהם לבסוף "והאמת והשלם אהבו", אבל כשיש מקצת נגיעה לעצמו צריכים להיות רק בשלום שלולא כן אין סופו להכיר האמת, כקרח שהחזיק במחלוקת עד שסופו שלא נתקיים אלא איבד מה שיש לו.

מקטעי מכתבים אישיים

"ואני תפלה" אמר דוד, וזה נכון גם אצלי לגבך. כל כלי תפלה לשלומך ולטובך. יש לי סגולה טובה גם בשבילך, זו ששמעתי פעם מן האמשינובר רבי בשעתו ומסרתי גם לך: "שמח זבולון בצאתך" – אומר רש"י: "הצלח בנכסיך". כלומר, היוצא לעשות מעשה גדול, צריך שיהא שמח ובטוח בצאתו, ובכך הוא מובטח מראש כי ה' יצליח במעשיו.

את מכתבך האחרון סיימת בפסוק "ואהבת לרעך כמוך", אוסיף אני את סיומו של פסוק זה: "אני ה'" וכל הפסוק כולו מתפרש: אם תאהב אתה את רעך כמוך, אז אומר הקב"ה: אני ה'! אף אני אהיה עמכם הריע לשניכם לאהוב אתכם ולהושיעכם תמיד.

תודה רבה לסגנון המיוחד שבמכתב זה, שהוא מלא עקיצות רוגז וקצף כאשר לא הסכנת עד כה, אין זאת אלא מפני האחוה החזקה המפעמת בינינו. אח כלפי אח. רק שם מצוי סגנון של קטטת אמת שאינה מצויה בין ידידים עם רשמיות שאינם מתקוטטים לעולם.

כשאדם עובר את "ימי [-60] שנותינו' מתחילים ימי הנעורים לחזור ולהיות ניעורים אצלו. כיון שכן תוקף אותי הרצון ליהנות מפגישה מלאה עמך כאשר מאז ומקדם. לא צריך דווקא ב"פלאץ בראני" ובשעות של חצות של חורף ובכפור שלמטה מ-36 מעלות צלסיוס. אפשר הדבר בליל קיץ נעים ליל ירח ובחוצות ירושלים, ובלבד שתשאיר את השעון באכסניא והזמן יהיה פנוי לא לזכרונות דווקא, אלא יותר לסיכומים של 40 – 50 שנים, חשבונות וסיכומים של מאין באת ולהיכן הגעת ולפני מה אנו עומדים ביום מחר, ויש "מחר" שאינו לאחר זמן.
כזה הוא היצר הרע שלי, ואתה אמנם כבר הרגת את היצר הרע שלך מכל וכל?
והיה אם תבוא – הזדרז לבוא, כי אין איש יודע מה יהיה לאחר זמן. קח את דברי בפשטות ואל תלמד מכאן כי אני תפוס מחשבות נוגות כתוצאה ממחלה שמאיימת עלי. אולם גם זאת תופסת מקום במחשבותי במקצת. במקצת בלבד, בהחלט לא יותר מדי.

הפוסט לקט אמרות ממכתבי ר' אליהו כיטוב הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

כשהיה הבן כבן שנתיים, רצה אביו להכניסו ל"חדר" שבחצר מגוריו, והמלמד לא רצה לקבלו מפני גילו. חרה לאביו מאד ולימדו אותיות אל"ף בי"ת וקריאה בסידור, לבדו. אמר, ילד שמסוגל, למה ייבטל עד שלוש שנים?… כשמלאו לו שלוש שנים, הכניסו ל"חדר" כתלמיד מן המנין. קטן היה מכל חבריו, וישב בספסלים האמצעיים, שכך זכור למספר הסדר באותו "חדר", שלמדו תלמידים מתחילים עד לומדי חומש. ה"גדולים" ישבו בספסלים הקדמיים, וככל שקטנו ישבו בספסלים האחוריים עד הספסל האחרון ששם ישבו מתחילים ממש…

בקיץ תרע"ו עקרה המשפחה מוורשה לגור בעיירה אופולה בסביבת לובלין, מפני הרעב והמצוק שהיו אז בוורשה מחמת הגרמנים הכובשים, ואילו בלובלין והסביבה היו האוסטרים, והם נוחים יותר, והפת מצויה.

עד חורף שנת תרפ"ט ישבה המשפחה בעיירה הנ"ל. המספר למד ב"חדר" עד גיל 9-10. לא היה לאביו לשלם שכר לימוד. על כן סיפחוהו לאחיו הגדול ממנו שלמד בבית המדרש של העיירה, ואותו בית-המדרש היה כעין ישיבה לבחורי המקום, ברם בלי ראש ישיבה ובלי סדרי ישיבה כלל, אלא כל אחד למד מה שלבו חפץ ואימתי שהוא חפץ. כך היה המנהג בימים ההם בעיירות פולין שלא גרסו ישיבות ויציאת בנים צעירים מחוץ לבית הוריהם.

התלמיד המספר לא עשה חיל רב בלימודיו ולא הצטיין בחשק רב ללמוד, אף על פי כן נחשב בין המתקדמים בהבנה לפי גילו.

הרבה ניסיונות עשה המספר בשנות ילדותו וגם בבחרותו, כדי לעבוד ולהרוויח כסף. וזאת תוצאה ישירה מן העניות הנוראה ששררה בבית. פעמים רבות "נתפס בקלקלתו" על ידי אביו שראהו הולך לעבוד כמה שעות בבתי מלאכה שונים בעיירה, או קונה טבק וממלאו בתרמילים ומוכר סיגריות לשונים ברווח מעט, וזאת עוד לפני בר מצוה שנים מספר. אז אביו נוזף בו והבן חוזר אחר כך ל"סורו" ב"עבירות" דומות. ויש שאביו מרוצה בדיעבד מן ההכנסה שבנו מביא לבית מ"עסקיו". על פת לחם "יפשע" גם גבר זה…

היו בעיירה חברים של המספר, שיצאו לישיבות בוורשה, בלובלין וכדו' וחזרו לביתם עם "מטען" גדול של כמה מאות דפים גמרא בעל פה ונחלו כבוד בעיירה. אז נתקנא בהם המספר וביקש מאביו שישלחהו לישיבה גם כן, ואביו משיבו: מי ביקש מידך להיות למדן כמשה'לי ראלניק? (ההוא יצא לתרבות רעה אחרי כן), כל מה שאני מבקש ממך, שתהא אדם פשוט כמוני וכמו אלתר מאירל'ס. אמרו עליו על אלתר מאירל'ס זה שמימיו לא יצא מדרכו ועסק בעבודות מפרכות כל ימיו, בורסקי היה. ולא פסק פומיה מגירסא, וכל תלמידי חכמים שבעיירה היו מצויים אצלו בבית הבורסקי אשר לו להתפלפל בהלכה. ולא היה ילד בעיירה שאלתר מאיר'לס לא היה מוכן לשרתו, ולא היה שום חדר מחדרי תורה שהנ"ל לא היה בו בן בית ממש.

מעיד המספר על עצמו שצדק אביו בסירובו לשלחו לוורשה. אלמלא סירוב זה – מי יודע מה היה יוצא ממנו. בעומק לבו לא היה המספר משתוקק לתורה שבוורשה, אלא לורשה שבתורה…

ורוחות זרות השתוללו אז בכל נפש ובנפש המספר בכלל זה, ואביו ידעו.

היה זה בתקופת ייסוד המפלגות בחברה היהודית, והאידיאולוגיות שתפסו כל לב, ומכולן לא נתפס המספר אלא לאידיאולוגיה השמאלית הקיצונית ביותר. אמר: מה לי חצאי פיתרונות – הרי זה פיתרון מלא לכל העולם כולו… והיה הוגה ברעיונות של מיזוג דת עם סוציאליזם קיצוני – והמספר אז עדיין לא הגיע לגיל 15.
בין שאר המפלגות שקמו אז היתה גם אגודת ישראל וצעירי אגודת ישראל. המספר באופן טבעי נשתלב בצא"י, וגם אביו עודדו בכך, אף שהיה בוטל על ידי כך מדברי תורה.

בתחילת חורף תרפ"ט כבר חזר אביו לוורשה לבקש מטה לחם. כמה חדשים אחרי כן, נסע גם המספר לוורשה. ומאז הרי הוא פועל מלא. עובד בבתי חרושת שונים 11-12 שעות ליום עבודות קשות, וגם באכסניא עלובה, לא ביחד עם אביו.

אם טעם המספר טעם לימוד תורה מימיו, היה זה באותה תקופה, שקבע לו שיעור בגפ"ת של שעתיים כל לילה אחרי 11 שעות עבודה מפרכת.

בתחילת תרצ"א התאוששה פרנסתו של אביו קמעא, ואז דרש מבנו להפסיק לעבוד ולעסוק בתורה, ולמד ב"שטיבל" רוב זמנו, ובערבים הלך לעסקנות במסגרת של צא"י ופא"י. לאחרונה נעשה יו"ר של צא"י בוורשה ובה בעת התמסר לפעולות חינוך בשני הארגונים הנ"ל, לא בלי הצלחה.

היה נותן שיעור בדף היומי בכל ערב לפועלים, ומקיים שיעורים ברבים בנ"ך, ב"חובות הלבבות", בשבתות וגם בימי החול. לאחר מכן היה מתמסר לחינוך ילדים וילדות בשלושה מוסדות שהיו קיימים בוורשה והסביבה, תחת הנהלה אסימלטורית אחת, עבור ילדים אסופים שהיו הוריהם נוטשים אותם מפני הרעב. פעולה זאת נעשתה ביזמת רבו אשר קנה בוורשה – הרב יוסף ביגון הי"ד. בעבודה זו שנמשכה כשנה וחצי ראה המספר ברכה מרובה עד בלי די.

בתרצ"ג החליט לצאת להכשרה לקראת עלייה לארץ בתור חלוץ, וזאת שלא ברצון גמור מרבו הנ"ל, שרצה לעכב אותו לרגלי פעולותיו החינוכיות ותכניותיו בשטח זה. גם הוריו לא הסכימו בפה גמור לרעיון העלייה, כי בעשר השנים שקדמו לזו פקדו את המשפחה אסונות רבים ל"ע, וממרבית הבנים והבנות נשאר הוא לבדו בבית עם הוריו ואחות בכירה אחת נשואה.

המספר האזין לשיחת הוריו בלילה אחד, כשהם חשבוהו לישן: אמרה האם, "ומה נעשה, הלא באמת מתכונן הוא לעלות לארץ ישראל?" השיב האב: "ומה אומל לך רחל'ה, אין בי כח להתנגד לו – רואה אני ימים שחורים קרבים ובאים – אוי, כל כך שחורים!…".

המספר עשה 18 חודש בהכשרה מקצועית. עבד כנגר בניין. למד המקצוע וחזר לוורשה והמשיך בעבודה זו לתמיהת רבים מחבריו שלא הסכינו לראות בחור במעמד זה עובד בנגרות בריש גלי, ונושא קרשים על כתפיו ברחובות ורשה…

באלול תרצ"ה נשא אשה, ובין כסה לעשור של תרצ"ו עלה לארץ בידים ריקניות ובחוסר כל, ומצא את הארץ במשבר קשה. היתה זו תקופת מלחמת איטליה בחבש.

בבית העולים בחיפה הוא שוהה יום אחד ובערב חג הסוכות עולה לירושלים, מקום שם ישבו אחיות אשתו ומשפחותיהן, משפחות חצי-דתיות, פועלים חברי ההסתדרות, ולא עקר מירושלים כל השנים.

אכזבות קשות ציפו למספר בימיו הראשונים בירושלים, ובמיוחד כשפנה לבקש עבודה. עד היום אינו סולח למתוודעים אליו אז ונותנים לו "שלום עליכם" ביום הראשון של החג בבית הכנסת, כשאמרו לו "שלום עליכם – אפרישער קרבן "עולה"!…"

קרובי אשתו יעצו לו להיות חבר בהסתדרות, ואז מובטחת לו עבודה, שכן מנהל ה"משרד הקבלני" (היום "סולל בונה") בירושלים – בן דוד…

במוצאי החג לקח אשתו עמו, והיא אחות לאלכסנדר זושא פרידמן, הכינור השני באגו"י בפולין, והיא עצמה יחידה מכל אחיותיה מורה מוכשרת ב"בית יעקב" בוורשה, והולכת בדרכי אחיה ולא בדרכי אחיותיה, לקחו שניהם ועלו להרשם חברים בפא"י בירושלים. באו, קדמו אותם פנים חמוצות של המזכיר – "אין מקבלים חברים חדשים. לחברים ה"ישנים" אין לנו עבודה, ונקבל חדשים?… שמונה חודשים כבר לא שלחו לי משכורת מוורשה, והם שולחים לי עולים חדשים?…"

המספר ביקש מאשתו שלא תגלה לאחיותיה איזו "קבלת פנים" היתה לנו – וה' ירחם.

למחרת נודע ל"מזכיר" מי הוא "יחסן" זה שהיה אצלו אמש ודחהו בשתי ידים, הלא גיסו של אלכסנדר זושא פרידמן הוא!

ביקש ומצא כתובתו והלך לביתו וטען כנגדו: למה לא ספרת ש… אתה? והמספר באחת: לא נכון. הטעו אותך… והוא – בוא מהר יש לי עבודה בשבילך. משלא חפץ שכל העסק-ביש הזה יוודע לבני המשפחה שהיו בחדר אחר, לבש בגדי עבודה ויצא לעבוד ביום טוב שני של גלויות, יום העבודה הראשון בארץ.

בערב נעשה המספר, אחרי דין ודברים רבים, חבר כשר בפא"י. אותו המזכיר היה מבקש להחניף אליו, ונתן "יום עבודה טוב" ו"סידור" מצוין – 4 ימי עבודה בשבוע! והמספר מסרב: פלוני זה בעל משפחה גדולה ומחכה בתור יותר ממני, לו הזכות! והמזכיר – משוגע אתה! וכן היה בעיני רבים.
העבודה – שחורה. תיקון כבישים, הריסת בתים לשם בנייה, תיקוני ביוב, העבודה בבניין בריכת המים ברוממה בירושלים.
המספר פועל משובח, נדרש על ידי הקבלנים, והוא אינו הולך אלא לפי התור…

לאחר כמה שבועות, כשנכנס והכיר טוב יותר את "מפלגתו" ואת הסניף בירושלים במיוחד, ראה את הריקבון שאכל כבר כל חלק טוב באדם במסגרת זו, ונזדעזע ולא השלים.

מה ראה? ראה ציבור של עניים מרודים ואביונים מדוכאים ומושפלים שעיניהם כלות ומייחלות לשני ימי עבודה בשבוע שהספיקו ללחם ומים, בלי שכר דירה – ואין. הם תולים עיניהם למזכירים ממונים מטעם המרכז בוורשה, מרכז אגו"י של שם הם שמינו את המזכירים ו"שלמו" להם משכורותיהם 8-18 לא"י לחודש – משכורת כפולה שלוש-ארבע מרווחיו של פועל בימים ההם אם עבד כל השבוע. –

כך הוקמו סניפי פא"י בימים ההם בערים הגדולות, שנתמנו מזכירים "מטעם", נשכר חדר למשרד וכבר היה סניף לפא"י.

ומה היתה מלאכתם של "המזכירים" – באו להסכם עם מזכירי ה"הסתדרות" שבמקומותיהם, והם קצבו מספר ימי עבודה לחלוקה בין הפועלים בסניפי פא"י. כל ערב היה המזכיר עולה לבניין ההסתדרות ומביא כמה פתקאות וחוזר למשרדו ומספר "בתל אביב – חשכות! אין עבודה". ואת הפתקאות – חציין (אם היו כדי חלוקה) לעומדים בתור, וחציין לאנ"ש בחדר הסמוך…

זאת ועוד רבות כמוה. עד שהמספר כבר לא היה יכול לראות בצערם של החלכאים ובביזיון צלם האלוקים של כל אדם ויצא בשצף קצף כנגד ה"סדרים" וכנגד מנהגי הרשע שנעשו מנהגים של קבע, וקרא את חבריו למרד: אנחנו נחפש עבודה, אנחנו נחלק אותה. נשאר בודד. הכל נתייראו: ומה אם לא נקבל גם את המנה הזעירה הזו…

יום אחד נתארגנו כמה חברים נועזים יחד עם המספר, ויצאו לעיר לבקש עבודה ומצאו כעשרה ימי עבודה. באו למשרד וחלקום בין החברים לפי התור – מאז, הכול היו בקבוצת המספר חוץ מכמה בני משפחה ואנ"ש של המזכיר. הונף דגל ה"מרד" במזכיר.

אז יצאו ה"מזכיר" ועוזריו בסנקציות נגד המורדים, והסנקציות בעזרת מזכיר ה"הסתדרות", שלילת זכות לקופ"ח וריחוקם ממקומות העבודה המעשיים המאורגנים והציבוריים וכו'.

בחורף תרצ"ז קראה קבוצת המספר לאסיפת חברים שלא מן המניין. פרסמה קול קורא (וזאת היתה לו ה"ספרות" הראשונה בעברית). לקול קורא זה נתאספו כמה מאות רשומים כחברים בסניף הירושלמי.

בין ההחלטות שנתקבלו אז:
אנו זכאים בארץ גם בלי פירורי נדבות של המזכירים.
אנו זכאים לעבוד גם בלי חסד ההסתדרות.
ה"מזכיר" אינו ממונה, אלא פקיד הציבור, והציבור אחראי למשכורתו גם אם לא יגיעו תקציבים מורשה.
ייבחרו מוסדות הנהלה לסניף, והסניף יכלכל את תקציבו. תקציב כי יבוא מן החוץ –
[כאן חסרה שורה כנראה]

ה"מזכיר" וסיעתו לא השלימו עם העובדה, ולא הכיר אלא ב"ועד" שלו וב"חברים" שלו. מכאן עבר המאבק למרכז בתל אביב.

באותם הימים התקיימה "ועידה ארצית" של פא"י בת"א. המזכיר הירושלמי סידר "בחירות" לצירים הירושלמיים, והמספר הגיע לועידה בלי כרטיס ציר. ובהשתדלות מרובה ניתנה לו זכות משקיף. כשקיבל רשות הדיבור, גולל את כל הטרגדיה של הסניף הירושלמי וניסה להתוות דרכי פעולה לתנועה זו בכל הארץ.

הצלחתו הריטורית והתלהבות הקהל מ"ניגון" חדש זה, הביאו לידי כך שהועידה החליטה למנות שני חברים מסיעת המספר למרכז התנועה.

לאחר שנכנסו למרכז, אז נוכחו לדעת שהמצב אינו שונה בהרבה בכל יתר הסניפים, ורקב העצלות וחוסר היוזמה שורשו מן המרכז.

התחילו מאמצים להבריא את כל התנועה, ורוב חברי המרכז הנבחרים היו עם תכנית הפעולה של קבוצת המספר, ואילו כל המזכירים וכל עובדי המרכז, כולם היו מתנגדים.

דובר על תקציב מסודר של כל התנועה – והתנגדו. הם רצו בתלותם במרכזי חו"ל ולא במוסדות התנועה.
דובר על חידוש ההסכמים עם ההסתדרות רק בתנאי כבוד – ולא הסכימו.
דובר על שיגור משלחות לחו"ל לשם הסברה ולשם הכרזת מגביות סיוע – והתנגדו, כדי שלא לעורר חמת ה"מוסדות הציוניים".
דובר על הקמת משרדים קבלניים כמרכזי עבודה עצמאיים ולעשות לחץ במיוחד על המוסדות החרדיים פה ושם ובעיקר בירושלים שהעבודה בהם תימסר בקבלנות למשרדים הללו ולא לקבלנים פרטיים המעסיקים גם ערבים – התנגדו.

פחדו מכל יזמה. המצב המופקר ניחא היה להם.

אז בא קרע בין חברי המרכז שמן השורה לבין הפקידות המלוכדת, וזו האחרונה ניצחה בכל החזיתות חוץ מב"חזית ירושלים".

בירושלים התנהלה עבודה יפה. ציבור החברים גדל יותר מפי עשרה מכמות שהיה. היתה תנועה של עבודה, פעולות סעד, הוקם יסוד למשרד קבלני עצמאי, וכן הונח יסוד לחברה פיננסית מממנת פעולות קונסטרוקטיביות. כשנה וחצי היה ה"מזכיר" הירושלמי נכנע תוך כדי חתירות סתר, אל הוועד החדש שעבד בדם מחודש.

בסוף שנת תרצ"ט הופתעו רבים לקרוא בעיתונות הודעה מטעם המרכז של פא"י בת"א לאמור: האנשים פלוני ופלוני – כאן באו שמות פעילי הוועד שמיוזמת המספר – הוצאו מן השורה, אין להם זכות להיקרא ועד פא"י בירושלים. הזכות הבלעדית היא בידי הוועד שבראשות המזכיר… הוא ה"מזכיר" הממונה.
אנשינו שיערו מראש שביום מן הימים תבוא תגובה כזו, והכינו להם מראש רישיון מנדטורי לקיים ארגון עצמאי בשם "הסתדרות פועלי אגודת ישראל בירושלים – פאג"י". לאחר ההודעה הנ"ל, באה הודעת פאג"י בעיתונים, ומאז הוחלט הקרע – שני סניפים בירושלים, הסניף העיקרי – מנותק מן המרכז בת"א.

במשך זמן קצר נותק גם סניף חיפה ממרכזו ונצטרף עם פאגי בירושלים. ואולם סניף זה לא החזיק מעמד כנגד לחצו של המרכז שפעל בעידוד המוסדות המרכזיים שביישוב, וכולם מתוך הכלל: גבאים מכל השכבות – עזרו זה לזה!

בעת ההיא, בערך בשנים 38-41 נתחדדו היחסים בין מרכז פא"י למרכז אגו"י על רקע של תלות פוליטית ותקציבית במוסדות הציוניים שבישוב. פא"י הלכה והתקרבה לקראת התלות הזאת, ואילו מרכז אגו"י בראשות הרב משה בלוי ז"ל, עמד בשיטתה של אגו"י מאז ומתמיד – עצמאות מוחלטת ליהדות החרדית. פא"י האשימה את אגו"י בקיפאון רעיוני ומעשי מתוך הזדקנות מנהיגיה והיה הרבה מן האמת בטענה זו; ואילו פא"י טענה שהיא חותרת לקראת התרחבות והתפשטות וכיבוש עמדות בהתיישבות ובשטח המוניציפלי וכדו'. ועל כן חייבים להשתלב במציאות שהיא נתונה כולה בידי מוסדות היישוב. ברם, יותר משהיה בטענתם הרצון להביא את התנועה למרחב, נחשדו הללו בהסתאבות רעיונית וריצה אחרי מרכבה עשירה, כדי שמלאכתם תיעשה בידי אחרים והם יוכלו להחזיק במסגרת עצמית שתתפרנס מאדונים אחרים, שכר שירותים שיתנו להם.
עיקר השרות – לסלק את אגו"י מן הזירה הפוליטית כגוף עצמאי והמתנגד לרעיון הציוני.

פאג"י בירושלים, התבססה באותן השנים התבססות ניכרת לפי מושגי החיים הציבוריים שבאותם הימים. הקימה מפעלים תעשיתיים בזה אחר זה, שנתנו תעסוקה מכבודת להרבה עשרות חברים; כבשה מקומות עבודה פרטיים שנתנו תעסוקה למאות חברים; פרסמה כתבי עת פריודיים לבירור רעיוני; וארגנה כינוסים ואסיפות רבות משתתפים בירושלים ומחוצה לה, שבהם באה לידי ביטוי עמדה חיה וטבעית לפי היסודות החינוכיים של הקהל החרדי האמון על עצמאות.

קיצורה של עמדה זו:
כל זמן שהיהדות החרדית אינה יכולה להתקיים ממקורות עצמה ואינה מסוגלת לכלכל את צרכיה הציבוריים ולהבטיח זכויות של קיום של כבוד לאנשים האמונים על רעיונותיה, אלא על ידי תלות במוסדות היישוב הנתונים ביד היריב הציוני – אז כל טובת הנאה משם אסורה. תלות זו תרוקן את אגו"י מתוכנה האידיאולוגי ותביאה לידי חיסול או למה שגרוע מזה – קיום עלוב של "מי שהיה" ועתה הוא קיים בזכות קצבת זקנה ושכר "לא יחרץ"; –
בראש ובראשונה צריכה תנועה זו לחדש את כוחות נעוריה ולהפעילם, כדי לבצר לה מעמד בכוחות עצמה. לאחר שמעמדה הכלכלי, הציבורי, החינוכי ומעמד מכשירי התעמולה הרעיונית שלה יהו מבוצרים וקיומם מובטח בכוחות עצמה – אז חייבים ראשי התנועה לשתף פעולה גם עם מוסדות הישוב הציוניים בשביל צרכי כלל היישוב, בשביל להאציל מרוחה גם עליהם, וגם בשביל לתבוע ולקבל את חלקה גם מן האוצרות שכלל האומה הפקיד ביד המוסדות האלו, בזכות ולא בחסד; למען הגדלת הכוח וההשפעה, ולא כשכר בעד המעטה של הדמות העצמית; –
השגת מעמד כזה אפשרית על ידי הזרמת דם חדש בעורקים המנהליים של התנועה; ע"י ליכוד המוסדות ה"ציבוריים" כביכול, הדוגלים בשם היהדות החרדית והפיכתם לכח פועל מרכזי אחד; ע"י הכרזה על מגבית עולמית למען צרכי התנועה ורתימת כל הכוחות המוכשרים להצלחתה; ועוד הוסיפה פאג"י נופך חדש כלו על טהרת נסיונה המוגבל, שזרקה/שזקקה פרולה חדשה:
קל יותר להשיג סכומים גדולים על ידי רווחים ממפעלים קונסטרוקטבייים, מלהשיג סכומים קטנים על ידי מגביות של שנור עלוב…
אמנם פאג"י עצמה הראתה דוגמה במפעליה, והאמינה שאם ילכו גם אחרים עמה כדרכיה, תהא ההצלחה בלתי משוערת.
רעיונות אלה שהפיצה פאג"י בציבור הנמנה על כלל אגו"י, נקלטו יפה אצל ההמון שנתן לה אימון בבחירות למוסדות אגו"י הארציים, ואילו המנהיגים ה"וותיקים" התיחסו אליהם או כאל התלהבות ילדותית, או (תלוי לפי הרמה האישית והשאיפה הציבורית של המבקר) כאל מסוכנים לקרקר ולקעקע את חזקתם של הידועים בציבור כמנהיגים בעלי ותק שאינם ניתנים לביקורת.
מכאן, שלא יכלה להיות הבנה של אמת, אף לא עם המנהיגות של אגו"י.
ברם, בעוד שהקרע בין פאג"י לבין מרכז פא"י היה גלוי, ונפרדו דרכיהם פירוד גמור, לא היה הפירוד עם צמרת אגו"י גלוי ונראה. ראשי אגו"י במאבקם עם ראשי פא"י נגד התמכרותם לציונות בשכר תקציבים, נעזרו אפוא עם אנשי פאג"י במאבק זה; בעוד שמצד אחר לא נתנו להם תמיכה ראויה במה שהיה בידם לתת להם – למען לא יגדלו ויתחזקו יותר מדי.
על רקע זה נתגלעו גם סכסוכים שלא בקעו לחוץ, בין פאג"י לאגו"י. הנהגת אגו"י גרסה את הרישא של פאג"י, שלא להתמכר ל"עשירים", ולא גרסה את הסיפא – להיעשות "עשירים" בכוח פיתוח היוזמה העצמית.
לאחר מכן עברה ההיאבקות בין פאג"י (שמעצם מהותה לא יכלה להשלים עם שום גילוי של הסתאבות ויצירת שיטות מתוך יאוש וחוסר מעש ויזמה למעשים) לזירה של הוועד הפועל העולמי של אגו"י. הגורמים המנהלים את המוסד הזה, אף על פי שהבדילום השקפותיהם מהשקפות אנשי פא"י הבדל קטבי, נקל היה להם למצוא ביניהם שפה משותפת לפרקים, ולא יכלו למצא שפה משותפת מעולם עם אנשי פאג"י, אעפ"י ששום חילוקי השקפות לא הבדילו ביניהם לכאורה. אכן, מלחמת חרמה ניהלה פאג"י מאז ומעודה נגד כל גילוי של שחיתות, בטלנות או סכסכנות אישית, אותה האינסטנציה "העולמית" לא היתה נקיה מכל הדברים האלה, והיא מצאה עצמה נפגעת יותר ממאבקה של פאג"י לטיהור, יותר מן המאבק של פא"י להטות את התנועה לאפיקי "השתלבות". הם גם ידעו שאת אנשי פאג"י אי אפשר לשחד על ידי שום הסכם שילומים, שכר הנמכת הטון בדרישותיה.
מתחילה היתה היוזמה של פאג"י נידונה לכישלון חרוץ, שכן קיבלה על עצמה מאבק של אנשים פשוטים ונגד כל שחיתות העולם שיודעת להתאחד תמיד בהגנתה נגד כוחות חלוציים אידיאליים.
ברם, הוכרעה פאג"י ונפלה לא על ידי אחדות ה"גבאים" שמכל צד שחברו עליה תמיד, כי אם ממקום אחר.
השכילו ה"גבאים" בעלי החזקה לרתום לעגלתם מוסד רבני בשם "מועצת גדולי התורה". אנשי פאג"י שמתחילת ברייתם נתחנכו על דרך ארץ ויחס כבוד לרבנים, התאמצו בכל כוחם לשכנע ולהסביר, ואמנם שכנועם והסברם תמיד נתקבלו ברצון, ואולם התוצאות למעשה כמעט תמיד היו בכיוון הפוך.
כיון שנתחדדו העניינים יותר ויותר, ונסתיימו תמיד במאבק במישור הזה, אז היה המספר, ראשון בין חבריו המיואשים, שהסיק מסקנות מן היאוש הזה. כי אמר: עד כאן! עם רבנים, בין שהם ראויים לשמם, ואפילו אינם ראויים, לא נתחיל, ואם נתחיל, לא נצליח. כל שכן שהכישלונות בטוחים אם נמשיך עוד להאבק בדרך שעד כה – להסביר ולהוכיח את צדקתנו. יש סיכוי להסברה כל זמן שהשומע אינו יודע את העובדות ואין לו דעה שווה אתך; ואולם מה ערך להסברה כשהשומע יודע את העובדות בדיוק כמוך, וגם דעתו כדעתך, ואעפי"כ…
עם סיום הכנסיה הגדולה שמשנת 54 בירושלים, הודעתי לוועד הפועל העולמי שנבחרתי בו כחבר – כי אני מתפטר מכל תפקיד בתנועה זו, מאחר שאיני מאמין עוד בתיקונה ואיני מאמין כי יש סבר לכל פעולה ציבורית בכל מסגרת שהיא תלויה בתנועה קפואה זו.
הצעתי אחרי כן לחברי בפאג"י שיניחו את המאבק הבלתי פורה עם אנשי אגו"י, וניצור מסגרת ציבורית חינוכית חדשה בלי יומרות פוליטיות. חברים אלה לא נענו לי בגלל הסנטימנט שלא להפקיר שם אגו"י, שהיה מקודש בילדותם ובבחרותם.
אז עזבתי גם את פאג"י והפסקתי גם לערוך את "הקול" ואף לא פרסמתי יותר מאמרים בעיתון זה.
גם התפטרתי מהנהלת החברה הפיננסית בשם פאג"י. לאחר שהתנועה האם בטלה לגבי, איני מוצא עוד טעם להתפרנס מעבודה שאינה לפי רוחי. לא קבלן בניין אני ממהותי, לא מתכנן קונסטרוקטיבי. כל זה היה כשהוביל אותי לאיזו מטרה קרובה, עכשיו המטרה אינה קיימת עוד.
באוגוסט 54 סיימתי כל פעילות ציבורית, והתחלתי לבקש סיפוקי ופרנסתי בדרך של פרסום ספרים – עד היום.
במשך השנים 41-54, בצד פעילותי הנ"ל, יסדתי בית ספר "שילֹה" וניהלתי אותו כשמונה שנים. היתה כאן נימה אישית, הדאגה לילדי אני. ביקשתי לי בית ספר שיהא כולו של תורה ושפתו תהא עברית. בירושלים עדיין לא האמינו באפשרות זו. הייתי הראשון בירושלים ביוזמה זו. והיו הישגים מרובים גם בשטח החינוך.
ביה"ס הנ"ל היה פרטי. אף על פי שתחילת יסודו היה מיוזמת פאג"י, אבל הוצא מרשות ציבורית זו בגלל חילוקי דעות בין חברים על יסוד אידיאולוגי.
הייתי פעמים רבות בחו"ל כדי לארגן השקעות במסגרת פעולותיה של פאג"י. וגם להפיץ רעיונה של פאג"י בקרב קהל אגו"י פה ושם.
היו הישגים רבים בשני השטחים הנ"ל גם יחד. קניתי נפשות רבות לשתי המטרות.
אני משער כי הסכומים שהבאתי לארץ בתור השקעות במסגרת פאג"י הצטברו לכדי חצי מליון דולר לפחות. ומן היום שחדרה הרגשת היאוש בלב השליח, מבחינת יעודה הציבורי של תנועתו, מאותה שעה גם ההצלחה המעשית סרה ממנו במסעותיו בחו"ל.

(מילואים לחסר)

החברים הראשונים – כולם פועלים, רובם פשוטים ומיעוטם מקצועיים. כולם עניים בממון וחסרי אמצעים, ועשירים באידיאל כדי להנחיל כבוד ליהדות התורה.

ארצות מוצאם של החברים הראשונים – מארצות אירופה, הרוב מפולין, ילידי ירושלים, הונגריא, גרמניא וליטא. יחידים גם ספרדים ושאר ארצות.

הכח הפעיל הראשון בשטח הכלכלי והארגון – אברהם טרגר פועל מוזאיקה, יוצא פולין. יו"ר הארגון – שמחה בונים שטרן, חשמלאי מיוצאי הונגריא. סגנים: יוסף שנברגר מהנדס מיוצאי גרמניה. ד"ר י. קיסטר עו"ד (כיום שופט) יוצא גליציה. גזבר – מר שלמה איזנברג בעל מלאכה עצמאי יוצא פולין. המספר – מזכיר.

בענין בירור תאריכים, רצוי לבוא בקשר עם אברהם טרגר הנ"ל, כיום מן הקבלנים הראשונים בירושלים וזכרונו רענן תמיד.

כדאי גם לבוא בדברים עם הרב שמואל קיבילביץ ממעצבי רעיון פאג"י ומראשוני הסופרים בעתון "היומן" ואח"כ ב"הקול".

הפוסט אליהו כי טוב – קורות חיים (ראיון) הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

כשהיו ישראל נתונים בשעבוד קשה של מצרים, מוכים ולוקים נאנחים ונאנקים, ועינוייהם הלכו הלוך וגבור והנוגשים אצים: 'כלו מעשיכם – כאשר בהיות התבן'; –
אז בא אליהם משה בדבר ה' וגולל לפניהם תכנית גאולה רחבה מני ים ומסוף העולם ועד סופו עד לדבקות מלאה באלוקים חיים; –
'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים' – רוח חדשה אתן בקרבכם, רוח של חרות, ולא תוכלו עוד לסבול את המצרים וזוהמתם; –
'והצלתי אתכם מעבודתם' – ותהללו י-ה כעבדי ה' – ולא עוד עבדי פרעה; –
'וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים' – ואפילו המצרים ידעו כי אני ה' ולא אחר; –
'ולקחתי אתכם לי לעם' – ואתם תהיו לי ממלכת כהני וגוי קדוש; –

מה כתיב אחרי כן? –
'וידבר משה כן'. 'כן' – גולל לפניהם כל הדברים האלה בכל רחבם ועומקם – 'ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה'.
משל למי שנתון בבור שביה ונאנק ביסוריו ובעינוייו, אומרים לו: מחר אנחנו מוציאים אותך מכאן וניתן לך אלף אלפים, ומעלים אותך לגדולה יתרה; והוא אומר: הוציאוני מכאן עכשיו ואל תתנו לי כלום!
לפיכך כתיב אחריו: 'וידבר ה' אל משה ואהרן ויצוֵם אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים – להוציא את בני ישראל מארץ מצרים!
'להוציא ממצרים' – דבר זה יכלו לשמוע.

ובתחילה, למה נאמרו להם דברים שלא יכלו לשמוע? וגם אחרי כן כשנשנו להם הדברים בקיצורם 'להוציא ממצרים', כלום חזר בו הקב"ה מהבטחתו הראשונה והעמידה רק על היציאה ממצרים בלבד? הלוא את הכל עשה עמהם בסוף, לא נפל דבר.
כך יכול אדם לשאול: היה לו למשה שיאמר לבני ישראל את הדיבור השני תחילה, ולאחר שיראו עצמם גאולים – אז יאמר להם הדיבור הראשון ויגול לפניהם את כל דרך גאולתם הארוכה והנעלה עד לגבהי שחקים, למה לא דיבר להם על הסדר שהם יכולים לשמוע?

דבר זה ללמדנו בא, שכל מי שנועד לגדלות אסור לו להסיח דעתו אל הקטנות בלבד אפילו שעה אחת. אף על פי שעדיין הוא נתון בשפל המצב ואינו מסוגל לשמוע דברים של גדלות – אתה הכנס הדברים באוזניו בעל כרחו. והיה, לכשיפנה לבבו לשמוע אחרי כן, תהא תחילתה של שמיעה זו כבר מעתה, ותהא כל דרכם רצופה אך גדלות בלבד.
הגדול אינו רשאי להיות קטן. מעשהו אפשר שיהיה קטן שבקטנים; ברם, לבו ומחשבתו ברוממות תמיד. תכנית עלייתו עד לגבהי מרומים, צריכה שתהא כתובה ומגוללת לפניו תמיד; יודע אותה וזוכרה בכל שעה והוגה בה בכל עת. מהרה תבוא שעתו ויעלה מעלה מעלה בדרך אשר ידעה מתחלה.
אכן, הדרך שבין התכנית למציאות קרובה היא מאוד. לא חסר אלא לגשר על פני התהום שפעורה בין שתיהן ושרבים נופלים בה.
אמת בתכנית ורצון בלב – זה הגשר שעל פני התהום. אנשי אמת ילכו בה ועשירי רצון לא ייכשלו בה.

בין אם אנו עושים כפי הייעוד הגדול שעלינו ובין אם עדיין אין אנו עושים, על כל פנים הבה ונדע את כל המעשה אשר עלינו לעשותו מחר. ויש גם מחר שהוא קרוב ושאינו לאחר זמן.

הפוסט הנכחת הייעוד הגדול / ר' אליהו כי טוב הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

אחר מיטתו של צדיק גדול

הרהור בלוויית האדמו"ר מאמשינוב זצ"ל

אתמול תמו ימי בכי אבלו של הרה"צ רש"ש האדמו"ר מאמשינוב זצ"ל. שלשום נסתם הגולל על קברו של צדיק גדול, אשר בין שאר צדיקי עולם נכרה לו בטבריה עיה"ק ועפר ארץ הקודש כיסהו, ואולם עדיין לא נסתם החלל שבלב שנעשה עם הסתלקותו של צדיק זה.

קהל צנוע ליווהו למנוחתו. צדיק צנוע, במקום צנוע ובשעה צנועה, ולא זזה מצדיק זה צניעותו לשעה אחת. אף מקום קברו מוצנע היה עבור צנוע זה ולא נודע עד יום פטירתו. לא יאמינו ילדינו כי נספר להם אשר מצאנוהו שלם בצניעותו ולא שלטה בו רימה ותולעה ולא נתן גופו הקדוש ריחו כשהוצאנוהו מארונו אחרי שלושים יום, שהיה מוצנע בו, מיום שנסתלק עדי בואו לשכון כבוד בין ישני עפר ארץ הקודש.

לא נראהו מעתה עוד יושב על כיסא כבודו, חומל כל איש מצוק ומר לב במאמר פיו, בספוג לתוך לבו צרתו של חברו ומחזיר ללב חברו תקווה ואמונה ביטחון והתחזקות היוצאים מתוך לבו, להחיות נפשות נדכאות. לא נשמע עוד קולו בבוא להתפלל לפני קונו תפילת ישרים וכל חלל האויר מסביבו וכל הנמצאים בו נעשים כולם שיר ושבח ורון, ואזנם כאפרכסת, להקשיב לקול המנצח על השיר.

לא נוכל לחזות עוד בנועם לכתו ולהביט במאור עיניו שמשם אורות נכנסים ובאים עד לתוך חללי הלב, והיה כל איש המביט בעיניו רואה ובא עד לתוך עמקים של לב רחב מפתחו של אולם. והכול שם גלוי ופתוח, ועיני הכול רואים. ועיני הכול יודעים יותר ממה שהם רואים.

לא נראהו עוד מטייל בשרעפיו בעולמות של חכמה, של יראה, של שמחה, של רחמים, ובנענוע ראש אחד הוא מדלג ומקפץ בבת ראש, מעולם אחד אל עולם אחר. הנה יושב הוא כולו שקוע בעולם של צער בצערו של איש שיחו היושב ממולו שהוא נכנס אליו ונעשה שותף בו. עברה שעתו של עולם זה, והגיעה שעתו של עולם אחר. הריהו מנענע ראש, נענוע שכל האברים מתנענעים עמו ומיד הברכה והשמחה שורה בכל כולו וגם בעולם זה, לא לבדו מתהלך אלא משתף עמו את שותפו לצער, שיהא שותף עמו גם בשמחת לבו. היו כל עולמותיו ברשותו. ולא הוא ברשותם.

ולא נראהו עוד זריז וחרוץ במלאכתו מלאכת שמים, מעלות השחר ועד עלות השחר ושעות נוחו בכלל, כפועל צעיר, חרוץ ונאמן במלאכתו, העובד באמונה את קונו ואינו יודע נחת אחרת ולא קורת רוח אלא בעמלו שהוא עמל בלבד.

מי שחפץ היה לעמוד על כוח האדירים שנטע הקב"ה בבריותיו, שיוכלו לעשות מעשה שחושבים הבריות שאינו יכול להיעשות אלא במרובים, ואף על פי כן שלם יהא המעשה. ולא עוד אלא שלא יהא המעשה שולט על העושה ומוציאו משליטתו עליו אלא יהא הוא שולט על מעשהו מתחילה עד הסוף, מי שחפץ היה לראות מעשה אמן כזה, צריך היה לחשב חשבון אחד: איזהו היום שהמעשה בו מרובה מאוד עבור עובדי ה', והעוזרים בו מועטים, והיה היום אשר יצא מחשבונו שכך הוא, אותו היום ישכים בעלות השחר ויבוא לביתו של צדיק זה ולא יגרע עינו ממנו רגע אחד עד צאת הכוכבים ורגע אחד אחריה – ויזכה ויראה צדיקים הולכים מחיל אל חיל ואין להם מנוחה שעה אחת וכיצד הטירודין הללו, ועומס העבודה הזה, והדאיגות במצוות הזו, כפרחים פורחים עולים בחזותו של העובד, מאירים ומשמחים כל פנים של העושה ושל הרואה גם יחד –

ואי אתה מוצא יום כזה, אלא יום של ערב פסח בכל שנה ושנה בבית אביו הגדול.

רב היה בעירו וביעור חמצו של כל בני עירו עליו מוטל. ואין הביעור יכול להיות נעשה אלא על ידי הגוי. והגוי מח של עשו לו ואין הוא בא אלא לזכות במתנת היד שכר מכירת חמץ הניתנת לו בשכרו וב"חלתו" של היהודי. והרי אין המכירה מכירה אלא שהקונה גמר בלבו לקנות, ואיה לו לב לעשו שיהיה גומר בו לקנות. לכן מה ש"עשו" יודע הוא זה בלבד, כי היהודים "חובלי תחבולות" הם וכי הוא צריך ליהנות מתחבולותיהם. עוזב הרבי מאמשינוב את כל שאר עסקיו המרובים ויושב עם "עשו" שעה ארוכה כדי להסבירו וללמדו הלכות גדולות בהלכות קניין. ואינו זז ממנו עד שפותח לו פתח במוחו, שלא היה לו עד עתה.

יצא הוא ומיד נכנסים אליו אחיו ובני עירו למכור את חמצם ולעשותו שליח בינם לבין הגוי. ו"השליח" הזה אינו עושה שליח אחר, אלא לבדו יושב ועושה שליחותם. קלה היא עבודתו עם אחיו עד שמביאם להיות גומרים בלבם ומקנים לגוי את חמצם ומפרטים כל מחבואיו ומתנים כל תנאי המכר עד שיהא נעשה יפה יפה, אלא שמרובים הם המוכרים והיום קצר. המה יוצאים ויוצא אף הוא לבער ולשרוף את חמצו שלו, עומד הוא ומהפך במדורה ומוסיף עליו עצים עד שיהא נשרף יפה יפה ושאר החמץ "דלא חמיתיה ודלא חזיתיה" – מבטלו בלבו. וכמה קשה הוא הביטול שצריך להיעשות בלב. והלב צריך להיות פנוי למחשבת הביטול – לב מלא כזה, היאך מפנים אותו… גמר עבודתו – מיד צובאים על ביתו כל מי ששאלת חמץ לו. עשיר ועני, איש ואשה, הפסד מרובה והפסד מועט, הפסד שהוא מרובה לזה ומועט לזה, ואין מקילין מפני איסור חמץ החמור, ואין מחמירין מפני ממונם של ישראל שהתורה חסה עליו.

יצאו הם. מיד נכנס הוא להתייחד עם קונו בתפילה שאין מאחרין אותה היום מפני שאר העבודות המרובות שבאותו היום שצריכות להיעשות בכוונת הלב של בין הערביים וכבר אי אפשר להאריך את כוונת השחרית עד עת הערב. והתפילה קצרה, וגומרה ב"אדון עולם" שאחרי "עלינו". צריך כל תבה ותבה מן התפילה לחבקה ולנשקה ולהשתעשע ולהתענג בה וגם לחטפה במהירות, כאחת – כיצד עושים מלאכה זו ואין זיעת הפנים שוטפת ומגבת היד מנגבת כל עת וחוזרת ומנגבת. שמא מותר באותו היום להתענות ולהיכנס לליל התקדש החג כשהוא מתענה? גם הטעימה, עבודה היא, עבודה קשה. לא מפני המצוה הזו, מצוות החג בלבד, אלא גם מפני המצוות "ונשמרתם לנפשותיכם" שאסור להסיח את הדעת ממנה ואינה נדחית מפני מצוות אחרות. וכשהיא נעשית, בכוונת הלב צריכה להיעשות לשם יחוד קודשא בריך הוא. ו"יחוד" הוא יחוד. ואין עוד מלבדו. ובשעת עשיית המצווה – אין עוד מלבדה להתקדש ולהיטהר בה – הנני מוכן ומזומן לקיים מצות "ונשמרתם לנפשותיכם"!

ומידת דינו של הקב"ה אינה פוסקת גם ביום זה, וייסורין ממרקין באים על כל מי שכתבו עליו בראש השנה וחתמו ביום הכיפורים, מי ייעני ומי ייטרף, מי יתייסר כמה ייבראון וכמה יתקשו בלדתן, ומלאך רפאל אף הוא למה ינוח ביום זה, ובא כל איש קשה לב ומר נפש לביתו של הצדיק לשפוך לפניו מרי לבו – שמא ח"ו יהיה נדחה איש ישראל זה מפני שאר מצוות היום, או שמא יותן לו לצאת שלא כמנהג היוצאים מפתח זה בשאר הימים?

ושעת בין הערביים כבר מזמן הגיעה וקמח השמורה למצות ערב פסח, עדיין במקומו מונח, כלי בתוך כלי בתוך ביתו, ולבית הנחתום לא הובא והלשים והעורכים המנקים והאופים עומדים ומחכים, גם הם מבני ישראל המה ועיצומו של היום ודאגותיו עליהם רובצים – מיד ננער עצמו משאר עסקיו ורץ ומתעסק בקמחו, לוקחו בידיו, עוטפו יפה יפה מפני השימור ורץ עד בית הטבילה. מסר הקמח ביד המלווה אותו ומצווה עליו צווייו הרבים, ירד וטבל עלה ונסתפג שלא כשאר הימים, מפני החימוץ, ורץ ובא עד התנור. הכל ממהרין ורצים באותה שעה ובאותו המקום ואין השכחה וההיסח הדעת מצויים אלא במקום שממהרין. כל הדעת חייבת אפוא להיות מתונה עתה, ודווקא עתה יותר מתמיד, להשלים את הנקוי של מערוך שנתנקה כבר, לשפץ יותר את השולחן, שציפויי הפח נוצצים, להזדרז להשליך על מוקד האש שבתנור עיסה שיצאה רטובה מדי והיד עוסקת בה יותר מדי, להשיב ולשלח לתנור מצה שלא עלה שחמתה כדבעי, לצוות על החלונות והדלתות שיהיו נעולים שלא יצטננו המתעסקים, לשמור על "השלמות" ועל "השבורות", לשימן לחוד ולהכניסן בכליין ובשאינן כליין מפני השימור האחרון, לצוות על הדרך ועל האופנים של הבאתן לבית ושימתן במקומן, וחלוקתן לבעלי החזקה לקבל וליהנות מהן. והשעה שעת דמדומי חמה האחרונים והזיעה יורדת כאגלי טל ביום קיץ וכל האברים מתרתחין וכל מוח תפוס. שעת צאת הכוכבים מתקרבת ובאה, עוד ריצה אחת כריצתו של ילד הקל ברגליו והנה הוא בבית הטבילה שנית לטהר עצמו לקדושת הרגל וכל מערכות השמים ועתות הקבועות מששת ימי בראשית לשעת בין השמשות עומדות ומצפות לו לצדיק זה על מנת שיגמור את עסקיו. וילך וישוב לביתו ויתעטף בעטיפתו וכובע הפאר יחבוש לראשו – אך הנה עטוף הוא בבגדיו וראשו חבוש פארו – מיד באותו רגע יצאו שלושת הכוכבים בשמי שמיו וברכוהו – "גוט יום טוב"… אף הוא, נענוע ראש אחד – והריהו שוב אמשינובר רבי, ועונה לקראתם: גוט יום טוב!…

ודרך זו של אביו סוגל לעצמו צדיק זה.

חבל על דאבדין ולא משתכחין!

ולא משתכחין כלל? – חס ושלום! בל נאמר ככה. חזור לביתו אשר השאיר ואשר בנה ומצאת שם ירושה גדולה. ירושה גדולה מאד, ואין גומרין את ההלל על הלל הבורח מן ההילול, זה בנו, מאיר חשכים שחשכו בגבור אראלים על מצוקים.

הפוסט אחר מיטתו של צדיק גדול / אליהו כיטוב, תשי"ד הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

 ב"ה ב' במרחשון תשכ"ב, ירושלים ת"ו

 לאהובי ידידי ד"ר יוסף קמנצקי לאוי"ט

 אחדשה"ט באהלך

 בפעם הזאת דייקתי לקיים הבטחתי במכתב הקודם.

מצורפת בזו טיוטה ראשונה של מאמר השלום, שאני מברך על גמרה.

אצפה עתה לקבל הערותיכם כדי למלא החסר ולחסר את המיותר.

באמת אומר לך, שלהבא אפחד לקבל עלי עבודות כאלה. היתה לי כאן עבודה כמו ספר שלם, ופיצוי בעד עבודתי אין לי כלום. כי לא ישרה בעיני, כ"ש שלא תישר בעיניכם.

אם תחליטו בכ"ז לעשות ממנה שימוש, אבקש במפגיע לא לפרסם עליה את שמי. כי איני חושב שיש בין אנשים כמוני מי שראוי להוכיח את דורו על המחלוקת שהרי אין מי שניצל ממנה, אני – בוודאי ובוודאי שלא ניצלתי מעוון זה, האני אופיע אתה כמוכיח בשער?

לדעתי שום שם אינו צריך להופיע כאן. היא יוצאת לאור ע"י חברה אלמונית בני בלי שם, והדברים הם בבחינת קבל את האמת ממי שאמרה.

נא ונא הודיעני מיד גורלה של יגיעתי זאת.

בידידות ובצפיה לרחמי שמים

שלך באמונה

א. כיטוב

שלום על ישראל

הגיע זמן שבו מצווה כל איש אשר שלום ישראל נוגע עד לבו, להזעיק עליו עולם ומלואו, גדולים וגדולי גדולים, קטנים וקטני קטנים, אנשים ונשים, מורים ותלמידים – כל אשר אוזן שומעת לו; להזהירם ולצעוק באוזני הכל:

משביעים אנו אתכם במי ששיכן שמו בעם הזה – אל תהרסו את השלום, אל תחזיקו במחלוקת!

בחייכם, שמעו לאזהרה ואל תאמרו: "מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו להזהירנו", שכן כל המזהיר על המחלוקת והוא רודף שלום באמת אפילו הוא מקלי עולם, נעשים דיבורי פיו שליח לכל הציבור. הכל חייבים להאזין לו ואין שום אדם יכול להיות מסיר אוזנו משמוע אזהרה.

שמא ח"ו נמצא בכל ישראל איש אחד שהוא שונא שלום בשאט נפש ויכתוב ידו למחלוקת? הלא הכל תאבים אל השלום והכל מתעבים את המחלוקת; לכן גם הכל שותפים לאזהרה זו.

חמש שאלות

שאלו כל אדם ויאמרו לכם הכל: "אין גדול מן השלום ואין שנוא מן המחלוקת" – ולמה אפוא מרובים כל כך העוסקים במחלוקת?

שאל את עצמך אם מצאת דבר שטוב לקיום עולמך וכל העולם כולו אתך, יותר מן השלום – עתה אתה בדוק מעשיך אם אין בהם מעשים רבים של מחלוקת?

שאלו נא כל תופסי תורה ורודפי מצוות, אם יש עוד דבר בעולם חוץ מן השלום שעליו בלבד הכל עומד – התורה והמצוה, החיים והטוב – ולמה אם כן מוצאים פעמים רבות שאפילו התורה והמצוה נעשות בידי המקנאים להן, סיבה למחלוקת ולביטול השלום?

כל פה דובר שלום. הכל מעלים את השלום למעלה מכל. הכל נותנים לו כבוד בתורה, בתפילות ובכל ברכה של מצוה ובברכת הדיוט: ובכל זאת, לך נא בקש את השלום – איה תמצאהו?

אם נעלה הוא השלום מכל דבר אחר שבעולם – למה הוא נדחה אצל הכל מפני כל אינטרס גדול או קטן ואפילו קטן מאד, בחיי הפרט כבחיי הכלל, בדיני ממונות כבמילי דשמיא, ביחסי שכנים כביחסי ציבור, בבית וברחוב, במוסד ובמפלגה וגם בבית הכנסת! בכ\בל מקום נדחק חשלום מפני כל דבר, למה?

גאולה תתנו לשלום

הרבה גואלים יש לכל דבר טוב, ואין לך שום מצוה או מעשה טוב שאין להם מתעסקים יחידים וגם מרובים, רק השלום שעליו הכל תלוי הוא יסוד כל העולם וטוב מכל טוב, הוא לבדו אין לו גואל ולא דואג. והרי עינינו רואות שירוד הוא השלום וכאילו ח"ו עובר הוא מן העולם ולא תמצאהו בין איש לרעהו בין ציבור לציבור ולא בין עם לעם.

לכך הקריאה יוצאת לכל אדם כגדול וכקטון; וביותר, אל תופסי התורה חכמי ישראל וכל תלמידיהם: גאולה תתנו לשלום: במקום שאין אנשים, השתדל אתה להיות איש השלום וגואלו.

וזה הדבר אשר תעשה לגאולתו של השלום ולחיזוקו:

• דע את השלום מה הוא לך, מה הוא לכל עמך ולכל העולם כולו. וגם את מוראה של המחלוקת תדע. לא את מטמוניותיהם הנך נדרש לדעת, די לך שתדע את הידוע לך בלבד.
• למד וראה היכן וכיצד ובמה נפגע השלום, ושקול שכר כל דבר נגד הפסד השלום.
• מנע עצמך מחבל בשלום ועשה עצמך דואג לו באשר תמצא ידך, או אז תמצא שהכל מסייעים בידך להעמיד השלום על מכונו. אל תאמר "מי אני שאעשה עצמי פטרון לגדול שבכל המעשים, לשלום", כי אם קטן אתה בעיניך – גדול הוא השלום שנותן גדולה לעושיו למען רבות שלום בכל הארץ. עשה בכוחך ובמקומך ויתברכו מעשיך.

אם שלוש אלה תעשה – ונתת גאולה לשלום, והצלת עולם ומלואו מן החורבן וההרס היוצאים מן המחלוקת ומשנאת החינם. תורת אמת שאתה עוסק בה ומאמין בה, היא שמבטיחה לך כך.

דע את השלום

במקודשי תחלו.

נדב לבך אותך לשרת את השלום – דע שכל העולם כולו הוא לך מטרה ומצפה לשרותך; מן הראש והראשון שבצדיקי ישראל ועד האחרון שברשעי אומות העולם. הכל צריכים לשלום, אמרו חכמינו, אפילו מלאכי מעלה, ואפילו המתים צריכים לשלום; והכל גם צריכים לשלום הכל.

ברם, אי אפשר לחבק זרועות עולם בבת אחת, לכן במקודשים שבעם המקודש, בהם תחל.

עם ישראל נועד להיות אור לגויים להאיר להם באור השלום, ותלמידי החכמים שבעם זה נועדו להיות מופת לכל עם במעשי השלום והאמת. חכמי ישראל ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, כלים הם להחזיק ברכת השלום, לכך דבר אליהם תחילה והם ישמעו.

ולא מפיך בלבד תדבר אלא קח עמך דברים אשר דברו נביאים וחכמי אמת אשר את מימיהם כל הדורות שותים, וכל מוצא פיהם תורת חיים הוא לנו אמריהם מגרונך יישמעו – מי לא ישמע? – תורה זו שהיא חיינו ושחכמינו ותלמידיהם זוכים לעסוק בה – כך היא אומרת:

הקב"ה – שלום שמו ואמת חותמו. ומה גדול ונכבד ממה, השם או החותם? הוי אומר השם נכבד, שהרי אסור להזכיר שם "שלום" במקום שאינו מכובד, בבית המרחץ, ואילו "אמת" מותר לומר בכל מקום. ועוד, שלפעמים האמת נדחית מפני השלום שכך אמרו חכמים מותר לשנות מפני דרכי שלום. וב"פרק השלום" אמרו בפירוש: "מותר לשקר בשביל להטיל שלום".

שלום ושלמות – דבר אחד. לפיכך נקרא הקב"ה "שלום" שהוא כולל הכל, וכל דבר בעולם עם כל היפוכיהם הכל יחד כלולים בבוראם ורצונו מחיה את כולם, נמצא שהעולם שלם. אבל הבא לעשות מחלוקת, נקל בעיניו לעקור ולהרוס כל אדם וכל דבר שאינם כרוחו. לפיכך חסר הוא ולא שלם. "גדול השלום שלא התחיל הקב"ה לברוא דבר בעולמו אלא בדבר שהוא שלום – האור" (מדרש "גדול וגדולה"). שאין מחלוקת יוצאת אלא מן החושך והאופל, ואילו היה אדם שרוי באורה ויכול להיות צופה ומביט לדעת ולראות גם את זולתו כשם שהוא יודע ורואה את עצמו – לעולם לא היה בא לידי מחלוקת.

לא זכו ישראל לתורה אלא בזכות השלום – שכשיצאו ישראל ממצרים רצה הקב"ה ליתן להם תורה מיד, אלא שהיו ביניהם מריבות וחלוקים; רק כשבאו לסיני הושוו כולם ונעשו כאיש אחד, אז אמר הקב"ה: התורה כולה שלום, ואני נותנה לאומה שאוהבת שלום (ילקוט יתרו רעג).

למה נקראו ישראל "שולמית"? – "אומה שחקב"ה עתיד ליתן בה שלום" (ב"ר סו); אומה ש"שלום", חי העולמים, מתנהג בה" (שיהש"ר ז).

אין מקרבין את המרוחקים לתורה אלא ע"י השלום – "הוי מתלמידיו של אהרן הכהן, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבם לתורה" (אבות א).

שכר השלום – אוכל פירותיו בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא" (פאה א); – "קל וחומר מאבני המזבח: מה אם אבנים שאינן רואות ולא שומעות ולא מדברות, ע"י שמטילות שלום (בקרבנות כפרה שמעלים עליהן) בין ישראל לאביהם שבשמים, אמר הקב"ה: "לא תניף עליהן ברזל", אדם שמטיל שלום בין איש לאשתו בין משפחה למשפחה בין עיר לעיר ובין מדינה למדינה – על אחת כמה וכמה שלא תבואהו הפורענות" (תורת כהנים קדושים כ); – "על אחת כמה וכמה שיאריכו ימיו ושנותיו" (תנחומא יתרו יז).

איש השלום יסוד כל העולם – "תולה ארז על בלימה" . אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם עצמו בשעת מריבה" (חולין פט); – כשם שהארץ, אילו נטתה ממרכזה לחלל החיצון כבר היה העולם חרב, כך האדם מחריב עולמות, וכשהוא שומר על השלום ראוי הוא שיהא העולם קיים בזכותו (מהר"ל).

השלום מגן מפני העבירות – "אפילו ישראל עובדים עבודה זרה ושלום ביניהם אמר הקב"ה, כביכול, איני יכול לשלוט בהם כיון ששלום ביניהם" (ב"ר לח); "דורו של אחאב היו עובדים עבודה זרה, ויוצאים למלחמה ונוצחים – שלא היו בהם דלטורים (= מלשינים)" (מדרש תהלים ז).

אשה כי תשטה ומעלה בבעלה – "אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה יימחה על המים" (חולין קמא) כדי להטיל שלום בין איש לאשתו, שמא לא נטמאה.

השלום מביא את הגאולה – אין הקב"ה מבשר את ישראל שיהיו נגאלים אלא בשלום" (דברים רבה ה); – "אין ישראל נגאלים עד שיהיו כולם אגודה אחת" (תנחומא נצבים א).

"גדול השלום שכל הברכות והטובות והנחמות שהקב"ה מביאן על ישראל, חותמין בשלום; בקריאת שמע – "הפורס סוכת שלום", בתפילה – "עושה שלום במרומיו", בברכת כהנים – "וישם לך שלום" – (ויקרא רבה ט).

דע מוראה של מחלוקת

כשם שהשלום הוא קיום כל העולם, תנאי לתורה ועבודה ויסוד לכל המצוות והמעשים הטובים, כך המחלוקת חורבן היא לעולם וגורמת ח"ו לעקור תורה ולבטל עבודה ואין סוף לפורענויות שבעל המחלוקת מושך עליו ועל אחרים. והרי תורת ה' אמת, עדות ה' נאמנה – לכן ישמע כל אדם עדותם של חכמי אמת הקדמונים שכל דבריהם תורה מן השמים.

אמרו חכמים: "כמה קשה מחלוקת, שכל העוזר במחלוקת הקב"ה מאבד זכרו; כמה קשה המחלוקת שבית דין של מעלה אין קונסים אלא מבן עשרים שנה ומעלה, ובית דין של מטה – מבן שלוש עשרה, ובמחלוקתו של קרח – תינוקות בני יומם נשרפו ונבלעו בשאול תחתיות" (במדבר רבה יח).

תאמר שמוראה של מחלוקת רק לרשעים המזידים בעוון זה, ואילו צדיקים שעושים מחלוקת לשם שמים ניצולים מסכנתה תמיד? – הרי שני גדולי עולם, רבי אליעזר ורבי יוסי שמפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים, ראה מה סיפרו חכמים עליהם:

"מעשה בבית הכנסת בטבריא שנחלקו בו ר' אליעזר ור' יוסי (בדין של מוקצה בשבת) עד שנקרע ספר תורה בחמתם. והיה שם רבי יוסי בן קיסמא, אמר: תמיה אני אם לא יהיה בית כנסת זה לעבודה זרה! וכן היה" (יבמות צו).

לא היו אותם שני גדולי עולם ראויים שתארע תקלה זו על ידיהם, אלא זימנה הקב"ה בידיהם כדי להורות לתלמידים הבאים אחריהם שייזהרו מן המחלוקת אפילו לשם שמים.

גם תורה ומצוות וגמילות חסדים, ואפילו תורתם של תינוקות של בית רבן, אינן מצילות מפני ענשה של מחלוקת. כך אמרו חכמים (יומא ט):

מקדש ראשון שחרב, מפני עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים שהיו באותו דור, "אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם, ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עברות: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים"; –

תינוקות שהיו בימי שאול ושמואל, עד שלא הביאו שתי שערות (סימני בגרות ראשונים) היו דורשים את התורה במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא, והיה דוד מתפלל עליהם: "אתה ה' תשמרם" מן הדור הזה שחייב כליה. אחר כל השבח הזה, היו יוצאים למלחמה ונופלים – על שהיו בהם דילטורים" (מדרש תהלים ז).

אין אדם נכנס במחלוקת עד שעושה עצמו שופט ומוכיח לאחרים על דברים שלא ישרו בעיניו, וכשהוא שופטם – כל מידת הדין הוא מותח כנגדם לנתוץ ולעקור הכל. ולא עוד אלא שהוא חורש מזימות ימים רבים כדי להצמיח רעה על שונאיו אחרי כן. לפיכך הקב"ה משלם לו מידה כנגד מידה ומצמיח עליו רעה ממקום שלא פילל והוא מותח כנגדו כל מידת הדין ואינו בא עמו ברחמים כלל, ומי יעמוד לפניו בדין (מהר"ל).

רצונך לידע עד כמה מתוחה מידת הדין כנגד בעלי המחלוקת, שהרי התירו חכמים לדבר עליהם לשון הרע כדי לעקרם מן העולם, ובלשון הזה אמרו (ירושלמי פא"ה א): "מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת" ומנתן הנביא למדו זאת, שדיבר על אדוניהו שעשה מחלוקת. וכן אמרו שם: "עילה היו מבקשים להתיר דם של בעלי מחלוקת", כלומר, מותר לבקש עלילות על אותם בעלי המחלוקת כדי להרגם.

להט החרב המתהפכת

לא היה עוד כדור הזה שהוא מלא פחד מחרב המלחמה הנטויה עליו; המלחמה הגרעינית שכל העולם כולו חל מפניה וממזרח שמש ועד מבואו וגם צפון ודרום, הכל בו חזית דמים אחת ואין מידה מציל. והחלחלה גדולה ביותר בשארית ישראל היושבים צפופים בערים הגדולות, ירחם ה' עמו ויצילם מכל צרה וצוקה.

ואנחנו מאמינים בני מאמינים אנו, והלא כך הורו לנו גדולי אומתנו שכל טובה הבאה לעולם – בזכות ישראל, וכשאין ישראל זוכים אין שלוה גם בעולם.

מלכויות מתגרות זו בזו – אות אזעקה היא לישראל שיחדלו מהתגרות אלו עם אלו. כל אומות העולם יחד באותה חרדה גדולה – משמע, שכל שבטי ישראל כולם באותו ענין נתפסים, בעוון המחלוקת ושנאת החינם העובר בכל העם מקצה ועד קצה, והקטגוריא רבה אפילו בין תלמידי החכמים שבדור אומלל זה. הלא נשמע לקול אזעקה זה!

כשהבטיח הקב"ה לישראל כל טובה, אם בחוקותיו ילכו, שובע ושפע וברכה וישיבה לבטח בארצם, מה הכתוב אומר אחרי כן? (ויקרא כו) – "ונתתי שלום בארץ". "בארצכם" אינו אומר אלא "בארץ" – בכל העולם. ואמרו חכמים בביאור כתוב זה: "שמא תאמרו: הרי מאכל הרי משתה, אם אין שלום (בעולם) אין כלום, תלמוד לומר: "ונתתי שלום בארץ". הרי ששלום כל העולם למען ישראל הזוכים. וח"ו אם אין זוכים, חייבים ליתן הדין על עצמם ועל כל העולם כולו. הלא נתעורר עתה בשעה שלהט החרב עדיין מתהפכת רק מעל לראשינו ועדיין לא נגעה בנו הפורענות, אשר נעשה שלום בינינו, להסיר מחלוקת שנאת חינם וקטגוריה מבין תלמידי חכמים, ובעקבותיהם ילך כל העם בדרכי נועם ובנתיבות שלום, או אז תישבר מלחמה זו שבכל העולם וה' יתן שלום בארץ כולה, הלא בנו הדבר תלוי.

מוקדי אש המחלוקת

המבקש ישע צריך להכיר צרתו. אף אנו כשבאים להיחלץ למען השלום במחנותינו, חייבים להכיר יפה היכן הם המוקדים שמשם פורצת אש המחלוקת ולשם נכוון מאמצינו לכבות להשקיט ולהרגיע.

רבות הן סיבותיה של מחלוקת ואי אפשר לפרטן מפני ריבויין. והסיבות הללו אחת קשה מחברתה; זו מקורה ברשות היחיד של איש המריבה וזו מרשות הרבים באה אליו; זו כולה מן המידות הרעות והרשע יצאה והיתה לבער, וזו גם תערובת של טוב יש בה. וכן אתה מוצא גם אש המחלוקת שפרצה על רקע שלכאורה כולו טוב הוא. ויש ששתי סיבות או יותר משמשות יחד. לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבכולן שהזיקן מצוי ותוצאותיהן איומות.

אף על פי כן כדאי שננסה לחלק אותן הסיבות הרבות לסוגים סוגים, ונקרא להם שמות כדי שנעמוד על מהותם. חלוקה זו לסוגים שונים תלמדנו איזו מן הסיבות חמורה מחברתה מצד עצמה, ואיזוהי שחומרתה מצד סכנתה ותוצאותיה; או אז נדע יפה היכן לכוון מאמצינו הראשונים לסלק את המוקד ולכבות את התבערה.

סוגים אלה של סיבות למחלוקת, נמנה אותם מן הקל אל הכבד, לא לפי חומרת המעשה מצד עצמו אלא לפי גודל הסכנה היוצאת מן המעשה הזה לציבור; ואפילו היתה כוונת עושהו לטובה.

שבעה גורמים למחלוקת

שבעה גורמים עיקריים הם שהם סיבות למחלוקת, ואלה הם:

סיבה ראשונה – אנשים אוהבי קנטור המעוררים מדנים, לא מפני התועלת שמבקשים לעצמם או מפני כל מטרה אחרת, אלא מפני אהבת הקנטור בלבד. להכעיס ולהרגיז לשמה. אף על פי שהללו בוודאי כוונתם רעה היא מאד, אין סכנתם מרובה כל כך, לפי שלא נחשדו רוב ישראל על כך. שנואים הם על רוב הציבור ואין למדין מהם לעשות כמוהם.

שניה במעלה לצד הסכנה – מחלוקת היוצאת מן הגאוותנות. אנשים שהכל בעיניהם כקליפת השום ואין מקום בעולם אלא להם בלבד, על כן הם יוצאים וחולקים על כל תופס מקום זולתם. מידה רעה ומגונה היא זאת במאד, אף על פי כן היא נפוצה למדי.

חמורה מהן המחלוקת שבאה מצמצום המוח – אנשים שאינם מסוגלים לחשב שכר דבר כנגד הפסדו והנקל בעיניהם ללבות אש על כל דבר של מה בכך, עד האפס והאין. לסוג זה שייכות רוב המריבות הלוקליות שבין גבאֵי מוסדות או בתי תפילה ובשאר מקומות אסיפה לרבים הנותנים הזדמנויות לחיכוכים בין איש לרעהו. סוג זה חמור מן הראשונים הואיל ומעוטי דעת מרובים מן הרשעים להכעיס. אף על פי כן אין סכנת התפשטות של האש מרובה, ולרוב נשארת האש אצורה בין כותלי רשויותיהם בלבד ואינה יוצאת לחוץ.

חמורה יותר, מחלוקת שמקורה בשיעמום מתוך בטלה – אנשים שפרנסתם מזומנת להם בלי עמל, שבעים ודשנים ואין להם די בילוי במה להרוג את כל זמנם. רובם של אלה מתאחדים קבוצות קבוצות שיוצאות להילחם אלה באלה וששים אלי קרב מתוך שובע ובטלה. חומרת סכנתם בזה שמלאכתם בכך תמיד ויכולתם אינה מוגבלת וניסיונם רב. אש שנתלקחה בידיהם של אלה, לא במהרה תיכבה.

עולה עליהן סכנת המחלוקת העשויה להתפשט על פני שטח ציבורי רב יותר, בעטיים של עסקני ציבור למיניהם שלא הגיעו לפרנסות ועושים עצמם פרנסים על הציבור בעל כרחו. אף הם מחולקים לדרגות שונות וגם המטרות אינן שוות אצל כולם. קרייריזם, כח, ממון או כבוד, או סתם תאוה לבחוש בקדרת הציבור ולהיות לראוה תמיד לעיני הקהל. הצד השוה שבכולם שנפשם ריקה מכל אידיאל של ממש, מצפונם לקוי, כשרונותיהם מוגבלים, אלא שמשום מה דבקה בהם שאיפת הגדלות ומבקשים להם תפקיד להתגדר בו. ובאין להם תפקיד יעודי משלהם, הם יוצאים ומבקשים להם תפקיד מלאכותי מכל הבא ביד והיוצא בעונה זו, ומנגחים בו את יריביהם וקונים בו את עולמם. טול מהם ההתנגחות וההתכחשות הזו, ונטלת מהם הכל.

סכנתם של הללו מרובה מאד, כיון ששטים הם תמיד במרחבי השטח הציבורי העליון, מלומדי מלחמה הם וסיגלו לעצמם ליטוש חיצוני בדיבור ובכתב, ונראים כחכמים וחריפים בכל תהלוכותיהם שבהן הם נגלים לציבור וצודים את לבו ורותמים אותו להישג מאוייהם המפוקפקים.

מסוכנת הרבה יותר היא המחלוקת היוצאת על ידי מסורת של קנאות תוקפנית ומלחמתית. ציבורים שלמים הם הרואים עצמם תמיד במצב מלחמה עם אחרים, לא מפני רדיפת ממון שבהם או כבוד וכד', כי אם מפני צירוף של דברים רבים, בהם גם טובים ואידיאליים – עכ"פ כך היו בראשיתם – שאליהם נוספו מידות קשות של חשדנות מוגזמת כלפי הזולת עם הרגלי פסלנות מפני החשדנות הזו; והקשה מכולם שבאותו צירוף, היא השגרה.

המלחמות והמריבות שעסוקים בהן תמיד נעשו אצלם שגרה ולא מצאו עדיין שעה כשרה לביקור פנקסיהם ופנקסי אחרים – שמא חדלו כבר הסיבות הראשונות למחלוקת. מחלוקת, מחלוקת, מחלוקת תמיד. המחלוקת היא תמיד חדשה ואולם סיבותיה ונימוקיה לרוב הן ישנות נושנות שכבר עברו מן המציאות.

וביניהם של אלה אתה מוצא חוגים מצומצמים יותר שמחלוקתם – אומנותם. וכדרך שאין אדם נח מעמל פרנסתו לשעה קלה כך אין הם נחים ממריבותיהם כלל. אף הם סיגלו לעצמם צעקנות קולנית כזו שמחרישה אוזני עצמם. שרויים הם תמיד באקסטזה מלאכותית המשתלהבת מקולות עצמם שאינם פוסקים לרגע קט. אין הם מסוגלים לראות כלום זולת הצעקות היוצאות מגרונותיהם. למרות שמעוטים הם במספר ממלאים כל חלל סביבם. האפשר להידבר עם אנשים אלה אי פעם? מתוך שהם טרודים לצעוק אינם יכולים לשמוע לעולם.

שגרה מחלוקתית זו מביאתם לפעמים לידי אבסורדים דוקרים כל עין. פעמים שהם נלחמים גם בינם לבין עצמם ואי אתה יכול לעמוד על טיבה של אותה מחלוקת. ויש גם שהם מעוררים גיחוך טרגי-קומי בשעה שהם תוקפים אחרים בדברים שהם עצמם לקויים בהם יותר מן הנתקפים. וכאותה בדיחה שמספרים על "שוטר צניעות" שרץ אחרי איש שראהו רוחץ בים בלי בגד ים כחוק המדינה. בעוד שזה רץ והשוטר רודף אחריו, היה זה לובש בגד אחר בגד והשוטר משליך מעליו בגד אחרי בגד כדי להקל עליו הריצה עד שהשיגהו. וכשהשיגו, כבר היה השוטר ערום כביום הולדו והנרדף מלובש בכל בגדיו. שאלו לשוטר: מה פשעו ומה חטאתו של זה כי דלקת אחריו? השיב: הרי ערום הוא!…

אף על פי שהמחלוקת בכל צורותיה הנ"ל לכל גורמיה השונים, אוכלת את ישראל בכל פה וגורמת לכל מיני פורענויות ולחילול שם שמים וחילול כבוד ישראל; עדיין יש לנו ממנה נתמה פורתא. ניתן בכל זאת להאמין כי במוקדם או במאוחר היא תיפסק, כיון שרוב הקהל מכיר בגורמים הללו ומואס בהם, ואולי נזכה שגם כל המחזיקים בעושי מחלוקת הללו יתנערו מהם סוף סוף וישוב השלום על ישראל; –

ברם, עוד גורם אחד יש למחלוקת, שאף על פי שיסודותיו בטהרה, עולה הוא בסכנתו על כל גורמי המחלוקת האחרים – המחלוקת לשם שמים בנוסח המביש והידוע לרבים.

סוג זה של מחלוקת, ראוי שנייחד עליו הדיבור בשל חומרתו היתרה עתה בזמן הזה.

מחלוקת לשם שמים

אכן, מחלוקת לשם שמים אם אינה כהלכה ולא בעתה, חמורה סכנתה יותר ממחלוקת סתם. מחלוקת סתם שאינה לשם שמים אפילו אם רבים נכשלים בה, הכל יודעים שעברה היא ולא מצוה, וסוף שפורשים הימנה; אבל זו שלשם שמים, אם אינה על תיקונה, אין הכל יודעים בצד הסילוף שבה ומחזיקים בה כבמצוה ואין מרפים ממנה.

דוק ותשכח שעיצומה של מחלוקת אשר פשתה ורבתה בזמן האחרון מאד ולהבותיה אחזה את כל הארץ והגולה, וביותר, במחנה שומרי מצוה – אך ורק במילי דשמיא הוא. מי חולק על מי? – הכל חולקין על הכל! ובמה חולקין? – הכל רצים להעמיד את הדת על תלה והכל חושדים בצד שכנגדם כאילו ח"ו מחללים דת המה ועובדים עבודה שהיא זרה!

מאריה דאברהם, הלא העוון של עבודה זרה וחילול הדת שהכל מתריעים עליו לא עוון הדור הוא! אדרבא, מכל העברים רואים ושומעים על תסיסה הבאה מאליה אצל הרחוקים למיניהם, בכיוון ההתקרבות אל הדת והמסורת. זוהי תופעה גלויה שזה עידן ועידנים לא היתה כמוה בעולם. אלילי הדורות הקודמים עומדים מבויישים, כהניהם היו לצחוק ולשנינה, ועובדיהם אך עבודה של "מלומדה" הם עובדים ועוד מעט ויחפרו כולם עם פסיליהם. לא זוהי חטאת הדור הזה. הניחו להם לאלילים אלה לכהניהם והנצמדים להם – מאליהם יפולו.

אך זו בלבד חטאת הדור היא – השתוללות היצרים ללא רסן. יצרים של קנאה תאוה וכבוד שמושלים בכל מקום ממש ובכל אדם ובכל עבודה שהוא עושה.

אם זהו החטא, מהו התיקון ואיה היא דרך התשובה להשיב רבים מעוון? הווה אומר: ריסון היצרים, הוא תיקון לחטא; הראות אנשי מופת ודוגמא לעיני כל העם, לאמור: ראו אלה ההולכים בדרך אמת כמה צנועים הם בחייהם, כמה מרוסנים הם יצריהם, וכמה נוחים הם ונעימים בכל מעשיהם, דיבוריהם והליכותיהם וכמה גדולה היא אהבתם את כל הבריות! – אך זו בלבד היא דרך התשובה להשיב רבים מעוון בדור הזה!

עתה, הגעו בנפשכם – האם השתלהבות יצר המחלוקת בזמן הזה ובמסיבות של עתה, אפילו היא עטופה באצטלה של מחלוקת לשם שמים – לא שילוח רסן היצר הוא? או האם יצר זה אינו הקשה שביצרים?!

אכן, ניתן תודה ולא נבוש: רוב רובה של מחלוקת מסוג זה, רובה ככולה, לא לשם שמים היא. רתיחת יצרים יש בה. אף זו מעוון [הדור] היא, תוספת השתוללות יצר המחלוקת להשתוללות שאר יצרים.

שאלה ושתי תשובות בצדה

תאמר: "אם כן לא הנחת מקום למחלוקת לשם שמים ולמלחמה נגד עוברי רצונו, ודוד המלך אומר: "הלא משנאיך ה' אשנא ובמתקוממיך אתקוטט וגו'" –

שתי תשובות בדבר: האחת – לא עליהם ולא על כיוצא בהם אמר דוד פסוק זה. משנאי ה' שהיו בימי דוד וכיוצא באלה בשאר דורות, אנשי מעלה היו והעיזו פנים כלפי מעלה. ואילו הללו של עתה, שפלי שפלים הם המתמכרים לתאוות שפלות של חיי רגע בלבד. הללו של עתה זקוקים לרחמים ולהארת פנים כדי להעלותם משפלותם ולא להדיחם ח"ו, על ידי שנאה וקטטה.

והתשובה השניה – אפילו היה מקום גם עתה למלחמה בעוברי רצון ה' ובשנאה ובקטטה – לא זוהי המלחמה הנעשית עתה ולא מצוה יש בה. אין היא עומדת כלל במבחן של מלחמה ומחלוקת לשם שמים שחכמינו הראשונים קבעו סימניה ותחומיה.

מחלוקת שהיא לשם שמים באמת הבאה משנאה של מצוה, כמה סימני היכר יש לה; ואילו זו הממלאת את חלל עולמנו, אין בה אחת מכל הסימנים האלה. אדרבא, ייבחנו הדברים.

איזוהי שנאה של מצוה?

כך שנינו: אדם שהולך בדרך ומזדמנות לפניו שתי מצוות בשני אנשים: אחד שחמורו נופל בדרך ורובץ תחת משאו וצריך לעזור לו בפירוק המשא, השני שמשאו נפל מעל חמורו וצריך לעזור לו להטעין שוב המשא – מצוות הפריקה קודמת משום שיש בה גם צער לחמור. אבל, אם הוא שונא לזה שצריך לעזרתו בטעינה – חייב הוא להטעין תחילה המשא על חמור שונאו קודם שיפרוק המשא מעל חמור אוהבו.

שונא? – והלא כתוב: "לא תשנא את אחיך בלבבך", אלא שהוא שונאו מפני עברות שביד פלוני, ומצוה לשנאותו.

ואף על פי שמצוה לשנאותו, חייב הוא להקדים את שונאו בעשות עמו חסד לפני אוהבו, ואפילו אותו חסד שאוהבו זקוק לו יש לו דין קדימה – וכל כך למה? כדי לכוף את יצרו. שמא תתערב בשנאה זו גם שנאה שאינה של מצוה! (ראה פסחים קיג: ותוספות שם).

רק גדולי עולם כמשה רבינו בשעתו וכדוד המלך בשעתו או סנהדרין שופטת בשעתה, רק הם יכולים לטהר לבם ממחשבה שאינה של מצוה ולצאת חוצץ נגד עוברי רצון ה' גם בפועל ממש; ואילו שאר כל אדם צריכים להביע שנאתם לעוברי רצון ה' רק על ידי מעשים רבים של חסד ורחמים שהוא עושה עמו יותר מעם כל אדם. כפיית יצר זו של הצדיק כלפי הרשע, היא שמכניעה אותו אל הטוב יותר מבמלחמה בפועל שהיתה נעשית בידו.

לידע כל איש בנפשו, כל העוסקים במחלוקת לשם שמים לאלפיהם ולרבבותיהם, אם כך הוא מנהגם באותה מחלוקת שהם מכנים אותה "לשם שמים".

מחלוקת לשם שמים, אינה אלא זו שהיא נעשית בידי חכמים בתוך כותלי בית המדרש על דבר הלכה שאלו ואלו דברי אלקים חיים. ואפילו היא פורצת מעבר לדיון ההלכה גופא – לעולם אינה פורצת מחוץ לכותלי בית המדרש.

קטטה לשם שמים, אינה אלא זו שנעשית בידי יחידי סגולה שבדור בלבד בלי עוזרים ומסייעים שאין לבם צרוף לשמים בלבד. ואילו קטטה שאלפים ורבבות לוקחים בה חלק פעיל – אינה אלא לשם מתן סיפוק ליצר הרע. ועל קטטה כזו וכיוצא בה הורה ר' יוזפא הצדיק, חתנו של ר' יחזקאל לנדוי בעל "הנודע ביהודה": "מוטב להעמיד צלם בהיכל ואל ירבו מחלוקת בישראל".

אף גם זאת. קטטה לשם שמים כשהיא נעשית בידי צדיקי אמת שבדור, נגד רשעים מזידים, אינה נעשית אלא על ענינים העומדים ברומו של עולם ולאחר משאים ומתנים רבים ושמיעה בין אחיהם ולאחר שיקולים ואזהרות הרבה, ואילו כל המחלוקת הנוראה הזו שבימינו, אין בה אחד מכל הסימנים האלה.

לסיכום הדברים

כל מחלוקת הנעשית בהמון, בהתפרצות, בצעקנות, ברדיפות, בזעם, בעלבונות ברבים, בעיתונות וברדיו; כל מחלוקת שיש עמה ירידה לחייו של היריב; כל מחלוקת הבאה על דברים מפוקפקים שלא נתבררה פסלותם וזדונם בפני בית דין של מוסמכים לפי כל הלכות השיפוט; כל מחלוקת הפוסלת ציבורים שלמים מישראל ללא אבחנה בין איש לאיש ובין מעשה למעשה – אין בה כלום לשם שמים, אבל יש בה כל סימני ההיכר של ריב ומדנים אסורים הגורמים חילול השם בלבד ומוסיפים חטא על פשעי הדור.

לכן כולנו יחד נרים קול אחד של תפילה: "השיבנו ה' אליך ונשובה"! המורדים והפושעים בך כעושים מלחמותיך, כולנו יחד צריכים תשובה אחת, שלום ושלום, לרחוק ולקרוב, אמר ה', ורפאתיו!

תוסר הקטגוריא בין תלמידי החכמים

ישכינו יראי ה' שלום באהליהם

יפתחו לבבם באהבה ובחמלה על עוזבי דרך ה' ויקרבום ויורום וידריכום בדרך האמת.

יהיה כל מחנה שומרי תורה מופת ודוגמא לנימוסים טובים לצניעות ושלוה נפשית ולריסון יצרים.

יגנה כל עובד ה' את המחלוקת בכל צורה שהיא וירוממו וינשאו את השלום על הכל; או אז יכירום הכל ויאמרו: זרע ברך ה' המה; ויראו וישמעו רחוקים ויתקרבו, וישוב השלום על כל ישראל בינם לבינם ובינם לבין אביהם שבשמים, ואף הקב"ה יעשה עמנו ועם כל עולמו כהבטחתו – "ונתתי שלום בארץ" – שלום בכל העולם.

הפוסט שלום על ישראל – מאת ר' אליהו כי טוב הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

משמת ר' שמעון…
אתמול שמענו את הבשורה הזו. ר' שמעון שלום האדמו"ר מאמשינוב זכר צדיק לברכה. אף הוא הלך מאתנו ואיננו. אילן גדול זה שבצל פארותיו חסינו, שמפירותיו אכלנו, שמריחו שהיה נודף הימנו למרחוק נהנינו – נגדע מן הארץ ואל מרומים נלקח. הצדיק מאמשינוב אבד ולא ידע איש ישראל את אבדתו…
כי אין האדם יודע באבדה שאבדה ממנו אלא אם תחלה ידע, את גנזיו מה היה בתוכם קודם לכן ומה אבד מהם עתה. ואוצר יקר זה, שהיה טמון בגנזי ישראל בדור עני זה, נחבא היה בתוך כליו, כלי בתוך כלי, ואת ברכותיו, ואת קרני אורו שלח מבין החרכים והסדקים שאינם מפולשים והיה העולם נהנה מברכתו ומאורו ולא היה יודע מהיכן הם באו, או שהיה יודע, כי ממקום אחר הם באים… לא ידע איש ישראל הרבה בהימצאו, עתה הוא אבד ולא נודע מה אבד, מי אבד.
משל למלך שהיה לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות, והיו המחזרים על הפתחים שלא ידעו בטובה בימיהם בחייהם, משבחים את המלך הזה, במאות של פרוטות נחושת – כך נהיה אנחנו בשעה שנבוא עתה לתנות את צדקתו של צדיק זה ולעורר עליו לבבות רדומים מתוך ספור בשבחיו –
ואף על פי כן נשבחנו, למען בנינו נעשה זאת, למען הדור האחרון, יתמי דיתמי, אשר יראו את אלם פיהם של אבותיהם בדברם על ענקי עולם , וילמדו לדעת כי היה היה עולם של ענקים, שלננסים, אפילו פה אין להם לדבר עליו ולא לשון ולא שפתיים לבטא את רחשי לבבם.
פנים מאירים שכל המביט בהם, כמביט בעצם השמים לטוהר, בהדר זקנים לחכמה, בפני אב לרחמים, בלבב אם לחמלה, וכמביט באורים למצוא תושיה והיה כל הרואה אותם טועם טעם של סם חיים הנכנס ובא ומשתפך בכל העצמות ונשכח ממנו כל טעם אחר מן הניתנים שעל פני האדמות – כך ראינו באור פניו.
עינים, שבשבעים שנות בינתם נשמרו מכל דבר רע ולא נישאו עפעפיהן אלא רק לראות בדבר טוב, וכל מה שהעינים הללו ראו בכל ימי חלדם רק בטובה ראו – ככה ראינו וככה ידענו את יפעת עיניו –
אזנים , שמיום שפותחו שמעו רק את קול הדברים מהר חורב, ונתחלחלו ונזדעזעו וזעזעו את כל שאר האברים ולא קלטו לעולם, כל דיבור, מכל אדם, שדיבר בגנות כל דבר או כל אדם, והיה כל הפותח פה לדבר אל האזנים הללו, נעשה גם פיו טהור ולשונו נקיה, מאהבה שאהב כל הבא במחיצתו לאותו צדיק שלא יצטער מ"שמועה רעה" ומרצונו שלא יינתק החבל בין פה המדבר לאזן השומע – ככה הכרנו את אזניו של צדיק זה –
פה מפיק מרגליות מלוטשות ונוצצות קילורין לעינים מרפא לאזנים וסם חיים ללב, פה שכל דבריו עם הבריות מלאים היו ערמה באהבה שאהב את הבריות, שלא תראה קטנותם מול גדלותו, שלא תיראה טיפשותם מול חכמתו, שלא יהיה טופל עליהם חסדו שלא כמידתם עד שלא יוכלו שאתו, שיהיו דבריו נקלטים בהם כאילו מלבם יצאו הדברים ומשכלם, פה שכולו רננה היתה, שהשתתפה כשירת נפש בכל האברים הגידים והעצמות של שומעיו, וגם באזניהם… – כך ראינו וכך ידענו וכך הכרנו את טהור פיו –
רי"ש מ"ם חי"ת אברים ושי"ן סמ"ך ה"א גידים, שהיו כצבא גיבורים מנצחים, להתגבר ולנצח תמיד, מאריה דאברהם תמיד! ביום ובלילה , בעת שלוה ובשעת מצוקה בימי עלומים ובימי זקנה, בהתהלכו בריא ובשכבו על ערש דוי – כל ימי החיים תמיד! תמיד נצחו האברים את את טבע כבדם להיות כגיבורי מלחמה עומדים על משמרתם בזריזות של רגלים ממהרות לרוץ לטובה, וידים פעלתניות ככל פועל טוב בעבודת ה', ושאר האברים כולם תוססים רעננים חיים מלאי תנועה רצוא ושוב עושים כל מעשה טוב. נצחו האברים את העצלתיים, תמיד נצחו ! תמיד נצחו הגידים את טבע שלהבתם להיות כובשים בקרבם את אשם ושלהבתם לשלחם רק לתפקידם, ולרסנם בכל אשר לא כיעודם, ולעולם לא פרצו גבולם, נצחו הדמים את עזוזם ותמיד נצחו – ככה ראינוהו וככה מצאנוהו לגוף קדוש זה.
דוד לדור ישבח את כביר מעשיו, אבותינו ראוהו, ואנחנו הבטנוהו, ולא מצאו בו אבותינו ולא מצאנו בו אנחנו, לא פעם אחת, לא שום דבר אחד של דופי, של רפיון, של הסח הדעת של נפילת המוחין, של זעיר אנפין – פעם אחת לא ראינו – היכן המידה למדוד בה את גדלו ואת עמקו של "אמשינובר רבי" בכליו שלו, רגע אחד, והיכן עוד היריעות שנוכל לפרוס עליהן ולמתוח שם את כל ארכו של חבל המידה הזה, הבא למדוד את גדלו את עמקו של אותו המושג "אמשינובר רבי" כשהוא כפול ומכופל לפי חשבון "ספר היצירה" של "בית אחד בונה בית אחד שני בתים בונים שנים, ושלושה בונים ששה וארבעה בונים עשרים וארבעה"… – עד אין סוף של כפליים המצטברים משבעים שנות גבורה ללא נתוק וללא אבוד החבל באמצע פעם אחת ! – הוא אשר אמרנו קודם, אין אנו באים לספר לבנינו משבחיו של אותו צדיק, אלא להראותם את אלם פינו בשעה שאנו אומרים לבטא בשפתינו את אשר ראינו, והרי גדולים הצדיקים במה שהם מכסים יותר מבמה שהם מגלים!
כל מידה שאתה מוצא אצל אנשים שאינם גדולים, אתה מוצא בה גם צמצום, אדם מותח את מידתו בצד זה, בא הוא לכלל צמצום בצד אחר. מי שמידתו להיות רך כקנה, סופו להתרכך גם במקום שאמרו להיות קשה כארז, וכן בכל שאר מידה אחרת אצל כל אדם. ואולם הצדיקים הגדולים אינם כן, אלא בכל מידה ומידה שהם מודדים עצמם בה ומתלבשים ומתעטפים בה, היא הולמתם ונכנסים בה בכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם שלהם, נכנסים בה כולם ויוצאים בשלום ואין לפניהם לא צמצום ולא הגבלה בשום צד אחר ולא בשום מידה אחרת, ולא עוד, אלא שכל שאר המידות, אפילו אלה שלכאורה נוגדות את מידתם הם, כולן לובשות עוז יתר ובאות על שלמותן ….. בתוך מידתו זו של אותו הצדיק הגדול. כך היא דרכם, וזה לך האות כי צדיק אמת הוא זה. צדיק גדול. צדיק בגדולתו. גדול בצדקותו.
הורה זקן זה, הרבי מאמשינוב זצ"ל, הורה דרך פלאים לנו, ואילו לדידיה, כלל וכלל לא פלאים היו בדרכו אלא בפשטות וטבעיות כאילו לא היתה שום דרך אחרת בעולם אלא זו שלו.
וכך הוא הורה, שאפשר לו לאדם שיעבור כל דרך חייו ושיגיע לכל מקום ולכל דבר שהוא טוב ונכסף. בטוב לב בלבד ובפשטות ובצניעות. ולא יהא אפילו פעם אחת מקצץ או מקצר או מחסר חיסור קל, בכל מאומה שלכאורה צריך הוא להיעשות בכלים אחרים, בכלים ובמידות של פחד, של גבורה, של חזקת היד של דיבור קשה ואפילו בכלים של קטטה ומריבה.
לעולם לא היה מונע עצמו אפילו בעסקי הציבור, מלהיכנס בפרצה דחוקה שאחרים יראו להיכנס שם שמא יאלצו שם לצאת ממידתם, לא היה בורח מן התוכחה, לא ויתר על רצונו, אפילו לא גדר בעדו שיבוא לכלל מריבה וקטטה, אלא שלעולם לא יצא מכליו שלו. טוב לב היה גם בתוכחתו הקשה ועיני הכל רואים. טוב לב היה כשלא רצה לעבור על מידתו ועמד בתוקף על שלו עד שנעשה רצונו, וכל הנכנעים לרצונו ידעו. צנוע ופשוט נשאר בכל עת תמיד, גם כשהכניס ראשו בין הרים גדולים ולקח בידו מושכות ציבור גדולים ועבותים ההולמים רק את בעלי זרוע תורה ולא את הצנועים. טוב-לב הבאה מתוך צניעות אמת ופשטות שאינה מעושה, היא שעטרתו בכל המעשים אשר עשה ולא משה ממנו שעה אחת.
אדם באהלו, ריח טוב היה מריח ונתנדף ממנו כל ריח אחר שאינו טוב, והיה דומה עליו כאילו בא במקום גן עדן. ריח זה של טוב-לב היה, של רצון, של שלום, שלום בין איש לרעהו, שלום בין אדם למקום, שלום בין האיש ובין עצמו…
והתורה אשר למד ואשר לימד, ואשר אמרה על "שלחנו" גם ממנה נדף ריח ניחוח זה של רצון של טוב ואהבה שאינה תלויה בשום דבר.
בימי נדודיו בסערות המלחמה האחרונה, היו לו ימים ושבתות ומועדים הרבה שישב לו על "שלחנו" לו לבדו ואין איש עמו ולא חסר שלחנו את אחת מן "השיחות" של תורה שהיה רגיל לאמרן על "שלחנו" אף כי איש לא שמען, ובשם אביו זצ"ל היה אומרן, ובשם "הרבי הזקן מוורקה" זצ"ל היה משיח ומה "שאפשר" אולי להוסיף היה גומר ובשילוב סוף המאמר בניגון שלו היה משלב ומסיים, לארבעת כתלי המרתף או עליית הגג, שם היה חבוי ויושב שם על יד שלחנו עשוי קרש אחד נתון על חביתו.
טוב עין הוא יבורך. ראוי הוא חלל האויר שבמרתף שישמע את שיחותיו בתורה, וראוי הוא "שלחן" השבת שלו שיאמרו עליו דברי התורה שקיבל מאבותיו ומרבותיו ומה שחננו הקב"ה דעת לו גופא – לא יחסרו המה את שלהם… ראויים הם קהל קדושים הבאים בצל קורתו לשמוע תורה מפיו, כי יתן להם יותר, אלא שאין אדם יכול לתת יותר מכל מה שיש לו. ואת כל מה שיש לו חייב הוא לתת אפילו לחלל הריק שבמרתף ולשלחן על גבי החבית…
משמת רבי שמעון – פסק מה שפסק כי לא הניח כמוהו במידתו כי לא השאירו לנו הדורות הראשונים בעולמו אלא אותו והוא עלה למרום.
ולוואי ותהיינה נשמותינו צרורות בצרור החיים אשר הוא שבק לכל חי.

הפוסט על הרבי רש"ש מאמשינוב / ר' אליהו כי טוב הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב