כביכול טרם שעלה ברצונו הפשוט לברוא העולם, היה הקב"ה בבחינת "צדיק" שהכל בהיר ומואר-באור-אינסוף וידוע לפניו בפשיטות גמורה ואחדותית, נקייה ו'חלקה' לגמרי, וממילא 'עומדת-על-עומדה' בלא שום השתנות (ושנִיוּת) ותנועה, בלא שום העלם, ספק ויחסיות ותהייה, ובלא בחינת 'גוף' המסור למקרים. ו'ביום בהיר אחד', עלה ברצונו יתברך להיות גם "בעל תשובה", כביכול להוריד עצמו מחביון עוזו ומאחדותו הפשוטה, ו'לזרוק עצמו' אל המצב ההפכי, הנעלם, החשוך, היחסי, התוהה ומסתפק ונבוך ומשתנה ונע-ונד, 'מצב גופני' המסור למקרים ו'ישיגוהו משיגי הגוף'!

מה יכול להיות הטעם לכל זה, או מה התועלת במצב החדש הזה? הרי קיימא לן כי "כל הנברא, לכבודו ברא", ומה כבוד שמים עולה מן הירידה – שלא לומר הנפילה – מן השלמות אל המצב היחסי, החסר, הנעלם, הבלתי-מבורר? כידוע יש בדברי הקדמונים כמה וכמה אמירות בזה, ובכללות ארבעה טעמים הם (כנגד שם הוי"ה מלמטה למעלה, כמבואר היטב בספר סוד ה' ליראיו למורי הנ"ל): "אין מלך בלא עם"; "טבע הטוב להיטיב"; "בגין דישתמודעון ליה", ו"נתאוה הקב"ה להיות לו (בית)-דירה בתחתונים (תאוה עולה בית)". הטעם האחרון (-העליון) הוא הפנימי והשורשי מכל הטעמים (שממנו הם משתלשלים, כפי ששם הוי"ה כולו יוצא מנקודת ה-י' שבראשו), כי הוא מתייחס ל'מה שקורה' כביכול בתוך הבורא עצמו, ללא התייחסות לזולת, ויהיו-נא דברינו בגדר ניסיון זהיר לחוש מעט את עניינה של תאוה זו (אף כי מקובל בכתבי חסידות לומר בזה כי "על תאוה אין מקשים קושיות…").

וקודם-כל נאמר כי אין שלמות אמיתית בלא להכיל גם את היפוכה, את החצוי (במשמע של חצי ושל חוץ), וכענין שאמר ר' מאיר בן גבאי בעל ספר עבודת הקדש, שכל האומר שהקב"ה אינו יכול להיות גוף, פוגע בשלמותו הכל-יכולה. ואולם מעבר לזה – הירידה למצב לא מבורר יוצרת ממנה-ובה אפשרות של בחירה חפשית! ה' היודע-כל וקובע-כל, מתגלה בבריאה גם כבוחר (ברא ובחר–ברר שניהם מ"שער" בר, וברא משמעו גם פילס דרך ביער) ומעדיף; העומד נעשה גם 'הולך' (כביטוי המקובל היום בפי העם 'הולך על'), והצדיק הזהיר האוחז ביראה בכדי שלא לפגום את שלמותו, מתגלה בלהט אהבתו-תאוותו, "תאות צדיקים אך טוב", לשמה הוא מסכן-לכאורה את מעמדו, יורד אל ההעלם והקושי בכדי להגיע ל"ארץ נושבת" – למסקנה מיושבת היטב ומיישבת הכל לאחר דרך חתחתים ארוכה (שהיא עצמה מסמנת ומנתבת את הכיוון למטרה), עם כל העונג והתוקף והדבקות ("אומר לדבק טוב הוא") והזיווג הכרוכים בכך.

ברור אפוא שבחירתו החפשית של ה' והעדפתו ללכת בדרך זו ולא אחרת, אינה סותרת את ידיעתו-קביעתו – אדרבה! בחירתו-בריאתו בסופה של הדרך, מרחיבה ומעצימה את הידיעה באין-ערוך (משום כך הבחירה-האוהבת עצמה קרויה בלשון הקדש "ידיעה", כמו "רק אתכם ידעתי", וכן "והאדם ידע"), ואילו הקשיים שבדרך, אינם אלא פילוס דרך לקראת היישוב המענג שבסוף, כ'הווה אמינא' שגם היא תורה בהיותה מובילה אל המסקנה ו'מהדקת' אותה היטב.

אפשר לתאר את "עליית הרצון" אצל ה' לברוא את העולם כ"שבת (- לשון תשובה והתיישבות) שלפני הבריאה", בה הופיע העונג והרצון שבַּשיבה ובהתיישבות הבאים דווקא מתוך תלאות והרפתקאות הדרך (ולקראת סופה, בשעת "רעווא דרעווין", 'הבשיל' הרצון ועמד על מילויו). נמצאנו אומרים (על דרך הכתוב בקהלת): "הכל היה מן השבת, והכל שב אל השבת" – רעיון התשובה והתוקף שבו (כמידת בעלי תשובה שהם "בחילא יתיר" מן הצדיקים כדברי הזוהר), הוא ש'הוליד' וברא את העולם-ההעלם והחטא-החסרון הבלתי-מבורר, על מנת לשוב ולהשיב הכל אל מנוחתו בעונג ותוקף-יתר. [ובלשון 'שובבה' יותר, נרשה לעצמנו לומר שהבריאה היא 'מעשה משובה' של ה' שהרשה לעצמו "ללכת שובב בדרך לבו", בכדי להגיע ל"שובה ונחת" שבתית, משיבת ומשובבת נפש].

והאדם הנברא, יציר כפיו של הא-ל-שבחר להלך ולברוא, מצוּוה "להלך בדרכיו" של ה'-ההולך ובורא ולהזדהות עם בחירותיו (בניגוד לעצת-נחש המפתה-בשקר "להיות כאלקים היודע"-כל שבטרם הבריאה (אשר טוב ורע שוים לפניו ואין טעם לבחור ולהעדיף), וממילא להיות מקביל-נפרד-מתחרה שלו). יתרה מכך: האדם הבוחר-בטוב מבטא ואף מייצג את בחירת ה' שבחר לרדת ולהצטמצם ולהיכנס בתוך עולמו, וביותר באדם שברא בצלמו-הבוחר ובחר בו להנהיג את עולמו. בוחר הוא באדם, אך גם בוחר הוא בתוך האדם, כלומר אפשרות הבחירה הנתונה באדם היא מעין דוגמא של מעלה, וכשם שה' נקל לו לברוא מחדש בכל רגע את עולמו שנתקלקל, כחומר הזה שנשחת ביד היוצר והוא חוזר ויוצר ממנו-ובו כלי משופר ובן-קיימא (ראה ירמיה יח, ובמאמר לצום-גדליה שנה זו), כך האדם שקלקל יכול לבחור-לברוא עצמו מחדש באופן מתוקן ומשוכלל באין-ערוך מתוך הניסיון שצבר מן הכישלון גופו, ובלבד שיאמין כי אמנם בעל בחירה הוא מכח בחירת ה' שבחר בו ובוחר בתוכו, כי כפי שה' לא נואש ממעשי ידיו ואדרבה, כל עיקר הירידה וההעלם לא באו אלא בכדי לממש את עונג ותוקף התשובה שהיא המקור והיא התכלית, כך לאדם אין שום סיבה ליאוש מעצמו בשעת כשלונו אלא לקחת 'אחריות אלקית' על מעשיו ולראות בכישלון עצמו מנוף לבריאה משוכללת ומקוימת באין ערוך, כי מתחילתה כך הייתה הבריאה – ירידה צורך עלייה, העלם לצורך גילוי ויגיעה לשם מנוחה שלמה, מנוחת אהבה ונדבה, שלום ושלוה והשקט ובטח.

נמצא שהתשובה היא 'שבתית' ביסודה, השבת המקדימה היא זו ה'יוצרת' את החטא כ'היכא תימצי' לתשובה ולהשבת הכל לשובה ונחת בשבת-הישועה שבסוף בה יונח לנו בוודאי מעצבנו ורגזנו, ולכן גם עכשו  "אפרים מה לי עוד לעצבים" (הפטרת "שובה ישראל") – הקיבעון האלילי העצבני, התוקע אותך להאמין בחטא כ"יש ודבר בפני עצמו", הוא המעכב ומונע את התשובה הטבעית, שהיא לאמיתו של דבר ה'סיפור' שמאחורי כל העולם הנברא.

"בשובה ונחת – גימטריא תשע"ז – תושעון (תושע – תשע"ו), בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם" (ישעיה ל,טו. וראה שם בהמשך כי הסירוב העצבני לכך הוא המעכב).

נקשור לכל זה את פרשת וילך הנקראת בשנה זו בשבת-שובה, ובה מצות "הקהל את העם האנשים והנשים והטף", האנשים "למען ילמדו" (את פרטי ודקדוקי המצוות) והנשים "למען ישמעו" (את המסר הכללי בבינה-יתירה שבהן), אך "הטף למה באים? – כדי ליתן שכר למביאיהם", כך דרש ר' אלעזר בן עזריה במסכת חגיגה, ועל-כך אמר ר' יהושע לתלמידיו (שבקשו תחילה להימנע מלדווח לו על זו הדרשה מפני כבודו): "מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני?!" ומוסבר במי השילוח: הן זו עיקר מדרגתי שלי שזכיתי לה על-ידי אמי-יולדתי (כדברי רבן יוחנן בן זכאי רבו שהיה מונה שבחו: "אשרי יולדתו") שהיתה מביאה את עריסתי לבית המדרש "בטרם ידע הנער". כי כן ההורים בעצם הזיווג, שאי אפשר שלא יהא בו כוונה לגרמיה [כי "אפילו חסיד שבחסידים (כישי אבי דוד שמת בעטיו של נחש) מכוון להנאת עצמו" (ועל כך אמר דוד "הן בעוון (מלא) חוללתי"], ובכך מכניסים בעל-מודע של התינוק את זוהמת הנחש שהיא הכוונה הנפרדת לגרמיה, ולכן רק הם יכולים לתקן זו הזוהמא בכך שיושיבוהו על ברכי תלמידי חכמים בטרם ידע הנער, ובכך יתקנו את שורש הרע הנעלם ויחזור היושר הראשוני הטבעי, וזה שכרם [ונמצא הקהל כנגד "לא יהיה לך" שבסיני שממנו נעקר יצר הרע מלבות ישראל כדברי רבותינו, ואילו מצות כתבו לכם את השירה שבפרשה, האחרונה בתורה, כנגד דיבור ראשון "אנכי – אנא נפשי כתבית יהבית"].

ונודע כי טנא הוא ראשי תיבות טעמים נקודות אותיות (ובכללן תגין המחוברות בהן), שכנגד סוד דרש ופשט (ועמו הרמז שבתגין), אבל טנא הוא גם טף נשים אנשים, ונמצא הטף כנגד טעמי-תורה שכיסה עתיק יומין (וניתן לומר שעיקר ההקהל לצורך הטף דווקא, שהחווייה העזה של המעמד רשומה בעל-מודע שלו גם אם אינו זוכר במודעותו שום דבר תוכני).

ולענייננו – שורש התשובה הוא אם כן הזדהות והתחברות מחדש אל השורש הטהור הלא-מודע (ולא מעוצב ולא עצבני-מקובע); אל ראשית צמיחתו של אדם מישראל, שמכוחה יכול הוא בנקל לשוב להיברא כל שעה מחדש; אל הנייחא השבתית שביסוד הכל, שממנה ולשמה נברא הכל. מעשה ידי אדם אמנם נאים הם יותר ממעשי שמים כשהם עומדים על גביהם, אך בתנאי שמודעים הם לכך שהבסיס מאת ה' הוא הרוצה בתשובה, והאלקים ברא (ובורא) את האדם ישר. והוא ענין "שלום זכר" שעושים לתינוק בטרם הברית, כלומר לו: קודם-כל תירגע, כי הכל בסדר, 'אוהבים אותך כפי-שהנך ללא תנאי', ומעתה ואילך, ומכח זה, 'קח את עצמך בידים', והחל בעבודה בשמחה ובטוב לבב (מיום הברית, שהיא ראשית "מעשה ידי אדם" הנאים יותר כנ"ל).

הפוסט שבת-תשובה-וילך / ר' עודד כיטוב הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

פרשת דברים נקראת תמיד בתשעת הימים (או ביום תשעה באב עצמו), ובה, בחציה הראשון, בא בארוכה חטא המרגלים (כפי שהוא מופיע בפי משה המוכיח לדור באי הארץ, מה שרומז שהחטא הזה מתגלגל והולך מדור לדור!), הלוא הוא הראשון בחמשה דברים שאירעו את אבותינו בתשעה באב, כנשנה בסוף תענית. הראשון, ובמידה מסוימת גם הגורם, כעניין שאמרו חכמים על "ויבכו העם בלילה ההוא" – אמר הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות! הוא שנאמר באיכה "בכה תבכה בלילה".

[ויושם לב שעל עסק המרגלים עורר משה תשע מידות רחמים (הקרויים בקבלה "ט' תיקונים דזעיר אנפין"), ככתוב (במדבר יד,יח) ה' ארך, אפים, ורב-חסד, נושא עון, ופשע, ונקה-לא-ינקה, פוקד עוון אבות על בנים, על שילשים, ועל רבעים. והם כנגד תשעת ימי אב בו חזרו המרגלים, ואילו י"ג מידות הרחמים הידועות ("י"ג תיקונים דאריך אנפין"), שלימד ה' למשה על עסק עוון העגל שהיה בי"ז בתמוז, הם כנגד י"ג הימים שמאז ועד סוף תמוז [ובין כולם כ"ב יום כנגד כב אותיות שפגמו בהם, שעל-כן נכתבו הקינות שבאיכה באל"ף בי"ת כדברי רז"ל]. כל זאת מורה על הקשר בין עוון העגל (שגם הוא ראש (וגורם) לחמישה דברים שאירעו בי"ז בתמוז, והמבין יבין לכוון חמשה למול חמשה) לעוון המרגלים (כפי שבחורבנות, בקיעת העיר סמוכה ומובילה לחורבן המקדש), אף על פי שהעגל נעשה בשנה ראשונה ליציאת מצרים וחטא המרגלים בשנה שנייה (וכן רגילים חז"ל לערבב של-זה בזה, ואמרו שביום הכפורים נאמר "סלחתי כדברך" על מעשה העגל, הגם שנאמר הלשון הזה במרגלים!). ניתן לראות בשני האירועים הללו כעין שני קטבים של מחלת המאניה-דיפרסיה, כשהתלהבות יתר חולנית מובילה בסופו של דבר לנסיגה דכאונית, חולנית גם היא, והא בהא תליא: העגל נעשה מתוך 'הַיי', ובעקבותיו ה'דַאוּן' שבמרגלים.

ועוד הערה בתוך הערה: כ"ג תמוז, היום האמצעי בי"ג הימים שבתמוז, הוא יום-ההילולא של רבנו הרמ"ק, המסכם הגדול של כל הקבלה הראשונה עד ימיו, ואילו ה' אב, האמצעי בתשעת הימים, הוא יום ההילולא של רבנו האריז"ל, שגילה (באותו דור בו פעל הרמ"ק!) פנים חדשות, 'אישיות' ו'שמחות' באין ערוך (כשהיחס ביניהם, כמסור מפי הרבי ר' בונם מפשיסחא, הוא כיחס בין כלה מיוחסת, לכלה יפהפיה). ניתן לומר אפוא, שהקבלה הראשונה שעניינה – כפילוסופיה היהודית בכלל – טיהור וברור 'מדע האלקות', והרחקה משיבושים אליליים, היא תיקון למעשה העגל, ואילו הקבלה החדשה, הבאה לשמח ולשכלל את היהדות לקראת גאולת הארץ (העולם בכלל), יש בה תיקון לבכייה של חינם ולמאיסה בארץ חמדה. כל זאת למדתי מתורת מורי הר"ר יצחק גינזבורג שליט"א)].

שלוש ושבע – בעממים, בשבועות ובבני איוב

ואולם גם בהמשך הפרשה עניין מרכזי המתקשר היטב לימי בין המצרים. הלוא הוא האזהרה המשולשת (המופיעה רק בפרשתנו!) מלפגוע באדום, מואב ועמון, ומלרשת את ארצם. וזאת בניגוד בולט לארץ שבעת עממי כנען שעומדים ישראל לנחול את ארצם (וכבר החלו בכך בהורשת סיחון ועוג המסופרת בסוף הפרשה). היחס הזה שבין שלש מנוּעוֹת לשבע מותרות, הוא כמובן היחס שבין "תלת דפורענותא", של ימי בין המצרים, ל"שב דנחמתא" הבאים מיד אחריהן.

כידוע, היחס בין השלש והשבע הוא לעולם היחס בין הראש והגוף, או בין ה"מוחין" (- חכמה בינה ודעת-אשר היא הפנמת הכתר, העל-מודע, לתוך המודעות) ל"מידות", מידות הלב (חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד ומלכות, שמקבילותיהן בנפש אהבה יראה רחמים ביטחון תמימות אִימוּת ושפלות, ואכמ"ל). לענייננו ניתן לומר שעם ישראל נודע בגויים כמצוין במידותיו, ולכן יכול הוא לכבוש את ארץ שבעת עממין המקולקלין במידותיהם, אך כל-עוד לא השלים את המוחין שלו (ולכן גם אינו לגמרי-בטוח בצדקו ואמתו), ישנה עדיין עמידה ל"מוחין דקליפה" (מואב-עמון כנגד אבא-אמא, חכמה ובינה, ואדום כנגד הכתר-הדעת).

במוחין יש ריבוי אור וריכוז גבוה של אנרגיה, ומשום כך דווקא שם עלולה להיווצר "שבירת כלים" וחורבן, כדוגמת מתח גבוה מדאי השורף את החוטים שאינם מספיקים לו (או גמישים-דיים). זהו גם הקשר בין אור וארור. המידות, יחסית למוחין, הם כלים ויישומים, ו"בהסתלקות האורות מתחזקים הכלים" ונבנים. וכמובן, שלעתיד לבוא כשיושלמו המוחין דקדושה וננחל גם את אדום עמון ומואב, הלא הם (כדברי רז"ל) קיני קנזי וקדמוני שמכלל עשר האומות שהובטחו לאברהם בברית בין הבתרים, תגדל באין-ערוך מעלת שלשת השבועות על שבעת השבועות [ואילו כרגע אורם גנוז בשלשת השבועות הבאות לאחר השבע, הלוא הן כ"ב הימים שלמן ראש השנה ועד שמיני עצרת, וכדאיתא בספרים].

זה מביא אותנו להופעה נוספת של שלוש ושבע הקשורה לשבירה ופורענות. הכוונה לשלש בנותיו של איוב ושבעת בניו, שמתו כולם ביום אחד. אף על פי שצדיק גמור הוא איוב, הרי ניכר בו שהיה חושש מעוון בניו ובנותיו, ככתוב (איוב א,ד-ה): "והלכו בניו ועשו משתה בית-איש יומו, ושלחו וקראו לשלשת אחיותיהם לאכול ולשתות עמהם, ויהי כי הקיפו ימי המשתה, וישלח איוב ויקדשם, והשכים בבקר והעלה עולות מספר כולם, כי אמר איוב: אולי חטאו בני וברכו אלקים בלבבם, ככה יעשה איוב כל הימים". ואכן מיתת הבנים והבנות אירעה תוך כדי המשתה שבבית האח הבכור, שבאה רוח גדולה ומוטטה עליהם את הבית (שם שם יט).

והנה לאחר כל הדיבורים שבינו לבין רעיו, ובסופו גילוי השכינה שהניח את דעתו, נאמר: וה' שב את שבות איוב… ויוסף ה' את כל אשר לאיוב, למשנה… וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו, ויהי לו ארבעה עשר אלף צאן, וששת אלפים גמלים, ואלף צמד בקר ואלף אתונות. ויהי לו שבענה בנים ושלש בנות. שם האחת ימימה, ושם השנית קציעה ושם השלישית קרן-הפּוך. ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ, ויתן להם אביהם נחלה בתוך אחיהם". כל ממונו הוכפל (וגם מספר שניו התארך), שבעת בנים נולדו לו תחת שבעת הראשונים שמתו, ושלש בנות תחת הראשונות, ואולם בבנות יש חידוש (שאפשר לראות אותו כ"כפל באיכות") שלא נמצאו יפות כמותן בכל הארץ, ומלבד שמפרש הכתוב את שמותיהן, מציין כי ניתנה להם נחלה בתוך אחיהם.

מה יש להבין מכל זה? האחיות-השלש הם כאן המוחין (- "אמור לחכמה אחותי את"), ולפני האסון לא היתה להן נחלה, ונמצאו כפופות וטפלות לאחיהן המייצגים את שבע המידות (- הספירות הקרויות, כנודע, גם "ימים", כנגד שבעת ימי הבנין). זהו בדיוק החטא שממנו חשש איוב, שהמידות 'הנמיכו' והורידו את המוחין לרמתם, להיות מוחין המשרתים את המידות ואת ישותן העלולה להיות נפרדת ומנותקת מחיבור לאלקות (-"וברכו אלקים בלבבם"), ומכאן השורש להתמוטטות ולשבירה. התיקון הוא לתת מקום ונחלה עצמאית למוחין שיהיו "מוחין בעצם" אשר אין כערכן וכיופיין בכל הארץ, וממילא הם ייטיבו גם את המדות; ייבנה המקדש אורו-של-עולם, וממנו תצא תורה ותיקון-אמת לשבע ושבעים אומות, אז יהפוך ה' אל כל העמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. אמן כו יהי רצון במהרה בימינו.

הפוסט לפרשת דברים / ר' עודד כיטוב הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

משה ועמו לעולם לא יפרדו.

מאז נעשה משה רועה לישראל, קשר עמם קשר אל אהבה שלא תימוט לעולם. לא זז מהם יום אחד מלבד שלוש פעמים של ארבעים יום וארבעים לילה שעשה בהר, לא למענו כי אם למענם בלבד. ארבעים יום הראשונים – לקבל עבורם לוחות הברית; ארבעים יום השניים – לרצות על עוונם, עוון העגל; והשלישיים – להביא להם לוחות שניים עם בשורת 'סלחתי'.

לא זז משה מחבב את עמו תמיד, בלכתם עמו ועם ה' בעקמומית כמו בלכתם ביושר. הלכו ביושר – חיבבם; הלכו בעקמומיות – ריחמם יותר – אוי לבנים רחומים שמונעים טובה מעצמם! ונתן נפשו עליהם עד שמילא חסרונם. לא עלה על דעתו של משה שייפרד מעמו קודם שיביאם לגבול נחלתם ויניח להם מכל אויביהם מסביב וישבו בטח ואז יבנה להם בית הבחירה שיהיה קיים לעד; –

עד שנגזרה הגזרה עליו ועל אהרן אחיו: 'לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם' (במדבר כ).

התחנן משה להעביר מעליו את רוע הגזרה, ויתעבר ה' בו למען עמו ולא שמע אליו, ויאמר ה' אליו: 'רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה' (דברים ג) – טובת עמך היא זו, טובת בני דורך שהוצאתם ממצרים, ובמדבר הזה תמו ונשארו קבורים כאן – טובתם היא שתישאר עמם גם אתה עד אשר יפקוד ה' אותך להחיותך עוד בתחייה על פני האדמה – או אז יחיו ויעלו גם המה – 'עלה אל העברים הזה, הר נבו וגו' ומות בהר אשר אתה עולה שמה, והאסף אל עמך (דברים לב) וגו'. הנאהבים והנעימים, דין הוא אשר בחייהם ובמותם לא יפרדו – – –

שמע משה כך, השלים עם הגזרה. מאותה שעה ידע משה כי ימות במדבר ובאיזה יום ימות. הרי ישלים הקב"ה שנותיו מיום ליום. וגם לא יעכב את בואם לארץ עוד שנה תמימה. ביום ז' באדר נולד – ביום ז' באדר שנה זו יאסף אל עמיו; –

והדור הזה החדש, דור באי הארץ, מה יהא עליהם? – מהם ייפרד ויאמר להם דברים, דברי פרדה. הוא גופו יישאר כאן אבל דברים שלו ילכו עמם בכל אשר ילכו וילוו אותם תמיד בכל עת ובכל מקום – – –

שלושים וששה יום מלאים כנגד שלושים וששה יום חסרים

אילו ניתנו למשה עוד שלושים וששה ימי חיים עלי אדמות והיה קיים עד יום ארבעה עשר בניסן באותה שנה, היה ממלא ארבעים שנות הנהגה מיום אל יום; כיוון שבא יומו ליפטר מן העולם בז' באדר, חסרו לו שלושים וששה יום מלהיות נוהג בעמו ארבעים שנה מלאות, עשרים ושנים יום מחודש אדר ועוד ארבעה עשר מניסן; –

אותם שלושים וששה יום שחסרו לו, מילא אותם בשלושים וששה ימיו האחרונים, בימים שבין ראשון בשבט עד ז' באדר. ימים אלה עשאם מלאים וגדושים כאילו כפולים היו אותם הימים. הקהיל את כל ישראל למגדול ועד קטון; המסווה שהיה על פניו מאז קרן עור פניו וכל ישראל יראו מגשת אליו, הסיר מעל פניו, עתה יראוהו כל ישראל בזיוו ובקרני הודו. קרא להם ונגשו אליו ודיבר לפניהם את כל הדברים שבספר זה, ספר משנה תורה. שינן להם מצוות שלימדם כל ארבעים שנה וחידש להם דברים מה שלא לימדם עדיין. הזכיר להם מעשה אבותיהם שגרמו תלאות והזהיר הבנים מלהיכשל עוד. הרבה להם תוכחות ומוסר ואזהרות רבות מלהינקש בתועבות הגויים וכרת עם כולם ברית שנייה בערבות מואב שלא תופר עוד, ונתן להם ברכות – 'אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך' (דברים כח), וקללות מאה חסר שתים – 'אם לא תשמע' וגו'. לאחר מכן – 'וילך משה' (לא) מאיש לאיש ומאוהל לאוהל שיראהו כל אחד מהם בגילוי פנים ויתברך כל אחד מברכת פיו וייפרד מכל אחד לחוד. ולבסוף אמר להם שירת 'האזינו' שקיפל בה מאורעות כל הדורות למן הדור הראשון ועד הדור האחרון, וגמר ב'וזאת הברכה אשר ברך משה' (לג) – לכל שבטי ישראל, שבט ושבט כברכתו. את הכול עשה בשלושים וששה ימים האחרונים. ביום שבת החל, שראש חודש שבט באותה שנה חל בשבת; ובשבת של השביעי באדר כילה – שש שבתות וביניהן שלושים ימי חול שנעשו כולם קודש קודשים, הכול בגילוי פנים (בלי מסווה) ובמורא גדול כעין המורא בגילוי שכינה ובחלחלה גדולה שחל ורעד כל העם על כל יום שהלך, וקרב יום מותו של רבם ואביהם ולא יראוהו עוד – – –

ולא עם דורו לבדו דיבר משה דבריו, כי את אשר היה עמו עומד אז לפניו ולפני ה' אלקיו ואת אשר לא היה שם עמו אז – עם כל הדורות. עם שומעי לקחו ואמריו וקוראים בתורתו, שבכל דור ודור; וכשם שקולו של משה באותם שלושים וששה ימי הפרדה היה נשמע וחודר לתוך לבם וכל עצמותיהם של שומעיו הראשונים והיה הולך וחזק מיום אל יום והיו חרדים מלאבד הגה אחד שיצא מפיו, כי 'אלה הם דברי משה האחרונים!' – כך בת קולו של משה מאז, עדיין מהדהדת באזנינו גם עתה היום, בכל שעה שאנו קוראים, לומדים ועוסקים בספר זה, ספר דברים, ספר משנה תורה – רבינו משה מדבר עם דורו ועם דורנו – אלה דברי משה האחרונים שהוא מדבר עמנו – ולא נחרד?!

כך, בחרדה זו, אנו פותחים אזננו וכל עצמותינו תשמענה אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל – קול גדול ולא יסף עוד עד עת קץ.

הפוסט ימי משה האחרונים / מספר הפרשיות – דברים הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

א – קרא עלי מועד

חדש מנחם-אב הרי הוא, כשמו, מוכן ועומד לנחמה גמורה, נחמה בכפליים. בו מתנחם הקב"ה על הרעה אשר מצאה את עמו ומעורר רחמים עליהם כרחם אב על בנים, ובת קול מפוצצת ואומרת: אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי, מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם (ראו ברכות ג). ואף הוא הופך אבלם לששון ומנחמם מיגונם – "ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה'… והיתה נפשם כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה עוד" (ירמיה לא).

שכך דרשו חכמים אחרונים: "ושמחתים – מיגונם", מתוקף היגון דווקא באה השמחה, וממנו גופו מתגלים התנחומים, כדרך שלמד רבי עקיבא לחבריו בשעה שראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, שכן "מפי עליון לא תצא הרעות" – ואם אתה מוצא יגון בעולם, אינו אלא משורש שמחה שהוגתה ממסילתה ולא נקלטה כהלכה מצד חיסרון המקבלים, ונשתברו הכלים וערבה כל שמחה. "יום המוכן לפורענות" הריהו בשרשו יום מוכן לפירעון שכר טוב מעין עולם הבא, ויום האיד ראוי מעיקרו להיות יום מועד, אין הדבר תלוי אלא במקבלים והכנת לבם.

כפל-פנים זה שבחודש אב נעוץ כבר בראשו של החודש, כפי שעולה מדברי רבותינו בסוף מסכת תענית. שכך אמרו שם: מגלגלין חובה ליום חייב – כשחרב הבית בראשונה ובשנייה, יום תשעה באב היה, ואותו היום נגזרה גזרה על אבותינו במדבר שלא ייכנסו לארץ. ועל כך שאלו: הרי בכ"ט בסיון נשלחו המרגלים, צא וחשוב יומיים של סיון, כ"ט של תמוז ותשעה של אב, הרי שלא נשלמו ארבעים יום אלא בסוף תשעה באב ולא בכו אלא בליל עשירי בו ואתה אומר תשיעי בו ?!, והשיבו: תמוז של אותה שנה עיברוהו, ולא קדשוהו לחודש אב בזמנו אלא למחר נתקדש, ועל כך נאמר: "קרא עלי מועד לשבור בחורי". הרי שכל השבר והאסון של דורות, מיוחס לאותו איחור בקביעות החדש, שאלמלי עמדנו הכן לקדשו בזמנו כהלכה, הרי אנו "קוראים את המקרים", הזמן מסור בידינו והשעה משחקת לנו לקלוט את כל טובו של החודש, ויום חזרת המרגלים היה הוא גופו יום הזינוק אל הארץ בגבורה של קדושה וכיבוש ההר הטוב הזה והלבנון. כיוון שנתרשלנו וסמכנו על החודש שיתקדש מאליו, ביום שלושים ואחד של תמוז בידי שמים, שכן הלכה: בזמנו מקדשין אותו, שלא בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים – הרי אנו מסורים למקרים, "קרא ה' לחרב קרא ה' לרעב" ואין אתנו יודע על מה ולמה, כי רפיון הידים שהחל בגדולים הממונים על קידוש החדש – גורר בהמשכו את כל העם לבכייה של חינם שממנה בכייה לדורות. שכן כל תשועת ישראל פותחת במצוות קידוש החודש בזמנו, וכל החודשים המתקדשים בזמנם מאירים לנו פנים ויש בהם מועדות, והיפוך הדבר בחודשים שאינם מתקדשים בזמנם – מלבד אדר שכל עניינו "זכייה בגורל" אשר "מה' כל משפטו" ומתוך שינה ופסיביות דווקא נתהפך לנו היגון הצפוי לשמחה, ומלבד אב של אותה שנה שנהפך לאבל מחולנו.

נמצינו למדים: יום ראשון של אב, שבו ה"יארצייט" היחיד המפורש בתורה, יום פטירת אהרן הכהן הגדול (הממונה על קידוש החדש), כאמור בסדר מסעי, הנקרא בתורה לעולם בשבת הסמוכה לר"ח אב, הוא שורש לאבל הכללי של העם על חרבן הבית וביטול כהונה – אכן הוא גם הוא שורש לחידוש כהונה ובניין הבית, שכן קיימא לן: הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש ומסתמא הוא גופו יום לידתו של אהרן. ובידנו תלוי הדבר אם לטוב אם למוטב, אם לאורה אם למארה ח"ו, אם "להקרות" את המקרים בהחלצות לבניין כמצווה עלינו או להימסר חלילה למקרים בהתרשלות המסתמכת על מקדש היורד מן השמים באש – הרומזת, כידוע בכל מקום, לדינים קשים ומלחמות עקובות מדם "כי באש ה' נשפט". הזיכוך שבמעשה ידיים דווקא הוא המזכה ל"אחישנה", ואילו המונע עצמו מן הזיכוך שבמעשה, ודי לו בגאולה "בעתה", הריהו מרחיק בידיים את הקץ לעידן ועידנים ופלג עידן.

על פי האמור, נוכל לטעום טעם חדש במה שסיפרו לנו חכמים במסכת מגילה, שרבנו הקדוש ביקש לבטל תשעה באב כאשר חל בשבת ונדחה לעשירי – כי אכן, אלמלי היו מלכתחילה מתגלגלים הדברים בעשירי בו – לא היו מתגלגלים לרעה אלא לטובה, וכשחל תשעה באב – בשבת והעלה רבי על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו (שעת בנין המקדש), כמו ששנה במשנתו (סוף תענית), האיר לו לרבנו הקדוש אור הבנין הצפוי לחודש זה וביקש להפוך האיד לששון ולשמחה, ואעפ"י שלא הודו לו חכמים בשעתם, הנה בכל שנה כזו מתעורר בעולם מחדש רצונו של רבנו הקדוש, עד שיגבר ויפרוץ בעולם.

ב – חודש מוכן לבניין

ענין זה של חג הבניין המוכן ועומד לחודש אב, כמדומה שאינו צריך לפנים, שכן הוא יוצא ועולה מתוך היפוכו – מן החורבן. וכמו שנתבאר עד הנה. ואעפ"י כן לא נמנע מלעשות לו סמוכין מכמה וכמה צדדים.

א שמו של החדש, אב (לשון צמיחה, כמו אִבי הנחל) מתקשר אל אביב. חודש ניסן "בוקרן של ישראל" וראשית צמיחת גאולתם, שבו האביב עדיין "צעיר" – מגיע לידי "בשלותו" ובגרותו באב. כשם שהפֵּרות המנצים באביב מבשילים באב, כך גאולתם של ישראל, שהחלה בניסן מבשילה בבנין המקדש בחודש אב.

ב מזלו של החדש, אריה, כשם שהוא נדרש על נבוכדנצר המחריב – "עלה ארי מסובכו", כך הוא נדרש על בניין המקדש שצורתו כארי, רחב מלפניו וקצר מאחוריו כידוע בדרז"ל, ועל המזבח הקרוי אריאל. הבניין כמו החורבן צריך לגבורת מלך, וכל ישראל בני מלכים הם – כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו.

ג בשבת חזון, נאמר בכתבי חסידות, יש כוח בכל אישי ישראל לחזות בבהירות את הבניין שמעבר לחורבן, מי שרב-גובריה לשאת את החזות-הקשה שבחרבן, אף הוא ראוי לחזות "ככל החזיון הזה" חזון המקדש (כאמור בדברי נתן אל דוד – שמואל ב' ז'). והלא זה עיקר חזון ישעיהו שפתח בחורבן וסיים בנחמה של בנין, שכן – כל המתאבל באמת על המקדש זוכה ורואה בבניינו.

ד לידת משיח בתשעה באב כידוע במדרשות, שעל כן קרוי הוא מועד, מוסבת כמדומה על בחינת "בונה המקדש", שהיא תכלית פעולתו, כדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים. עיקר לידת משיח בליל פסח, ואולם סוף עניינו ו"בשלותו" בליל תשעה באב (שחל לעולם ביום שחל בו ליל הפסח).

ג – חמשה עשר באב

ואולם עיקר היום בחודש המיועד לבניין המקדש הרי הוא יום חמשה עשר בו, שיאו של החדש, שבו "סיהרא באשלמותא" יום שביעי לאבלות החורבן מתשעה באב, שיהפוך הוא גופו לראשון בשבעת ימי המשתה. דבר זה לעניות דעתנו עולה בברור מן המשנה בסוף תענית.

כך שנינו שם: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים וכו', וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. "ביום חתונתו" – זה מתן תורה, ו"ביום שמחת לבו" – זה בניין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו, עד כאן.

ניכר מיד לכל מעיין, שהמשנה באה לסמוך שני הימים הללו על הפסוק בשיר השירים, ואכן כך פירשו המפרשים "יום חתונתו – זה מתן תורה" – כלפי יום הכיפורים שבו ניתנו לוחות אחרונות. ואולם היכן רמוז ט"ו באב ב"יום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש"? וכי היכן שמענו כי ט"ו באב יום בניין המקדש הוא? הלא בית ראשון בתשרי נחנך ובית שני באדר והמשכן בניסן? בדבר זה נתקשו המפרשים, עד שנדחקו מקצתם לומר שאף "יום שמחת לבו" מכוון על יום הכפורים שבו נתחנך בית ראשון בימי שלמה. ומהם שאמרו כי כלפי החינוך שבימי עזרא נאמרו הדברים. שאע"פ שנחנך בית שני בימי זרובבל בשלישי באדר, מצינו שלאחר כמה שנים בא עזרא לירושלים בראשון לאב וברביעי בו "הקריב עולות לאלקי ישראל פרים שנים עשר על כל ישראל" וגו' – וקרוב לומר כי עשו דוגמא לחנוכת המשכן בנשיא אחד ליום, נמצאת החנוכה בט"ו באב (שושנים לדוד).

ואולם נראה כי עוד דברים בגו, כי הנה בגמרא אמרו שביום הזה הותר שבט בנימין לבוא בקהל, ומקרא כתוב בסוף ספר שופטים שהיה זה ב"יום חג ה' בשילה מימים ימימה" אשר בו "יצאו בנות שילה לחול במחולות" ומהן חטפו להם בני בנימין. מה טיבו של חג ה' זה שבשילה מימים ימימה? – קרוב מאוד לומר כי היה זה יום בניין שילה בסוף י"ד שנה של כיבוש וחלוקה כאמור ביהושע (יח, וראה בזבחים קיח,ב), שכן מסתבר ששנות הכיבוש נמנות מיום שבו "תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם" כאמור בסדר אלה הדברים, שבו החלו בכיבוש סיחון ועוג, והיינו "יום שפסקו בו מתי מדבר", שלפי מסורת חכמים הריהו יום ט"ו באב, כי עליהם היתה הגזירה "לבלתי בא אל הארץ". נמצא בו ביום כעבור שבע שנים תמו שנות הכיבוש, וכעבור י"ד שנה תמו שנות החלוקה, ובו ביום הוקמה שילה. ונראה עוד, כי בו ביום האיר הקב"ה את עיניהם ודרשו "זה הדבר" – "דבר זה (=שלא תהא בת יורשת נחלה רשאית לינשא לבן שבט אחר) – לא יהא נוהג אלא בדור זה" – היינו בדור הכיבוש וההתנחלות ומפני עגמת נפש (כענין "פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו"), אבל משעה שכל שבט יושב בחלקו ומשכן שילה בתווך מאחדם – הותרו שבטים לבוא זה בזה. נמצאו שלשת הדברים שייחסו חכמים ליום הזה – פסקו מתי מדבר, הותרו שבטים והותר שבט בנימין – אחוזים ותלויים זה בזה ובניין שילה כעין ציר מרכזי להם.

והנה לא מצאנו חג לדורות ביום בניין מקדש ראשון ושני ולא על בניין המשכן, אלא בבניין שילה. ומתוך כך נראה כי הבינו והרגישו ביום זה דווקא שהוא המוכן ועומד מששת ימי בראשית לשכינת הכבוד בשלמות, ובו עתיד להיות בניין בית המקדש שייבנה במהרה בימינו. כי אכן יש בו במשכן שילה צירוף שלם של אהל ובית, משכן ומקדש – בית של אבנים ועליו יריעות המשכן שעשה משה (ראו במשנה וגמרא סוף זבחים). בית של אבנים מורה על קביעות מקום, "מנוחה", ואילו גג של יריעות מורה על מחיצה שאינה חוצצת בין עליונים לתחתונים, כעין חופת חתנים, "כי על כל כבוד חופה", אלא שנתברר שאין מקומה בחלק יוסף אלא בירושלים. ולעתיד נכללת שילה בירושלים, ה"מנוחה" בתוך ה"נחלה" (וכמאן דאמר בספרי "זו וזו ירושלים"), שעל כן נגנז המשכן (=היריעות) שעשה משה – להשתמש בו לעתיד בבניין שלם – צירוף בחינת משה (בגימטריא שילה) ובחינת דוד, וכדאיתא בספרים כי משיח, גופו משל דוד וראשו משל משה.

הבית שזוכה לו השכינה ביום הזה, "בית חתנות" בין ישראל ואביהם שבשמים, מקרין מאורו לכל מקומות ישראל, ואין לך איש בישראל שאינו מוצא לו ביום הזה את ביתו – זו אשתו, כדברי התנא: "כל מי שאין לו אשה נפנה לשם". הניכור שבין איש לאיש משפחה למשפחה ושבט לשבט, מתפנה ועובר מן העולם. "הכל יוצאין בכלי לבן שאולין" וסרו כל המחיצות, וכל הלבבות מנוקין בצדק ומטוהרים מכל פגם של תאוה רעה, שאין נותנין עיניהם ביופי אלא הכל לשם שמים מתכוונים ואין בלבם אלא אחד – אחדות וקריבות של אהבה ואחוה ושלום ורעות. נמצא גדול מה שנאמר בט"ו באב ממה שנאמר ביום הכיפורים. שביום הכעפורים נכנס הכהן לבדו החדרה בבגדי לבן והכל אסורים בזיווגין, ואילו בט"ו באב כבר פרצה האהבה החוצה והכל נעשים ככהן גדול ורואים בעיניהם חיבתם לפני המקום ככרובים המעורים זה בזה.

ואנו בדור אחרון – דור שכולו זרות במקום קריבות, ניכור במקום הכרה, איבה תחת אהבה, ופירוד תחת חיבור, ובאחת: צרמוניה במקום הרמוניה, – עד מתי לא נבין ונשכיל כי שורש אחד לכל הפגעים – ביטול עבודת בית אלקינו, והזנחת מקום הייחוד העליון! האם באמת ובתמים סבורים אנו לזכות לבית כאשר הבית הזה חרב ?!

ד – יום ביטול פרוזדאות

יום חמישה עשר באב, אף הוא יום ביטול פרוזדאות (משמרות ומחסומים) שהושיב ירבעם בן נבט להרחיק ישראל מלעלות למקדש שבירושלים. הושע בן אלה האחרון למלכי ישראל הוא שביטלן ואמר: כל הרוצה לעלות יעלה. ולמה גלו ישראל בימיו דוקא? אמרו במדרש: לפי שעד הנה היו כשוגגין על הדבר, כיון שניתנה רשות לעלות ואעפ"כ לא עלו, הרי הן כמזידין.

ולמה אם כן נקבע חג ביום הזה על ביטול הפרוזדאות? – ניתן לומר בדרך אפשר שיש בה מוסר השכל לדורנו: ביטול המחסום הפיזי חושף, אכן, את המחסום הנפשי, הפנימי, החמור יותר, ועלול לשעה להביא לידי קטרוג חמור. ואולם לטווח ארוך, לדורות מאירה דווקא האמת לאמתה – ביטול המחסום הפיזי מוביל לביטול המעכוב הנפשי, שכן מניין נובע זה האחרון אם לא מרוב שנים של מניעה פיזית?

גם בדורנו חשו רבים וכן שלמים כי דווקא התשועות שקרבונו אל מקום השכינה מגלות על בקיעי הנפשות וריחוקן העצום מן הקודש – ומצבנו העגום בשנים האחרונות לכאורה מחזק תחושה זו. מהו המוצא ומהי התרופה? – לאור האמור: דווקא האחיזה במה שיש, תגובה פשוטה לעובדה הפשוטה שניתן לנו לעלות בהר ברגלינו גם אם לבנו בל עמנו. התמדה עיקשת בכך, אי אפשר שלא תוביל אותנו לחידוש הזיקה הנפשית שממנה תוצאות מנופות לבניין שלם. "החיצוניות", כידוע, מעוררת את הפנימיות הן לחיוב והן לשלילה, והמתנכר בגופו מחזק את הניכור שבנפשו עד כדי גלות שלימה ח"ו.

ה – קרבן עצים

שנו רבותינו: כשעלו בני הגולה (=מבבל בימי עזרא), לא מצאו עצים בלשכה, עמדו אלו משפחות והתנדבו משלהם. התנו נביאים שביניהם, שאפילו לשכה מלאה עצים, יהיו אלו מתנדבים משלהם (לדורות), שנאמר (נחמיה י): והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים הלויים והעם להביא לבית אלקינו ככתוב בתורה (תענית כח). ותשעה זמנים קבועים היו בשנה לאותן משפחות להביא קרבנם בשמחה ובעסק גדול והיו עושים יום טוב.

ועיקרה של שמחה זו בחודש אב היתה, שבו חמשה מתוך תשעת הימים הקבועים לאותה נדבה. וכמו ששנינו במשנה (תענית ד' ה): בחמשה באב – בני פרעוש בן יהודה; בשבעה בו – בני יונדב בן רכב; בעשרה בו – בני סנאה בן בנימין; בחמשה עשר בו – בני זתוא בן יהודה ועמהם כהנים ולוים וכל מי שטעה משבטו ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות; בעשרים בו – בני פחת מואב בן יהודה.

וביום חמשה עשר באב גדלה חגיגה זו ביותר מפני שני דברים: האחד – שהוא יום נדבה למשפחות רבות, כהנים לויים וישראלים. משמע, הכל מסוגלים בו למצוא מקום בלבם לנדבה זו; והשני – שהוא היום שבו פסקו לכרות העצים למערכה. שאין כשרים למזבח אלא עצים יבשים שאינם מתולעים, ומסיוון ואילך תשש כוחה של חמה ואינה ממהרת ליבש העצים הכרותים עד שנכנסת בהם התולעת ונפסלים לגבי מזבח. וכן אמרו בירושלמי (תענית פ"ד): חמשה עשר באב – בו זמן קיצה יפה לעצים, שכל עצים הנקצצים בו אינם עושים מאכולת (=כינה).

יום ט"ו באב הריהו אפוא – כיום ט"ו בשבט שלעומתו בשנה – יום מעבר. יום השיא של הקיץ שבו מתחילים להריח ריחו של החורף הקרב, וחלילה להניח לאורו וחומו של הקיץ לדעוך לאטו עד שיקפוץ עלינו החורף בפתאום, אלא מתוך תוקף הקיץ יש לנו להכין לחמנו לאגור מאכלנו בטרם יבואו ימים אשר אין בהם חפץ. "מכאן ואילך המוסיף – יוסיף, ושאינו מוסיף – יאסף" (תענית לא). ולעניננו – כל יחיד ה"מתעצם" עם ענין המקדש בעתות מצוקה ו"יובש", זוכה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות להיות אש התמיד שלמזבח נשענת עליו ולא תכבה בו כל הלילה עד הבקר, – עד שתרד האש מן השמים בגילוי פנים, לעומתה של האש הקטנה שהביא ההדיוט כפי כוחו. שאם יתאחר בנדבתו עד שתאחז בה התולעת, אפשר ח"ו שתקדימנו אש של גבוה "אש אוכלה אש" ותאכל אותו ואת אשו הזרה.

ודי בזה למבין.

הפוסט המִּקדש בשנה – חודש אב / ר' עודד כיטוב הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

שם בפשיסחא היו לומדים בצוותא ליראה את ה' ולאהבה אותו בכל לב ונפש. אולם כיצד לירוא והאיך לאהוב? דבר זה לא היו לומדים זה מזה, אלא כל אחד לומד מעצמו. אפילו מרבם לא היו לומדים דבר זה, לראות איככה יעבוד הוא את האלוקים, באיזה מעשים ובאלו דרכים, על מנת שיעשו גם הם כמוהו. שלא היה דבר פסול בעיניהם כמו החיקוי, כמו הנטייה 'לעשות כמוהו'. על כגון זה היו דורשים את האזהרה שנאמרה במעשי הקטורת: 'איש אשר יעשה כמוה – ונכרת'… כל אדם מתחיל מבראשית, כל אחד כובש לו נתיב חדש. וכל נתיב מתפתל בהר תלול. וכל הר מתנשא על פני תהומות… כלום יוכל אדם לצעוד בעקבות רעהו בלי שיכוון הוא עצמו צעדיו יפה יפה?… אכן, חכמה רבה ועצה עמוקה ניתנה שם בלבו של כל אחד ואחד שיהא יודע להלך, אולם כל אחד בדרכו היה הולך; זה בחשאי ובלחש וזה בקולי קולות; זה נותן חילו בתורה וזה נפשו בוערת בתפילה; זה מרבה פעלים בגמילת חסדים וזה מפליא לעשות בשאר מצוות; זה מעיינותיו נפוצים החוצה וזה חכמתו כבושה בתוכו פנימה; הכול לפי מה שהוא אדם, הכול לפי מה שהוא הזמן וכו'.

וכך הורה אותו זקן תמים בחכמה, הרבי ר' בונם: במלחמת מדין כתיב 'אנשי הצבא בזזו איש לו' – מאי קמשמע לן? והרי נתן הכתוב מניין לכל הביזה והשלל אשר הרימו שרי החיל ואשר בא בית ה', ואני שומע ממילא שכל אשר לא בא שם במניין לא הובא בית ה', והבוזזים – לעצמם בזזו, אם-כן למה הוצרך הכתוב לומר 'בזזו איש לו'? שמא בגנותם של עשרים וארבעה אלף משבטי ישראל בא הכתוב לספר? חס ושלום! גם מקרא זה בשבחן של ישראל נאמר; שלא היה אצלם לא חיקוי למעשי אחרים ולא התדמות למדרגת רבותיהם להיות 'עושים כמוהם'; שהיה כל אחד מהם נותן את 'אשר ידבנו לבו', כלומר לבו שלו ולא לבם של אחרים. שכן כך היתה המצווה: אחוז אחד מן החמישים מן האדם ומן הבהמה, ועל פי הדין דים בכך. ואולם כשבא אדם להיכנס לפנים משורת הדין, אל ייכנס אלא לפי מה שידבנו לבו בלבד ולא לפי שרוצה להיות כאחרים… וכאשר קרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא ויאמרו 'עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותנו לפני ה" – ראויים הדברים לאומריהם וראוי הקרבן למביאיו, לפי שראשי החיל הם, בעלי מדרגות, אבל שאר כל אנשי הצבא אשר לבם לא נדבם מעצמו לעשות ככה, אם כך יעשו מפני שראו את שרי החיל עושים כך – פיגול הוא לא יירצה קרבנם כי חיקוי הוא… בא הכתוב ומונה שבחן של אנשי הצבא… בזזו איש לו. כלומר, אף על פי שראו את שרי החיל בנדיבותם לא נגררו אחריהם. כיוון שלא הרגישו בלבם אותה התעוררות לנדיבות יתרה, הסתפקו בקיום המצווה כפשוטה, לפי מדרגתם, ואת היתר בזזו לעצמם.

כך היו לומדים בפשיסחא. וכל תלמיד כשהיה שומע את הדברים יוצאים מפורשים מפי רבו, חזקה עליו שנכנסו הדברים בלבו ונתקיימו בו כל ימיו, ובכל עת שבא להקריב קרבן לאלוקיו, את חלבו ודמו היה מקריב, את חלבו ודמו שלו…

הפוסט "בזזו איש לו" / כחודו של מחט הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

ואולם הלויים שאין להם חלק ונחלה, 'מבקשים' הם בעצם, אין להם מנוחה לא במדבר ולא בארץ (על-דרך המאמר הידוע בסוף ברכות: "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא (הקרוי "ארץ" במשנת כל ישראל יש להם חלק), שנאמר ילכו מחיל אל חיל"): הולכים הם הלוך-ונסוע גם בארץ ישראל, וארבעים ושתיים עריהם הם כ'תחנות מסע', מסע נמשך והולך שאין לו חקר, עומק לפנים מעומק וממד בתוך ממד בהשגת אור אין סוף [וכך נודע בחכמת האמת ש"שם בן מ"ב אותיות", העולה מראשי התבות של "אנא בכוח", עניינו מעבר בין עולם לעולם ובין ממד לממד, וגם כל  מעשה בראשית, בריאת עולם התיקון מתוך התוהו, קשורה לשם הזה].

הפטרת מסעי שהיא מ"תלת דפורענותא", לכאורה איננה חייבת להיות מעניין הפרשה, אלא מעניין התקופה בה היא נקראת, תקופת "בין המצרים", ואף על פי כן נראה כי נוכל למצוא בה את העניין שדברנו בו:

שמעו דבר ה' בית יעקב וכל משפחות בית ישראל: כה אמר ה': מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי… ולא אמרו איה ה' המוליך אותנו במדבר, בארץ ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמות, בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם.

ניתן לשמוע מן הדברים כי מסע המדבר הוא מסע חיפוש – "איה ה'" – שהוליך אותנו במדבר צייה בדרך חדשה לגמרי אשר לא עבר בה איש לפנינו, בתוהו שלא ישב אדם בו מעולם, עד שמתוך החיפוש הממושך הגענו למה שהגענו – החיפוש נגמר בטוב – "ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול פריה וטובה" ונתיישב הדבר בלבכם, אך ברבות הימים נושנתם בארץ ונטמטם לבכם – ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה! – כמו חזרתם למדבר – לגלוּת הקרויה "מדבר העמים", ושוב אין דורש ואין מבקש את ה'!

לא זו בלבד, אלא גם הכהנים לא אמרו איה ה', ותופשי התורה לא ידעוני. גם הללו שהם "מבקשים בעצם", הכהנים הלויים וכל תופסי התורה שטבעם כטבע בני לוי, חדלו גם הם מלומר "איה ה'", "אין להם שום ציפיות ממנו", ואחרי לא יועיל הלכו – מחפשים להם תוחלת במקומות אחרים, וילכו אחרי ההבל ויהבלו.

לפנינו אם כן שתי מדרגות של חיפוש: של "כל משפחות בית ישראל", שיחסית-לגויים הם כולם מבקשי ה' ההולכים אחריו בארץ לא זרועה (כאמור בפסוק המקדים להפטרה), ושל הכהנים (הלויים) ותופסי התורה (ה'חרדים' במושגי ימינו), ה'מבקשים הנצחיים'. אלו גם אלו פסקו מלשאול ולדרוש ולבקש את ה', כיודעים-מראש את גבול הציפיות שניתן לצפות מאתו, ופונים לבקש להם "גאולה" ממקום אחר, "אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות, בארות נשברים אשר לא יכילו המים".

והנה איה הוי"ה, עולה בדיוק מ"ב! שלבי החיפוש אחר ה' הם ארבעים ושתיים, כמספר המסעות, וכמספר ערי הלויים, 'תחנות המסע' שלהם.

[ועוד מצינו את המספר הזה בפרשת בלק, וכמאמר רבותינו: "בשכר ארבעים ושתיים קרבנות שהקריב בלק (על פי בלעם, בשלושה מקומות שבכל אחד מהם בנה שבעה מזבחות ועל כל אחד הקריב פר ואיל), זכה ויצאה ממנו רות". גם כאן יש ניסיון של בלעם לעלות מעולמו, עולם הקליפות, אל עולם העשייה, המדרגה התחתונה ("קצה העם") שבישראל על מנת להזדווג להם ולקללם, בארבעים ושניים שלבי-מסע, ולא הועילו מעשיו לבלק, כי הפכה קללת בלעם לברכה, אבל פרידה אחת טובה עלתה מכוח מאמציו של בלק מעמקי הקליפות ודבקה בישראל, וממנה מלכות בית דוד (כסיום דברי בלעם "דרך כוכב מיעקב).

לפי דרכנו שמענו, שבניגוד למה שאולי מקובל לחשוב, שאלת "איה ה'" אינה שלילית-ביסודה, ואין לרחקה ולחרוד ממנה, אלה להיפך: היא המבוקשת בפי הנביא, ובה תלויה הישועה, כאשר היא נשאלת בכאב (שלא כאותם האומרים בדרך שאלה-ריטורית "איפה היה ה' בשואה"?!) ובציפיה עמוקה לזה שבוודאי רואה-כל ויודע-כל, ומשום מה אינו מתגלה לי ומאיר לי ומנחה אותי מה לעשות וכיצד לפעול ולאן ללכת, עם תמיהה עצומה "עד מתי קץ הפלאות".

ומצינו בגדעון בן יואש החובט חטים בגת להניס מפני מדין, שנראה אליו מלאך ה' ואומר לו: "ה' עמך גבור החיל"! ועונה לו גדעון (שופטים –ו,יג ואילך, כלאחר יאוש): בי אדני! ויש ה' עמנו? ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו, ועתה נטשנו ויתננו בכף מדין! ומשיב המלאך: לך בכוחך זה והושעת את ישראל, הלא שלחתיך! ומוסבר בספרי חסידות: בכוחך זה – בכח שאלתך הנוקבת והכואבת "איה ה' ואנה נעלמו כל נפלאותיו", מיניה וביה "נברא מלאך", והנה-נתון-בך הכח לפעול והתושיה הנדרשת!

הפוסט מסעות וחיפוש אחר ה' / ר' עודד כיטוב הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

ידוע כי אחד הדברים בהם נבואת משה מתייחדת מנבואת שאר נביאים, הוא שמשה לבדו נתנבא (גם) ב"זה הדבר", בעוד ששאר נביאים נתנבאו (רק) ב"כה אמר ה'". בדרך כלל מוסבר ש-כה הוא כענין כ' הדמיון, כלומר נבואת הנביאים, הנראית להם באספקלריא שאינה מאירה (ונשמעת להם בהתאם), שואפת (ומצליחה) לבטא – בסגנונם שלהם – את דבר ה' באופן הקרוב ביותר והדומה ביותר לַדבר כפי שהוא במקורו, ואילו זה משמעו זהוּת – משה הרואה באספקלריא המאירה, גם שומע ומעביר את הדברים כמות שהם, ללא צורך בדימוי מילתא למילתא ובתרגום לסגנונו שלו (ושל שומעיו); מתוקף ביטולו הגמור אל ה', "שכינה מדברת מתוך גרונו" ממש.

אבל כאן, מתוך הקשר הפרשה, נראה כי ניתן לעמוד על משמעות או ייחודיות נוספת ב"זה הדבר". ננסה לעשות זאת תוך כדי התייחסות גם לשאר ההופעות – הלא-רבות – של הביטוי הזה בתורה.

פרשת נדרים כל עניינה הוא תוקף הדיבור: אדם צריך 'להתייחס ברצינות' לדיבורו, לא להחל דברו (=לעשותו חולין), אלא לעשות ככל היוצא מפיו. הדבור-הנדר 'תופס' ויוצר מציאות שֶחָלים לגביה איסורים שחומרתם אינה פחותה מאיסורי תורה שניתנה בדבר ה', ומהו בכל זאת ההבדל? שדבר ה' שוה בכל הזמנים, המקומות והנפשות, ואילו דברו של אדם תופס לנפשו, לשעתו ולמקומו; דבר ה' הוא המהות השמיימית, הבלתי-משתנה, ואילו דברו של אדם עולה מתוך המציאות הארצית, המתחדשת-לבקרים ומשנה את פניה מעת לעת, ממקום למקום ומנפש לנפש.

משום כך, כפי שניכר היטב בפרשה, הנדר המצוי הוא נדר האשה, האשה לעולם מייצגת את המציאות ("מצא אשה"), על שלל גווניה ושינוייה, היא זו הרגישה יותר לשינויי גוף ומצבי נפש ויחסי אנוש, ו"בא לה" לנדור לפי מצבה ומעמדה ביחס למציאות הסובבת. כאשר האשה בבית אביה או בבית בעלה, יש להניח שרוב נדריה נובעים מעצם היחס, או חוסר היחס אליה מצד אביה ובעלה, ורצונה לבדוק אם ומתי ישים לב לנדרה ולמצוקתה, והעיקר – איך יגיב אליהם כשישמע, אם יישאר אדיש וישתוק או אף יאשש אותם בפירוש, כאומר כך נאה ויאה לך, או יתייחס, יגלה אכפתיות לעינוי נפשה ויפר מיד (מסתמא תוך הבנה ללבה והסקת מסקנות בהתאם), והרי נפתרה הבעיה ממנה-ובה. האיש-המהות מתחשב עם האשה-המציאות וקשייה, ומשלים אותה ועימה, והרי הנדר הגיע לתכליתו, עשה את שלו ותם זמנו. [משום כך בעל המקיים נדרי אשתו, נחשב כאילו הוא עצמו הדיר אותה, ואפילו אסרה על עצמה מין אחד ממיני הפירות למשך יומיים, הרי זו עילה לחייבו בגירושין וכתובה, כמבואר בכתובות פרק המדיר].

אבל גם נדר אלמנה וגרושה שאין מי שיפר לה, ו"כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה", והרי היא כאיש הנודר שמוזהר לבל יחל דברו אלא ככל היוצא מפיו יעשה – ברור שעצם הנדר מעיד על רגישות אישית ומצוקה אנושית, הקשורה למצב המציאות הפרטי מול הקהילה והנורמות הכלליות שלה, שאינם מספיקות או מתאימות לי אישית. גם זה אם כן מצב של 'נוקבא' הדורש יחס ופתרון. ואם אמנם "היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו"-בכתוב מפורש (כי אכן נאה לו לזכר (ולאשה עצמאית) לא 'לרחם על עצמו' ולהיזקק לעזרה, אלא לאזור כגבר חלציו ולעמוד ב'תכנית הטיפול' שלקח על עצמו בַּנדר שנדר, תוך מודעות שלמה ובהירה ליכולותיו!), אבל בתורה שבעל פה למדנו, כי "הוא אינו מֵחל, אבל אחרים מחֵלין לו", ולא לחינם הוזכרו כאן ראשי המטות, הם אבות הקהילה, שתפקידם להתייחס אל הפרט ומצוקותיו, להשתדל 'לפתוח פתח' לנדרו, או לבדוק אם אמנם מתחרט הוא עכשו באמת (וזה עצמו משמש 'פתח', שאילו ידע שיתחרט לא היה נודר מעיקרא, וכדקיימא לן "פותחין בחרטה"). היתר זה קשה יותר, כי הרי מדובר בנדר 'זכרי' שאמור להיות 'רציני' או 'אובייקטיבי' יותר, וצריך חכם לגלות בו כעין-טעות המבררת למפרע את 'סובייקטיביותו' וממילא זמניותו (כך שגם אם דרשו "זה הדבר" שחכם מתיר ולא מפר ובעל מפר ולא מתיר, יש לשים לב גם לצד השוה שביניהם!).

ומה קורה לנדרים 'מוצלחים' ו'נכונים' כל כך, שאין יכולים או אין רוצים למצוא להם פתח  היתר, ולא עוד אלא שפושטים בציבור הרחב ורבים נודרים כיוצא בהם? – נדרים כגון אלו קרוב שיהפכו במשך הזמן לאיסורים דרבנן, שראשי המטות מסכימה דעתם לאסור על הציבור 'בשם כל ישראל', ובידיעה ברורה כי אכן הציבור יכול ורוצה לעמוד בכך [וכמדומה כך ראיתי פעם בחידושי ר' שמעון שקאפּ ז"ל, שאיסור-דרבנן הוא כעין נדר כללי של כל ישראל, ובמובן זה דווקא איסור דרבנן הוא 'איסור חפצא', ואכמ"ל יותר]. נדר כללי הרבה יותר קשה להתירו, וכך מצינו במקרא נדרים ציבוריים או מלכותיים (כגון נדר יפתח ונדר ישראל שלא יתנו בנותיהם לבני בנימין, ועוד) שלא באו לידי התרה, אבל ברור שתיאורטית כל נדר אנושי אפשר שתהא לו התרה, שאם לא כן הריהו כמוסיף על דברי תורה, וכן כל תקנת חכמים אפשר שתיבטל אם לא תפשוט ברוב ישראל או אם יבוא בית דין מופלא יותר ויבטל דברי קודמיו.

שכן משה שנתנבא ב"זה הדבר" הוא 'אביהם' של ראשי המטות והוא ה'מופלא' העומד על גביהם, כי הוא התלמיד הראשון המקבל תורה שבעל-פה "מפה לפה", ושכינה מדברת מתוך גרונו ממש, כי הוא העומד בין ה' ובינינו להגיד לנו את דבר ה' לא רק בדרך נבואה, אלא גם בדרך חכמה, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני, וממילא כפוף להלכה למשה מסיני, ולגדול הדור העומד תחת משה, ודרכו שופעות ההבנות האנושיות המוסמכות ומתחברים השמים והארץ, המהות והמציאות. משום כך מכונה משה בדברי רז"ל לא רק "אבי הנבואה", אלא גם "אבי החכמה".

הנביאים שלא באו לחדש ולהוסיף על מה שכתוב בתורת משה, ואף אינם מוסמכים לחדש בה מלבם ממראה נבואתם (כדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה), הם מקבילים למשה ומדברים במישור של תורה שבכתב, לפיכך נבואתם בכה אמר ה', בכ' הדמיון לנבואת משה שלא הגיעו למדרגתה, אבל החכמים תלמידי משה העומדים תחתיו, מוסמכים לפרש ממיטב הבנתם האנושית את תורת משה וליישם אותה במציאות המתחלפת, ודבריהם בחזקת דברי משה עצמו, וכפי שדברי משה הן הן דברי ה' המתדבר ומתפרש מתוך גרונו.

נמצא שבחינת "זה הדבר" ומעלתה היתרה, באה לביטוי דווקא בכח תורה שבעל פה, "תורת הארץ" שבמשה. על כך ניתן לומר "חכם עדיף מנביא", ומעלת "זה הדבר" שבמשה באה לביטוי בכך, שעם היותו נביא המביא תורה מן השמים, הוא גם חכם, הפועל מתוך מיצוי שכלו וכליו האנושיים-הארציים, להבין ולקבל וליישם את הדברים בשטח, במציאות המתחלפת, והסמכות נתונה לו מאת ה' להיות דבריו דברי אלקים חיים, כי על דעתו (ודעת כל חכמי ישראל תלמידיו) והבנתו ניתנה ונמסרה התורה מן השמים.

בסוף פרשת מסעי, בפרשה החותמת את ספר במדבר (הקשורה במדה מסוימת עם פרשת נדרים הפותחת את מטות, שהרי ברוב השנים מטות ומסעי מחוברות), נאמר: ויצו משה את בני ישראל על פי ה' לאמר… זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר: לטוב בעיניהם תהיינה לנשים, אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים. ודרשו חכמים דרוש מפתיע מלשון "זה הדבר" שבכאן: "דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה"!, וכך "הותרו שבטים לבוא זה בזה" כולל בת יורשת נחלה, למן הדור שלאחר הכיבוש וההתנחלות.

וכתוב בספר מי השילוח: לפיכך נכתבה פרשה זו, שאינה נוהגת רק לשעה, בסיום התורה (כי ספר דברים הוא "משנה תורה"), להראות לישראל "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם", היינו דברי תורה הכלליים הנצרכים לכל נפש בכל עת ללא שום שינוי ותמורה, והם התרי"ג מצוות,  אלא "על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" – העיקר הוא להבין בכל זמן את רצון ה' בכל רגע לפי העת והזמן, ומדברי תורה יוצא אור ללִבות ישראל שיבינו עומק רצון ה' כפי הזמן, ועל זאת נכתבה זו הפרשה אחר סיום התורה בכדי להבין לישראל כי מכל התורה יוצאים פרטים לכל עת, וכולה עצות בכדי שיבין האדם באיזה דבר יחפוץ השי"ת עתה, ויעסוק בו. [ומכאן ואילך ספר "אלה הדברים" (שהוא בעצם ריבוי של "זה הדבר"!), "משנה תורה" שהוא כמו "התורה שבעל פה שבתורה שבכתב", שכולו "משה מפי עצמו אמרו" בלשון מדבר-בעדו (=בגוף ראשון), כחכם הדורש, ושכינה מדברת מתוך גרונו].

ובפרשת המן (שמות טז) פעמים "זה הדבר". בפסוק טו: "זה הדבר אשר צוה ה': לקטו ממנו איש לפי אכלו" וגומר, ובפסוק לב: "זה הדבר אשר צוה ה': מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם, למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר… ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת". והנה ידוע כי "המן בזכות משה", ו"לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן". ומתבקש אם כן לדרוש, שכמו שמשה מפרנס במן את ישראל במדבר, ותוך כדי כך הוא מפנים בהם את אלה הדברים שקבל בסיני, כך נתון המן לפני העדות למשמרת לכל הדורות, להודיע שבכל לחם היוצא מן הארץ ישנו גרעין של מן – "מוצא פי ה'" שבתוך הלחם, שממנו פרנסת הנשמה האלקית (ויוצא ומופיע באמצעות הברכה שמברכים על המאכל, כדברי רבנו הבעש"ט), וכך בכל דברי תורה שמחדש תלמיד ותיק מתוך המציאות שבכל דור ודור, מצוי גרעין של תורת משה שקיבלה כתלמיד מסיני, ולכן "זה הדבר" והן-הן הדברים שניתנו למשה מסיני, כי "לא מת משה", והמן שהוריד אינו מבאיש, ושפתותיו דובבות ומדובבות את חכמי הדורות העומדים תחתיו, ודבריו מדברים מתוך גרונם. [ואגב, הרבי מלובביץ' מעיר כי יש להתפלל על הפרנסה בשעת פתיחת הארון, שהרי צנצנת המן נתונה ועומדת (בממד כלשהו) בארון העדות או בצדו. לאור האמור יש להוסיף על כך ביתר שאת את פרנסת דברי תורה היוצאים ומתחדשים בכל עת, עם המן שבזכות משה ומכוחו].

[ופרשת שחוטי חוץ (ויקרא יז) גם היא נאמרה ב"זה הדבר", אך שם מקדים הדבור למשה: "דבר אל אהרן ואל בניו ואמרת אליהם זה הדבר" (ולא ככל הנ"ל שמשה פותח ב"זה הדבר" ללא דיבור ה' המקדימו). ולענייננו נדרוש ונאמר: דבר ה' אכן מתפשט ומופיע בפי משה ותלמידיו הותיקים העומדים תחתיו, אך בתנאי שלא יהא כל אחד בונה במה לעצמו ומקריב קרבנותיו בראש גגו (וכפי שמצוי במקרא בטרם נאסרו הבמות שהופיע הדיבור במקום ובשעת הקרבן), בגובה לב ואליבא-דנפשיה, אלא יהו הכל מכוונים את לבם ודורשים אל המקום המיוחד שמשם יוצא הדיבור למשה, כי "המקום גורם" ומשם דייקא תורה יוצאת לכל ישראל].

הפוסט "זה הדבר" / ר' עודד כיטוב הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

כך דרכו של הנופל בבהלה על ממונו, אפילו טוב הוא וכשהבהלה עזבתו הוא מוכן לכל דבר טוב, ואולם בשעה שהוא בהול מסיח את דעתו לרגע מכל עניין אחר. כל דעתו נתונה אך לממונו בלבד – עד שמחזירים אותו ליישוב דעתו ומזכירים לו דברים שהיו בהיסח הדעת ממנו, ואז הוא נזכר. אם הוא זוכה, מתנער באותה שעה מן הבהילות לגמרי ושוכחה ונרפא הימנה כאילו לא היתה מתחילה; אבל אם אינו זוכה – הבהלה אינה עוזבת אותו אלא מתוך שמזכירים לו שאר דברים – הוא נזכר ומשיב עליהם דברים לעניין והכול מתוך אותה הבהלה שאינה מרפה ממנו.

אומרים, נכלמים ואינם חוזרים

'ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד' – מפסיק בין 'ומקנה' לבין 'רב היה' – קרי: 'ומקנה – רב היה'. כלומר, רב היה בעיניהם מקניהם יותר מן הראוי, ולבם נתנו עליו; –
'ויראו את ארץ יעזר וגו' והנה המקום מקום מקנה' – אמרו: הרי מקנה והרי מקומו. את אשר ביקשנו מצאנו ראינו! ולצורכי כלל עמם לא נתנו לבם באותה שעה. תפוסים הם בצורכי עצמם בלבד. בהולים על ממונם, וזה השכיח מהם לשעה כל דבר אחר; –
'ארץ מקנה היא. ולעבדיך מקנה' – הם רואים נכוחה, אלא שכל ראייתם עתה, מוֹצאה מראיית צרכיהם בלבד. באו לפרש דבריהם מה הם מבקשים – אינם יכולים בבת אחת. מתחילים להרגיש שקשה הוא הדבר בפיהם לומר עוד, לכך מפסיקים לרגע וממשיכים במאמץ נפשם להחזיק בדבריהם –
'ויאמרו, אם מצאנו חן בעיניך' וגו'.
'… יותן… את הארץ הזאת – לעבדיך לאחֻזה' (הפיסוק כאן שהוא בעל משמעות – לפי הטעמים שבמקרא).
גם כשהם בהולים על ממונם, יודעים הם ומבינים שאינו בדין שהם יקחו אחוזה כאן וגם יקחו את חלקם בין השבטים בארץ כנען, לכן הם אומרים: 'אל תעבירנו את הירדן' – לנחול גם שם. תהא אחוזתנו כאן כל חלקנו ולא יותר…
יפה הם אומרים, אלא שארץ כנען אינה פרוסה עדיין ומוכנה לחלוקה, שהם בוחרים לעצמם חלק זה כאן ומניחים לאחרים חלקם שם – עוד מלחמה קשה נכונה לנוחלים בארץ כאן ועוד מבחנים קשים עד שיגיעו אל המנוחה והנחלה כאשר הם נאה דורשים לעצמם. והם, לא שאינם רוצים, אלא שכוּחה היתה מחשבה זו מלבם מתוך הבהילות; –
ולעצמם נאה דורשים? כיצד הם מוותרים על עיקר ארץ הבחירה? וכי ארץ סיחון ועוג היא שבחה של ארץ ישראל? והלוא אין היא אלא טפלה לארץ ישראל וייעודה רק לאחר זמן, לכשיקדשו אותה בקדושתם ובקדושת משכן ה', או אז תימשך קדושה גם לה; כל זמן שהעיקר חסר, שאין ארץ כנען – הרי ארץ זו לבדה 'ארץ טמאה' היא, כשאר ארצות – כיצד הם מניחים את העיקר ובוחרים את הטפל? כיצד הם עשו את ממונם עיקר חפצם? – אלא שאין משה אומר להוכיחם עתה על הדבר הזה האחרון. בבוא הזמן ישמעו תוכחה זו מפי יהושע ופינחס וראשי המטות שבימיהם. לעת עתה אין אזנם כרויה לשמוע כי על ממונם הם בהולים; –
ברם, על מחשבתם לעזוב את כל אחיהם במלחמתם לבדם, הוא מוכיחם עתה. ישמעו ויבושו. או אז ייפתח לבם להבין עוד.

תוכחתו של משה

'ויאמר משה' – אמירה רכה של תוכחה כדי להעמידם על דברים ששכחו לתת דעתם עליהם, וישמע חכם ויוסף לקח; –
'האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה' – כיצד אתם אומרים 'אל תעבירנו את הירדן'? אכן, לה' המלחמה ואין מעצור לה' להושיע ברב או במעט, אתכם וגם בלעדיכם, ואולם מה יאמרו אחיכם, הלוא יאמרו יראים מן המלחמה אתם ותפילו מורך גם בלבם – 'ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ' וגו' – אתם אומרים 'אל תעבירנו', גם הם יאמרו כך.
'כה עשו אבותיכם וגו' והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים' – כל זה אמר להם ברכּות בשביל לפקוח עיניהם ולפתוח לבבם לידע עד היכן הגיעו בבהילותם אחר ממונם ולחזור אל ישוב דעתם השלמה.

נשארים בשלהם

העשתה תוכחתו של משה כל פעולתה? – הנראה:
'ויגשו אליו' – נתאוששו לאחר שמעם דברים בוטים מוצָאים מפיו של משה ונרתעו לכתחילה, נועצו ביניהם עכשיו, חזרו וקרבו אליו. מצאו מענה לדבריו; –
'ויאמרו, גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו. ואנחנו נחלץ חושים' וגו' – נשארו בשלהם. לא יצאו מבהילותם לממונם. את גדרות הצאן הם שמים בראש דברם, והערים לטף באחרונה. 'ואנחנו נחלץ חושים' – ראו מה עושים למען ממונם – אפילו חלוצי מלחמה יהיו ובלבד שנכסיהם יהיו מובטחים!…
'נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאונום' – אנחנו נביאם ואת שם ה' הם שוכחים להזכיר; 'וישב טפנו בערי המבצר' – בוטחים במבצריהם; 'כי באה נחלתנו אלינו' – ואת ה' המנחיל והנותן כח לעשות חיל, שוכחים עדיין להזכיר עד שמזכירם משה ומתקן כל דבריהם: 'אם תחלצו לפני ה" – ולא חלוצים לפני בני ישראל; 'ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה" – הוא הנותן חיל; 'ונכבשה הארץ לפני ה" – לא אתם תביאום; 'והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה" – לא מאליה באה נחלתכם אליכם; 'בנו לכם ערים לטפכם' – ערים ולא מבצרים, כי מגדל עוז שם ה' בלבד; 'ערים לטפכם' – בתחילה, ואחריהן – 'וגדרות לצאנכם'.
עשו דבריו של משה פעולה – 'ויאמר בני גד ובני ראובן אל משה לאמר, עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה וגו' ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדוני דובר' – הכול יעשו ובלבד שישארו בשלהם; –
'נחנו נעבור חלוצים לפני ה" – ובלבד – 'ואתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן'…
עשו דבריו של משה פעולה, אבל עדיין לא כל פעולתם. אלמלי כן, היו אומרים: ביד ה' נפקיד רוחנו ונחלתנו, יעשה בנו מה שחפץ.
חצי שבט המנשה

ראו הכול שכך, אמר משה: למנעם מחפצם אי אפשר, שכן נכונים דבריהם, אנשי מקנה הם והארץ ארץ מקנה ורבים צריכים להם; לתת להם חפצם ולהניחם לנפשם אי אפשר, הן היום בעוד יושבים הם בקרב כל עמם והמן מצוי להם והשליו יורד להם, ממונם להם עיקר והשאר טפל, ואף כי אחרי שיפרדו מעל אחיהם והירדן להם גבול מבדיל; היום שמעו תוכחה וקבלו אשר קבלו – שמא מחר לא ישמעו עוד? –
עמד משה ועשה להם שני דברים:
ציוה ליהושע ופינחס וכו' ועשה עם בני גד ובני ראובן תנאי כפול וחזק לעבור חלוצים דווקא בראש מחנה הלוחמים – למען תעמוד להם זכותם על שחרפו נפשם בעד עם ה' ובעד ערי ארצם ולמען יחוזק בכך הקשר בינם לבין כל אחיהם שבארץ כנען; –
זאת שנית: לא הניחם לנפשם בארץ אחוזתם לבדם, אלא שתל בהם ממיטב המשפחות שבשבטי ישראל וממיטב האישים שבהם – בני מנשה בן יוסף אשר להם מסורת מיוסף אבי אביהם של חיבת ארץ ישראל. את מכיר בכור מנשה שעדיין קיים, שלח עמהם ואת ביתו, ואת יאיר בן מנשה אעפ"י שהוא עצמו מבני יהודה, נקרא על שם מנשה מפני שאמו באה ממנשה – כולם גיבורי כוח ואדירי תורה שקולים כרובה של סנהדרין שעל כל שבטי י-ה – כולם עם חרץ נפשו למות על קדושת ישראל וקדושת ארץ ישראל, אותם ביקש, והם גם נענו לבקשת משה – לקבוע דירתם בעבר הירדן בין בני גד ובני ראובן בעבר הירדן, להאציל מרוחם עליהם ולחזק ברית עולם עם ה' וכל עמו.
אעפי"כ נשמרה טינא בלב כל ישראל עליהם ודאגה מפחד המחר שלא תביאם בהילותם אחר הממון לידי כישלון ביום מן הימים. פחד טמיר זה נתגלה לאחר ארבע עשרה שנה בימי יהושע, וכששמע פינחס דבריהם והוטבו בעיניו, אז הודה לה' ואמרו: 'היום ידענו כי בתוכנו ה', אשר לא מעלתם בה' המעל הזה'. 'המעל הזה' – מכאן שעדיין היו יראים ממעל אחר שלא יתגלע חלילה ביום מן הימים.

וסוף שניתכה עליהם פורענות הגלות לאחר זמן – שמונה שנים לפני שהיא פקדה בשבטים אחרים. וכל כך למה – היא הנחלה שחמדו בבהלה – – – – –

הפוסט נחלה מבוהלת / מספר הפרשיות – מטות הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

קישור בדרך אפשר: המסעות במדבר הרי הן הליכה בעקבות הענן-השכינה "לתור להם מנוחה", לבוא מן התוהו אל היישוב, מן התהייה אל התיישבות העניין האלוקי בלב. ניתן לשער כי בכל מסע וחניה התגלה להם דבר מה אודות ה' – "ובנחֹה יאמר שובה ה'", עד שהגיעו לבסוף אל "ארץ נושבת", בה מתאים ומתיישב בקביעות הענין האלוקי בלבבות, ואפשר ברמה מסוימת "לבוא אל המנוחה ואל הנחלה" ללא צורך בחיפוש נוסף. העם יכול להרגע ולהוריד את המתח.

ואולם הלויים אין להם נחלה בארץ. הם ממשיכים במסע ובחיפוש גם בתוך ארץ הקודש, כאברהם אבינו הראשון שהתחיל את מסעו ב"לך לך… אל הארץ" והמשיך להתהלך גם בתוכה. היישוב אינו מקבע את הלויים במקומם, הם ממשיכים את מסעות המדבר ולא מרפים מן החיפוש המתמיד אחרי השגות נוספות וחותרים אל קודש הקדשים. הרי שהערים לדידם כעין תחנות מסע מדבריות, ומספרן גם הוא מ"ב כמסעות המדבר.

רמז נאה לעניין זה בהפטרה, שאמנם היא מ"תלת דפורענותא" אך מתקשרת יפה למסעות וללויים: כך קובל הנביא ירמיהו: "מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי, וילכו אחרי ההבל ויהבלו, ולא אמרו איה הוי"ה המעלה אותנו מארץ מצרים, המוליך אותנו במדבר בארץ ערבה ושוחה בארץ ציה וצלמות, בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" – לפי דרכנו, הנביא מצר על העובדה שהעם חדל מלחפש את ה', העם מרוחק, אדיש ואינו מצפה להתגלות ה' ולהדרכת המציאות ממנו. מכל הבל חולף הם מצפים לישועה, אבל ישועת ה' מאן דכר שמה, כדברי אחז מלך יהודה: "לא אשאל ולא אבקש את ה'", כאילו ח"ו ההנחה מוסכמת ומקובלת שאין תוחלת מצפייה זו.
חמור מכך – גם "הכהנים (הלויים) לא אמרו איה הוי"ה, ותופסי התורה לא ידעוני … ואחרי לא יועיל הלכו" – גם הללו שהם מבקשי ה' בעצם, שאין להם נחלה ולא מנוחה, שאף בארץ תפקידם וטבעם ללכת לחפש ולדרוש את ה' בבתי מדרשות, גם הם הפסיקו להתעניין ולצפות, הם עסוקים בהבליהם בל יועילו.

אי"ה הוי"ה עולה מ"ב, כמספר מסעות החיפוש.

מכלל הדברים שמענו שאמירת 'איה ה" היא עניין חיובי ומתבקש מכל בעל נפש הכואב את המצב שאינו שלם. כמובן, כשהשאלה לא רטורית או צינית שאינה מצפה לתשובה, בסגנון ההתרסה 'איפה היה ה' בשואה' וכיוצא בה.

זכורים דברי גדעון השופט למלאך שאמר לו "ה' עמך גבור החיל": "ויש ה' בקרבנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו?". בתגובה אומר לו המלאך: "לך בכוחך זה והושעת את ישראל". דורשי רשומות אומרים: "בכוחך זה" – בכוח השאלה הכואבת! מדרישת האמת שבפיך ומצפייתך המלאה לקבל תשובה, ממנה ובה נדרש לך ה' ונותן בך כוח להושיע את ישראל.

הערה לסיום: לפי חכמת האמת, שם בן ארבעים ושתים אותיות העולה מראשי התבות של "אנא בכח", הוא השם של מעשה בראשית . לפי ענייננו נוכל לפרש כי בריאת העולם, בו נעלם ה', לשם כך היא נועדה, כדי שיבקשו בעלי נפש את הנעלם, וקרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר ידרשוהו באמת.

הפוסט אמרה לפרשת מסעי / ר' עודד כיטוב הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

שורש נפשות ישראל הוא ממקור החיים, וכמו ששנינו "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". ואפילו אותם שמנו חכמים במשנתם שאין להם חלק – יש להם תיקון על ידי דורשי רשומות שאמרו "כולם יש להם" וכו'. ודבר זה התגלה בביאור גמור על ידי בלעם, שכל פרשתו היא על ענין מעלה זו של ישראל, שאפילו יגדילו חטאים זה על זה, אין אהבת ה' יתברך ניתקת מהם כמלוא נימא; –

והוא עצמו היה ממש להפך: שאין לו חלק לעולם הבא עם כל מעלתו שהיה נביא אומות העולם דוגמת משה. ואפילו יוסיף מעלות זו על גב זו ויערוך שבעה מזבחות בעבודה – אין לו כלום ואחריתו עדי אובד. ולכך על ידו נתגלתה מעלה זו שבישראל, כי על ידי ההיפוך מתגלית המעלה.

וקראוהו רבותינו ז"ל (דברים רבה א): "מחליק לשון" – שהחליק לשון לישראל ונפלו על ידו כמה רבואות. וכן אמרו: מברכתו של אותו רשע אתה יודע מה היה בלבו לקלל, כי ביקש להכניס בהם עין הרע כמו שאמרו בזוהר; והיינו, כי הוא ידע שעל ידי המעשים יכול גם השורש להשתנות, אבל לא הודיעם זאת רק החליק לשון כדי שיבטחו על זה (שאי אפשר לאהבת ה' להינתק מהם בשום פנים) ויחטאו וישתנה השורש. וזהו שהיה בלבו – שיהיו ממש להיפך ממה שהוא רואה אותם במעלתם, והיינו עין הרע ומחליק.

וה' יתברך הפך הקללה לברכה – היינו שיהיה באמת כך, שגם כשיחטאו לא ישתנה השורש. ולכך נקבעו דבריו בתורה, שהוא באמת כך. ונמצא נהפכו דבריו לברכה מאחר שהכול באמת כן; –

ושלמה המלך עליו השלום, לא היה אדם כמוהו שידע אמתות דבר זה, ולכך בטח לעבור על דברי תורה על פי דעתו, ולכך ביקשו למנותו באותם שאין להם חלק לעולם הבא, אבל לא עלתה בידם וניתן בלעם תמורתו וכו'.

*

עיקר נבואת בלעם היתה רק על אותם פושעי ישראל שאיבדו חלקם בעולם הבא, שהרי נסתכל רק להזכיר חטאי ישראל, ועל החוטאים דיבר. וכל עיקר פרשת בלעם לא באה אלא לצרכם של אותם הכופרים בתורה ואין להם שייכות למשה רבינו ע"ה, שהוא המחבר לבבם להשי"ת והם ניתקו עצמם ממנו. ועל כן לא על ידי משה נאמרו דברים אלו, רק על ידי בלעם. וכך אמרו חכמים (בבא בתרא יד:) "משה כתב ספרו ופרשת בלעם" – כביכול, פרשת בלעם חוץ להתורה, שמדבר באותם שכפרו בתורה (ועל ידי שגילה בלעם מעלתם, שוב יש להם אחיזה גם במשה ובתורתו עד שהכניסם משה רבינו ע"ה בכתיבתו לכלל התורה), שכל נפשות ישראל באותיות התורה – ונפשות הפושעים המשומדים – באותיות פרשת בלעם שגם היא בכלל התורה כ"שמע ישראל" (עד שבקשו לקבוע פרשת בלעם בקריאת שמע).

הפוסט מדברי רבי צדוק הכהן על פרשת בלעם / מספר הפרשיות הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב