ויש לשאול: האם אין כאן היפוך שיטה מן הסוגיה בברכות (לה,ב), שם שנו רבותנו: "ואספת דגנך" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו', יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר "ואספת דגנך" – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בר יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח – תורה מה תהא עליה?! אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר "ואספת דגנך", ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר "ועבדת את אויביך". אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן; כרבי שמעון – ולא עלתה בידן. עד כאן. כיצד אם כן, רשב"י הפוטר ממנהג דרך ארץ לשם התרכזות בתורה, מקיים והגית בו יומם ולילה בקריאת שמע שחרית וערבית, ואילו רבי ישמעאל הממליץ על מנהג דרך ארץ עם התורה 'אינו מוצא זמן' לכל חכמה אחרת?

מתבקש לומר כך: לרבי ישמעאל, הדרך-ארץ במובן של סדר ומנהג אנושי סביר, קדמה לתורה, ולא באה התורה 'על חשבונו', אלא למלא את כל שעות הפנאי; "בשבתך בביתך" בטל מן העבודה, "ובלכתך בדרך" אל עבודתך, "ובשכבך ובקומך" – לפני ואחרי העבודה. ואולם משניתנה תורה, שוב אין לנו חכמה אחרת – אין לנו ללמוד מחכמת הגויים שום דבר של ממש, וגם אין סיכוי של ממש להאירם באור תורה שסירבו לקבלה בסיני. שעות הפנאי אמורות אם כן להתמלא בתורה בלבד, תורה מסוימת ומוגדרת, בדיוק כמו שעות העבודה והעיסוק בדרך ארץ, ולא נותר מקום וזמן ולא צורך בשום לימוד אחר. במלים אחרות: מיטב הדרך-ארץ שמטרם מתן תורה (הבאה לביטוי ביתרו שלפני מתן תורה בא – על פי הפשט – וכיוצא בו ממיטב הגויים), כבר כלולה בסיני. ומאז ואילך אנו נושאים את עצמנו, ואיננו צריכים לא לחכמתם ולא למלאכתם.

לעומת זאת רשב"י – תלמיד רבי עקיבא – הפוטר עצמו מעול דרך ארץ ומנהג העולם, גם תורתו (מלבד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית) אינה מוגדרת ומסוימת במצריה, אלא כל מיטב החכמה, המדע והיופי שבעולם מעניינים אותו, ויכולים להיות כלים ולבושים לתורה וכך להפרות אותה. יש ויש מה ללמוד מן הגויים ולכבד את חכמתם, (שבעצם זו פנימיות הדרך-ארץ), כי הרי תפקידנו באמת גם ללמד אותם ולהכניסם תחת כנפי השכינה, ותוך כדי כך הם גם מסייעים אותנו במלאכתנו (כעניין שאמרו "כל מלאכות שעבד עושה לרבו, תלמיד עושה לרבו"). וזה עיקר עניינה של תורה שבעל פה, להביא ממרחק לחמה, 'ללקט ניצוצות' ולקשור הכול לתורה, וכעניין שמתואר בנביאים לגבי העתיד לבוא על עמים רבים וכספם וזהבם אתם העולים ובאים אל הר ה'.

מצינו (בבבא קמא קיג) שרבי עקיבא מחמיר בגזל הגוי והפקעת הלוואתו משום קידוש השם ומניעת חילולו, ואילו רבי ישמעאל אינו חושש לכך. כי כאמור לדעתו אין סיכוי של ממש להיותנו מקובלים עליהם ו'אין טעם להשקיע בהם'.

רבי ישמעאל הוא נכדו של רבי ישמעאל בן אלישע, הכהן הגדול המיוחס שנהרג בייסורים קשים בימי המרד הגדול, לעומת רבי עקיבא ש"אין לו זכות אבות", כי בן גרים הוא מזרע יתרו.

[ידוע גם שרבי ישמעאל 'פשטן', ולשיטתו "דברה תורה בלשון בני אדם". ואכן פשט המקראות על הרוב שולל ודוחה את הגויים כ"קוצים כסוחים" וחסרי תקנה שעיקר ענייננו להיבדל מהם, ואילו רבי עקיבא דורש ומוצא צפונות מני חושך, וגם אשת טורנוסרופוס הנציב הרומאי התגיירה ונישאה לו, וממנה העשיר (ע"ז י,ב)].

* * *

כך תתפרש ה'פרוגרמה' שלפני מתן תורה: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים… ועתה אם שמע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" – בשני אופנים הפכיים:

לי כל הארץ-העולם, אך 'אין עם מי לדבר' ולכן תהיו לי אתם לבדכם סגולה נבדלת, ממלכת כהנים וגוי קדוש-נבדל הנושא את עצמו, "כרך שהכל בו – ממנו כהניו שופטיו ונביאיו".

או: אינני מוותר על כל הארץ-העולם שבראתי לכבודי, ולכן היו לי אתם כהנים-שליחים בעבור כל באי עולם עד שיהיו לאחדים הממלכה והכהנים, הגוי (- הגֵו-הגוף) והקדוש, כאשר כרגע אתם לבדכם הסגולה המייצגת את החיבור המופלא הזה, עם כל נשמות הגרים שגם הם עומדים פה עמנו היום.

כדברי אביי הנזכרים, הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם. הווי אומר: דרכו של רבי ישמעאל היא דרך הרבים – המושרשים בפרשת והיה אם שמע, שבלשון רבים נאמרה, ובה נאמר "ואספת דגנך". מרוב העם אין לדרוש להיבטל ממלאכה ולהתמסר לתורה בכל מאודו-ממונו (ואכן לא נאמר בפרשה שנייה בכל מאדכם). עיקר עניינו של העם הפשוט להיבדל מעבודה זרה ומן הגויים עובדי עבודה זרה.

אמנם דרך רבי שמעון היא 'דרך היחיד' המושרשת בפרשה ראשונה שבלשון יחיד נאמרה, ובה אין עיסוק בדרך ארץ אלא מסירת כל המאוד לאהבת ה' וייחודו בייחודא עילאה וייחודא תתאה (- "שמע" ו"ברוך שם", שעניינם הוא (בהתאמה) "ה' הוא הכול" ואין עוד מלבדו ממש, ו"הכול הוא ה'" כי הוא אלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין דבר שאינו חדור אלקות).

ומאחר שתיקנו לנו חכמים לומר בכל יום פעמיים את שתי הפרשיות, יש לנו לשמוע שאין לך אדם פשוט שאין בו נקודות זמנים ומקומות בהם הוא 'יחיד', ומאידך גם הגדול שבגדולים הוא לפעמים כפשוט שבפשוטים שעיקר עניינו "שלא עשני גוי".

ההתכללות בין שתי הבחינות הללו, היא עצמה ביטוי מושלם לנשיאת ההפכים: ממלכה – וכהנים; גוי – וקדוש.

הפוסט דרך ארץ ותורה / ר' עודד כיטוב הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

הוי, מי יגלה עפר מעיניכם, וראיתם את המתים אשר בארץ החיים המה, ואת החיים אשר בעולם התוהו יתהלכו. –

ושמעתם את קול המתים הזועקים מקברם לתחייה, ואת דממת החיים על פני האדמה שנפשם מוכת עלפון ושקועה בהזיות חלום ובחזיונות שוא. –

הוי, מי יגלה עפר מעיניכם וראיתם את רבוא-רבואות נשמות ישראל אשר בחייהם ובמותם לא נפרדו ממקור מחצב ישראל, ואת נשמות החיים פה אתנו היום – וידעתם עד מה רחקתם ממחצבות האומה, ומה עמוק קרעכם משרשרת הדורות.

מי יתן ותיפקחנה עיניכם לראות מקור חיים איפה, ואי הדרך ישכון אור.

רבים ועצומים חללינו וגדולה אבדת בית ישראל. ואנו במו ידינו אבדנוה. רבים החללים אשר אבדו לנו במחיר מציאה שראינו ונפלנו עליה. והמציאה עוד לא לנו היא, וגם אם לנו תהיה אין היא שווה בנזק עמנו. איש ואיש ומציאתו ולקניין הכלל ולנחלת העם אין דואג ואין איש שם על לב.

ככל הגויים בית ישראל. כמקולקלים שבהם, ולא כמתוקנים שבהם.

המתוקנים שבהם, את כל אשר להם נתנו בעד נפש בניהם, את כספם וזהבם, עצמתם ונשקם, גאותם וכבודם – את הכול הפקירו למען יישארו בניו בחיים, שבע יפול העם וקם, אם בניו היו לפלטה. הם ישובו יירשו את ארצם, ישובו לבצרון ממלכתם וירומו את קרן כבודם כבראשונה. עם אשר בגאוותו יפקיר את בניו לחרב, אף אם שמים יעלה, משם יורידוהו ולעפר הארץ ישפילוהו, ושמו יימחה מתחת שמי ה'. כל עם ועם, אשר רק לא במו ידיו פח יטמון לרגליו, יחרד קודם כל לשלמותו, לאחדות רצונו, אינו בז לכל אדם, ומבטל האחד את רצונו מפני רצון אחרים, רצון היחיד מפני רצון הרבים ורצון הרבים מפני רצון היחיד. והיה כי תקראנה מלחמה – ואף אם תכבד המלחמה – שלמותו תשמור עליו מכל משמר. עם אשר יד עריצים תשלוט בו, אף אם כל ארצו ליד אחת תהיה ולכוח מלוכד – לרסיסים יישבר, ועם השבר – איש את רעהו בלעו ולנצח יאבדו.

הוי עמי, מה אומללת! רועיך אשר לדרכי הגויים למדו, לא את חכמתם אלא את גאוותם לקחו, על דם בניך עמדו, ועל חרבות ביתך בקשו לבנות להם בית. הוי עמי, אשר מאשריך מתעיך באים היום על קברות בניך ללמד את לשונם קינה והספד. ובימים ההם כשבשורות האימים התחילו להגיע עמדו מחרישים, שתקו והשתיקו. הלוא פרי גאוותכם היתה זאת, מפחדכם שמא לא תהיו בעיני הגויים "דיפלומטים נבונים" באם אחת השמועות הרבות תתבדה. –

ומפחדכם שמא תגרום הפורענות, ותפוצות הגולה היושבים עדיין בטח, יתנו את פרוטותיהם להצלת העם וייגרע חלקם של "בוני הארץ"!

הלוא קבוצה אחת בעמק יקרה בעיניכם שבעתיים מדמם של רבבות יהודי גולה של"שונאי ציון" הפכו בלזות שפתותיכם.

האם נשאר לבכם טהור מקורטוב של הנאה, משמץ של גאווה נסתרת וגלויה, על חכמתכם כי רבה, על "נבואותיכם" כי נתאמתו, על השואה שבאה לתומה כפי "שראיתם מראש", על "המליון המיותר" אשר שילם בחייו בעד מאונו ללכת אחריכם?

האם לא עמדתם על המקח והאם לא חסכתם על כל אגורת כסף שלא תחסר מ"מפעליכם" החשובים בעיניכם לאין ערוך יותר ממאות אלפי נפשות מישראל?

ובכסף המעט שנלחצם להפריש למעשי הצלה, האם באמת היו לנגד עיניכם נפשות משוועות להצלה – או שמא נתתם דין קדימה להצלת כבוד ישראל לאותו הכבוד שבמעשה המרד שהיה צריך לספק את גאוותכם, ולתת למשחית להשחית עוד? ומה לכם עתה כי נזעקתם להרים קינה והגה ונהי, הלרשת באתם את חלליכם, את כרם נבות?!

הוי עמי, אשר עריצים השתלטו עליך ויאכלוך בכל פה, מגדל בנו להם, מגדל פורח באויר להילחם בשמים, עד אשר נבלה שפתם ואיש שפת רעהו לא ישמע, מדנים ירבו בין אחים, ויהי עמי לעמים הרבה אשר בצר לאלה, יגילו אלה, ובשמחתם – להם צר, הלזה ייקרא גוי? ואיככה לממלכה יהיה? הן בעודם עבדים לנכרים, בעצם הם רודים בפרך וכבלים עליו ישימו, ואף כי אם מקל חובלים בידם יינתן!

הוי עמי, אשר גם "נאמניך" – אין אמון בם. ובהרימם את קולם נגד המהרסים והמחריבים, ידמו בזעקתם לצאת ידי חובתם, ובגידופים יחשבו לתת כופר נפשם ולב אין לדעת כי גם מתרפה במלאכתו אח הוא לאיש משחית. קובעת כוס התרעלה אשר שתו מצו אחינו-בשרינו, לא נגעה הרבה גם בלבם של אלה אשר בשם "חרדים" יכונו. כי איך ינעם לנפשם אכול ושתות והתענג בתענוגים, ואיך מצאו און בלבם להיות גונזים אוצרות כסף למטה ואוצרות "מצוות" למעלה – עת יד הצורר השיגה את מיטב נחלתנו, ואת מבחר בנינו ובנותינו הכריע לטבח, ולא קצרה ידם להציל בכספם אלפים ורבבות?! אם חמלו על אוצרותיהם ועל קנייניהם הארציים להורישם לבניהם – למי יורישו את קנייני רוחם, את בתי הכנסיות ואת ספרי התורה וכהנה וכהנה – אשר גם בשבילם הזילו מכספם – הלמתים או ליורדי דומה? אם "חרדים" המה מדוע יחרדו רק לשלום נפשם, למה ידאג כל אחד רק לעולמו, בין ל"עולם הזה" ובין ל"עולם הבא" שלו, מדוע לא אחזתם החרדה הגדולה להצלת נפשות מישראל, שדוחה את כל המצוות והמעשים מעולם הזה ומעולם הבא גם יחד? ומדוע נספחו גם הם על הצועקים הצלה הצלה! ואין בכל "המצילים" האלה מי שמוותר על מזון סעודה אחת או על יום אחד של תענוגות בעולם הזה. ומה הזעקה החדשה הזאת הנשמעת היום: הצלה לאודים המוצלים מאש, הצילום אותם משרפת נשמה. התקצר יד ה"חרדים" שלנו לדאוג לכל צרכיהם של המוצלים ולמלא מחסורם, שבאים ומצמצמים את הדאגה ל"נשמה" בלבד, האין די כסף בידי החרדים, והאין די מוסדות ביניהם, שיכינו בית מזון ובגד לאותם האומללים לבל יצטרכו לבקש קורת גג ומזון סעודתם הראשונה, מידי אלה המקימים "בתי משרפות הנשמה"?

ואף גם אם קצרה ידו, בינתו, רצונו של היחיד, מדוע לא יעשו זאת הכלל ומנהיגיו? יעמדו ראשי הציבור ואלופיו בשער ויכריזו: ספרי תורה למכירה! בתי כנסיות, כו' וכו'. לאמור: אין לנו יקר מהצלת נפשות, למען אחינו לא נחשה ולמען ילדינו לא נשקוט עד אם הצלנום הצלת גוף ונשמה כאחד! לא חכמו ישכילו יעשו זאת, והיה מעשה הצדקה שלם, ואף ערכו החינוכי-העממי גדול לשעה ולדורות, להרבות כבוד שמים, כבוד התורה וכבוד ישראל אשר חולל בגויים.

הלוא כה עשו אחינו אלה אשר על קברותיהם אנו עומדים ואשר את אבדנם אנו מבכים, בכל שעת צרה ובכל פורענות שבאה על איזה אבר מגופו של כלל ישראל.

מי יגלה עפר מעינינו, וראינו מה עלתה לנו, ולמדנו אהבת ישראל, אחדות ישראל, מסירות אמת לכל כאב ישראל, וחרדת אמת לכל רעיון טוב – מן הקברים ומן הטמונים בהם.

א. מיכאלי

הפוסט 'מי יגלה עפר מעיניכם' – תוכחה וקינה / אברהם מוקוטובסקי, תש"ה הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

במאמר לפרשת פקודי הארכנו לבאר איך המשכן מהווה גרעין יסוד שאינו מתכלה למשכנות-מקדשות שיצאו ו'התפתחו' ממנו, שגדולים 'פי שניים'[1] ומפוארים ו'יציבים' ממנו, אך אינם שלמים כמוהו, שעל-כן שלטה בהם יד אויב ו"נתמשכנו" בעוונותינו, וכפי שנרמז בתחילת פקודי ב"המשכן – משכן", כמובא ברש"י (מתנחומא).[2]

זהו גם היחס בין האדנים המהווים בסיס למשכן, צמודים לעפר ושומרים את הקרשים שלא ישלוט בהם הרקב, והם לבדם באים 'מן הקבוע', מכסף פקודי העדה השווה בכל ישראל – לעומת המשכן כולו, שכמו-מתפתח ו'צומח' מתוך האדנים, אשר נעשה משאר התרומות, מאת כל איש אשר ידבנו לבו, אחד המרבה ואחד הממעיט.

כללית זהו גם היחס בין תורת משה (שבה רשום מעשה המשכן לבדו), לבין נביאים וכתובים (שבהם שאר המקדשות), וכן היחס בין תורה שבכתב, עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע, לבין תורה שבעל-פה (שקראו עליה במדרש שמות רבה (מו,א) את הכתוב באיוב (יא) "כפליים לתושיה") הנסמכת ועומדת על המקרא המהווה לה בסיס (וכמאמר הראשון בתלמוד (ברכות ב,א): "תנא אקרא קאי!" – כל בניין לימודו נסמך על המקרא ואינו רואה במשנתו ספר עצמאי), שיש בה ריבוי פנים, צדדים וצדדי צדדים וחלוקות ומחלוקות וחזרות.

וכן – היחס בין התלמידים הרבים לרב האחד, ופעמים אף התלמיד-האחד ביחס לרבו, הריהו 'פי שנים' בכמות לגבי הרב שהוא גרעין-האיכות האחד המוליד ומצמיח, וכענין שמצינו באלישע ואליהו.

לענייננו – כך בדיוק יש לבנים לראות עצמם ביחס "לקדושים אשר בארץ המה" – להוריהם הקבורים-טמונים-גנוזים בעפר ועלומים מן העין, אך באמת-לאמתו גם זרועים הם שם כגרעין מצמיח – וכפי שאכן ראו חכמים בכל קבורה כעין פעולת זריעה שעתידה "לצוץ כעשב הארץ" ולקום מן העפר ביתר שאת, כי "כלום אדם זורע סאה אם לא להוציא כמה וכמה כורין?!" – הפועל את פעולתו כל שעה ומהווה רקע ובסיס לכל המתפתח בבניהם ובני בניהם הן בחומר הן ברוח. וכמובן, ככל שהצאצאים מכירים בכך, מודעים וזכורים 'מאין באו' ומהיכן גרעין הווייתם, סגולותיהם וכשרונותיהם ואופיים ונטיותיהם, ו'נושאים עיניהם אל ההרים – ההורים שאילפום ועשאום' (כמדרש רז"ל בבראשית רבה ריש פרשת ויצא) ואינם שכוחים ומנותקים ממקורם, כך הולך ופועל בקרבם הגרעין ומצמיח פירות ופירי-פירות נאים ומפוארים, נחלה מבורכת שאין לה הפסק [וכפי ש'בזכות' המשכן שעשה משה, 'הגרעין הקבוע' כנ"ל, גם שאר מקדשות שחרבו, אין חורבנם חורבן עולם, אלא "נתמשכנו" ועתידין להפדות ולשוב להבנות].

לפי דרכנו למדנו שהבנים ביחס לאבות כתורה שבעל פה מול תורה שבכתב: כיון שסיימו האבות את תפקידם בעלמא-דין, הרי 'נחתמו' כחתימת כתבי הקדש (וכפי שבהמשך הדורות ניתנו ליכתב גם המשנה והתלמוד מפני מיעוט הלבבות וריבוי השכחה, אבל גם משום שקבלנו עלינו שלא לחלוק עליהם, ונעשו גם הם במידה רבה 'קבוע' שאינו משתנה ונצטרפו אל המקור-המקרא) ונתקבעו כעובדה ניצחת שאין אחריה כלום. ובמובן מסויים גדול 'מכבדו במותו' מ'מכבדו בחייו', כי "אין משיבין את הארי לאחר מיתה" ו"מצוה לקיים דברי המת" אולי גם בדברים שאין מצוה לשמוע לו בחייו. מכאן ואילך מוטל על הצאצאים להפך בזכותם של ההורים בכל מה שאפשר, וכידוע ש"ברא מזכה אבא", וזהו כבודם (של ההורים, אך ממילא גם 'מרכז כובד' ויציבות והמשכיות וכבוד ויקר לבנים).

* * *

בסיום הפרשה – שהוא גם סיום ספר שמות – נאמר: ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וגו'. וכתב רש"י (מפתיחת תורת כהנים): וכתוב אחד אומר: ובבא משה אל אהל מועד (במדבר ז,פט)?! – בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם: כי שכן עליו הענן – אמור מעתה: כל זמן שהיה עליו הענן לא היה יכול לבוא, נסתלק הענן, נכנס ומדבר עמו.

והרשב"ם פירש: בשעת הקמתו שכן עליו הענן מיד, להראות חיבת ה' על ישראל, ואחרי כן היה מסתלק הענן מעל האהל ושוכן על הארון… בין שני הכרובים, ואז בא משה אל האהל… וישמע את הקול מבין שני הכרובים… וכן אתה מוצא בבית עולמים: ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את הבית (מלכים-א ח,יא) – בשעת השלמת הבית היה הקב"ה מקדשו בענן, ואחר כך היה מצמצם שכינתו על הארון בין הבדים.

בכך מסיים הרשב"ם את פירושו לספר שמות, אך לא לפני שמוסיף הערה: ואשר שם לבו לדבר יוצרנו אל יזוז מנימוקי זקֵנִי רבינו שלמה ואל ימוש מהם, כי רוב הלכות ודרשות שבהם קרובים לפשוטי המקראות ומייתורם או משינוי הלשון יש ללמוד כולם, וטוב אשר תאחוז בזה אשר פירשתי, וגם מזה אל תנח ידך.

וראה גם בפירוש הרשב"ם ריש פרשת וישב: "…הראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחר הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא, ולפי שאמרו מנעו בניכם מן ההגיון, ואמרו העוסק במקרא מדה ואינה מדה, בתלמוד אין לך מדה גדולה ממנה, מתוך כך לא הורגלו בפשוטן של מקראות… וגם רבנו שלמה אבי-אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים, נתן לב (אולי צ"ל לא נתן לב) לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר-חתנו-זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו, והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום".

והנה לא לגמרי ברור אם הערת הרשב"ם כאן, בסיום ספר שמות, אמנם נובעת מתוך הפסוק בו הוא עומד ומפרשו, אך אולי ניתן לומר כך: המשכן ברגע סיומו-חיתומו מתכנס לתוך הענן האלוקי ומתכסה מבני אנוש, וזהו כבודו וביטוי לחיבתו של הקב"ה לישראל. רק לאחר מכן הוא מצטמצם אל בין הבדים בקודש הקודשים פנימה, כגרעין מרוכז, והשאר 'נפתח' ומתגלה ומתדבר למשה העומד באוהל לפי צרכי השעה (ומפרש לו את "הפשטות המתחדשים בכל יום"…).

דור ההורים הזקנים – כמו רש"י לעומת הרשב"ם נכדו הצעיר – לעולם יהא לפי זה נוטה יותר אל המדרש, כחז"ל הקדמונים הקרובים בזמן וברוח אל המקרא עצמו, התורה הכתובה "תורה מן השמים", שעל כן דבריהם עיקר להלכה ולמעשה, והם בסיס אמונתנו ומסורתנו, אף שהדברים נראים לעתים סתומים ורחוקים, כמו מכוסים בענן, בעוד שלנו-הבנים לא נותר אלא לעשות מאמץ אישי-אנושי כל עוד בחיים-חייתנו, לבקש את חלקנו בתורה, להתחבר אל המקורות-המקראות ולפשוט אותם לעצמנו בפשָטוֹת המתחדשים בכל יום ומשתנים מאדם לאדם מזמן לזמן וממקום למקום. המדרש שהצטרף אל המקורות נעשה אב וגרעין לריבוי בנים-פירות-פשָטוֹת, ויש לאחוז בפירות ולא למוש מן הגרעין שביסוד או ברקע, כי שניהם כאחד טובים, וכך זה וזה יתקיימו בידינו.

[יושם לב לַהיפוך שיש כאן מן המקובל-לחשוב שהפשט הוא האחד הגרעיני שממנו יוצאות ומתפלגות דרשות-אין-מספר. באמת גם זה אמת-נכון ולא כאן המקום להסדיר כדבעי את היחסים המורכבים שבין השניים].

עלה בידינו אם כן דימוי נוסף להורים שנאספו אל אבותיהם – לא רק כעפר מצמיח-גרעין מלמטה, אלא גם כענן סתום ומכוסה מלמעלה, שגם הוא, בעיקר כשהוא מצטמצם ומתעַבֶּה, 'נפתח' וממטיר את גשמו להרוות ולהפרות את הארץ.

* * *

מעבר לכל האמור, אוסיף משהו פרטי-משפחתי: מי שהכיר את אבא ז"ל, ידע היטב את חיבורו העמוק אל מדרש רבה, שעסק בו הרבה לאורך עשרות שנים בדיבוק חברים ובטוב-טעם (וגם חלם-קיווה לעשות לו פירש משלו). הדבר ניכר היטב ובולט מתוך ספר הפרשיות שלו, בו תמיד העדיף ללכת, גם בדרשותיו שלו, בעקבות חז"ל (ודרושי חסידים שלדעתו 'החזירו עטרה ליושנה' ו'גילו מחדש' את החופש הרענן של חז"ל).

אבל חשוב לי לומר כאן דבר על אמא עליה השלום, ה'עזר כנגדו' של אבא ז"ל, אשה מַשׂכֶּלֶת שנתחנכה מצעירותה (וגם חינכה) בבית יעקב מראשית היווסדו, וכוחה יפה בתפילה ובאמונה תמימה, פשוטה ו'טבעית' בדברי חז"ל כמות שהם, בלי שום 'תסביכי פשט' או מתח כלשהו בין פשט לדרש. אם אבא ניסה כל ימיו 'לפשט את המדרש', בבחינת אמת, הרי אצל אמא, בבחינת אמונה (וכידוע מן הזוהר "איהו אמת – איהי אמונה"), מעיקרא לא הורגשה ולא עלתה על הדעת אפשרות סתירה ביניהם. במובן מסוים האמונה (ששורשה לעילא לעילא בראש הלא-נודע של כל הקומה, כנודע ליודעים) היא ה'אמא המולידה' וסועדת ותומכת ומגַבָּה את האמת-התורה, זהו אכן עזר כנגדו במובן הפנימי העמוק ביותר: האמונה הפשוטה באחדות שבשורש הכול, מאפשרת להתגייס ליישוב-בטוב את הסתירות גם לאחר שנתגלעו.

[המובא לעיל מחז"ל שההורים הם "מַלפינו (=מלמדינו) ומעַבּדינו (=עושינו), מתפרט כמובן לאב המלמד תורה-אור, ולאם היולדת ומגדלת ודואגת לגוף החומרי, אבל באמת "שורש הכלים (=הגוף-החומר) גבוה משורש האורות" ונוגע בעצם היהודי (המועבר כידוע על-ידי האם-דווקא) שקדם גם לתורה שקדמה לעולם, ככתוב בסדר אליהו רבה, והאור-התורה לבוש לו. באמת שניהם, העצם עם האור, והאמת עם האמונה, מזדווגים והיו לאחדים (וכפי שאמרו המדקדקים הקדמונים ששורש אמת הוא אמנת אלא שהנו"ן נופלת), אלא שהאם (ששתי אותיותיה בראש האמת ובראש-אמנה) היא הדומיננטית בייחוד הזה. מכל מקום נכון לומר דרך כלל, שזכירת האב מיטיבה בבנים את חוש האמת, וזכירת האם – את כח האמונה].

ואסיים ברמז ברוח הימים הללו: אמונה פשוטה עולה ארור המן, כמו גם ברוך מרדכי! שָם בראש הלא-נודע, היו לאחדים היראה והאהבה, הסור-מרע עם העשה-טוב, וגם 'מלך קשה כהמן' ברוך הוא, כי לא בא אלא להביא לידי תשובה-גואלת מיד – בניסן הסמוך ובא עלינו לטובה, החדש אשר 'ישועות בו מקיפות' – סמוכות ורצופות – בגאולה שאין אחריה גלות.

[1] כידוע שיחס ההיכל אל הדביר במקדש כיחס הקדש אל קדש הקדשים במשכן, אך מדות המקדש כפולות באורך וברוחב.

[2] ואף שהמשכן נע ונד ממסע למסע – מאחר ש"על פי ה'" הוא חונה ונוסע, הרי הוא לעולם 'במקומו' (כדברי הגמרא בפרק במה מדליקין שעל-כן סתירת המשכן נחשבת 'סותר על מנת לבנות במקומו'), כמו שהקב"ה נקרא במגילה "מקום", על שם ש"הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" כדברי רז"ל. הוי אומר: העולם 'נוסע בתוך' הא-ל העומד, ולא להיפך.

הפוסט הורים ובנים וגילויי תורה / ר' עודד כיטוב הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

גבורי כח

"גבורי כח עושי דברו" – אלו שובתי שביעית. חמי חקליה בירי חמי כרמיה בירי ושתיק [רואה שדהו בור, רואה כרמו בור – ושותק]". לא הרי הגבורה, שהאדם מראה במעשה לשעה ואפילו אם הוא מקריב את כל מאודו, כגבורה שהוא מראה יום יום במשך שנה תמימה, ואפילו אם זה בשב ואל תעשה ואינה עולה לו אלא בהפסד מועט. לשעה קלה יכול כל אדם להתגבר למעשה הגדול ביותר ולא כל אחד יכול לקיים את גבורתו לזמן ארוך.

במשך שנות הגלות המר והנמהר, הועמדו כל דורות בית ישראל בפני נסיונות של מסירות נפש וקידוש השם ועמדו בהם. בדור האחרון של עקבות הגאולה והתחייה, הועמדנו בפני נסיון של גבורה ולא עמדנו בו. במשך שבע שבתות השנה של היובל האחרון מתחדש הנסיון ובכל פעם נגמר הדבר בכישלון. ואין אנו מוצאים אלא בודדים שהם גבורי כח. אבל הם מובלעים בין רבים מהם כושלים ושבת הארץ לא היתה ניכרת עד כה בגוש אדמה שלם.

כי אין הגבורה, אלא במקום של ניסיון גדול. ואין הניסיון גדול אלא במקום שיש פתח של התחמקות ובריחה ממנו. ואמנם בניסיון הזה הרבה פתחים רחבים כפתחו של אולם היו כדי להתחמק. היש לך פתח גדול, מהיתר של רבנים, או היש פתח גדול מן האיום של המדברים בשם הרבנים: "שלא להיות נכוים בגחלתם". וכאילו נדברו יחד, תנאי החמר והרוח, להיות מכשילים את הבאים בצל הגבורה ולראות אם בכ"ז יעמדו הגבורים בגבורתם אם לא.

לפיכך יעלו על נס החברים היושבים בגדרה, שלא נדחקו בחורים ובסדקים ואף לא רצו לצאת בדרך פתחים רחבים ולהערים על מצות שביעית. בעקבתא דמשיחא זכו אלה להיות הראשונים בתור ציבור, לקיים בשמחה ובגבורה את אשר צוה ה' בסיני – "ושבתה הארץ שבת לה" – בלי הערמות, אלא שבת ממש. לא תשכח להם הזכות הזאת, לא בדורנו ולא בדורות הבאים. גם אדמת ארץ הקדושה, אשר כלתה לחזור לקדושתה ושבניה לא יחללוה עוד, לא תשכח להם זאת. היא לא תקיא אותם, אלא תאחזם תשרישם על חיקה ותתן להם את פריה. כאם המעניקה מטובה לבניה.

אם לגבורה של שנה אחת בתוך שבע, דרוש כח כה גדול, איזה כח דרוש עוד לגבורה של כל שבע השנים. לראות שדהו פורה והוא בידי אחרים, לראות כרמו פורח והוא לא בידיו. גם שם חורים וסדקים ואף גם פתחים כשל אולם פתוחים לרווחה לפניו ויכול להיכנס לשדהו ולכרמו, אלא שמצוה אחרת מונעתו מלהיכנס – זוהי המצוה "כי לי בנ"י עבדים, עבדי הם, ולא עבדים לעבדים", המתמרדים באדוניהם – ואינו נכנס. [אולי הכוונה לרכישה עצמאית של קרקעות ויישובן בידי שומרי תורה, בה עסקה פאג"י באותה תקופה, ואולי לפעילות הכללית של פאגי לחלץ את הפועל הדתי משעבודו להסתדרות של השמאל] גם גבורים כאלה נמצאים בתוכנו. כי רק בתוך קהל של "עושי דברו" אפשר לחפש וגם למצוא גבורי כח לשנה תמימה אחת ולכל שבע השנים, אבל מדוע לא יתנו גבורים אלה ואלה את חילם לעצמם. מדוע ניכרת גבורתם של הראשונים רק בשנה השביעית וגבורתם של האחרונים רק בשש השנים הראשונות, כאילו שני מינים של גבורה היו כאן ואינם אלא אחד. כי כה הם דברי ה': דבר אל בנ"י ואמרת אליהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם – מיד – ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה – ואח"כ – ובשנה השביעית שבת שבתון. ההשתרשות בארץ לפי צווי ה', עושה את כל ששת השנים הראשונות לשבת ואת השנה השביעית – לשבת שבתון, שתים שהן אחת. ומדוע אצלנו שתי שבתות הן נפרדות זו מזו?

אבל אשמה זו, לא של הגבורים היא, אלא של העם כלו. שאינו עומד מאחוריהם ואינו מוסיף להם כח. יתקן העם את חטאו כלפי גבוריו, והם יחזירו לו את מיטב כחותיהם לשמו ולתפארתו.

א.מ.

 – – – – – – –

"גדולה תפלה"…

הפתגם אומר: "עשרה שונאים אינם מזיקים לאדם כמו שהוא מזיק לעצמו". ואף אתה אמור: הכופרים האדוקים בכפירה, אינם יכולים לחלל השם, במידה שמאמינים יכולים. בהודעה בעיתון חרדי נתבשרנו, שנוסדה "חברת תפילה" המסדרת תפילות בכל המקומות הקדושים לפי ההזמנה והצורך. לחברה תיבת דואר שלשם משגרים ההזמנות…

אין צורך להוסיף מלה על החילול הגדול של קדושת התפלה, היוצא מחברות כאלו, אבל גם העתון החרדי הזה לא יפלטו עצמו "שאין המערכת אחראית לתוכן המודעות", כי מי אשר דורש יראת שמים מבן-גוריון וחבריו, מן הדין שידרוש קצת דרך ארץ לקדשי קדשים שבישראל מצד הקוראים לעצמם רבנים, ואצ"ל שאסור לו להיות מסייע בידי מחללי קודש אלה בגלל פרוטות.

הפוסט רשימות קצרות בענייני השעה / אברהם מוקוטובסקי, תש"ה הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

לפעמים נדמה לי שהמחלוקות והמתחים הקשים בציבוריות הישראלית – ואולי בעצם גם בתוך נפשו של כל אדם – אינה אלא בעיה של 'לומדות'. סוגיית יחסי מדינה–יהדות אינה באמת נלמדת בעיון ומתוך רצון כן ליישב אותה על הלב, להתחשב בכל הטיעונים ולהתייחס אליהם ברצינות בכדי להפיק משהו משוכלל שכל דורש-בצדק יוכל וירצה לאמץ. אנשים וחוגים מוצאים עצמם מתויגים ומשויכים זה מכבר לעמדה מסוימת, כשתפקידם מתמצה בתגובה מתאימה – מתגוננת מטבע הדברים – ומתבקשת לאור הזיהוי הנתון שלי, כלפי כל אירוע שעולה וכלפי כל צרה שלא תבוא. ממש כאותו נער שכבר למד פרק 'אלו מציאות', ומרגיש שכבר דסקס את העניין כדבעי ומיצה אותו, וכבר גיבש לו בעזרת חבריו, הוריו ומוריו את יחסו אל החומר. כבר ברור לו שאין כאן "מציאה" גדולה ואין לצפות ממנו לגדולות ונצורות או לאור חדש שיופיע ויוליד תובנות חדשות, משמחות ומרחיקות לכת. "אם אחזור אל הסוגיא" – אומר הוא לעצמו – "אגיע מן הסתם פחות או יותר לאותן עמדות – סבירות גם אם לא משמחות מי-יודע-מה – ולכן מוטב לי לעבור נושא, ליישם ולהחיל, ללא חדווה יתרה, את תובנותי על התופעות העולות על סדר היום. זה תפקידי בעולמי, זה גורלי, חלקי ונחלתי".

וכך לענייננו – החילוניים (שמאלנים בדרך כלל) של היום, ברובם הגדול, הם כבר דור שלישי ורביעי לחילוניות, כך המסורתיים (ימניים ברובם), כך החרדים, וכך גם הדתיים-לאומיים. (הכוונה כאן כמובן למיקומם של החוגים הפוליטיים-חברתיים הנזכרים אל מול המדינה ולא למידת הנאמנות או אי-הנאמנות לתורה ומצוות). הגדרתם העצמית עוצבה זה מכבר ­– ולא בידיהם שלהם – בשחר ימיה של המדינה ודור או שניים לפניה, בתנאים שונים לגמרי ובעולם ילדותי למדי.

אינני בא לטעון שאילו היו חוזרים היום לעיין בשורשי השקפתם היו משנים את דרכם וקופצים לחוג אחר – ההיפך הוא הנכון. טענתי היא שכעבור כך וכך שנות מדינה כבר אמורים הכול להבין שהחוגים האחרים גם הם תופעה קבועה במציאות שאינה מתכוננת להעלם מן השטח, כפי שאולי חשבו אבות אבותיהם, ומשום כך אולי באמת הגיע הזמן לחזור אל הראשונות, להיכנס שוב לעבי הקורה ולבדוק מאין באתי ולאן אני הולך.

הדבר חשוב לגופו של כל חוג ולריענון עמדותיו – אך חשוב מכך באין ערוך הוא הסיכוי שתוך כדי העיון מחדש יעלו אפשרויות חדשות וצירופים חדשים אשר לא שערום אבותינו, ואולי אף יחל להאיר מרחוק אותו מכנה משותף גבוה שממנו יצאנו כולנו כיהודים, ולשָם בעצם כולנו חותרים במודע או בלא-מודע, שהרי "גוי אחד" אנחנו מעודנו, "כולנו בני איש אחד נחנו", "אב אחד לכולנו וא-ל אחד בראנו" ואיננו מסוגלים-באמת להשלים לאורך-זמן עם הפירוד.

החתירה הזו לייחוד שלם ומשלים ולנשיאת ההפכים, הלוא היא הפעילות היהודית המובהקת ביותר לאורך הדורות, ומתבטאת באינספור תחומים, אך כמדומה שניכרת יותר מכל בעסק התלמוד – יצירה רב-דורית שבמובן מסוים לא נחתמה מעולם, יצירה רבת פנים שכל עניינה להכניס לקלחת אחת, לבית מדרש אחד, רב משתתפים, נתונים וטיעונים רבים ושונים, גם מדיסציפלינות שונות בתכלית, לטחון הכול ביחד ולהפיק, ויהי-מה, 'דרך מלך' רחבה ופתוחה לכול, שגם אם אינה מסוכמת לגמרי, יכולים הכול ללכת ('הלכה') בה בבטחה ולהתקדם ביחד אל האחדות השלמה שבוודאי נמצאת אי-שם, ויום יבוא ותתגלה ותאיר בתפארתה כשכל צעד משמעותי למטרה, ובלבד שנעשה ביושר לבב, ביגיעת בשר ורוח ובמאמץ בלתי פוסק מלווה באמונה תמימה שאכן יש לאן לחתור. וכך זוכה החותר לטעום גם בהליכתו מעין טעם של התכלית המקווה ורואה עולמו בחייו – מה שגורם לו כמובן להיטיב ולשכלל את חתירתו ביתר שאת ויתר עוז.

פעילות זו, מוכרת היטב לעמלי תורה שבעל פה (ומכונה בפיהם 'לומדות', משמע היכולת לנתח וליישב הכול בטוב. ובלשון חכמים (ראה תענית ו): לפי יגיעתו מוצא כל אדם וזוכה לחידוד), אבל כאמור, היא טבועה בכוח בכל אדם מישראל גם אם אינו רגיל בגמרא, והיא סגולתו ונטייתו העצמית-הגזעית של כל יהודי.

ריבונות ומערכת שלטונית, בירור מושגים

לפי דעתי המקור העיקרי לבלבולים, הקלקולים, הפילוגים, המתחים והקיטוב השולט בחיינו, הוא הטשטוש בין המושגים מדינה ומשטר, וליתר דיוק, הזיהוי בין שני המושגים. אין הכוונה ב'משטר' לממשלה קואליציונית זו או אחרת המתחלפת לבקרים, אלא לשיטה, לכלל המערכת המנהלת את מכלול חיי בני המדינה ולכללי המשחק הנהוגים. מאחר שמדובר במערכת טוטלית כל כך, נוצרת במשך הזמן התחושה שהיא היא המדינה ושאם חלילה תתערער הוודאות או המוצקוּת שלה, אם יחדלו בני המדינה לשתף פעולה עם השיטה וכללי המשחק שלה – הלכה מדינה. חוזר העולם לתוהו ובוהו וחוזר העם לגלותו.

ולא היא. קודם כול יש להבהיר את המושגים כפי שהם: המונח 'מדינה' מבטא בעיקר את הריבונות והעצמאות, את האור הראשון, גרעין החופש היסודי הבראשיתי הנברא כרגע יש מאין ומכיל בתוכו אינספור אפשרויות חיוביות נפתחות ומתגַוונות ומתחדשות לבקרים. ואילו המשטר או המערכת מבטאים את התבנית הנוכחת המיישמת בפועל ומנהלת באופן מסודר, מסוים, הגיוני, וממילא גם נתפס ומוסכם, את משך החיים היציב העומד במבחן הזמן הממשי.

יאמר האומר: אין כאן אלא סמנטיקה. שהרי נראה שאי אפשר לזו הראשונה בלא זו השנייה: הריבונות הגרעינית המופשטת תפרח באוויר ותתפוגג אל התוהו חסר המשמעות, או אל אנרכיה גמורה, אם לא תֵאחז מידית בתבנית מסוימת, מוגדרת ומסודרת.

ובכל זאת – נאמר אנו לעומתו – האם לא תיתכן מערכת מסודרת והגיונית המושתלת או כפויה מבחוץ, ללא עצמאות ריבונית?! עינינו הרואות שיש ויש! ולא עוד אלא שעל פי רוב זה מה שיש – המשטרים השונים לדורותיהם ולגווניהם מימי קדם ועד עצם היום הזה, הם בעצם גלגולים שונים של תבניות מקובעות של צלמי אלהויות ו'יראות' שעיצבו להם בני אנוש לפי השגתם המוגבלת, הנותנת להם התמצאות כלשהי בג'ונגל השחור המפחיד שמחוץ לגן העדן האבוד – ומכאן גם לשעבוד פשוט של עם חלש נכבש לאלהיו-תבניותיו של עם אחר.

האם הדמוקרטיה, המלכה-האם המושלת בכיפה בעולמנו שלנו, חורגת מן הכלל הזה? – לא בהכרח! שהרי עם היות הכוח נתון לכאורה בידי העם הבוחר, עובדה היא שנצרכים כוחות כבירים בשביל לגונן על הדמוקרטיה, הן מפני איומים חיצוניים, הן – ובעיקר – מפני כוחות או גורמים פנימיים, הסבורים בצדק או שלא בצדק שנתקפח חלקם המגיע להם לפי הכללים, אם מפני הזריזים יותר היודעים לנצל ולהטות את כללי המשחק לטובת עצמם על חשבון האחרים, אם מפני הכללים עצמם שאינם שלמים ואינם מכסים היטב את כל המצבים. כך או כך, התחושה הרווחת היא של רע במיעוטו או הכרח בל יגונה, כי מוטב כך מאשר אנרכיה או דיקטטורה נתונה לשרירות של יחידים. מכל מקום קשה לדבר על חופש של ממש, על ריבונות אמת הקוראת דרור לעצמיות המיוחלת, שהיא, כמורגש לאדם בתוך-תוכו, הגרעין היסודי של הווייתו האדמית; הצלם אלוקים שלו.

לעתים אף נדמה שככל שהמערכת כבדה ומשוכללת יותר, טוטלית, חכמה ויציבה יותר, כך היא מקובעת יותר ולא נותר בה מקום לחרות אמיתית.

עולה לנו אם כן מתוך הדיון שהחופש הראשוני, המניע הבורא ומהווה, יוצר ומחדש, נאחז מידית במערכת לשם עצם קיומו, ומיניה וביה הלך שם לאיבוד; בן- לילה היה ובן-לילה אבד ולא נודע כי בא אל קרבה, 'ולא תיוודע – ונשתכחה – העצמאות הריבונית בארץ אחרי כן, מפני הדמוקרטיה כי כבדה היא מאד'!

במצב דברים זה מוטל על כל שוחר חופש לעמוד בחרוף נפש על טיהור המושגים ובידודם זה מזה, להדגיש ואף לקדש את הראשון, להפוך בו ולהפוך בו על אף מופשטותו ובכך לתת לו פָנים ונֶפח – ולהימנע ככל יכולתו מלתת את חילו ואונו לשני, להישמר מלכבד כובד-יתר את מי שכבודו במקומו מונח, ולהיזהר מכל ביטוי שמטפח לגביו יחס של קדושה, כערך מוחלט הנושא את עצמו. רק באופן זה אפשר לקיים שניהם, לשאת ולזווג את ההפכים עד שיהיו לאחדים בידינו.

קדושה שהפכה לעץ ואבן

המודל העיקרי להתבוננות שלנו בנושא, הלוא הוא היחס בין שם הוי"ה לשם אלקים. שם הוי"ה הוא 'שם העצם' ולעולם הוא קודש, ואילו שם אלקים, פעמים שהוא קודש, פעמים חול, ופעמים חולי-חולין. שם ההוויה עניינו הההתהוות המתמדת, המחדשת ומתחדשת יש מאין בכל רגע, החופשית מכל כפיפות, קביעות, גבוליות וסופיות. שם א-להים (בגימטריא הטבע), כאשר הוא מתחבר ומלביש את שם הוי"ה, משמש לו כלי (א-להים בגי' כלי הוי"ה, וכעניין הכתוב "כי שמש ומגן הוי"ה אלקים" – בהתאמה) ומופיע אותו במציאות הנמשכת ולא משכיחו ומעלימו, הרי הוא בעצמו שם קדוש, ולא עוד אלא ש'הוי"ה הוא האלקים'; כאשר מבקשים לדבר על עצם מושג הכוח או הדין-הסדר, כגון שעוסקים במלאכים או שופטים – הרי הוא חול, ואילו כשמדובר בכוח הנוגד להוי"ה ומעלימו ומשכיחו ובא חס ושלום 'לרשת' אותו ולמלוך תחתיו – הרי הוא "אלהים אחרים", עץ ואבן, כובד חסר רוח ונשמה, חולי חולין שדינם כילוי וביזוי.

גם מערכת מדינית מסודרת הכפופה לחוקי צדק טבעי ומשפט שווה לכול, יכולה שתהיה 'קדושה' כחוקי הטבע הפיזיים שנחקקו בבריאה האלוהית ונצטווינו לגביהם: "את חוקותי – שחקקתי לך מכבר – תשמורו", לא תרביע כלאים ולא תשחית עצי מאכל, ובכלל – "תורה חסה על היפה" והמסודר, ו"הוו זהירים בשלומה של מלכות" וכל כיוצא בזה.

דא עקא, שמערכת אלוקית משוכללת, בפרט כשהיא נעשית אימפריה המכילה עמים רבים ושונים, כגון מצרים בשעתה, אם אינה יודעת את הוי"ה, ושוכחת את מוצאה ומחוללה, נוטה לזייף ולהעשות ממלכת אלהים אחרים – שנעשים 'אחרים' לעובדיהם, (כדברי רז"ל על "עבודה זרה – שנעשית זרה לעובדיה"), כלומר להפר את כלליה שלה עצמה, מתוך פחדים מדומים "פן ירבה… ועלה מן הארץ", מרשה לעצמה לנקוט באמצעי כפייה ועינוי, לבטל את חופש הבחירה ולהפר את כללי השוויון, תחילה בסתר, (כמו באמצעות המיילדות), וכשלא הולך – על ידי אמצעים דרסטיים יותר (אבל גם זאת מן הסתם תוך הצדקה ממלכתית של צורך המדינה בתכנון ילודה וכיוצא), וכאשר בא משה ומנסה להעלות נשכחות ולהזכיר אם שם הוי"ה מקור הכול המהווה כול, לאחר ששינן היטב לעצמו בסנה "מה שמו", לא זו בלבד שפרעה מתכחש ואומר לא ידעתי את הוי"ה – מה שיכול להתפרש כאמירה חילונית סתמית בעלמא: איני יודע מה דמות תערכו למושג המופשט שלצערי אינו נתפס אצלי – אלא גם מכביד את העבודה על האנשים מחשש שבכל זאת ידעו הללו במה מדובר… ובתקווה שהם עצמם יחסלו בעקבות-כך את משה ואהרן. כך הופכת מצרים באופן מובהק לאלוהות אחרת, זרה, צוררת ורודפת את הוויית החופש, ומאבדת את זכות קיומה, ו"עתה תראה" איך יופיע הוי"ה בכבודו, יפר את כל חוקי הטבע וימוסס את אלוהי מצרים.

משום כך, גם כאשר יש לכבד ולשמור מלהשחית את שם אלקים, אשר הוא מן השמות שאינם נמחקים, יש להיזהר מלזבוח ולפלוח לו – "זובח לָאלוהים יחרם בלתי לה' לבדו". פשוטו לעניין חיוב מיתה בעבודה זרה, אך בפנימיות מלמד שאין להפנות התפילה, שעיקר עניינה חיי שעה וחריגה ממצרי הנתון והקבוע, לאלוהי הטבע והסדר.

[בהיותו לבוש וכלי מכיל ומוּחָל על מכלול התופעות, נוטה שם אלקים להתגלוֹת ראשונה, ולעין כול בשווה, משום כך פותחת התורה בסיפור הבריאה בשם אלקים. ועל דרך דברי רש"י הידועים "לא היה צריך להתחיל התורה מבראשית אלא מ"החדש הזה לכם" שהוא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל, אלא שלא יאמרו אומות העולם" וכו', נוכל גם להתבטא: לא היה צריך להתחיל משם אלקים אלא מהוי"ה שהוא המניע הרצוני המחדש ומהווה את הבריאה הנגלית, אלא שרצה הכתוב לבנות תחילה יחס וערכים מתוך הבריאה הנבראת כבר ונוכחת לפנינו, ורק בהמשך, בעיקר מאז הופעת החידוש של ישראל היוצא לחרות ממצרים ופורץ את גבולות הטבע, משמש בעיקר שם הוי"ה. אבל גם לפני כן, מיד בתחילת סיפור הבריאה השני, בו מדובר באדם כבוחר ומתייחס ונופל וקם ומתחדש ומוליד, מופיע גם שם הוי"ה, וכשהוא מופיע – מקדים הוא לשם אלקים, ובהמשך מופיע על פי רוב לבדו!

ויושם לב שבהופעה הראשונה של שם הוי"ה, נראה כי מיוחס הוא יותר לבריאת הארץ, כי כן כתוב "ביום עשות הוי"ה אלקים ארץ ושמים" – משמע הוי"ה ארץ ואלקים שמים! (וכפי שאכן בסיפור הראשון שחתום כולו בשם אלקים, שמים קדמו). ההסבר הוא כפי הנראה בכך שדווקא סוף מעשה נעוץ בכוונה תחילה – תכלית הכוונה, שהוא גם החידוש המופלא ביותר, שתהיה "עיקר שכינה בתחתונים", שיהיה הוי"ה למלך על כל הארץ שעליה נברא אדם בעל בחירה חפשית מתחדשת, הוא המיוחס למניע הראשון המהווה-כל ברצונו הפשוט, ואילו הסדר הקבוע במסילותיו, שם אלקים, מתיחס יותר לשמים וכל צבאם. משום כך הגוים שלא ידעו את הוי"ה, נוטים להרחיק את אלקים לשמים ושמי השמים, ואל נבכי-מרחקי הזמן, ולספר לעצמם שהעולם קדמון ומאז ומתמיד היה, ואין לדבר על רגע הרצון המחדש ומהווה יש מאין. עניין זה יש לשמוע גם מדברי אברהם לאליעזר בתחילת פרשת חיי שרה, מהם עולה שבטרם נבחר אברהם היה ה' "אלקי השמים" ומאז ואילך גם "אלקי הארץ"].

שיטת השלטון במדינה יהודית

קביעת השיטה מתוך חופש מוחלט
ברור ששם הוי"ה הוא השם המיוחד לישראל עם קרובו, הנקראים כולם "יהודים" על שם יהודה ששם הוי"ה כסדרו חתום באותיותיו, ולכן כופרים הם בעבודה זרה, באלוהות מקובעת בתבניתה, מעצם הווייתם (ישראל מכונים "עם עני ודל" – אשר על כך רומזת הד' שביהודה – המעט מכל העמים שממעטים את ישותם המקובעת ונותנים מקום להוי"ה לשכון בקרבם ולהוותם ולחדשם כל שעה). רק באמצעות הכרה זו יוכלו הכול להתחבר אל מקורם החי, שמטרם הפירוד והקבעון, לטהר את אלוהיהם-מערכותיהם מן האחרוּת המכחשת, ולהוות כלי לקודש-הוי"ה הנישא בידי קודש-ישראל.

משום כך בדין הוא שהנושא של מדינה יהודית-בהגדרה יעמוד בראש כל הנושאים שבחלל עולמנו. בעוד שבעולם הגדול הולכות ומיטשטשות האבחנות העתיקות בין עם לעם לטובת 'הכפר הגלובלי' החובק כול ומאחד כול, הרי שדווקא בישראל יתחדדו ויתבהרו ויתלבנו הדברים, ולא חלילה לשם פירוד, אלא לשם חיבור וזיווג. היהודי הנבדל-בהגדרה יכול לשאת את שם הוי"ה המיוחד, לייצג אותו בעולם השואף לסדר אלוהי-טבעי מתוקן, ולהנחיל אותו לעולם בכדי לטהר אותו מכל שמצה של זרות, פראות וניכור, עד שיתיישבו בטוב האורות והכלים (וכן הנשמה והגוף, הקודש והחול וכל שאר מושגי השניוּת) והיו לאחדים.

הניסיון לדכא את ההגדרות המבחינות הללו, לרוקן מתוכן את יהודיותה-יחודיותה של המדינה ולמשוך בכוח לכיוון 'מדינת כל אזרחיה' (וכהמשך 'טבעי' – 'מדינת כל מיעוטיה', ואבוי! אף ל'מדינת כל אויביה' כפי שהולך ומתפתח לנגד עינינו), אין כמוהו הרסני למדינה ולעתידה, ליהודים שבה ה'נפטרים' מתפקידם וחדלים להיות "קֹדש ישראל לה'", ולגויים שבה המאבדים כל סיכוי לגֵרוּת ולקליטה של אמת.

משום כך עם ישראל 'עושה עניין', בצדק, מעצמאותו וריבונותו, שאכן רק הוא זכה בה מחדש כעבור אלפיים שנות גלות ואין כיוצא בו בעמים. עניין זה הוא החידוש המופלא שאירע בדורותינו, והוא העניין שיש לענות בו ולא להרפות ממנו. גם אם באילוצי השעה – בטרם הספקנו לבנות ולהציב מתוך-תוכנו תורת מדינה יהודית בנויה לתלפיות אשר תהווה כלי מתאים להלביש ולהמשיך אל מכלול פרטי המציאות את החופש העצמי המופלא, החי והמתחדש – אימצנו לעצמנו מבחוץ ממיטב החכמה שבגויים את השיטה הדמוקרטית, אין זאת אלא כהוראת שעה, לא מתוך קביעות ואדיקות יתר, ובוודאי לא באורח שעלול לפגוע בריבונות, לדלדל להחליש ולהמעיט את דמותה, את כבודה ואת יחודיותה-יהודיותה.

'עבדי המערכת, המקדשים אותה כערך-על, עבדי עבדים הם. עבד הוי"ה הוא לבד חופשי!'. במו ידיהם מפוגגים עבדי המערכת ילידת הנכר את עצם החידוש החי של הריבונות העצמאית ומחזירים אותנו, מבחינה תחושתית-פנימית לגלוּת קשה מזו שיצאנו ממנה, גלות הדעת (שעלולה חלילה להוביל גם לגלות פיזית). שכן ברוב שנות הגלות שמרנו על ייחודנו בכפירה בעבודה זרה גם בלא שהיה בידינו מקום להציב בו אלטרנטיבה, וכשזכינו סוף סוף לריבונות לא מצאה ידינו אלא להעמיד דמוקרטיה נוספת, בדבקות יהודית-אופיינית. התנהלות זו הופכת אותנו ללעג וקלס בגויים, מעוררת עלינו את השנאה העמלקית שחבויה אי-שם בתוכם, אבל במעמקים גם מעציבה-מעצבנת אותם ומדכאת את רוחם מחמת אבדן הסיכוי להתחבר דרכנו אל מקורם כנ"ל.

היחס בין הוי"ה לאלקים, הוא בעצם גם היחס בין שתי הדברות הראשונות "אנכי" ו"לא יהיה לך" ש"בדבור אחד נאמרו" כדברי רבותינו, כשני צדדים של אותו מטבע. בהיותנו בגלות במדבר העמים, עיקר הדגש הוא על "לא יהיה לך אלהים אחרים" – סור מרע וכְפוֹר באלהים אחרים גם אם אין מצב לבנות אלטרנטיבה יהודית, אולי ירחם ה' ויוליכינו קוממיות לארצנו ונוכל להתחיל לעסוק גם בעשה טוב. ואולם לישראל בארצו הסדר הישר הוא "אנכי" ואחר כך – ועל ידי כך – "לא יהיה לך" (וכדברי הבעש"ט זי"ע: סור מרע על ידי עשה טוב), משמע לענייננו: יש לך 'מרווח נשימה' ויכול וחייב אתה לקרוא בשם הוי"ה ולדבר על (ובשם) מדינה יהודית ששם ה' נקרא עליה גם בטרם התגבשו לך לגמרי כל פרטיה ודקדוקיה ואופני התנהלותה שאין להם חקר.

הרווח בכך הוא קודם כול בהבהרת הזהות והיעוד הכללי; בהבחנה בין עיקר וטפל; ביצירת מוטיבציה אמיתית להחלץ לעיסוק מסיבי בבניית מערכת מדינית מתוך אוצר ישראל, שתלביש נכונה ותיישם את החופש הקדוש במכלול פרטי המציאות, ועם זאת ומתוך זאת – ביכולת לכפור לגמרי בקדושתן וערכיותן ומוחלטותן של תבניות זרות הבאות מן החוץ, גם אם אינן משוללות חכמה ויופי, שחזקתן שהן-כשלעצמן, בלא בירור מקדים נוטות לצרור ולסתור במידה כזאת או אחרת את העצמיות הריבונית שהיא עיקר ענייננו ומהותנו כנושאים את שם הוי"ה.

המצב כיום
מדינת ישראל כעת עדיין מזהה את עצמה כמדינה יהודית, ועדיין רוב-ככל יהודיה, זרע קודש ששרדו את יהודיותם-יחודיותם לאורך אלפי שנות גלות בתנאים קשים, אינם מתכוונים להתנער ממנה דווקא עכשו כשחזרו לארצם, ויודעים בסתר לבם, או בעל-מודע שלהם כי – כמובטח מאז – עוד נכונו גדולות ונצורות למדינה היהודית שגאולה שלמה באחריתן.

גם החילונים הגמורים 'זוכרים' מתוך-תוכם את גרעין הקודש היהודי העצמי העומד ביסוד המדינה, ולעומתם גם החרדים המתכחשים או אדישים למדינה החילונית כפי שהיא, אינם יכולים לעקור מן התורה את יסוד הקודש של הריבונות, את היות "יד ישראל תקיפה על עצמן" שמאפשר ומחייב להיכנס לעולם בו חוזרות ונוהגות רוב רובן של המצוות שאינן נוהגות בזמן הגלות. קל וחומר למסורתיים שאינם חווים סתירה בין יהודיותם ובין אזרחותם במדינה חילונית דמוקרטית, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לציבור הדתי-לאומי שכל עצמו מתחבט רוב ימיו ביישוב הסתירה-שלכאורה בין מדינה מודרנית ויהודיות, מעמיד עצמו בחזית אל מול פני המלחמה החזקה, במסלול ההתנגשות בין השניים, ואינו חדל להאמין בזו ובזו ובצורך ובאפשרות לשלב ולקיים שניהם.

הבעיה או המשבר, אינם נעוצים אם כן בעם, אלא בממסדים, הפוליטיים, המשפטיים והתקשורתיים האמורים להוביל, להגדיר ולנסח לפני ההמון באופן קליט זהויות ומטרות. הממסדים הללו הם עצמם נושאי המערכת, הם לב לבה של השיטה הנכרית-במהותה, ומה פלא שתמיד עולה בידם תמונת מצב נתון חיצונית שטחית בקווים גסים ומטושטשים, ללא טיפת עידון מעמיק ומברר. כך הופכת הדמוקרטיה הישראלית לאלהות יחידה ועריצה בקרב השמאל החילוני שכל מאמיניה 'חייבים' להתנגד לכל אלמנט יהודי, ובכל צומת מוצאים הם את עצמם איכשהוא בצד הבלתי-יהודי והבלתי-ציוני, הממעט דמות ומכרסם ריבונות המדינה.

ולעומתם החרדים ששים להוכיח-לעצמם שוב ושוב כמה צדקו הם ואבותיהם בהתנגדותם או באדישותם למדינה החילונית, ואינם שמים על לב שתוך כדי כך נשפך התינוק עם מי האמבטיה ואובד סברם ובטל סיכויים לצאת מן הגלות ולהקים שכינה מעפרה בכינון מלכות אמת ששם ה' נקרא עליה (שלא לדבר על הללו מקרב החרדים שנחשפים אל המערכת החילונית ומסגלים לעצמם בחדווה את "ערכיה" הנכרים כפי שהם).

והמסורתיים, ה"ימניים" בדרך כלל, שהם עדיין כנראה רוב העם, הם הטשטוש הסתמי בהתגלמותו, הפוסח על שני הסעיפים וכל רוח מצויה שולטת בו והופכתו על פניו; הנהגתו נלחצת מכל צד ומשנה פניה ללא הרף, ובאין חוט שדרה וכיוון ברור מתמחים דובריו בססמאות נבובות שאין מאחוריהם אלא רצון עלוב לשרוד את הקדנציה ולהמשיך עוד ועוד את הקיום הדלוח בבִיצה-ללא-מוצא.

ואילו הציבור הדתי-לאומי, המצוי בחזית הבעיה וכואב את המצב המשברי יותר מכל השאר – ולכן לכאורה הוא בעל הסיכוי הגבוה להפיק מתוכו את כיוון הפתרון, את ה"עץ האחד" המיוחד – מוצא עצמו לפי שעה 'מודה במקצת' ואומר 'כן' ו'לא' לעיסה הבלוסה של מדינה-ריבונות-ממלכתיות-יהודיות-אנושיות-שוויוניות ועוד כהנה וכהנה. המודה במקצת חייב כידוע להישבע על השאר שבועה דאורייתא, ב'נקיטת חפץ' – משמע לענייננו: בהצבעה על עובדות ממשיות, וודאיות וחד משמעיות להם אינו מודה ולא מוכן לשתף פעולה בשום פנים, ומאחר שהעובדות בדרך כלל אינן ברורות, ונתונות לפרשנויות שונות ומשונות, מוצאים עצמם רבּי הציבור משלמים הכול כמודים בכול, ונאלצים באונס או ברצון לשתף פעולה עם המערכת גם כשזו נעשית זרה ומנוכרת ליהודיה, וכדי בזיון וקצף.

מה שמתבקש כאן הוא ניתוח קטן המבחין במובהק בין המושגים, ומאפשר לקדש מחד את הריבונות העצמאית, העצם הגרעיני הקדוש שביסוד מדינת ישראל, ומאידך לכפור בכל ביחס למערכת השלטת, להשתחרר מן המחויבות הבסיסית לחשיבותה, לערכיותה, לרצינותה, לכבודה ולהתאמתה לניהול חיי העם הריבון בארצו, וללמוד וללמד לזכור ולהזכיר שחזקתה נכרית, מנותקת ופרודה מדעת אלוהי אמת. ואין תוחלת ממנה לבניין המלכות-דקדושה אם לא נרגיל עצמנו לצחוק ממנה בכללות צחוק אחד גדול, "ליצנותא דעבודה זרה", וכך ורק כך ישנו סיכוי כלשהו להתחיל לטהר אותה מן הקיבעון האלילי ולהעלות ממנה ניצוצות קדושים של חכמה ויופי. הכופר בכול אינו חייב שבועה בנקיטת חפץ. איננו חייבים להצביע על עוולות אובייקטיביות במערכת, אלא להיפך – לקבל ממנה ברצוננו ו'לגייר כהלכה' אך את המבורר לטוב ולאמת, ורק ממנו ניקח לעבוד את ה' – לקדם את מלכות ישראל אשר שם הוי"ה נקרא עליה.

הפוסט יהודיותה של המדינה / ר' עודד כיטוב הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

אחר ישובו

שלש תשובות ציבוריות

הנחת היסוד המקובלת על רובנו ככולנו כי יש תורה בישראל, משמעה כי לכל שאלה, קטנה או גדולה, פרטית או ציבורית, יש לבקש וניתן למצוא בתורה תשובה או הדרכה מניחה את הדעת. ככל שמדובר בסוגיות ציבוריות, יש להוסיף לכך גם את המשמע בישראל – בארץ ישראל, שהרי, כידוע, אין ציבור ראוי לשמו אלא בעם ריבון בארצו, וכאשר "מלכה ושריה בגוים – אין תורה", ככתוב.

נכון גם לומר כי בנושאים ציבוריים-כלליים, המתבקש הוא קודם כל התמצאות נכונה ב"מצב" שהוא מטבע הדברים סבוך ביותר ורב-פנים, ככתוב "לב מלכים אין חקר" (בגימטריא: ישראל), ו"אילו כל הימים דיו וכו' אין סיפק בהם לכתוב חללה של מלכות" כדברי חז"ל. אפשר אם כן לתאר את המצב מאינסוף זוויות שונות ומשונות – מה שכמובן מרפה ידים מראש מן העיסוק בכך – ויש לפיכך חשיבות רבה להעלאת "מודל", תבנית חשיבה מן התורה הקרויה טוב, במשמע של חוזק וּוודאות, ובמשמע של אופטימיות הששה-אלי-תיקון.

בדברים שלהלן נעשה שימוש במאמר מפורסם של חז"ל על פי הכתוב בהושע (ג): בשלשה דברים מאסו ישראל… במלכות שמים, ובמלכות בית דוד, ובבית המקדש… ואין מראים סימן גאולה לישראל עד שיחזרו ויבקשו שלשתן, שנאמר: אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם, ואת דוד מלכם, ופחדו אל ה' ואל טובו – זה בית המקדש.   

אל ה' אלקיהם

במבט על מה שהתרחש – ומתרחש ויתרחש – בדורותינו דרך המאמר הזה, נראה כי בקשו את ה' אלקיהם נתקיים במדה רבה בהתעוררות לעזוב את ארצות הגוים (אשר "הדר בתוכם דומה כמי שאין לו אלו-ה"), בזניחת האופציה של השתלבות שיוויונית ("אמנציפציה") והתבוללות בגוים, ובהקמת ריבונית יהודית בארץ – הפרויקט העיקרי של הציונות (החילונית ברובה) – הנקראת בשם ישראל, ומונעת או ממעטת התבוללות במישרין ובממילא. המסורת היהודית גם היא נשמרת ואף מתפתחת "לאט אבל בטוח" על ידי החֲזרה ללשון הקדש, להיסטוריה היהודית, לארץ התנ"ך וללוח העברי וחגיו ועוד כהנה וכהנה. עיון קל בפרשת הגאולה שבסדר נצבים מראה כי השיבה אל הארץ והתשובה אל ה' כרוכים לבלי הפרד – והשבות אל לבבך בכל הגוים… ושבת עד ה' אלקיך… ושב ה' אלקיך את שבותך ושב וקבצך… והשיבך אל הארץ אשר ירשו אבותיך והיטיבך והרבך מאבותיך.

ה"תשובה" הזו הראשונה, נתגלגלה ובאה – מתוך רחמי שמים מרובים – בעיקר בידיהם של הקרויים "חילונים", הללו שהיו שקועים עד צואר בעמקי הגלות התרבותית ועלולים היו להתבוללות יותר מכל השאר. השיבה הציונית היא "מצוותם" והיא חלקם ונחלתם, ומכוחה זכו הם ובניהם קודם כל להשאר יהודים, ועד עצם היום הזה צאצאיהם אוכלים – פשוטו כמשמעו – את פירות מצוותם בעולם הזה, והקרן קיימת להם לעולם הבא.

אל דוד מלכם

אבל כל זה אינו נוגע כלל לשיבת ישראל אל דוד מלכם, שמשמעה כינון שיטת-מדינה יהודית – מערכת כולית ש"אינה עושה חשבון" לגויים ולכלליהם אלא מפיקה את כללי היסוד שלה, את צביונה, חוקותיה, ערכיה ויעדיה קודם כל מתוך תרבותה שלה (כמובן גם לטובת העמים כולם, שבסתר לבם מצפים לנו ולתורתנו ללמדם "איך עושים מדינה"), כי "ספר התורה על לבה", ומדובר כמובן בתורת הלב כאמור בפרשת המלך, אשר לבו-לב-העם ומצליח מתוך לבו הטוב לקדם ולהחדיר אט אט את רוח התורה בכל רבדי המציאות הממשית, ברצון הציבור הכורת לו ברית ככתוב.

המשימה הזו כמובן אינה לפי כוחה של הציונות החילונית, שכבר עשתה את שלה ומיצתה את כוחותיה בהקמת מדינת היהודים הקיימת ו"תיחזוקה", ואין לצפות ממנה לשום דבר מעבר לכך, אך לדעתי זהו בדיוק הפרוייקט המוטל לפתחו של הציבור הדתי-לאומי, שככל הנראה הוא המייצג בימינו את שבט יהודה, שבט המלכות (ואתו-עמו ציבור בעלי התשובה הרבים – גם הם "צאצאי" יהודה ודוד בעלי התשובה – שלא נקלטו בתוככי העולם החרדי ואינם מוצאים את מקומם בשום מגזר מוכר) .

לא גדלתי בערוגות הציונות הדתית, ועד היום, בגילי המתקדם, אין היא בדיוק ה"מיליֶיה" שלי (גם "בעל תשובה" אינני, בעוונותי), ועם זאת – ואולי דווקא מחמת זאת – מרשה אני לעצמי להציג, קצת "מבחוץ", את סברותי האובייקטיביות (…):

הציבור הדתי-לאומי מוצא עצמו נתון לאורך זמן בין הפטיש והסדן: מצד אחד "יש לו חוש" במדינה, קרי בריבונות, ואף לקח חלק בהקמתה (אם כי חלק טפל, משום שסכנת ההתבוללות לגביו הייתה פחות קריטית), ומצד שני, והא בהא תליא, הוא הסובל העיקרי – ראו סוגיות ההתנחלות ואופי הצבא ועוד ועוד – מגויוּתה או ניכורה של המערכת, קרי שיטת המשטר וכללי המשחק הלקוחים לגמרי מן החוץ וכפופים לנורמות בינלאומיות אטומות לכל ייחוד יהודי, עד כדי כרסום בריבונות עצמה.

בקרב הציבור הזה דווקא, ניתן לצפות בכל רגע להתנוצצות והתעוררות – או אם תרצו: התפרצות – חשק חדש, עצום בכח, הדוחף לכיוון של חידוש-מעיקרא של פני המדינה, עם נכונות, פנימית אבל מוצהרת, לייצג וליטול אחריות על אלטרנטיבה יהודית/דוידית, מה שאני קורא "להתחיל את המדינה מחדש" ו"להחזיר את המדינה לעם", תוך כדי עמידה שיש בה מעין אזהרה – רמוזה אבל ברורה למדי – שלא לאורך ימים נהיה "פרייארים" של המערכת הקיימת שנוטה להרוס את עצמה/עצמאותה ואת יהודיותה ובכלל את הכיף שבריבונות. את התחושה העזה הזאת ניתן וצריך לבטא ברורות באלף ואחת אמירות ומעשים, ואט אט להציב אלטרנטיבה, שככל שתעמוד על פרקה ותוצב נכון ובפה מלא, יש לה כמדומה רוב בציבור היהודי (עדיין, אך אין לדעת אם כך יהיה לאורך ימים, כי לאור האינטנסיביות שבחיים הציבוריים ספק רב אם יהיה עם מי לדבר בעוד עשר או עשרים שנה. ויש לזכור כי דווקא בימי המלך ה"ליברלי" הושע בן אלה, אשר לא הרשיע כאחאב ואף ביטל את המחסומים שהציב ירבעם ואיפשר לכל לעלות אל מקדש שלמה, נחתם גזר-דין-גלות על שבטי ישראל שברוב עתים וימים רחק לבם מבית דוד, ומשלא עלו נידונים מעתה כמזידים, ולא כשוגגים ואנוסים על פי דיבור המלך, ובימינו: המערכת הנכרית השלטת).

אין כמו יום ההולדת ה70 למדינה להתחיל בכך, בסיסמא בַּת 70 לְשִׁיבָה.

אל המקדש

החרדים שהם לכאורה שבט לוי ונספחיו, אין להם חלק ונחלה ולא חוש בִּמדינה שאין לה זיקה אל הקדש והמקדש, ולדידם אינה אלא פָּריץ ככל הפריצים וצריך לעסוק בשתדלנות כבגולה. אמנם לאחר שתחל לקום מדינה יהודית דוידית, יעלו הם, שלא כילו כוחם ולא הקיזו דם על הקמת המדינה – הראשונה והשניה – וכשלמה בן דוד שבא אל המוכן מבחינה זו לאחר שדוד אביו "דמים רבים שפך", היינו כילה כוחותיו על הקמת המלכות היהודית הייחודית אשר לא ככל הגויים (ואשר מטעם זה עלולים הגוים לחשוש מלבוא אל מקדשו…), וילַמדו את עצמם ואותנו כולנו את סוד שירת הלויים והיצירה בקדושה, איך בונים מקדש, איך מנתבים את כל ההתלהבות החמה מ"חצרות הקדש" ומהיכלי הישיבות הקדושות אל הר הקדש בירושלים, ואיך מחברים שמים וארץ ומַשְׁרים שכינה ונבואה בגילוי על ציון ועל מקראֶהָ ובתוך כל אחד ואחד. אמן כן יאמר ה'.

ובינתיים

בינתיים כל אחד מן החוגים הללו השלשה "עומד על נפשו" בכדי לברוח מעיקר משימתו. האליטות החילוניות מנהלות מלחמת מאסף לטובת הגדרתה של המדינה כמדינת שמד ש"דבר אין לה עם הדת" (בעיקר זו היהודית…) ובעצם גם לא עם הציונות, כאשר הציבור הרחב (שנכון לקרוא לו "מסורתי") "אין לו לאן לחזור" וכנראה מעדיף דווקא את ההדתה ואת השיבה ליהודיותו-ציוניותו; האליטות הד"ליות נאחזות בכח בממלכתיות מתמכרת אל המערכת הקיימת ומתעקשים על קדושתה-כפי-שהיא, ורבני החרדים עסוקים בבריחה מכל זיקה להר הבית ובמסירתו ברצון לשועלים דווקא…

מכל מקום המפתח העיקרי מצוי בידי הציבור הדתי-לאומי העומד באמצע, בעין הסערה, ומי יתן ויתעשת בקרוב ממש, כי בידיו בעיקר מצוי מפתח הגאולה.

ודעת לנבון נקל, כי כל תזוזה בציבור הזה, תעורר מיניה וביה תהודה ותכה גלים גם בציבורים האחרים. הציבור המסורתי, החילוני בעל כרחו, כברירת מחדל, יגלה פתאום שאולי אפשר גם אחרת, ומנגד הציבור החרדי יבין שעליו להכין עצמו למדינה יהודית של ממש – גם בטרם בוא המשיח "עם ענני שמיא" – שכבר לא ניתן להתייחס אליה כגלות גרידא.

וכמובן, לא כאן המקום להעריך את ההשלכות הפוליטיות המיידיות שבוודאי יחולו עם שינוי הגישה וקריאת הכיוון ברוח האמור.

הפוסט בת שבעים לשִׁיבה / ר' עודד כיטוב הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

בקרב בני עיירתי
(גלגולי מסע)

לפני עשרים ושש שנים עזבתי את עיירתי, משם יצאתי לכרך ומן הכרך עליתי לירושלים. והיו קשים עלי החיים בירושלים כמו שהיו קשים על רוב שאר תושביה. אין אפוא פלא כלל שניתקו בי הרבה מקשרי העבר ותחתם נקשרו קשרים חדשים של ההווה הסביבה החדשה, עם בני העול והסבל המשותפים. את בני עיירתי הקודמת, מקום שם יצאתי מחיתולי הראשונים, את בני עיירתי אשר אתם עמם חלמתי רבה מחלומות הילדות ואחר כך חלמתי אתם עמם או מולם וכנגדם הרבה ממלחמות הנערות, אותם, כך היה נדמה לי כי, שכחתי, חלומות ומלחמות אחרים חדשים תפסו את מקומם.

ולא היה לי בכל אותם השנים שום דבר אחר אשר יזכירני את האתמול שלי, כי לא מצאתי בירושלים איש אחד מבני עיירתי של אז. אף שידעתי כי אי אלה אחרים עלו והתיישבו בארץ והנם מפוזרים במקומות רבים ממנה, ומסתמא גם הם כמוני התערו בארץ ואין להם אלא אותה בלבד. וגם כי יד ה' היתה בקרב כל המחנה הנשאר שם אחרי במקום מגורי לפנים, להומם ולאבדם, ולא נותר לא שָׁם ולא בכל המדינה שֵׁם, לא איש לא זכר ולא מצבת אבן, הכל אבד הכל נחרב הכל נשרף, כל קרובי, כל ערש נעורי וגם כל זכרונותי…

עד שהתעו אותי אלוקים מבית מגורי בירושלים, ונסעתי ונדדתי מארץ לארץ ממדינה למדינה, עד שבאתי למדינה אחת שכל תושביה היהודים אינם בני המדינה הזו אלא בני מדינות אחרות ורבות. מדינה זו, ברזיל שמה.

רק באתי לשם וכבר ידעתי, כי לא לברזיל באתי אלא לעיירתי – ערשי אשר לפנים – כיצד היא נתגלגלה לכאן, והרי היא היתה בקצה הצפון והנה אני עתה בקצה הדרום. כיצד יכולה היא זו שתהא עיירתי, לפנים ישבתי בה, והרי כל כך עוּברה צורתה של זו לבלי להכירה. בעיירתי רק "טומאה" אחת היה ובצפרנו של אחד משכני היהודים לא נגעה, וכאן – כל כך הרבה "טומאות" וכולן בתוך תוכם של "משלנו" שוכנות. בעיירתי כמה וכמה בתי כנסיות ובתי מדרשות היו וכולם מלאים היו צאן אדם, ויותר שהיו שם מקדשות בנויות אבן, היו שם מקדשות חיות בדמויות אנשים ונשים צדקניים, וכאן – כמה דלים הם בתי הכנסיות במניינם ובמראיהם בחוץ וכמה עלובים הם יותר מבפנים… – האמנם עיירתי היא זו, שמלפנים, או אין? – ואעפי"כ שלי היא, הרי הם גרי "רח' הרכבת" וגרי "רח' סנדלרים", גרי "העיר החדשה" וגרי "העיר הישנה" סמטת בית הכנסת עם גרי "הגשר הירוק" שמאחורי ביהכנ"ס באופולה העיירה, הסמוכה ללובלין, הם ולא אחרים, הם ולא דומים אליהם!… ואם האחדים אין בהם די, בשביל להכיר, הרי כמה וכמה עשרות עדים חיים וכולם יחד במקום אחד גרים, הם עדי, הם החזירוני אל עיירתי ואל זכרונות נשכחים…

וכשהקיץ זכרוני נזכרתי שגם לפנים היו בעיירתי שתי עיירות, אחת כולה לבן וחלק ממנה כולו קדש, אחת כולה "אדום"… עם הראשונה גודלתי וחייתי, ומפני השנייה רק הוחרדתי מפעם לפעם, בצאתה ממועדוניה לרחובות ולשווקי העיר לעשות שמות איש ברעהו, או בבואם לבית המדרש להרגיז את הלומדים בו, או מפני יד המלכות שפשטה עליהם לאסרם בבתי הסוהר ובדרך הילוכה, כולם היו קרבנותיה של היד הזו. שתי עיירות חסו בצל אחד. זו ישבה בבית הכנסת, בבית המדרש, על דוכני ומדפי החנויות הריקות, או ליד כל מקום מלאכה שאינה מפרנסת, שם היא ישבה, והשניעה ישבה באספות, במועדונים, במועדוני יום הכפורים, במאסרים ומקצת גם על יד הסדן והמלאכה, שם היא ישבה. ואחר קרה, שיושבי העיירה הראשונה ישבה וציפתה למלאך המוות שיבוא בשעריה, ואילו רבים מאד מיושבי העיירה השנייה, נדו למרחוק לכל פינות העולם והם הם שהצילו לנו שריד ושארית ממפולת איומה זו – יחשוב ה' להם זאת לטובה. עתה מצאתי אחד משרידי עיירתי, כך ??[האותיות מטושטשות במקור].

עתה הפעם נעשה הכל מח[וור]. כבר ידעתי הכל. כל פנים היו מוכרים וכל דיבור פיהם היה מובן לי מאד. כי אכן את אויר עיירתי לפנים התלתי לנשום, העיירה השנייה.

למסיבת אזכרה לקדושי עיירתי, קדושי אופולה, שערכו אנשי סאן פאולה, נקראתי, ואף אני [אחור] נסוגותי.

אילו היה דמיוני מפותח ?? אז קרוב הייתי לומר, אשר ראיתי הנשרפים עולים ממשרפותיהפ ונאספו יחד לבכות את החיים אשר היו באותו בית הכנסת שבסן פאולו ?? אזכרה ולבכות את הנשרפים…

לא רק אנכי, כי אלו שהיו ??? את הקדושים השרופים במא?? כולם, ראו אותם בשעה זו, עומדים חיים, איש איש על משמרתו, איש איש במאור פניו, בנגהו בזהרו בחנו ??עתו שלו ואין האחד נכווה מחמת חברו. ראו את ר' איטשע מאיר זוסמן עם אהל תורתו, את "פיניע ירושלם" עם האמת הצרופה שבפשטותו, ראו את מאיר פיגלרז' ברוחב לבו כפתחו של אולם. ר' איטשע מאיר חמשים שנה ישב באהל אחד ולא הציץ ממנו והאיר מתוכו החוצה, פיניע כתונת לעורו לא היתה לו ושלמות בכל מעשיו לא חסרה לעולם, מאיר פיגלרז' ספק אם תורתו הגיעה לפרשה חומש ואולם רכושו וודאי לא הגיע לקורת גג מצילה מן הדלף את ביתו – חצרו היחיד. ברם מקום היה נמצא שם תמיד עבור כל מספר של אורחים שנקלעו לעיירה ולא מצאו ארוחה לערב ומנוח ללילה וב"ביתו" הכול מצאו. הללו ורבים אחרים כמוהם ודומיהם הם הם שהיו נשמת החיה של העיירה הראשונה וגם של השנייה. הם הם שנתנו טעם לחיים בימים ההם והם הם אשר אספו את העדרים המבכים הללו בבית הכנסת, הם וזכרם לא יספו, הם ודמויותיהם לא פסקו לחיות. –

ומי יבכה את המבכים הללו בעודם בחיים, ומי יזכור אותם אחרי מותם. דעותיהם ה"פרוגרסיביות" (קרי: קומוניסטיות, אלא ששינו שמן מפני המקום שגרם) אשר הביאו מן העיירה השנייה, ואיש לא גילה להם את הגבול במקום ובזמן היכן ומתי צריכים להפיל הימה את ה"דעות" הללו – הן וודאי לא ניתנים למורשה לדור אחר ואפילו בהם עצמם אינם נאחזים עוד אלא בכוח גדול של עקשנות של "דווקא" ו"אף על פי כן". השפה שירשו מאבותיהם כבר לא הורישו לבניהם, והם לא ינחלוה עוד; אותה צבירת ההון שאחזה כמו בולמוס את כל ה"מתקדמים" (קרי: קומוניסטים) מן העיירה השנייה… היא וודאי לא תשאיר זכר לצוברים אצל היורשים שיעשו כמוהם ושכרו להם "יושב באבלות" ממלא מקומם אחרי מות אבותיהם… ואם יראת שמים תהא בהם, ילכו לרב לשאול אם חייבים הם לנחם את האבל ממלא מקומם?… שאר כל "עסקיהם" שהם עוסקים, ההשתפשפות שהם משתפשפים תדיר איש ברעהו, סתם "סתם ככה" לשם רציחת זמן, או משחקי הקלפים פעמים ביום, שבע פעמים בשבוע וכיוצא באלה ה"עסקים" – כל אלה מאומה אין בהם אשר יורישו ליורשים ירושת מה ואשר ה"אלברטים" וה"י'אימינים" וה"י'וסהים" יורשיהם יזכירום עליהם פעם אחת בחייהם, אשריהם למתים הנשרפים שלא פסקו עדיין מלחיות, אוי להם לחיים המבכים הללו אשר אינם משאירים מבכים תחתם! –

אכן, מסבת אזכרה זו, ראויה היתה לשמה, אם עלה זכרונם של הקדושים יפה, מפני שלא נצרכו לכד, היה לעומת זאת עולה שם זכרונם של החיים, אשר מי יודע אם יהיה להם זכר עוד עם אשר יבואו אחריהם.

ומעשה שהיה באחד מאנשי העיירה הזו עוד מקדמת דנא, והוא מן העיירה "הראשונה" וכל בניו מן "השנייה", שמצאוהו בוורשה כשהוא נכנס בית הכנסת תכופות וחוטף "קדישים" במלוא חפניים, בבוקר ובין הערביים, וכן בערבים שנה תמימה, "קדיש" של תפלה אחת לא החסיר. שאלוהו מכיריו: "ל"קדיש" זה מה זה עושה, ואתה כבר "יתום" גדול וותיק? – אף הוא ענה ואמר: אם אין אני לי – מי לי. "קדיש" זה על עצמי אני אומר, שנה תמימה אני אגיד ואח"כ יכול אני כבר לצפצף על הבנים שלי. יאמרו, לא יאמרו – אני כבר אמרתי "קדיש" אחרי…

 ב

"בירא דשתית מניה לא תשדי ביה אבני", אמרו חכמינו. אכן, לפנים בשחר ילדותי ובימי נעורי, היתה לי העיירה הזו, על כל אשר היה בה, באר מים חיים אשר ממנה שתיתי ורוויתי את צמאוני, ואינו מן הדין כי אגלה רק את המומין בשריד הזה שמן העיירה ההיא שגליתי עתה. והרי נכון הדבר כי המביט בעין יפה, יכול הוא לגלות אפילו באותו השריד כמה גומות של חן ובליטות של יופי שאינם מצויים אלא בפינות המרוחקות הללו, ושריד עיירתי אחת מהן.

כבר סיפרתי במכתבי הראשון, כי נפוצה במאוד במדינות ההן, וכמעט אך ורק אצל היהודים הגרים שם, מחלת ה"פרוגרסיביות", קרי: הקומוניזם, וציינתי כי לא המדינות ההן שמסוגלות לגדל פֵּרות כאלה, אדרבא, כל התולדות של המקומות ההם, רחוקות מן "הפרוגרסיביות" מרחק עצום וריחוקו טבעי כרחוק לב בנים אמונים עלי תולע מלב אבותם צחיחי סלע… כל ה"פרוגרסיביות" הזו שלהם תוצרת חוץ הוא להם, מבתיהם הישנים הביאוה. כי כאשר ירדו מבתיהם הקודמים למדינות הדרום, גם את כל מטענם הרוחני הורידו אתם. והוא הוא שהיה להם מטען רוחני, מטען אחר לא היה להם ולא הביאו. ואם ראית היום בן עיירה פלונית מאחוזות "מלך אביון" לפנים, אשר עומד בפינת רחוב מגוריו והוא מנהל ויכוח ער נלהב למען האידיאלים הפרוגרסיביים, אל תאמר: סוכן רוסי, אלא כך אמור: שמרני, פרובינציונלי, אוחז מחשבות אתמול בידיו, שומר עליהן כמי ששומר על מסורת ועל מורשת מקודשת. כך נחרתת בקרבם של יהודים חביבים אלה זכר עריסתם הראשונה, אשר כל שהביאו משם קודש הוא להם.

וסימן לדבר, אשר לא רק בזה בלבד הם מחזיקים ואינם מרפים, מחזיקים הם גם במנהגים אחרים, יפים וטובים, וגם בהם אינם מחזיקים אלא בזכות היות מוצאם מ"שם". כי ייאמר זאת לשבחם של כל דור מהגרים זה, אשר בשום אופן לא נקלטו קליטה רוחנית במקומותיהם החדשים. ואחרי שלושים שנות ישיבה בארץ נכריה, עדיין "ירוקים" הם, מ"שם" הם. רק השובע והבתים המלאים כל טוב וההון המצטבר, רק הוא לבדו שמשכיחים לפעמים את עברם, ואולם שכחה זו, רק לרגע היא ומיד שוב נזכרים. כבר לא תמצא חוץ במקומות ההם שום מקום אחר בעולם אשר אנשים יתכנסו לאסיפות ודנים "בכובד ראש" ממש, ושואלים כענין ומקשיבים בכבוד וכקטן וכגדול, (כלומר, בין אם הענין הוא שווה פרוטה ובין שהוא פחות משווה פרוטה) – אליו תשמעון. באופולה ובאוסטרובוצה ובסטשוב ובכל שאר האחוזות של "מלך אביון", כך היו נוהגים ולא היו נכנסים איש לתוך דברי חברו, וגם בשרידי האחוזות הללו, עדיין כך הם נוהגים.

וכבר תם ונשלם בכל העולם המנהג היפה של הכנסת אורחים והלבנת שינים לאיש מודע ובן עיר מלפני שנים רבות, ובאותם שרידי העיירות הפולניות הקטנות עדיין לא תם ולא נשלם המנהג הזה. ומכיוון שבא בן עיר למקומם, הכול מחבבים אותו, הכול מקרבים אותו והכול מראים לו פנים שוחקות כאילו ציפו לו. ובחביבות הם עושים זאת, ובכנות ללא עשיית חשבונות. ה"פרוגרסיביים" לבלתי פרוגרסיבי וכן להיפך, ואפילו אם זוהי להם הפגישה הראשונה ובמקומם הראשון לא נפגשו עדיין כי לא פרוגרסיביים הם ולא בלתי פרוגרסיביים, אלא בני העיירה היהודית, שם ביוון המצולה. לעולם לא אשכח את קבלת הפנים החביבה שעשו לי בני עיירתי בשדה התעופה ובכל שאר הזדמנויות של מפגש בסן פאולו. הכול אפשר לקנות בממון או במחיר אחר, אולם היש מחיר שאפשר לקנות בו דמעה אחת, דמעה של שמחת לבב, של אהבה וחביבות שאינה תלויה בשם דבר?…

ועוד סימן לדבר, כי לא כולם שם לקויים ב"פרוגרסיביות", ומרובים הם גם הללו שמנוקים הם לגמרי ממחלה זו, ובמה זה תלוי? – הוא אשר דיברנו, אין זה תלוי אלא במה שהיה מצוי במטען הראשון שהביאו משם. ה"פרוגרסיבים" מתחילת בואם "פרוגרסיביים" הם ומי שלא בא "פרוגרוסיבי", שם נעשה פרוגרסיבי.

אדרבא, מגוון מאוד היו בראשיתם המטענים שהמהגרים הביאו אתם. וכשם שהיה מגוון בשעת הגירתם, כך הוא נשאר עד עתה. כל איש שמר על מורשתו שלו, על "קדושתו" שלו, אשר הביא מ"שם". וכל הבא מ"שם" קודש היה וקודש נשאר.

שכן אפילו יכול אתה למצוא בין השרידים הללו אנשים, אמנם מועטים, שהביאו אתם אוצר של יראת שמים בבואם, ואף אוצר זה לא נדף מהם ולא נעלם. דם התמצית נתנו עליו כדי שלא יאבדוהו. ומי יודע, אם היה סיפק בכוחם לעמוד מול איתני תנאי המציאות המרה, כדי לשמור על האוצר הזה, אלמלא היה הוא חביב עליהם גם בשל כך אשר "משם" מן העיירה שלהם, הביאו אותה.

לא יכולתי שלא להתרגש כשמצאתי בין יתר מכירי מן "העיירה השנייה", כאשר קראתי אותם במכתבי הראשון, גם מיודעי ומכירי מן "העיירה הראשונה", ששם נרקם בשרי וחלבי ושם נוצר דמי. מי שלא טעם את טעמן של המדינות ההן, זה אינו יכול להעריך על נכונה עמל ומסירות ממש, קשור שם הרצון לשמור על צלם האלוקים ועל כל שאר החוקים והתורות והמצוות במקומות ההם. ושקול הוא מאמץ אחד שם כנגד הרבה מאמצים בבית הישן. ועולה הוא הישג אחד שם כנגד הישגים עצומים הרבה בעיירה לפנים. אכן, כוחה של העיירה הישנה הוא זה, אשר כל אשר עזבוה שלמים, לא נפגמו בכל האש והמים אשר עברו.

אמנם כן, לא מצאתי איש אחד מבין המהגרים אשר באו עם אוצר של יראת שמים (אוצר עצמי, לא מושאל) אשר פרק ממנו עול במקום זה של פריקות עול עצומה. אבל מצאתי בני העיירה פורקי עול מלכתחילה מכול וכול, אשר את שמותיהם ראיתי מתנוססים, על שלטי נחושת במקומות ה"מזרח" בבתי הכנסת… הרבה זקנה עושה וכיוצא בה, ואולם יותר מכל זכר העיירה עושה.

ומכיוון שהזכרתי כבר גם את הצד הזה שבשריד אשר גיליתי, אחשוב לי לנכון להוציא מן הכלל הוא, איש זקן וחביב אחד ולעשותו ראש פרק לעניין זה שאני עוסק בו עתה; כוחה של זו העיירה השרופה שעדיין הוא חי ופועל. איש זה, ר' ליבל קנופלעך שמו. אחרים לא יקנאו בו על שהיה בכלל ויצא מן הכלל, כי זקן הוא בחבורה וחביב הוא על הכול בשווה. הוא עצמו לא יקניאני על הדבר הזה, כי מה איכפת לו כשהסופר עושה בקולמוסו כבתוך שלו, ועל כגון זה נאמר: זה נהנה וזה לא חסר כופין…

כשהייתי שליש בגילו, הכרתיו. "בעל קורא" ראשון היה בעיירה, בעל דקדוק ובעל סברא, במשנה ובגמרא, מכובד המכבד את הבריות, תמיד היה דיבורו בנחת ובתבונה, מסודר היה בכל עשיותיו תמיד ובכל הופעותיו. לא תמיד היה עם מחנה המלחמה זה שבו נלחמתי מיום צאתי לאויר העולם, אבל תמיד נקי היה מרבב שתלמיד חכם מתבזה בו – הגם את ר' ליבל קנופלעך אמצא בין השרידים?! – ומצאתיו.

ר' ליבל קנופלעך, איננו היום פי שלוש בגילי, אבל היתה לי שמחתי וגילי פי שלושים ושלוש מראות פניו עתה מאשר לפנים, כי את כל עיירתי חפשתי בו וגם מצאתי. ממנו לא יכולתי לגרוע עין.

מה עושה ר' ליבל קנופלעך עשרים שנה בברזיל? – את זיעתו הוא נתן לשמש הלוהטת הברזליאנית ואילו את חילו, החיל אשר נותן ה' באדם כדי שיהיה בן חיל לעמוד על על עמדו, את חילו זה נתן לאורייתא.

כמה מיליונים הוציאו כבר על חינוך לתלמוד תורה במדינות ההן, ומי יודע אם יצליחו לגדל תלמיד חכם אחד, ואילו עיירתי, בפרוטות נחושת שלחה להם איש אחד והוא עשה שם לילות כימים עד שנעשה שם דווקא תלמדי חכם גדול ומופלג.

יש לך כמה בחינות בתורה. יש תורת א"י ויש תורת חו"ל ואולם היודע ברזיל מהי, ושומע שיש גם תורת ברזיל… כבר אינו יכול לדעת מה שקול כנגד מה.

והיה ר' ליבל במשך כל עשרים השנים הללו עוסק בתורה והיו הדברים מאירים לו כאילו היום נתנו לו. והיה ר' ליבל קנופלעך חומד ומתאווה כל יום, לצאת ברחובות ולקרוא באזני הכול, שוטים שבעולם, מה אתם רצים במרוצותיכם – ראו מה פנינה מצאתי היום בלימודי!… ולמה לא קרא? – שכך אמור: "חכמות בחוץ תרונה – בחוצה של תורה, ברחובות תתן קולה – ברחובה של תורה" ולא מצא שם לא "חוץ" ולא "רחוב" של תורה על כן החריש. מה עשה? – הלך וקרא את הדברים ההם והעלם על הכתב. וכך יצא לו "חיבור" שלם של "תורת ברזיל" ומה נהדר הוא החיבור הזה, אשר אין בו מאומה ממה שיכול לקלקל או לעוות, אין שם אלא פרחים כמו שאספם בגן. מאומה לא הוסיף. רק זאת בלבד עשה, אשר הניח את אצבעו על הפרחים הללו ואמר: כיצד אפשר שלא לראות מה יופי ומה ריח טוב ומה חכמה ומה חן נמצא בהן. ולעולם לא חסר אלא מי שיניח את האצבע ככה, ואם יש אדם העושה כך, אפילו העיוורים כבר רואים והחרשים כבר שומעים. וכמה רחב הוא גן עדנו עד שעובר הוא בשני התלמודים, בבלי וירושלמי, ספרא ספרי תוספתא וכל מדרשי חז"ל למקורותיהם השונים והכול דרך למוד ולא דרך איסוף.

היתה זו על כן ברכתי, ברכת אמת לזקן חביב זה, אשר ישלים את חיבורו זה, ישכללו, יסדרו, ויזכה לראות בהוצאתו לאור, והוא בהוצאתו, ימליץ טוב על נדחי ישראל בכל מקומות נדחיהם. יגדל ויקדש שם עיירות ישראל אשר נטעו נאמנים ואל ימושו מעשות פרי. כה לחי, ר' ליבל קנופלעך! אני בן עירך.

אבשלום מיכאלי [- אחד מני כמה כינויים של רא"א בכתיבתו העיתונאית]

כמה מכתבים בעקבות הכתבה ובעניינים קשורים

ב"ה, א' קרח י"ט סיון תשי"ד

שלום לך ידידי הנכבד וכו' ברחובות ירושלים שמו נודע לתהלה ולתפארת, לוחם בעוז מלחמת ד'

מר אברהם מוקוטובסקי נ"י

הנה עתוני "הקול" קול יעקב שהואלת לשלוח לי השגתים לנכון. המכתב הא' ומעט ממכתב ב' העתקתי לאידיש, וקראתי לפני בנִי ולפני איזה מעטים מהחשובים בבני עירנו. ואף כי הי' להם איזה דברים למורת רוח, הכירו כי הצדק אתך, אבל ללא תועלת, מספחת היצר כבר התפשט בכל אבריהם ולא יניחם לסגת אחור, וכשם שמצוה לומר וכו'. השאר לא יכולתי להעתיק מפני מלבושי הכבוד המפורז – יותרת הכבוד – שלבשתי אותי, ואינם מתאימים לי כלל. כעדי שאול שהלביש לדוד ולא יכול ללכת באלה כי לא נסה בהם – הלא אמרו ז"ל – ת"ח סתמא, תורתו אומנתו ועוסק בה ומהרהר כל שעה ואינו הולך ד"א בלא תורה – סוטה כ"א,א. תוס' ד"ה זה – ואם אמיט עליל תלונת המתלוננים, לא עלי תבא תלונתם, כי אם עליך ידידי. [מכאן דברים פרטיים].

ידידך הנאמן לייבל

– – – –

ב"ה ו' ניסן תשט"ו ירושלים ת"ו

לכבוד ידידי אמת ר' ליב קנופלעך וכל ב"ב הי"ו שלום רב וכט"ס

אחדשה"ט, אכן נתקימה מחשבתו והגיעוני היום בבת אחת שני מכתביו מכ"ב ומכ"ד אדר שאני ממהר להשיב עליהם על אתר. בושתי מאד על כל החסד הרב שכב' גומל אתי ואין אני יודע כיצד ובמה להשיב גמול טוב לאיש טוב ומטיב. לא אהא מתחסד לומר שלא נמצאת בי כל זכות שבגללה אהיה ראוי לחסדיו, שהרי מוצא אני כי זכות גדולה וקרבת ש"ב [- שאר-בשר] ממש עם כב', שהרי אמרו חכמים כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו – ואני מעיד אני עלי שמים וארץ שכל אותן השנים שחייתי במחיצת אבא ובמחיצת אביו נשמתם עדן מצאתי את שניהם כאחד הוגים בדבר אחד, בתורת רבם הכהן מלובלין זצ"ל שקשורים היו אליו יותר מלאבותיהם מולידיהם. בכל עת שאני נזכר באותו הדור, אני צוחק ובוכה, צוחק על שום שזכיתי לשאוב ממעינות זכים, ובוכה על שאין בידי מה למסור לדור אחרי. בין כך ובין כך הרי ממחצב אחד חוצבנו וכדאי הוא זכרונו בלבד לרוץ מסוף העולם ועד סופו ולטרוח איש לרעהו. אלא שמבקש אני גם לעצמי לגלגל לי זכות זו להשיב גמול תחת גמול, ולא מצאתי עדיין אבל בלי"ס [-בלי ספק] אמצא עוד ואינש באינש פגע.

[כאן בא עניין פרטי].

ומרובה זה חסדו האחרון מן הראשון שבישרני ע"ד [-על דבר] מציאותו של ר' שלמה וינברג ביניכם. רואה את בית המדרש באופולה כאילו עומד חי לעיני, ואת כל הבאים לתוכו כאילו עכשיו ראיתים, וכל בחורי החמד שקבעו שם מקומם ללמוד תורה – מפיהם אני חי עד היום הזה, ששומע אני את קולם של אז יותר משאני שומע את כל טרטורי הקולות העולים באזני עתה. ומה פלא בכך שנפשי כלה ויוצאת לשמע בשורה שעוד אבן טובה אחת מאבני המקום ההוא נמצאה והרי היא חיה וקימת ויודעת וזוכרת את מקומה… אותו שלמה, זוכר אני אותו משעוריו שקבע לו עם צדוק אחי ז"ל, ואם כח של ציור ניתן לי, הייתי מצייר אותו כמות שהוא אתי, אותו על כל בגדיו שלא נמצא בהם לא קמט ולא רבב מק"ו, אותו ואת זוג תפיליו בשמאלו כשהתיתורות שבהן מעכו בקטיפה השחורה של נרתיקן מבחוץ – שלמה'לי בעריש'ס חי – עוד פינה מחללה של נפשי חיתה! גם אלמלא שהעירני כב' על כך לא יכולתי להתאפק ולא לכתוב אליו ולהודיעו שגם אנכי חי, ולאו דוקא מפני כספו וזהבו (יברכהו ה' וישמרהו) אלא מפני כיסופי ועברי, ואחת לי אם גם הוא ישמח עלי כשם שאני שמח עליו או אפילו אם לא ישוש עלי, הרי דבר זה היה ביני ובינו מאז ומתמיד שאני ילד בעל חלומות והוא בחור מבוגר בעל מחשבות רציונליות – איני מבקש אלא שישאר כמו שהיה… הנה איפוא מכין אני מכתב גם לשלמה יחד עם המכתב הזה לכב'.

– – – –

ב"ה י"ב אייר תשט"ו ירושלים ת"ו

לאהובי ידידי יקר רוח ואיש אמונים וכו' ר' לייבל קנופלך הי"ו

אחדשה"ט. חזקה על שליח שעושה שליחותו. כל מכתביו ששלח אלי קבלתי על נכון, גם את הצ'יק הראשון וגם את השני אחד לא נעדר והכל עלה יפה בעתו וחן וחן בעד כל הטובה שגמלני. עם הגיעני כל הסכום האגדתי שלא פיללתי עליו, קבלתי למעשה תמורה בעד מאה ספרים וסרח עודף. ובכן, למה לא אשלח כמות כזו של אכסמפלרים גם מן הספר השני ואפילו אם לא יהיו אלה אלא לחלוקה בין בני עירי למען תהא להם מזכרת מבן עירם, ואפילו אם לא ישלמו ואפילו אם אינם יודעים לעיין בם, או לחלוקה חנם בין יודעי ספר שאין יכלתם מגעת לקנות. אעפי"כ לא אהיה סרבן וככל אשר יורני כך אעשה……

– – – –

(אלול תשט"ו)

למעלת כבוד אהובי וידידי הר' לייב קנופלך וב"ב הי"ו

אחדשה"ט. קבלתי היום את מכתבו מיום בדר"ח וחיתה נפשי. כי מאז חדש ניסן לא ראיתי ממנו תמונת אות ולא שמעתי אודותו עד המברק ע"ד האתרג. התחלתי כבר לדאוג, שכל אדם רואה מהרהורי לבו, ואף עלי עברו בינתים ימים קשים שחליתי ל"ע ועברתי נתוח בבית חולים. עצם הנתוח דבר קל הוא – מעי עוור, אלא שהיו אחרי כן הסתבכויות ונמשכו הדברים שבועות רבים, עד שעזרני ה' וכבר יצאתי מחולשותי וחזרתי ב"ה לאיתני. בין השיטין שבמכתבו קראתי ומצאתי מצב רוחו בלתי מרומם ושוב בגלל החולשה, ונצטערתי הרבה. אני תפלה ותקוה לה' שמכתבו השני יבשר טוב על חיים ושלום ובריאות הגוף והנפש, כי לא יעזוב ה' את חסידיו. עתה בקשה גדולה יש לי אליו ואזהרה חמורה – למען השם, נא ונא, אל יעשה טרחה כלל וכלל, ממש לגמרי לא, עם אותם הספרים ששלחתי אליו מן המשלוח האחרון. כי ראיתי כמה צער יש לו מזה ויראתי בנפשי שלא אחטא על נפש טובה. כבר כתבתי במכתבי הקודם, כלומר בראשית הקיץ, שאיני מחכה לשום תמורה מן המשלוח הזה, היות שכבר קבלתי כל תמורתו עם עודף מן המשלוח הראשון. איני רוצה אלא שיחלקו אותם בין בני עירי שיעמוד ספר אחד של מחר אחד מבני עירם, בתוך ארון הספרים שלהם ויהא להם זה למזכרת עברם. מלאכה זו יכולה להיעשות ע"י מיכל חביבי, וגם לא בבת אחת ולא במאמץ כלל – למה יעשה לו צער מדבר שאינו צריך?

אני מניח כי האתרוג ששלחתי כבר הגיע לידכם, וכאשר כתבתי כבר אשלח אי"ה בימים אלה עוד אתרוג אחד נאה הימנו אף שגם הראשון מהודר הוא. כבר נמצאים תחת ידי שני אתרוגים מהודרים לבחירה ועודני מקוה למצוא יפה יותר ואשלחהו מיד שעוד יש לנו זמן רב ולא נאחר.

…….

אנא ימסור בשמי ברכות חמות לכל ידידינו המשותפים ולר'…. והנה בסוף כופל אני בקשתי שישמר ויזהר מאד מאד, לבלתי יעשה חלילה כל מאמץ אפילו קטן בטיפול בספרי. אגב, לא שלושים שלחתי כי אם 50 והכל עומד לחלוקה חינם אין כסף. יתן נא עיניו ולבו על בריאותו ומן השמים ירחמו וישלחו לו מהרה רפואת הגוף ורפואת הנפש ויכתב ויחתם ספרן של צדיקים לאלתר לחיים טובים הוא וכל בני ביתו עמו ויזכה לראות בגאולה שלמה במהרה אמן –

כעתרת אוהבו וידידו אמת המברכו בכל טוב סלה

הפוסט זכרונות ילדות מהעיירה היהודית / ר' אליהו כי טוב, הקול, תשיד-תשטו הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

אברהם מוקוטובסקי

לעיון ולדיון

(הצעת מצע לכנסיה הגדולה הרביעית של אגודת ישראל, תשי"ד)

הקדמת המציע:

נאמן לעיקרון שאני רגיל להטיף לו, כי אין הציבור נקרא ציבור אלא אם כן כל יחיד בו הוא אדון גמור לעצמו ואעפי"כ הוא מטיל גורלו לתוך הציבור, אבל כשחרותו של היחיד מוגבלת בתוקף המשמעת הציבורית או הסיעתית, השולטת על דעתו והבעותיו ותנועותיו של היחיד, אז נתמעט כל ערכו וכוחו של הציבור, לכדי ערך וכוח של יחיד. זה היחיד האוחז ברסן המשמעת הציבורית בשעה זו. נאמן לעיקרון זה, אני מדלג אפילו על הסיעה הזו שאחרים רגילים לראותי כחבר בה, ומזהה את עצמי בשמי לבד. אני פלוני בן פלוני מביא את דברי הצעותי לרבים, שיעיינו וידונו עליו רבים ויתווכחו עליו רבים. ולכשירצו – גם ציבורים של סיעות. והיה כל אמת ונכון אשר ימצאו בדברי יקבלום ממי שאמרום, וכל אשר לא כן יעשו כלבבם. המסקנות ואת התוצאות אשים בראש, ואחר אשתדל בעז"ה להסבירן תוספת הסבר, עבור כל מי שזו דרושה לו, על ידי שורה של מאמרים. נא לעיין, נא לדון. עד כאן דברי ההקדמה.

• הגדרות יסוד

1. אגודת ישראל אינה מפלגה, ולא ישיגוה משיגי המפלגה, להיות רודפת אחר שלטון כבוד ועושר להנאתה לשמה או לשם כל איש בה. כל כולה של אגודת ישראל הוא כלי שרת לעם ישראל, להחזירו ולכוננו על יסודותיו, על יסודות האמונה התורה והמצוה, שרק עליהם הוא מתקיים קיום נצח, וחלילה בלעדם – כמקצץ בנטיעותיו, בפארותיו, בגזעו ואף בשרשו.
2. ככלי שרת לעם קדושים, ליחדו ולחברו שוב עם כל דבר קדוש, נאוה לאגו"י הצניעות במעשיה, שלא תהא רודפת אחר התהילה, כל שכן שלא תיקח לה תהילה שאינה שלה, אלא בנועם ובנחת בענווה ובצניעות תהא נושאת את דבר ה' לכל העם ותחדירו לכל אובד ונידח בו.
3. דברה של אגודת ישראל לעם ישראל בשעה זו, הוא: אל ישיאכם לבכם לחשוב מחשבת מעל, לאמור: נזדקנה תורת ישראל, או אחת מכל מצוותיה, וחלילה אין בה תועלת עוד היום, בשעה שהעולם נתחדש בחידושיו; בשעה שהעולם מתלבט בלבטיו; בשעה שעל ראש עמנו עלה הכורת ונגדע שלישיתו; בשעה שנראה נצנוץ של חרות, משעבוד גמור למלכויות הגויים, לחלק מעם ישראל על חלק מארץ ישראל – ודעו וראו, כי ה' אלקינו היה הווה ויהיה לנצח, וגם תורתו תורת נצח היא. וכל איש או אשה, משפחה או שבט, מפלגה או מדינה, המדבר דבר או מחוקק חוק שלא כתורה – דבריהם וחוקם בטלים הם ואין בהם חלות לכתחלה, כל שכן שאין בהם המשך ותוחלת לבסוף, וכל העושה כך גורם רעה לעצמו וגורם רעה לכל עמו. על כן קוראת אגודת ישראל גם היום בקול נביאי ישראל מלפנים: שובו שובו מדרכיכם ובואו וחוסו בצל כנפי מורשתנו, כי לא יהיה בעולם שלום ולא בעם ישראל מנוחה ושלום אלא בשובכם. ובשובכם – שלום יהיה לכם, שלום לישראל ושלום לכל העולם!
4. אגודת ישראל באה לדבר על לבו של כל איש ירא וחרד בעם, שלא יהא רואה חלילה את בית ישראל הרוס מיסודותיו המעמידים אותו, והולך ובונה את ביתו לבדו, אלא יהא רואה את קיום ביתו תלוי בקיום כל בית ישראל, לכן מזמינה אגו"י אותו שיהא נטפל אליה, שיהא נטפל לעושי מצוה מתוך אחריות לכל ישראל.
5. אגודת ישראל רואה את כל המפלגות המְפלגות את ישראל, בין שמצען הוא רעיוני, ובין שהוא מדיני, בין שהוא כלכלי, ואפילו אם הוא דתי אלא שנלווה אליו גם מצע אחר שדבר תורה פוסלם, והן מרימות ידן בזדון נגד דבר תורה, את כולן רואה אגו"י כאש אוכלת תחת יסודותיו של בית ישראל וקוראת להן בלשון ישעיה הנביא "חרצובות רשע ואגודת מוטה", שאפילו אם צדיקים הם, הקשורים בתוך המסגרות המפלגתיות, אבל עצם הקשר הוא קשר של רשע, ואם אפילו לא מטי דין ומעוותי משפט הם, המאוגדים באגודות אלה, אבל עצם האיגוד הוא איגוד של מוטה, ואין ישע לישראל אלא בפיתוחן של "חרצובות הרשע", ובהתרתן של "אגודות המוטה". לכן לעולם לא תעשה אגודת ישראל שום ברית בת קיימא עם כל אחת מהן, אשר משמעותה של הברית הזאת תהא, הכרה בצורך קיומה של זו או באי סכנתה של זו לקיום הם ולטובתו. אגו"י בין המפלגות כישראל בין העמים – לבדד תשכון, לכן לא תתן אגו"י בשורותיה חברות, לאיש השייך לאחת המפלגות הללו ואין חברותו שם מתוך אונס.
6. אגודת ישראל רואה לה תפקיד בכל מקום בעולם, ששם רגל ישראל מצויה, להדריכה, לחזקה ולאמצה, למען תוכל עמוד במקום חיותה, על יסוד תורת אמת ונצח. ואולם את עיקר כוחה תתן אגו"י לתפקידיה בארץ ישראל, מפני שהשמירה על קרובים שלא יתרחקו קודמת למעשה הקירוב של רחוקים, ורב מספר הקרובים בא"י שסכנת ההתרחקות מאיימת עליהם, יותר מבכל שאר תפוצות ישראל; מפני שא"י אור הוא לכל בני הגולה, שהכול הולכין אחריו בין שהוא אור מדריך ובין שהוא אור מתעה; מפני שבא"י גם המעכבים והמונעים מללכת בדרך אמת, מבני ישראל המה, וגם בעדם תיפול הערבות והאחריות, וגם אליהם הלב הומה מחמלה ורחמנות; מפני שגדול הסיכוי והסבר בא"י יותר מבכל מקום אחר בעולם, כי אדמתה אדמת קודש, ואוירה אויר נשמות, ועשויה היא לגדל פירות של ברכה, יותר מאדמת ארצות העמים; מפני שפלטין של מלך היא, והכעס שמכעיסין בו גדול הוא מן הכעס היוצא ממקום אחר, וכל שיש בידו למנוע כעס במקום הזה ואינו מונע, גדול עוונו מן המונע עצמו במקום אחר; ומפני שגדולה היא ועמוקה אמונתם של כל יראי ה' ורבה היא חרדתם, שכל המרד והמעל הנעשה בידי ישראל על אדמת ישראל, גורמים במישרים לכל סכנה שחלילה תהא קרובה לבוא, וחייב הוא כל איש ישראל בכל מקום שהוא, להיות חש לישע ארה"ק ולמנוע סכנה מבבת העין יותר משהוא עושה להצלת אברים אחרים.

• כיוונים כלליים

אגודת ישראל בכל מאמציה אשר תעשה, בא"י ובכל תפוצות הגולה, תהיינה לעיניה מגמות מעשיות אלה, אשר להן תחתור ללא לאות, להשיגן לאלתר:

1. להשיג עצמאות רעיונית, שלא יהו אנשים נתלים ברעיונות שהשעה משחקת להן.
2. לקנות חופש גמור ועצמאות בביטוי, שיהא כל הביטוי נשקל במאזני התבונה והאמת ולא נשקל בפחד של "מה יאמרו".
3. להשיג עצמאות שלמה ומוחלטת בכל העניינים הכספיים שדרושים למען פתח הפעולות המסועפות בהתאם לייעוד.
4. לרכוש הופעה של כבוד לכל נציגות של אגו"י בכל מקום שהוא, אשר ידעו קרובים וישמעו רחוקים, כי דוברי דברה של אגו"י לא כבוד הם רודפים, לא ממון, אלא לשמה מתכוונים.
5. חינוך הדור הצעיר, חינוך העם, כל פעולות של חיזוק דת ומצוה בלב ישראל, מעשים של חסד בנוסח ישראל מקורי, ישוב ארץ ישראל, השגת ריבונות שלטונית לתורה בקרב העם והמדינה – אלה הם התפקידים והמשימות שלמען ביצועם או קרבתם למטרתם, תתן אגו"י מלא כוחה בא"י ובחו"ל, ותעבוד למענם בכלים ובמכשירים שיהיו כולם שלה וברשותה.

• כיוונים למעשה בא"י

לקבוע הלכות בשאלות שהיו שנויות במחלוקת:

1. הולכין לבחירות ל"כנסת" למען הישמע גם מעל במתה את דבר ה' בכל עת והזדמנות, ולמען נצל כל שעת כושר כדי לעצור בעד מחבלים שלא יחבלו הרבה, ולמען קחת בזרוע של זכות, את כל המגיע לאיש ישראל שומר האמונים, ביחיד ובציבור, בדין.
2. כל עוד שאין אפשרות שיהא רוב השלטון במדינה נתון בידי שומרי מצוה, אין אגו"י משתתפת בשום מממשלה, אלא אם שאר השותפים בה יצהירו מראש, כי אין אחריות קולקטיבית ליושבים בממשלה, ואין חובת משמעת לאיש אגו"י בכל דבר, שהוא לבדו יקבע, שנוגע לתורה ומצוות.
3. נציגותה של אגו"י בכנסת, אינה מצטרפת גם לכל הסכם או ברית אופוזיציוני של קבע עם שאר מפלגות אופוזיציוניות, אלא תמיד היא מכלכלת את מעשיה, לפי עקרונותיה של אגו"י ולפי מגמותיה הכלליים.
4. אין אגו"י עושה שום מעשה כדי למנוע את סיעות המזרחי והפוהמ"ז מלהשתתף בממשלה על אחריות עצמן בלבד, וכשהן יושבות בממשלה, אין אגו"י נמנעת מלהושיט להן מפרק לפרק יד מסייעת כדי לחזק את מעמדן בשלטון, אם יהא בכך משום תועלת לחיזוק הדת.
5. אין אגו"י משתתפת בחזית דתית, אבל היא תשקול בעין יפה כל מעשה של סיוע לכל מעשה טוב שאפשר להושיט לחזית כזאת במקרה שהיא תקום בלי אגו"י.
6. ובכלל תנהג אגו"י שלא בצרות עין לגבי כל פעולה טובה ומעשה טוב הנעשה בידי זולתה. אם הפעולה הזו אין לה תוצאות ישירות כדי להרבות רעה במקום אחר, כ"ש שאגו"י תעודד ותסייע בכל יזמה טובה שתיעשה על ידי גוף ציבור אחר שאין אגו"י שוללת אותו מבחינה עקרונית.
7. אגו"י תעשה ביכלתה, למען שבור זרוע שלטון של המפלגות על העם, על המדינה ועל היחיד, והיא תילחם בהתמדה נגד הסגרתו של האזרח בידי המפלגות, בכל דבר שיכון, עבודה, תעשיה ומסחר.
8. אגו"י תילחם לפירוקה של ה"קרן הקימת" ותחזורנה כל אדמות העם לידי הממשלה ותחולקנה לא לפי "מפתחות" ליחידים לצמיתות, אשר יהנו מתמיכות ממשלתיות בעיבוד האדמה ובניצולה.
9. אגו"י תילחם להקמת לשכות עבודה ממשלתיות תחת אשר הנן היום מפלגתיות בחסות הממשלה.
10. אגו"י תילחם נגד שיטות הקרטליזציה, מונופוליזיציה, העדפת סקטור על פני סקטור ונגד כל שיטה אחרת המגבילה את חרות היחיד.

• מימון

1. הארגון העולמי של אגו"י על כל סניפיו ועל כל צרכיהם בכל שטחי פעולתם, יהא ניזון בעיקרו ממקור עצמאי אחד.
2. יוכרז על מגבית מאוחדת כל עולמית ותיקרא: "המגבית המאוחדת לישראל סבא". מגבית זו תכלכל את החינוך החרדי בא"י ובכל אתר ואתר, ישוב הארץ, הפעולות לחיזוק הדת, וכן את הצרכים הכלכליים הארגוניים והתעמולתיים.
3. התנועה העולמית תטיל את כל כבד משקל השפעתה, להצלחה של המגבית הזו. כל נושא משרה בתנועה העולמית או הארצית וכל בעל השפעה, חייב יהיה לתת מזמנו לפחות שבועיים בשנה או חודש בשנתיים, להצלחתה של המגבית ולעבוד מחוץ למקום שהוא חי שם.
4. לא יתכן יהיה לנהל ולהמשיך או להשתתף בשום מגבית אחרת, רחבה או מצומצמת, ע"י כל ארגון או סניף הנושא עליו שם אגו"י, ולא ע"י כל מוסד המוחזק ע"י אגודת ישראל, אעפ"י שאינו נושא עליו את שם אגו"י, אלא אם טובת הענינים של תנאים מיוחדים יהיו דורשים כך בתקופת מעבר.
5. בשעת העברת ההתרמה עבור "המגבית המאוחדת לישראל סבא" יהיו מודדין במדה של כבוד ושל משקל, כיאות למשלם מס עבור כל צרכי דת ומצוה בא"י ובכל הארצות ולמען שמור על גחלת ישראל שלא תכבה, וישתמשו בכל אמצעי השפעה של היתר, כיד שההתרמה תהיה הולמת את הצרכים והיעודים.
6. תרומות אשר ינתנו ע"י שאינם חברים, ושיביעו את רצונם במפורש כי תרומותיהם תהיינה עבור מטרות מסוימות, תישמרנה התרומות הללו למטרותיהן, ואולם בחלוקת התקציב הכללי לסעיפיו הפרטיים, תרומות אלה תילקחנה בחשבון ככיסוי חלקי או שלם, בסעיף המתאים.
7. יש להעביר את המגבית בתנופה כזו, אשר תתן בשנה הראשונה לפחות סכום של מיליון דולר, לצרכיה הכלליים הקימים של התנועה במקומות פעולתה.
8. מיד עם ההכרזה, יצאו כל נכבדי התנועה ולא פחות מ-50 מתנדבים ו-25 שליחים בשכר, למסע ע"פ העולם למען המגבית המאוחדת לישראל סבא.
9. כל הכנסות המגבית הנקיות, וכן כל שאר ההכנסות, הקבועות והמקריות, מכל המקורות ושבכל המקומות, תעבורנה דרך הגזברות העולמית העברה אפקטיבית, או בדרך של סילוק חשבונות, ורק המוסדות הפיננסיים של התנועה, הם יקבעו את תקציביהם של המרכזים ושל הצרכים המיוחדים.
10. ייסודה של קרן עצמאית זו לצרכי התנועה, חיוני הוא לה לאגו"י, ואין שום תמורה ולא שום מחיר אשר בגללו יימנעו מלייסד את הקרן הזו, "המגבית המאוחדת לישראל סבא". האיום שע"י יסודה של הקרן הזו, יקפחו את אגו"י ומפעליה מהכנסותיה ממקורות אחרים שהיא רגילה לקבל, ושחלקה של אגו"י מגיע לה בדין – איום זה וודאי לא יהא בו כלל וכלל משום שקול, לוותר על העצמאות המוחלטת במקורות הקיום הפיננסיים.

• המבנה הארגוני

כדי למנוע הישנותם של מעשי שרירות שהיו נעשים ע"י חלקי תנועה מסוימים ע"ח של חלקים אחרים, ע"ח התנועה כלה, שהיו מביאים את התנועה לידי התפוררות ארגונית, טשטוש רעיונות ולדלדל מכל אוצרותיה בכחות אדם וכשר המעשה – נקבעים בכנסיה הגדולה הרביעית הלכה למעשה, היסודות להלן ביסודות שאין עליהם ערעור ולא וויתור, בכל הנוגע למבנה הפנימי של תנועת אגו"י. ואלה הם:

1. אגודת ישראל, על כל אגפיה וסעיפיה ומחלקותיה ומוסדותיה, יחידה ארגונית אחת היא, יחידה ארגונית שאינה ניתנת לפירוד בין חלקיה כלל וכלל. לא פירוד של קבע ולא פירוד של מקרה.
2. מיום כינוסה של הכנסיה הגדולה הרביעית, מפסיקים את קיומם הנפרד והבלתי תלוי, כל הארגונים שהיו ידועים עד עתה כ"מרכזים" פא"י, פאג"י, הנוער האגודתי, ואם יש עוד כיוצא באלה, וקימים מיום זה ואילך כולם כאחד, בתוך מסגרת אורגנית אחת המחולקת, למרכזים ארציים וסניפים מקומיים, ובכל מרכז ומרכז וכן בכל סניף וסניף קימות מחלקות מחלקות לענינים כלליים, עניני פועלים, עניני נוער, שכל עניניהם יחד נחתכים ומנוהלים ע"י הנהלה אחת, וממקור אחד הם ניזונים, ולשם גם הולכים ונכנסים כל מקורות של השפעה והכנסה שכל מחלקה יוצרת.
3. הנאמר בשני הסעיפים הקטנים למעלה הם יסוד מוסד לתנועה ומהם אין לזוע.

• אחריות כספים

ושוב, כדי למנוע הישנותם של הרבה מאד דברים שאין תועלת בקריאת שמם המוצע:

1. הכנסיה הגדולה הרביעית, בוחרת בגזברות כל עולמית, בת תשעה חברים, ועוד תשעה ממלאי מקום שהכנסיה הגדולה נוקבת בשמותיהם.
2. תשעה אלה, הנם סניף לוה"פ העולמי, ומחולקים ביניהם לשלשה חלקים שווים שמהם, שלשה גזברים ושלשה ממלאי מקום כולם ידועים בשמותיהם בא"י, ומסונפים לוה"פ שם, וכן באירופה וכן באמריקה.
3. הגזברות בכללותה עוקבת בעירנות אחר מהלך עבודתו של הוה"פ ועל כל החלטותיו הנוגעים לכספים, נושאת ונותנת אתו ואף יכולה להשתתף בהצבעות בכל עניני תקציב ועניני כספים ישירים, והגזברות אחראית לנהוג בכספים בהתאם להחלטות החוקיות של המוסדות החוקיים, היא אחראית כלפי הוה"פ וכלפי הכנסיה הגדולה וכלפי כל הציבור.
4. וכשם שהגזברות בכללותה אחראית לנעשה בעניני כספים בוה"פ בכללותו, כך אחראי כל חלק אזורי של הגזברות לנעשה ע"י החלק האזורי של הוה"פ שם.
5. רשאים כל שלשה חברים באגו"י לאסוף מאה חתימות של חברים באגו"י, המיפים את כחם לתבוע את הגזברים לבא בפני בי"ד המקובל על אגו"י באותו מקום, כשלדעתם לא נהגה הגזברות בהתאם לאחריות שקבלה על עצמה ושהיא מפורשת בס"ק ז' מסעיף גדול זה. ובתנאי שישלישו בבי"ד סכום כסף אשר הבי"ד יקבע, כערבון של קנס אשר ישלמו התובעים במקרה שהבי"ד יראה שהיתה מצד התובעים חשדנות מופרזת כלפי הנתבעים, ולמען לא יהא כל איש הולך ומטריד את עסקני ציבור בכל עת שירצה.
6. אין חבר הגזברות יכול להיות נעדר ממלוי תפקידו יותר מחדשיים ימים. במקרה של העדר כזה או במקרה של התפטרות נכנס ממלא מקום לשמש בתפקידו לפי סדר קבוע מראש ע"י הכנסיה הגדולה.
7. חברי הגזברות הנם חברים שלא מן המנין בוה"פ העולמי של אגו"י, ואין הם יכולים להיות חברים מן המנין בוה"פ.

• מוסדות הנהגה באגו"י

16. המוסד העליון ביותר שבתנועה העולמית היא הכנסיה הגדולה המתכנסת אחת לשלוש שנים.
17. עברו חמש שנים ולא נתקימה כ"ג, נעשים כל המסודות שבחרה הכ"ג הקודמת, בלתי חוקיים וכל מעשיהם ניתנים לערעור ע"י כל חבר יחיד בתנועה, בלתי אם תהיה סבה מכרעת לעכוב הזה ולפחות שלשה רבעים מן הצירים שהשתתפות בכ"ג שעברו היו קיימים בשעה זו, יחתמו על תעודה המיפה את כל המוסדות הנ"ל להמשיך בפעלם, מפני הטעם שהיה מפורט באותה תעודה.
18. תעבורנה עוד שנתיים והעכוב עדיין יהיה קיים או שיהיה עכוב החלטי אחר, יהיה צורך לקיים את תקנות של המוסדות הנ"ל ע"י תעודה חדשה כנ"ל. וכן יש צריך קיום כל שנתיים נוספות.
19. מועצה עולמית בת 100 חברים, מחולקים לפי ישיבתם באזוריהם: 40 מא"י, 35 מאמריקה, 25 מאירופה. המועצה מתכנסת אחת לשנה. בכל שנה שאין בה ??? והחלטותיה מחייבות את כל התנועה על כל חלקיה ומוסדותיה.
20. מקומות כנוסה של המועצה העולמית הם לפי סדר זה: ירושלים, לונדון, ירושלים; ניו יורק; וחוזר חלילה.
21. מתוך מאת חברי המועצה העולמית, בוחרת ??? בשלשים חבר לועד הפועל העולמי, לפי חלוקה איזורית דלהלן: א"י – 13, אמריקה – 10, אירופה – 7.
22. שלשה מושבים לוה"פ העולמי: בירושלים, ניו-יורק ולונדון. קביעת שלשה מושבים אלה נחוצים בגלל: א) העבודה האחראית והענפה שיש לפתח בארצות אמריקה ובארצות אירופה. ובהכרח שיהיה קיים שם ?? עם סמכות מלאה ובעל משקל מלא. ב) בגלל מצבה העדין שיהדות התורה נתונה בא"י. ואשר על כן מה שיהיו קימים חלקים הנהלתיים מוסמכים בתנועה ??? חפשיים יותר בבטוי ובפעולה.
23. כל שלשים חברי הוה"פ חייבים לשבת יחד בישיבה לפחות פעמיים בשנה ומקומות פגישתם הם ג"כ לפי הסדר הנ"ל: ירושלים, לונדון, ירושלים, ניו יורק וחזור חלילה, ואילו ועדי הפועל האיזוריים מתכנסים לפחות אחת בשבועיים.
24. מתוך שלשים חברי הוה"פ, בוחרת הכנסיה הגדולה בהנהלה או נשיאות עולמית, בת 7 חברים, חלוקה לפי איזוריהם כדלהלן: א"י – 3, אמריקה – 2, אירופה – 2.
25. יו"ר הנשיאות שבא"י ויושבי הראש ועדי הפועל האיזוריים שבחו"ל הנבחרים כל אחד ע"י חברי הועד הפועל באיזורו יהיו בין חברי הנשיאות העולמית.
26. מורנו רבי יעקב רוזנהים שליט"א נבחר כ?? הנשיאים לכל ימי חייו.
27. אחת לשלשה חדשים חייבת הנשיאות לשבת יחד בהרכבה המלא.
28. הוה"פ שבא"י משום חשיבותו ורבוי תפקידיו, בוחר גם יו"ר הוה"פ, המשמש כיו"ר ישיבות הוה"פ לסירוגין עם יו"ר הנשיאות שבא"י.
29. הוה"פ המלא וכן במושביו האזוריים, מחלק לו את כל שטחי עבודותיו בשבע מחלקות וממנה על כל אחת מהן חבר אחד בכל אזור ואזור האחראי למחלקתו ?? כלפי כל הוה"פ להפעילה לפתחה ולמסור עליה דו"ח. ואילו חברי הנשיאות שבכל מקום אחראים באופן קולקטיבי בעד כל שבע המחלוקת גם יחד. (ובמושב האזורי בלונדון, מפני מיעוט חבריו יחלק הוה"פ את התפקידים כראות עיניו, חלוקה אחרת).
30. המחלקות הן:
    א) חינוך במובן הרחב וכל שאלות חיזוק דת. ב) פיננסים ותקציבים. ג) יחסי חוץ ומדיניות. ד) ארגון ותעמולה. ה) עניני כלכלה (כולל כל העניינים המשקיים והישוביים לפרט ולכלל). ו) עניני חסד. ז) מחלקת האגפים לענייני לשכות עבודה לפועלים ושאר מחסורי הפועלים האגודאיים, לענייני נוער ולענייני ארגוני הנשים.
31. חמשה חברים אחרים מתוך הוה"פ, שאינם חברי הנשיאות, נבחרים ע"י הכנסיה הגדולה כחברי ועדת הבקורת המחולקים לאזוריהם: א"י – 3, אירופה – 1, אמריקה – 1.
32. חמשה חברי ועדת הבקורת, חברים שוויי זכויות הם בוה"פ איש איש על מקומו, ואולם אינם ממלאים שום תפקיד אחר אלא זה, אשר כל הנעשה בכל מחלקותיו של הוה"פ, צריך שיהא ידוע להם והם חייבים לפרסם דו"ח בצורת ביולטינים, אחת ל-6 חדשים.
33. אין הוה"פ יכול להוסיף עליו חברים חדשים, אלא כשנתמעט מנינו הכללי ע"י התפטרויות וכו' והועמד על החצי, כי אז יכול להוסיף עליו חברים חדשים ולמלא את מנינו. ואולם על פעולה זו יכול להחליט הוה"פ רק במושב החוקי בהרכבו המלא.
34. אינו יכול להיבחר או להתמנות כחבר בוה"פ, אלא מי שמתחייב להקדיש לתפקידיו בתנועה, לפחות 10 שעות בשבוע.

• דרכי היעוץ עם גדולי הדור

1. בהתקבל "הגדרות היסוד" האמורים למעלה כהנחות מקובלות על כל התנועה, ובהתנהל כל העבודה המעשית יום יום, לפי "הכוונים הכללים" וה"כוונים המעשיים" הנזכרים גם הם לעיל, כבר מצטמצמים במילא שטחי הספקות צמצום גדול. אנשי ציבור שאין מתכוונים לברוח מן האחריות ולהטילה רק על שכם אחרים, וגם אין מתכוונים למצוא חפוי אצל רבנים על מעשים שדעת בעלי בתים שוללתם, אין דרכים לרוץ יום יום לפתחי רבנים ולהטרידם בערמות של שאלות, כשם שאין דרכו של איש פרטי שמנהגיו מנהג מסורת ורצונו רצון אמת, להביא ערמות של שאלת בחייו הפרטיים, ונזקק להכרעת גדול ממנו רק בשאלה קשה שמציאותה נדירה. ובשאלות ציבור קשות ההכרעה, המזדמנות לפרקים, אפשר בנקל למצוא את בעלי התריסין אדירי התורה גדולי הדור שירצו להזדקק בכל עת מצוא של ממש.
2. הדעת איפוא נותנת שבתנאים כאלה, אין הכרח במוסד הלכתי חדש, מוסד בלתי מוגדר ובעל מסורת מסויימת, שאחרים לא תמיד השתמשו בשמו לכבודו ולאמתו.
3. וכדי שלא לקבוע מסמרות בעניין זה, על כן מוצעת בזה הצעה: אשר ד' גדולי הדור הרב מבריסק, האדמו"ר מגור, הרב מצ'ובין והרב מפרסבורג שליט"א, יכריעו המה בשאלה זו. יחליטו לחוות בעצמם ולבדם כתבת כזו להכרעה בשאלות קשות, או להרכיב את המוסד שהיה קיים הרכב חדש, או להשאירו כשהיה, או כל החלטה אחרת שתאות בעיניהם של אלה. את הכל נקבל. ולא תהא שאלה כזאת עולה על שלחן הדיונים בפני פורום רחב מאד ויעסקו וידושו בה בעלי בתים בכוונות ישרות לגמרי, או בכוונת פחות ישרות…
4. כל מי שיש לו יראת שמים בקרבו וכבוד ההוראה יקרה בעיניו, יודה כי זוהי עכשיו כבודה של ההוראה, שאל ירבו ידברו גבוהה כל עוד שאין כל הלבבות שוין בענין זה. בעוד שבהצעה המוצעת למעלה יכולה כל שאלה לבוא על בירורה לאמתה של ההלכה ויהיו כל הלבבות שוין בה.

• שונות

1. ועדי הפועל האזוריים הם האחראים על המרכזים הארציים באזוריהם ואחראים על כל סדריהם הפנימיים ושמוסדותיהם החוקיים ייבחרו באורח חוקי לפחות פעם אחת ב-5 שנים.
2. נציגויות כלפי מסודות זרים, ארציים או בין לאומיים, נבחרות ע"י הוה"פ העולמי בהרכבן המלא.
3. כל הפעולות הנעשות ע"י התנועה למען חינוך לתורה וחינוך הדת במישרים וכן גם כל פעולות של חסד הנעשה ע"י אגו"י עם הציבור ועם היחיד, אינו נעשה בשם אגו"י אלא בשם נויטרלי כלל ישראלי, וזה מפני הרחק מן החשד ומן הדומה לחשד שלא יאמרו: יהודים עוסקים בתורה ובגמילות חסדים מפני הקפיטל המפלגתי שהם רוצים להפיק מכך, ולמען האדר את הפעלים הללו לתורה ועבודה וגמ"ח, שרבים גדול יותר, ישתתף בפעלים הללו.

• עיתונות וספרות

1. הכנסיה הגדולה הרביעית, מתוך שהיא מכירה בערך השפעתה של העיתון והספר על הדור, מחליטה על יסודה של עיתונות ענפה בכל הארצות שיהודים חיים שם בהמונים ובכל השפות המדוברות ביניהם, כדי להחזיק את המוני ישראל על ידיעת כל המתרחש בחיי היהודים; כדי להחדיר בקרבם את רגש האחריות והערבות ואת הנכונות המעשית להיחלץ לעזרת העם כצרכיו החמריים והרוחניים, ולמען קרב את כל אשר ניתן לקרב, למעשים שיהדות התורה עוסקת בהן.
2. כדי לקיים את העיתונות האגודאית על רמה גבוהה ולמען מנוע פלוגים, קובעת הכ"ג יסוד מוסד, שלא יופיעו בארץ אחת שני עיתונים יומיים, בשפה אחת, מיועדים לחוג קוראים אחד.
3. במקום שעובדא כזו קיימת כבר, יש לסגור את העיתון או העיתונים שנוסדו אחרי הופעתו של הראשון, ולהשאיר את הראשון ולהתאימו ככלי ביטוי לכל הדעות הליגליות הרווחות בתנועה.
4. הכנסיה הגדולה תכיר כעיתון אגודאי, רק זה אשר יהיה כלו ברשות הציבור והוה"פ של אגו"י, ולא יהיה מוחזק ברשות היחיד או רשות ציבורית מצומצמת. וכתנאי שהבמה בה תהיה חפשית לכל הדעות הרווחות בציבור היראים. עיתון אשר יש לו כל התנאים האלה יהיה מוחזק כלו בכל אחריות תקציבו ע"י המוסדות הפיננסיים של של אגו"י.
5. אגודת ישראל, תעודד בעידוד של ממש ושיהיה בו כדי הפעלת יזמה, את כל המו"לים ואת כל המחברים שמלאכתם בהוצאת ספרי קריאה טהורים, מאלפים ומושכים את לב הנוער ומקרבים אותו ליראת שמים וקיום המצוות. העידוד יהיה בצורה של פרסים על שמות גדולי ישראל וגדולי התנועה, ובכל דרך אחרת של עידוד טובה וטהורה ובקצב מתאים.

הפוסט הצעת מצע לכנסייה הגדולה הרביעית של אגודת ישראל הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

אברהם מוקוטובסקי

לתחייה ולתקומה  שני הדברים האלה, אחריהם אנו רודפים ואותם אנו מבקשים. רבו המספידים תוך סיפוק נפש ידוע על הכוח הדינמי שבקהל המאמינים, אשר התפורר, ובשנות תרדמתנו נוספנו גם אנחנו על להקת המספידים הללו. גם אנו, כשלרגעים התלקחה בנו רוח המרדנות כנגד הכבלים שהושמו עלינו והיה צר לנו על החופש והשלטון שהיו לתורה בישראל והיום אבדו ממנה, לא מצאנו ביטוי הולם לרוח זו ומשום כך הופנתה תמיד, לצד עצמנו, כלומר: זה אשם, או זה אשם, עד שאלה אשר עומדים ומצפים להתפוררותה הגמורה של היהדות הנאמנה המאורגנת, מחאו כך, ובתרועת גיל הריעו: התרוצצות במחנה האגודאי הקטן!

ומחננו לא יתפורר, כי עוד קיימים ויהיו קיימים לנצח אנשים מישראל, אשר דבר ה' ואהבת עמם לא משו מלבם. אבל מחננו גם לא יבריא, יגדל ויתחזק, אם יחידיו והמחנה כולו לא יתייצבו על דרך חדשה, לא של הספדים, אלא של שמחת היצירה.

חשבונות רבים יש לנו. חשבון יש לנו עם עמי התבל, שמיום שניתנה לנו תורה מסיני, נכנסה בהם רוח של שנאה לישראל ומני אז ועד היום הזה דמנו ניגר כמים על ידי הרשעים שבהם, והטובים שבהם עומדים על דמנו או גם שמחים לשברנו. חשבון לנו עם הטועים שבישראל, שטעותם הייתה להם לזדון והם מכלים את כרמנו מבפנים. ועוד לנו חשבון עם עצמנו. בדור האחרון נשארנו מיעוט בין העם הזה, שבשל גדולתו הוא סובל. רובו של העם רוצה כבר בשלום עם הגויים. הם מחזירים את התורה לסיני ובלבד שהגויים יחדלו לשנוא אותם. רובו של העם הנבחר מוריד בידו את עדיו מהר חורב, ממעיט את דמותו, מקדש גם מלחמה על המיעוט הנשאר, וכופה אותו שיעשה גם הוא כמוהו. והכול בשביל למצוא חן בעיני הגויים ורחמים בעיני האכזרים, שיואילו היום להכניס את עם עני ונדכה בתוך משפחותיהם ומחר יעשו בנו ח"ו כאשר הם עושים, הגדול עם מי שקטן ממנו. ואנחנו נשארנו כראש תורן. נותרנו אנו לבדנו להגיד לאחינו: לא טובה הדרך שאתם הולכים. השלום, שאתם מבקשים, אינו שלום, והורדת עדיכם מעליכם אינה הצלחה, אלא היו גאים כמונו בה' אלוקיכם, שהוא לבדו מלככם. כמונו שאו גם אתם ברמה את תורתכם והיא תצילכם. וכשלא ישמעו, היה עלינו להראותם לפחות את דרכינו. ראו: כך אנו חיים, בזה אנו שונים וגם בזה. כל חיינו רק לפי הטעם שלנו, זאת היא גאוותנו, בה נמצא נוחם. לא חסדי לאומים אנו מבקשים, אלא חסדי שמים וזוהי תקוותנו-תקוותכם הבטוחה. ובכל זמן אשר עיניכם תפקחנה לראות את שואת דרככם, אז תשובו אלינו, תהיו כמונו ותחיו כמונו. עד אז לא נשמח אתכם בשמחת תועים, לא נחלק אתכם בשלל, רחמינו ילוו אתכם ומטובתנו נעניק גם לכם.

כַּמעט מן העמים, בישבנו במדבר העמים לא לקחנו מהם מאומה, אלא הם עם כל סרובם קבלו מאתנו הרבה. כן אנחנו, המעט בעם הזה, היה לנו לא לצפות למה שנקבל מן הרוב הזה הטועה, אלא לסדר את חיינו כך, שרק נוכל להשפיע לאחים אלה הטועים ולא להיות נצרכים אליהם. קיום וכבוד – בנו, שמחה ואהבה – רק בנו, תקווה ונצח – רק אתנו, והרי לכם דוגמא!

כך לא עשינו, אלא ונהי בעינינו כחגבים. אנחנו לאחינו הטועים המרובים מאתנו, והם לגוים, המרובים מהם. בפינו דברנו גבוהות על ערכים גדולים, שרק אנו נושאיהם, ובלבנו חשבנו: מה אנחנו כי נעשה לעצמנו; יעשו הם לנו. כשם שעושים אחינו הטועים, שפיהם מלא על ערך עמם בתור עם שעשה היסטוריה, ובלבם חושבים: הלוואי כעם קטן ונבזה, כאחד מהם, היינו. וכשם שהם תולים תקוותם בחסד לאומים, כך אנו תולים עינינו לחסדי אחינו האומללים. בה אנו מוצאים קיום, וכבודנו לאחרים. אנו שמחים בשמחות לא לנו ורוצים בליכוד עם הכל, רק לא בינינו לבין עצמנו. ואם לעתיד, הרי תקוות רבים מן המיעוט שלנו צרורות בצרור התקוות של אחרים, שעל שדה זר צמח. לא היינו דוגמא לאחרים, שתרהיב את עין רואיה, שאחינו, בבוא עליהם אכזבה מדרכיהם העקלקלות, יהיה להם לאן לשוב, אל מי להדמות, אבל היינו הולכי נמושות, ובאים האחרונים בדרכי אחרים. ונהי בעיננו כחגבים וכן היינו בעיניהם.

חשבון זה עם עצמנו יש לנו לעשות תחלה, לפני שאנו עושים חשבונות עם אחרים. בבחינת "קשוט עצמך תחילה". נדע, שזה אשר לא עשינו, לא היה מפני שלא יכולנו, כי יכולנו, אלא מפני שלא רצינו. היה בינינו הסכם ציבור חשאי לריב ולהתדיין זה עם זה על פרינציפים, זה בשלו וזה בשלו, כדי להוכיח שהדעות מחולקות ולהיפטר על ידי כך ממילוי חובות קשות כלפי הפרינציפ הזה, שכולם מודים בו, בניין מולדת שלמה עם חיים מפכים בתוכה, מולדת, ששם כל אחד שומר על הפרינציפים המיוחדים שלו, אולם הכול יחד משועבד להנהגת התורה בלבד באין אדונים ושליטים אחרים. אילו היינו לוקחים תפקיד זה על שכמנו, היה הוא מטיל עול קשה של מאמצים עקביות ומסירות, לכן היה נוח לנו להיווכח בפרוד הלבבות, כדי שתיראה דלות כוחנו ובכדי להשתחרר מעול קשה, ולאכול ממה שטרחו אחרים. אם גם באנחה ש"חבל שכל זה אינו שלנו". אולם לאמתו של הדבר נעימה לנו מאוד הסעודה שאחרים הכינו לנו ובשבילנו עלתה במחיר זול. אבל מאריה דאברהם! הרי זה שקר להגיד שכוחנו דל. וכי מניין שאבו אחרים את כוחותיהם למעשים חלוציים למופת – לא מבבואה דבבואה של מעיינות אלה, שמהם אנו דולים תמיד? אלא שנרפים אנחנו, ואיך נעשה מזה שיטה, היאך נרשה להלביש את ההשתמטות הגסה באיצטלא של חילוקי דעות אידיאולוגיים.

"פאגי" כתנועה חדשה, שגרעינה הונח בירושלים ושנתכוננה היום למרכז בהיקף ארצי, אחד תפקידה: לעורר ולעשות למען דבר אשר אין חולק עליו בין כל בעלי הפרינציפים למיניהם. תנועה זו, לא באה לא לרחק ולא לקרב, לא להורות הלכה בפרינציפ זה או אחר. לכשירחיב, יהיה לנו ענין גם באלה, אבל לפי שעה הרי אורבת לנו סכנה שכל התדיינותנו על עקרונות תהיה בבחינת "דרוש וקבל.. עונש". כי אם נעלים עין מעיקר הבעיה, לעשות לנו מציאות שאנו נהיה בַּעֲלֶיהָ ונוכל להטותה כרצוננו, מי יתן לנו בנים לחינוך בנוסח אשכנז או בנוסח ירושלים, הנצפה לבנים של אלה, החיים בתוך המציאות, שאחרים הם מכווניה? או אם כבר נזכה בבנים בכתלי בתי חינוך שלנו, לאן יפנו אחר כך ולאן יזרימו את כוחותיהם, לא לתוך אותה המציאות שאין לנו בה ולא כלום? או מה תועלנה ההכרזות המדיניות, בין אם ינצחו אלה בניסוחן ובין אם ינצחו אלה, מי ישמע להן. ואת מי הן תחייבנה, אם המציאות הזרה תאמר אחרת ואנשינו יהיו בתוכה וישתעבדו לה, בין מרצונם ובין שלא מרצונם?

כיום הזה אין לפנינו לא שאלה מדינית ולא שאלה סוציאלית וגם לא שאלה חינוכית, מלבד השאלה: מה לעשות כדי לבנות חיים כלכליים עצמאיים, שהאנשים, שיחיו בתוכם יהיו מסוגלים לחשוב מחשבה משלהם ולפעול פעולה לפי טעמם הם ולא לפי צו ממקום אחר, בין שהוא בא באורח ישיר ובין שהוא בא בהשפעת עקיפין. רק למען פתרון שאלה זו קמה תנועת פאגי ולמענה היא פועלת. לא אידיאה חדשה היא מביאה, אלא רוצה לתת יסוד בחיים לאידיאות המפורסמות כבר. איש "פאגי" אינו זה שמצטרף להכרזה אגודאית וחותם על הצהרת אמנה לרעיון האגודאי, אם מרמה את עצמו ואת אחרים, שבזה כבר יצא ידי חובתו האגודאית. איש "פאגי" הוא זה, שמעמיס על שכמו עול של דאגה לצביון כלל ישראל ולכבודו, באותה הרצינות שהוא נושא את עול קיומו וכבודו האישי. מכיוון שיודע שאין טעם ואין יסוד לקיומו ולכבודו, בלי שיהיה אחד מרבים, חלק בלתי נפרד מהם והם ממנו. זאת היא "פאגי" ואלה הם אנשיה!

יש אומרים, שדרך של פאגי מביאה אתה מחלוקת, שכן ישנם רבים השוללים את דרך זו ומעדיפים דרכים אחרות. לאלה נאמר: אם לאידיאה של אפס-מעשה ותלות באחרים – שלום יקרא, כי אז לא מפחידנו כלל השם "מחלוקת". מפי בעלי הגיון של אמת למדנו, כי תוצאת השלום והאחדות – מעשים, ותוצאת המחלוקת הרס. ואם "מחלוקת" זו תביא אתה מעשים, הרי להם קווינו. ואם הם ייגררו אחריהם קנאת סופרים, או אז בוודאי שתוסר המחלוקת. מכאן גם תשובה ברורה לשואלים: מה תהי' להבא עמדת פאגי כלפי החברים הנמנים על מרכז פועלי אגודת ישראל זה שבתל אביב? ברור, שח"ו הם לא חדלו להתקיים בפנינו כחברים. לא בשביל שנתפסו לשעה מברק החיצוני שאצל מתנגדים, עד שהם מחפשים דרכים של פשרה, הם כבר אבדו מאתנו. בטחוננו, שמעשינו יוכיחו להם את צדקת דרכנו ואז יתעוררו גם הם למעשים וברוכים יהיו כל העושים, בין אם זה יהיה במחיצת "פאגי" ובין אם יעשו במחיצתם. כל פעולה בריאה וכל מעשה טוב של השתרשות מציאותית על יסוד עצמאות של כבוד, עצמאות מוחלטת, נרימנו על נס. פנינו רק למעשים, שירבו כבוד שמים וכבוד יראי שמים!

הפוסט לתחייה ולתקומה – מצע השקפתי לתנועת פאג"י / ר' אברהם מוקוטובסקי, תש"ה הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

את אחי אנוכי מבקש! קריאה זו בוקעת ועולה מלב כל חרד באמת לדבר ה' ואינו יכול להשלים עם העזובה הגדולה במחנה היראים. ולא על אנשים אוהדים ותומכים הכתוב מדבר, כי מאלה עוד יש לנו ב"ה לרוב. המדובר באנשים שיעמדו דרוכים על משמרתם ויעברו חלוצים לפני המחנה במלחמת החיים הקשה שיש לה ליהדות הנאמנה בדור זה, ליהדות התורה השכולה מגדוליה וגלמודה מבניה.

המלחמה כבדה, כי גדל כוח השקר מאד. הנביאים חזו שוא ותפל והעם נוהר אחריהם בעינים קשורות. אסונות האומה, שבאו כחתף, לא פקחו את עיני העם ונביאיו, לראות, מה שעוללו לנו נבואות השקר האלה של אתמול, אלא עוד הדקו את תמונות העוורים מסביב למאשריו מתעיו, וגם המתעים הללו הגדילו יותר את מדוחיה, הרבו את שקריהם ורשתם פרוסה גם על שארית הפליטה, שרידי נאמני דרך ה', שיפלו ח"ו גם הם במכמרתם למען ספות הרוה עם הצמאה. והיו כל מבקשי ה' באמת, מעט מהרבה ממיליונים לאלפים, ובתוך עם דוהר בצהלה למשברו, הם יושבים.

המלחמה קשה. כי לא רק על נפשנו יש לנו לעמוד, אלא גם נפש אויבינו יקרה לנו כמונו, כי רק שלא בדעת היו לנו לאויבים, והם אחינו ובשרינו, נרדפים ומעונים כמונו ובסתר נפשם מייחלים גם הם לאור ה' שיאיר להם חשכתם – ואין, לא מלחמת גבורה ולא מלחמת חלושה, למלחמת הרוח אנו נתבעים. מלחמה אשר תנחיל ניצחון לכל המתנצחים גם יחד, ניצחון האמת על השקר, דרך ה' על דרכי נכר.

מלחמה זו, מי יעשנה? יחידים וודאי שלא יעשוה, כי גם הכוח הנגדי, לא ביחידות הוא בא, כי אם ברבים. בידינו לעשותה, אבל רק אם כל שרידי הנאמנים בעם יתנו ידם זה לזה והיו לכוח אחד, בלב אחד ובדעה אחת.

איחוד שלם זה, מי יתחיל בו? אילו זכינו, היו גדולי ישראל אשר שרדו, חכמיו וסופריו, הם המתחילים במצות מלחמה זו, יחד היו צועדים בראש ואחריהם היו נוהרים כל בית ישראל הנאמן לאלוקיו. והיה הקשר אמיץ, ועכשיו שלא זכינו, נחבאו הם בין הכלים והשאירו עדריהם בלי רועים וודאי יש להם חשבונות בדבר, ולא בכדי חובקים ידם מלעשות עם הציבור, אבל, האם מצוה עלינו לחכות להם ובינתיים נחבק גם אנו ידינו.

מיום שמסר משה ספר תורה לכל שבט ושבט לחוד, נתחייבו כל ישראל בערבות זל"ז בשווה, כקטן וגדול. ולא יאמר הקטן מצוה זו אתרשל מלעשותה כדרך שהגדול מתרשל. – ראשית, אין המצוה תלויה במעשה הגדול בלבד, ושנית, אם קטן אתה, אל תלך בגדולות ובהדי כבשי דרבנן למה לך? אמור מעתה, כי מצות איחוד כוחות היראים לשם עשות מלחמה עם הכפירה ההרסנית בישראל, זוהי מצוה הרובצת עלינו בכל עת ובכל שעה. ולא מצוה בלבד כי אם עיקר שבו תלויות כל מצוות התורה ביחיד ובציבור, וגם עתיד ישראל ותקוותו תלויים במצוה זו, אם כן הרי ניתן את הדין על כל יום ויום שהולך מאתנו לבטלה.

כל מי אשר רואה נכוחות, יקרים בעיניו חייו, חיי בניו, קשור לעמו ודואג לעתידו – עליו מוטל לבקש את אחיו שעמו הם בצרה, לכתת רגליו עד אשר ימצאם ויחד עמם להחלץ למעשה המלחמה בעד עמנו ותורתנו.

זאת המלחמה הזו, איך נעשנה? תאמר, הרי היו גם לפניך, וישנם גם היום הזה, אגודות אגודות שעושים למען התורה והמצוה, אלך לדרוש למעשיהם איכה יעבדו, ואעשה כן גם אני – לא תאמר כן. כי אם אמנם עוד לא אלמן ישראל, ויש חוטפי מצוות רבים, זה עוסק בצדקה, זה בגמילות חסדים, וזה בתלמוד תורה ועוד ועוד, אולם כל אלה יחד, למלחמה לא יצליחו, שכן עושים מעשיהם באקראי וכלאחר יד כדי לפטור עצמו מחוב בעד אחרים ולחזור לשלו – עסקיו ועסקי ביתו. גם המצוות שהם חוטפים אינן שוות לכלום. כי מכיון שנטפלה אגודה אחת או חברה אחת למצוה אחת, שוב אינה רואה את המצוה השנייה שחברה שנייה מטפלת בה. מה ענין למשל, לחברת משמרת שבת, למוסדות החינוך ושניהם יחד למוסדות צדקה וחסד וכד', זה בשלו וזה בשלו.

ואגודת ישראל?

אכן אגודת ישראל, לא כמוסדות אחרים, נוצרה לשם הקמת כוח מרוכז, לוחם בשיטה, בתכנית ובתיאום חלקיו, היא גם רתמה את אנשיה, בימיה הראשונים, למעשי חלוציות כנה תוך מסירות וחרף נפש, כיאות ללוחמי מלחמות ה'. אבל גברו התלאות ובמשך הימים נשתנו הפנים הנראים חוץ, גם של תנועה זו, עד שגם בתוכה אתה מוצא קרעים קרעים, מצוות מצוות. והעוסקים במצוה זו, אין לבם למצוה אחרת. גם את עסקניה תמצא עושים את מעשיהם כאקראי, כגבאי של המוסד הבא בשעת הפנאי למלאות עוד חובה מחוץ לחובותיו בעד אנשי ביתו, גם אותם תמצא מסתפקים ב"ואני את נפשי הצלתי" ואינם עוסקים עם הציבור על שלמותה – דבר כזה אין במציאות, ובמקומה ישנה שורה של "מוסדות" שרק השם של יהדות חרדית נקרא עליהם, בשעה שלמעשה, כל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו, ולא עוד אלא שמתחרים זה עם זה ולכן ירא כל אחד מפני עינו הרעה של השני, ומשום כך משתדל לכנס את הישגיו למרתפו לבל יראו ח"ו, עד שמתעלמים הם מן האופק. ואם כך, היה מן הדין לשאול, לא על הנדיבים, כי אם על התובעים – איה הם?

אלא, שבכל זאת צדק הסופר כי אמנם נתמעטו מספר הנדיבים למטרות חרדיות מלעומת שהיה, ואין צריך לומר שלא נתרבו, כשם שמספרם מתרבה אצל אחרים. אבל אם יבקש הסופר פשר לדבר זה, שוב לא ימצאהו בנדיבים, אלא בתובעים. כי יותר משנתמעטו הנדיבים נתמעטו התובעים, וגם נתמעט האופי והברק של תנאי התביעה עצמה, גם אצל אלה התובעים שעודם ממשיכים מתוך הרגל לתבוע. וכי אינו יודע הסופר הנכבד, כמה עלובה היא, השאיפה, התביעה והגישה של "גבאי המוסד" אל הנדיב. "הרם נדבתך לבל יתמוטט ח"ו המוסד הקדוש" אשר לרוב יש בה יותר משום שגרה ורצון של צבירת הון (אמנם, לא בשביל הגבאי, אלא בשביל המוסד) משיש בה חרדה לקיום המוסד. כל הגבאים ירוצו אחרי נדיב אחד, זה מבטיח לו עולם הבא והשני את שני העולמות גם יחד, – האם יש בכוחה של תביעה כזו להלהיב, לרומם את הנפש ולעוררה לקרבן גדול. ומניין לו לכל נדיב הביטחון הגמור כי כספו ילך למטרה המובטחת, היספיק לשם ביטחון זה מכתב המלצה מסוג המקובל, באין רשות ציבורית מוסמכת המפקחת והאחראית בעד המוסדות הללו וגבאיהם? ושוב שורת הדין נותנת, שבמקום לבוא בטענה נגד הנדיבים, מוטב היה להרים קול חזק נגד רשויות הרבה ופיצול הכוחות וההתחרות ההדדית של חלקי היהדות השונים, לעשותם לכוח אחד גדול ולהעשירם בשאיפות גדולות כדי שקולותיהם ישמעו ויאדיר כוחה של היהדות הנאמנה.

מן האמור לעיל בא אני לידי מסקנה הגיונית אשר גם הוא בניגוד לדברי הסופר שכותב: "כוחם של הציונים מתבסס אך ורק על כסף" – ולא היא, אדרבא, כספם של הציונים מתבסס על כוחם. והכוח שלהם הוא, בשאיפה חלוצית מקורית כפי תפיסתם, תוך נכונות של וויתור, במקרה של צורך, על עניני הפרט למען טובת הכלל. כוח שאבד כמעט לגמרי מן היהדות שקוראת לעצמה שלא בצדק: "חרדית". מה לנו איפוא כי נתלונן על אחרים, עלינו תהיינה תלונותינו.

מעיז אני לחלוק גם על עוד הנחה מדברי הכותב במה שאמר: "אפשר להציל את היהדות החרדית. בכספים אפשר להקים בתי חינוך חרדים בכל נקודה ונקודה, ואם הצלחנו בחינוך, הצלחנו בכול", – ירשה לנו הסופר לבקש ממנו שיענה בגלוי לב על השאלה האם מרוצה הוא מן החינוך בנקודות האלה, מקום שם כן הצליחו להקימו ולבססו. האם הדור הצעיר הזה, שחדור ברוח התורה, הצליח לשנות את המצב הכללי בסביבה שלו, או שנבלע גם הוא בין החומות של אחרים, האם אינו מוצא את רובם של ילדי בתי הת"ת אחרי עזבם את כתלי הת"ת, בשורות אחרות או במקרה הטוב ביותר, אדישים לגמרי לשאלות הציבוריות של קהל היראים. ואיזו מחשבה חשב הסופר תחילה, למצב החינוך שיהא ראוי לשמו ויתן את פירותיו כדבעי למיהווי, לפני שהוא דואג על הרחבת הרשת הזו. הלוא ניצולו של החינוך הנמצא ברשותנו – בידינו הוא, ולמה אין מטפלים בשאלה זו כלל וכלל ומשאירים אותה למקרה? לכן אני מרשה לעצמי לפקפק אם מוכנים אנחנו לקבל רוב טובה. אילו היו מתעוררים נדיבים מאליהם להעניק לנו מכספם ביד רחבה. מי יודע אם לא היינו מוצאים עצמנו אז, בפני אכזבה גרועה יותר, אכזבה בכוח של עצמנו במידה שהדבר תלוי רק בנו.

ולבסוף, לא אצא ידי חובתי בלי להגיב על סוף מאמרו הנ"ל: "אין לנו מלחמה של דעות והשקפות, מלחמתנו מצטמצמת כעת בפעולות". ואני הקטן אומר: יש ויש. מלחמה לנו בדעות ובהשקפות לבד. והמלחמה היא עם דעותינו והשקפותינו אנו. שלא נחשוב שבדיבורים בעלמא נצא ידי חובתנו מבלי מחשבה עצמאית זכה ועקבית. אם נצא מן המלחמה זו כמנצחים, סוף הכבוד לבוא, כבוד של הצלחה גם במעשים ובפעולות.

א.מ.

הפוסט קריאה לגיבוש הציבוריות הנאמנת לתורה / ר' אברהם מוקוטובסקי 'קוממיות' תש"ו הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב