לקט אמרות מוסר שמסר הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל לבחורי ישיבת 'פורת יוסף' – מלוקטים כלשונם מספר 'אור לציון'.

מתוך המבוא לספר: 'הדברים שבספר הנוכחי נאספו מרשימות של תלמידים, בעיקר בין השנים תשל"ו-תשל"ט. וכל מעיין יווכח כי אין בדברים הק' התחכמות עמוקה או עצות מפולפלות וכדו', כי אם מוסר כפשוטו. ישרים דרכי ה' ואשרי הצדיקים ההולכים בהם'.

תלמוד תורה

עידוד והמרצה לשקידה בתורה

אין ספק שאם יחשוב על הריוח שישיג בסוף, יקל מעליו טורח העמל. נתאר לעצמינו אם יאמרו לאדם שיפליג במשך שבוע ימים בספינה מליאה דגים מלוחים המפיצים ריח מאוס, ותהיה לו אפשרות להסתדר שם בצורה כל שהיא, ובסוף יקבל דירה בחנם – הלא בודאי יסכים, ומדוע בכדי להשיג תורה לא מסכים לטרוח כל כך? אני הייתי מסכים להפליג בספינה זו עשרים שנה אם אדע את כל התורה. ודאי שזה כדאי. ומה נחשבים דירה או מליונים לעומת הריוח של עמל התורה, כאין וכאפס נחשבו!

*

אף אם לא יבין את הסוגיא באותו זמן, אבל עמל זה יעזור לו שלאחר זמן יזכה להבין… ובדידי הוה עובדא שפעם נתייגעתי מאוד בהבנת דברי המהר"ם שיף במקום אחד ולא עלה בידי, ולבסוף בהולכי בדרך נפל במוחי ביאור דבריו על נכון בדרך מציאה ממש. כך היא דרכה של תורה.

*

שמעתי על הגאון ר' חיים שמואלביץ זצ"ל שבצעירותו היה מסתגר בחדר כל פעם במשך חמש שעות ואינו יוצא באמצע כלל. לנו קשה לעשות דבר כזה, אבל ננסה בפחות שעות, אפילו שעה שעתיים, ואח"כ יוסיף לשלש שעות, כגון משעה תשע עד שתים עשרה, אבל שיהיו שעות תמימות. לא לבוא בתשע וחמש דקות, כי מחר יבוא בתשע ועשר דקות, וכן בסוף הלימוד לא לקום בשתים עשרה פחות שתי דקות. וכשנתרגל בזה בנקל נוכל לשבת ברציפות.

*

… ומי שמטבעו הוא פזיז, וקשה לו ללמוד דבר אחד כמה שעות, יחליף כל זמן קצר דבר אחר, רמב"ם, גמ' וכו', וכך יתרגל לשבת ללמוד ולא לאבד זמן. ורואים במציאות שאדם יכול להתרגל לזה, שהרי מתרגל לא לדבר בין ברוך שאמר לעמידה וכו' א"כ למה מדברים באמצע הלימוד?! והלא יש הנאה בלימוד ברציפות.

*

וכל מה שמרבים ללמוד תורה בצעירות, יכולים להשפיע על אחרים יותר, ויכול אדם שלמד תורה להשפיע בשנה אחת יותר מעשר שנים של השפעה בלי תורה. סגולת התורה לרומם את האדם למעלות רמות ונשגבות.

*

הגיל הצעיר הוא קל וקשה. קל ללימוד התורה בעיון, וקשה מחמת חוסר סבלנות לעיון… אבל אם יתרגלו, ההרגל נהפך לטבע. וצריך להתרגל לזה דוקא בצעירות, שאם לא ילמדו בצעירות בעיון, גם כשיגדלו לא יוכלו ללמוד בעיון…
ויוכל להצליח בזה רק כשתהיה לו תאוה והשתוקקות לכך…
ומי שאומר שלא יוכל לקנות דרך העיון – זה שקר, כי כל הקשיים מתבטלים כלפי האהבה והחמדה…

בדרכי הלימוד

וזה כלל אצלי: בחור שלומד בקול רם [לא צועק אבל בדיבור מלא], מתנדנד ולומד, לא נשען, לא מפהק, עיניו לא דומעות, זה יהיה תלמיד חכם טוב, כי החיצוניות משפיעה על הפנימיות כנ"ל. אבל בחור שלומד בעצלות ובקושי, הלימוד יפרח מהר מראשו, אולי יקבל משרה כל שהיא, רב, דיין וכד' בעד כמה פרוטות, אבל חלילה יטעה בהרבה הלכות, כי אינו ת"ח טוב, ה' יצילנו. לכן הרוצה לזכות להיות ת"ח כדבעי, צריך לעמול הרבה בתורה, וללמוד בשמחה ולשמח את אחרים.
…על כן צריך ללמוד בחשק ובהתלהבות, ולא רק בקול רם אלא בעירנות… אף פעם לא ראינו בחור שלמד במרץ ואח"כ התמוטט, כיון שלא נתן פתח לסטרא אחרא.

*

… ובדרך זו צריך ללמוד גם את דברי רש"י ותוס', שבזמן שלומד פירוש רש"י ידמה בדעתו שרק זה הפירוש האמיתי ואין פירוש אחר. ויבין פירושו על בוריו. וכן כשלומד תוס' יבין את דבריהם היטב עד שיראה שפירוש תוס' הוא הנכון. ואם כן איך רש"י הסביר אחרת, אלא ודאי שיטת רש"י אחרת, ומה יענה על ראיות התוס', ולדבריו מה ההסבר בהמשך הגמרא, אלא ודאי שיטת רש"י כך, את הגמרא יסביר כך, וא"כ אין קושיא עליו. ולעומת זאת מה יענו התוס' על ההכרחים שבגללם רש"י הסביר אחרת מהם, וכיצד יסבירו את הסוגיא שלא יקשה עליהם ממקום פלוני, אלא כנראה יש לתוס' יסוד אחר וכו'. ורק בדרך זו יתקדם, אבל אם לכל פירוש ינענע בראשו – לא יתקדם לעולם, כי רק ע"י שמקשים ומתרצים זוכים לאמיתות התורה. ובדרך זו למדו הרבה מגדולי ישראל עד שהגיעו להבנת וידיעת כל דבר על בוריו, וכשסיימו סוגיא סיכמו לעצמם את הקושיות והתירוצים, וכך גדלו.

*

ותמיד יכוין דעתו לדרך 'התשובה', לנסות ליישב כל קושיה. אין זו חכמה להקשות, החכמה היא לתרץ. וזה כלל: כל קושיא בגמרא או ברש"י וכו' יש לה תירוץ, ויתכן שהקושיא נובעת מחוסר הבנה. אך כמובן צריך שלא לסטות מן האמת ומן הישרות. והמטרה בזה להקנות ללומדים כח ליישב קושיות, ושלא יפסקו דין מכח קושיא, שאין לפסוק הלכה מכח קושיא, שהרי אם תתיישב הקושיא יפסול הפסק. וכמעט אין מקום שאי אפשר ליישב. והתוס' עצמם שהקשו על רש"י ידעו שאפשר ליישב, אך לא נראה להם הפירוש כרש"י….
וכך הוא גם בלימוד השלחן-ערוך, אם לא לומדים את היסוד, לא יודעים להבחין מהו דין ומהי חומרא או חסידות.

*

נקודה חשובה מאוד בלימוד התורה היא ריכוז המחשבה. זאת אומרת לצמצם את המחשבה רק בנקודה שעוסק בה ולהבינה על בוריה….
אך אין נכון להתעכב זמן רב על קטע אחד, אלא יחזור ויתבונן בו פעמים מספר, ואם בכ"ז אינו מוצא דרך לפרשו – ימשיך, ויתכן שיתבאר בהמשך. ואפילו אם למד דבר מסויים במשך שעה, ולא הבינו – לא יתייאש כי יתכן שבדקה האחרונה יבין. לא לא יסיים את הלימוד אפילו דקה לפני הזמן, שמא בדקה האחרונה תהיה לו סייעתא דשמיא ויבין את מה שלא הבין קודם.

*

כדאי ללמוד לפני השינה דף זוה"ק או מוסר, שעל ידי זה הלב מתלהב לעבודת השי"ת. בכל יום ילמד פרק אחד מהתנ"ך… וכן יקבע חברותא ללמוד כל יום פרק אחד ברמב"ם.

*

ואין צורך במאמץ וכ"ש לא בעצבים, אלא בנחת. כי אין המאמץ עיקר אלא ההתמדה. והעיקר לעשות בפועל ולא בדמיון, ולנצל את כח הדמיון להוצאה לפועל.

*

… מי שלומד לבד ויכול ללמוד עם אחר שגם לומד לבד, אלא שרוצה להספיק ולהתקדם יותר, הרי זה חלילה בכלל מה שכתוב 'חרב אל הבדים'… חרב על שונאיהם של ת"ח שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה, ולא עוד אלא שמטפשים וכו'. שזו מדה כנגד מדה – מפני שאינו רוצה להחכים את חברו, גורם לעצמו ליטפש חלילה. אלא אדרבא איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, ובמיוחד בחור שנחלש בתורה או ביראה, צריך לעזור לו, וזה חסד גדול מאד.

עצות

אמרתי כמה פעמים סגולה שכדאי לזוכרה; אדם שיוצא לענייני עולם הזה בבוקר, עלול להימשך מדבר לדבר, ויתכן שכל היום לא ילמד, וגם מה שחפץ לעשות לא יצליח לעשותו כראוי, אבל אם ילמד בבוקר ורק לקראת סגירת החנויות ילך – אז יצליח.

*

האכילה, כמובן שהוא דבר חיוני, אבל אינני יודע מי אמר שצריך לאכול שלש ארוחות ביום. לדעתי שתי ארוחות מספיק, ארוחה טובה בבוקר, ובצהרים לאכול משהו קל, ועוד ארוחה טובה בערב. זה יהיה מצויין, האכילה לא תכביד על האדם, ותהיה אפשרות ללמוד יותר בקלות, והלימוד יהיה ברצף.

*

מי שאין לו חשק ללמוד יקבל על עצמו ללמוד חמש דקות בלי להפסיק באמצע כלל, ויוסיף על זה לאט לאט, ואח"כ יתרגל שלא לדבר כלל, כי התורה עצמה היא האוכל לחיזוק האדם ולריפוי החולי הרוחני

*

יכול כל אדם לבחון את רמת הבנתו בנלמד ע"י שיביע את הדברים. אם מביע טוב, זה מראה שיש לו הבנה טובה.

ביטול תורה

… עומדים וקוראים את כל המודעות בעיון מתחילתם ועד סופם. לפעמים כשאני רואה בחורים קוראים מודעות אני מתפעל מהסבלנות שלהם, ויותר מזה מתפלא איך יש להם זמן לקרוא מודעות בצורה כזו.
[כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות דעות, שהליכת החכם צריכה להיות כאדם שהולך לעסקיו, ולא כאותם שהולכים לאיטם, קוראים כל מודעה מתחילתה ועד סופה, מתעניינים בכל פרט, איזה רב חתום קודם, נגד מי מודעה זו, ושאר הבלים למיניהם].

*

יש שאינם יכולים להשאר אפילו כמה שעות רצוף מבלי לצאת מכתלי הישיבה מחמת מזגם וטבעם. והאמת שאין להאשים אותם על כך, כי לא יכולים להתרגל לכך בבת אחת, אבל האשמה כלפיהם היא מדוע לא חושבים לתקן את עצמם, והרי כל אדם יכול לחנך ולתקן את עצמו.

*

… עדיין מוצא היצר הרע דרכים אחרות להכשילו; כגון שנולד לאדם ספק האיך הדין במקרה מסויים, מפתה אותו היצה"ר להכנס לבית המדרש באמצע פילפולא דאורייתא ולהתדיין בענין שלו, וכולם מפסיקים את לימודם ומתפתח ויכוח, שזה אומר בכה וזה אומר בכה ומתמשך הענין ויוצאים מתלמודם ואינם חוזרים אליו במהרה. וכל זה עשה מחוסר מחשבה, שהיה לו לשאול אחד שאינו עסוק בלימוד הגמרא באותה שעה. (כך משמע בשו"ע (יו"ד סי' רמו,ד) שיש בזה איסור….).

*

… לאדם שראה פרצה בצינור השופכין של חבירו, והשתמש בבגדי רעהו כדי לסותמה, והולך בשמחה לבשר לחבירו שסתם עבורו את הפרצה – בודאי שיכאב לחברו על מעשה זה, ואולי אף יכעס עליו. וזה משל אמיתי גם כלפי מה שעושים לפעמים בני תורה, כשבאה לידם מצוה מסוימת, לויה, חתן וכלה, ברכת האילנות, ביקור חולים ועוד – תיכף רצים למצוות אף באמצע הלימוד, בלי לברר האם מצד ההלכה מותר לעשות זאת או לא. אוי לו לזה שסניגורו נעשה קטיגורו ח"ו.

*

עיקר עלבון התורה שעליה מכרזת בת קול בכל יום 'אוי להן לבריות' מצויה דוקא ביושבי אהלה של תורה, כי האדם היושב ליד ספר ומדבר דברים בטלים נמצא מחשיב הוא באותה שעה את דבוריו יותר מהתורה הק' – היש עלבון גדול מזה? כי בתאוותו לדברים בטלים דחה את לימודו מפניהם.

רבנות ושררה

שנאת הרבנות פירושה שלא ינהג בשררה… ואם יהיה מצב שיצטרך להתמנות לרב או דיין – יעשה זאת בלית ברירה. וצריך לזה שיקוד דעת גדול להבחין מתי חייב לקבל על עצמו עול הרבנות…. ואין לדון אחרים שנתמנו רבנים, דיינים וכדו' משום שיתכן שמן השמים חייבו אותם, אבל כל אדם לעצמו יתרחק מזה, ואסור להתקרב….

ואפילו אם אדם התחייב להתמנות לרב או דיין, צריך להרבה אזהרות מיוחדות ע"י ספרי המוסר, וכן זקוק הוא לסייעתא דשמיא גדולה מאוד, ואפשר לזכות להסייעתא דשמיא כשאדם מכיר מיעוט ערכו… כמו כן תמיד יהיה מתון, ולא יחלוק בחירוף נפש כי לכל צד יש צד, ולא יאמר לאחרים קבלו דעתי, ויכבד את הזולת.

….תמיד התרחקתי מאוד מרבנות והוראה, ולא חשבתי להורות אפילו הלכה אחת בכל ימי חיי, אבל מה אעשה שאין לי ברירה.

*

ומזה ילמד ת"ח המורה הוראות ברבים שלא יפסוק על סמך דברי פלוני שקדמו, אלא יעיין כל דבר בשרשו הדק היטב, ויפסוק הוא בעצמו.

הנהגות אישיות

… וכך עשינו בצעירותנו, היינו קמים לתפילה מוקדם, ובזמן הנותר עד השיעור היינו לומדים דף גמרא כל יום, וגם דף טור ובית יוסף.

*

כשהיינו הולכים לישיבה בעיר העתיקה עם ידידי הרה"ג רבי עובדיה יוסף שליט"א, היה לוקח לנו בערך עשרים וחמש דקות, היינו חוזרים כל הסוגיא שלמדנו אמש בדרך בעל פה.

*

וכן בימים שלא היו סדרי לימודים בישיבה, הייתי הולך לבית הכנסת, לוקח בידי משהו לאכול, ויושב ללמוד מהבוקר עד הערב מקשה אחת בלי הפסק. ובפרט בערבי שבתות של ימי הקיץ שהיום ארוך, הייתי מספיק מסכת שלמה והיה לי עונג גדול. וכן בתעניות שלא אוכלים, ג"כ הייתי עושה באותו אופן והייתי נהנה מאוד.
דברים הללו קל לעשותם, רק צריך לזה רצון, ואין דבר העומד בפני הרצון…

*

פעמים רבות אני עמל הרבה עד שבס"ד מתחדשת לי הלכה, אבל בסוף אני שמח, ולפעמים בקלות מתחדש לי דבר, על זה אינני שמח כדבר שיגעתי בו.

*

פעם אחת קבלתי בחור צעיר לישיבה על פי דיבורו. בא אלי בחור וביקש להתקבל לישיבה, ראיתי שהוא צעיר בגילו מכפי הנהוג בישיבה, והצעתי לו לשוב לשנה הבאה. לאחר שיצא את בנין הישיבה, חזר אלי שוב ובקשה בפיו: 'האם אפשר ללמוד לכל הפחות רק היום בישיבה'. התפעלתי מאוד מבקשתו של אותו בחור, פלא פלאים, מעולם לא ראיתי דבר כזה, הרי לא קבלו אותו לישיבה א"כ מאי נפקא מינה אם ילמד רק היום?! אלא הרגיש שכל יום חשוב מאוד ואסור לוותר עליו. והתפעלתי מהיכן יש דעת לבחור צעיר כזה לחשוב ולומר דברים כאלה, אלא זה מראה את אהבתו ללימוד התורה וגודל נשמתו, ובודאי עדיו לגדולות.

עבודת ה'

מצוות ועבירות

כתוב: 'כל מחמצת לא תאכלו. בכל מושבותיכם תאכלו מצות'. ולכאורה מדוע יש חיוב לאכול מצות בליל פסח, מאחר וצריך זהירות ודקדוקים בעשייתם לבל יחמיצו, היה עדיף לא לאכול מצות ולא להכנס להתמודדות כה קשה?

יש ללמוד מכאן יסוד בעבודת ה', שאין בחשש העבירה לדחות קיום המצוה, כי אם להיפך, יכיר בחומרת העבירה וידקדק לקיים המצוה כתיקונה לבל יבוא לידי כרת…

*

… ישנם עוד צורות ואופנים המורים על חיבוב המצוות, כגון מי ששמח שזכה לעשות מצוה, זה מראה על חיבוב מצוה. כאותו ת"ח שמצא מציאה גדולה וכשהצליח למצוא את המאבד ולהחזירה לו, חילק לחבריו מגדנות וממתקים. וכן את עצם קיום המצוה יעשה בחביבות, למשל כשמגיש כיבוד לאורחים, ובפרט לתלמיד חכם, יגיש בשתי ידיו ויקרב להם את הצלחות, שבזה מראה שהם רצויים.

ומה עוד בדבר שבענין אחר אין האדם סובל אותו, ובמצוה הוא מחבבו, הרי בודאי שזו חביבות גדולה למצוה, וכאותו זקן שהיה סנדק ונטפה טיפת דם על חליפתו, ולא ניקה אותה משום חיבוב מצוה.

התבוננות ויכולת הבחנה

דבר נוסף מרויח האדם על ידי עמל העיון – שתהיה לו הבחנה נכונה לדעת איך לעבוד את הבורא ית'. שהרי ישנם דברים שלכאורה ממש דומים אחד לשני, ולמעשה הם שני הפכים; יאוש ובטחון, יאוש אומר מה שיהיה יהיה, וזה לא בטחון, וההבדל ביניהם דק. או קיום מצוות עם עצבים זה גרוע מאד, ואילו בהתלהבות זה עיקר המצוה. וכן עבודה מיראת העונש גם טובה, ומיראת חטא – דרגה גבוהה, אבל מתוך עצבות – גרוע….
וכן הוא בכל המידות, שלמעשה אין שינוי במידה עצמה בין אדם לאדם אלא הכל תלוי בנקודת מבטו של האדם על מדה זו, ואדם רגיל לא יכול למצוא את האמת אם לא ע"י התבוננות גדולה ולפרט את הענין היטב, ואם לא יפרטנו לא ידע, ויבין בדיוק להפך, ורק ת"ח יכול להבחין בהבדלים דקים אלו, כי כשלומד גמ' רואה שיש הוה אמינא ובמסקנא סברא הפכוה בדיוק, והרי גם בהו"א היתה סברא אלא הסברא של המסקנא יותר חזקה, ולמה. מנתח ומנתח עד שמבין את כל החילוקים. נמצא כשלומד הרבה יודע להבחין בין סברא אמיתית וחזקה לסברא שאיננה אמיתית, אז גם בעניני מידות ידע לחלק בין שתי מידות שזה טוב וזה לא…

מלחמת היצר

צריך להשתדל מאוד לברוח ממצב שעלולים לבוא על ידו לידי נסיון, ואם היה צורך רב להכנס דוקא למצב זה, יחשוב ויעשה כל מה שביכולתו למען הקלת הנסיון… וישנה עוד עצה להקל על האדם להתגבר על יצרו הרע – שתמיד יחשוב 'עוד קצת ואני מצליח להתגבר על התאוה'…
ואי אפשר להשמר מהיצה"ר אלא א"כ קובע עתים בלימוד ספרי המוסר בבוקר בצהרים ובערב. ואם רואה שחל בו שינוי כלשהו, מיד יהגה בספרי מוסר למען יתחזק וינצל מכל חטא ועוון.

דבקות ואהבה

מי שחושב וחוקר איך ובמה אוכל לגרום נחת רוח לבורא ית"ש – דבר זה מראה כי נגעה אהבת ה' אל לבו. וכפי גודל תשוקתו כך גודל אהבתו אליו ית'. אבל מי שחפץ לדעת רק מה מותר ומה אסור, במה אפשר להקל ומה ראוי להחמיר – עדיין רחוק הוא מהתכלית, כי התכלית היא לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו, ולא רק את המוטל עלינו.

*

יכול אדם לבדוק את עצמו ולדעת את דרגתו בעבודת השי"ת, בכך שיבחן את עצמו, אם יאמרו לו שהוא פטור מלהתפלל, האם ישמח בזה? או אם היתה ההלכה בזמננו 'הלואי ויתפלל אדם כל היום כולו', האם היה שמח בכך? כך נראה החולשה שבנו.

*

… 'ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך' – ודרשו חז"ל שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם, מה ביאתך לעולם בלא חטא אף יציאתך מן העולם בלא חטא. – שזהו העיקר, שאדם יגיע לעולם הבא שמח. הכרתי אנשים שהיו שמחים כשהגיע זמנם להיפטר מהעולם, ולעומת זאת יש כאלה שמכירים את עצמם שעדיין אינם מושלחמים, לכן כל הזמן פוחדים משעת פטירתן מן העולם.

*

הכרתי אנשים בעלי רוח הקודש והיו צנועים מאוד, ולא היה להם פרסום כלל.

מידות

תיקון המידות – כללי

הכרתי בחורים שמיסודם היו בעלי מידות שאינן טובות, וברוך ה' שקדו על התורה, גדלו, והתיישרו מידותיהם על צד היותר-טוב, כי התורה היא התבלין היחיד נגד היצר הרע…

*

ועיקר הזמן שבו צריך להתרגל הוא בצעירות, כי אחר כך קשה יותר. ומאידך גיסא כשמתרגל בצעירות יקנה בזה קנין בנפשו וישאר לו עד זקנה ושיבה… מתוך נסיון אני אומר, שיש הרבה דברים שהם רק חסידות אבל הורגלתי בהם מילדותי, עד עכשיו אני נזהר בהם מאוד, משום שקבלתי על עצמי לעשותם והורגלתי בהם.

הסתפקות ומותרות

כשרודפים אחר המותרות ומשיגים ריבוי טובה, מגיעים למצב שאין טעם בחיים, וחלילה פורקים עול. הרשעים החיים איתנו אינם פורקים עול מלכות שמים מחמת רוע לב, אלא זה נובע מחוסר הנאה בחיים.

*

דורות שעברו היתה להם מדת ההסתפקות והיו מזהירים ברוחניות, ואפפה אותם קדושה וטהרה. לעומת זאת בדורות האחרונים גברו בעלי התאוות ומייקרים את המוצרים כדי שכולם ירויחו, הסוחר המוכר וכו' נמצא שלא חיים בהסתפקות. אז היו חיים באושר רוחני משביע רצון, ועכשיו בדיוק הפוך: בתאוות עלו וברוחניות ירדו, ולכן אין אושר אלא רדיפות אחר בצע כסף.
וצריך להתרגל כבר בעודו צעיר למדת ההסתפקות…

*

בזמננו האוכל הטוב ביותר היה לחם וגבינה, ורק עשירים או חולים היו אוכלים בשר עוף, והיינו נהנים יותר מאשר ההנאה שבאכילה שאוכלים עכשיו. ובדורות הללו שב"ה יש שפע אין את ההנאה הזאת.

*

… כמו כן בצרכי הגוף הכל לפי ההרגל. כגון אכילה, פעמים רבות הרגשת הרעב אינה אלא דמיון, והאמת שרצונו לאכול נובע מעצבים. לכן יש להתרגל לסדר טוב, ועי"ז ישנה האדם את רגשותיו. כמו שרואים שאדם שמגיע לביתו בשעה אחת בצהרים מתרגל לאכול בשעה זו, ומי שמגיע בשעה ארבע, אוכל אז ומתרגל בזה. הרי שכל אחד נמשך אחר הרגליו.

*

ראיתי מקובלים ש(באכילתם) אינם מסיחים דעתם מהספר ומהכוונות, ולא מרגישים בשום דבר אחר. אופילו הפשוטים שבהם, בטבעם כן הוא.

*

בדרך כלל אין זה טוב להתעשר, וזוהי אחת מהסיבות שבדורות שעברו היו תלמידי חכמים יותר מבדורנו, משום שהיו עניים ולמדו במסירות נפש, כי ללמוד תורה בצער זוהי זכות ומעלה גדולה.

*

כל הבחורים בני התורה שרצו שיהיה להם כסף לצורך נישואיהם ושיוכלו לרכוש דירה, ומחמת זה התעסקו במניות, אם יגיעו למה שהם חפצים או לא – זו שאלה, וחזקה שלא יגיעו, אבל העיקר שעי"ז איבדו את החיים שלהם ב"מ, כיון שכל הזמן ראשם טרוד אם הרויחו או הפסידו, וכמה הרויחו. ויש אברכים שנמשכו לזה ועי"ז מאבדים את תורתם.

זריזות ומתינות

אף שצריך לעשות את כל עבודת ה' בזריזות אבל יש להשמר מפזיזות, דהיינו צריך שהגוף יפעל מהר אבל השכל יהיה רגוע, כי פזיזות מבלבלת ומטשטשת, כדוגמת נהג אמבולנס המוביל חולה לבית החולים, אעפ"י שיש צורך שיזדרז ככל האפשר אבל צריך להיות זהיר ושקול לבל יגרום תאונה חלילה. וכך מצינו אצל אברהם אבינו ע"ה שהוא סמל הזריזות כמבואר בפרשת וירא, שבגיל תשעים ותשע שנים ביום השלישי למילתו כשראה שלשה אנשים נצבים עליו רץ לקראתם ועשה את כל מעשה ההכנה וההגשה בזריזות נפלאה, ועל אף כל זריזותו הגיש להם בשר מבושל כראוי ומתוקן היטב עם כל הצריך לו, כי הזריזות אין פירושה לחסר בשלימות המצוה, ואם יארע כזאת אין זו אלא פזיזות שענינה בלבול המחשבה.

חירות ושעבוד

…וזה כלל שצריך לנהוג בו בכל מהלך החיים: להשתחרר לגמרי מכל מרות של בני אדם בעולם. כמובן שאיסור חמור לזלזל בשום אדם בעולם, ובודאי שצריך לומר לאחראי-עליו מה הסיבה שלא בא או איחר, אבל במחשבה – החשש צריך להיות רק מבית דין של מעלה. וזוהי דרגה גבוהה כמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו…

*

זה כלל בחיים: אדם שטבע או הרגל או חברה מושלת עליו – הרי הוא כבהמה, אבל המושל ברוחו – אין תענוג גדול מזה.

*

יראת הקב"ה לא קל להגיע אליה, כי בדרך כלל פוחדים מבני אדם ולא מהקב"ה, והאמת שצריך להיות להפך, לא לפחד מבני אדם, לא ח"ו לזלזל בהם אלא שלא לירא מהם, וזה קשה מאוד.

ישרות

אדם שמבין שצריך ללמוד ואינו לומד אינו אדם ישר. בדרך כלל מבינים שמי שגורם רעה לאחרים אינו ישר, אבל באמת אין הבדל בין אם נגרמת הרעה לו או לאחרים, זה לא אדם ישר. יש אנשים שכלפי אחרים רחמנים גדולים אבל לעצמם לא דואגים. אלה אינם ישרים.

כעס ורוגע

הוה עובדא בהרה"צ חכם צדקה חוצין זצ"ל שהזמינו אותו למול בשבת באיזור תלפיות שבירושלים. לקח את כלי המילה בערב שבת לאותו מקום, ובשבת הלך ברגל כשעתיים עד שהגיע לשם, וכשהגיע אמרו לו שבא מישהו מקירבת מקום ומל את התינוק. ואמר לי הרב זצ"ל תאמין לי שלא כעסתי כלל. וזה על אף זקנותו וטרחתו ללכת למקום מרוחק כזה, בכל זאת לא כעס. זה מראה על גדלות מידותיו של הרב זצ"ל.

ענוה גאוה

לגבי מה שעשה בעבר צריך להיות עניו, כיון שבזה אין נ"מ, אבל המבט לעתיד צריך להיות בגבהות; שלא יתייאש אלא יאמר חובתי לעשות ולפעול. אם שקדתי מעט – אשתדל להתמיד יותר. הייתי מאחר ומחסר – מהיום והלאה אשתדל לשמור את הזמנים, וכיו"ב. ויש לאדם כשרונות טובים וצריך לדעת להשתמש בהם לעבודת השי"ת, ותמיד להמצא במצב של עליה. והרגשה זו תתן לו מרץ להתקדם הלאה בעבודת השי"ת, שבדרך כלל מי ששואף מצליח, אפילו באופן שלא נראה שבדרך הטבע יוכל להגשים את שאיפתו. כמו המדענים באמריקה ששאפו להגיע לירח, שזה היה נראה כחלום, ובסוף הגיעו. והרבה נשברים משום שהופכים את היוצרות, את העבר עושים עיקר והעתיד טפל. ומי שנכנסות בלבו מחשבות יאוש ושפלות, ידחה אותם במחשבות עידוד, שב"ה למדתי תורה הק', קיימתי מצוה, זה דבר גדול וחשוב.
וכן ראינו במורנו ראש הישיבה מרן הגאון רבי עזרא עטייה זצוק"ל את השמחה הגדולה על זכייתו בלימוד התורה הקדושה, וכל פעם שהיה קם מן הספר היה אומר בשמחה 'ב"ה זכינו ללמוד', ולא רק אמר בפיו אלא הרגישו שהוא חש זאת בכל עומק לבו, והיה מלמד להועיל לראות ולהכיר איך שלא היה איכפת לו משום דבר, רק כמה למד ומה למד.

*

הכרתי אנשים בעלי גאוה, עשירים, שהיו רואים שהציבור צוחקים מהם על שדרשו כבוד לעצמם, ובכל זאת לא יכלו לוותר על כך. שיצחקו כולם, העיקר שהם ישבו במזרח…

*

ויש לנהוג במעשה הענוה אף שעדיין לא הגיע לענוה במחשבה, ובלבד שתהיה מגמתו להגיע לענוה פנימית, כי החיצונות משפיעה על הפנימיות…

עקשנות ודבקות במטרה

בדרך כלל טבע העקשנות נמצא יותר בבחורים, כמו יין שבתחילה הוא תוסס. וצריך לשנות טבע זה, כי גורם שאדם יתעקש נגד הוריו חבריו שכניו וכו', אבל טבע זה נחוץ ומועיל כשמשתמשים בו לעבודת השי"ת. וכלל גדול הוא: מי שלא עקשן – לא יהיה חסיד לעולם. כגון שצריך לקום בלילה לומר תיקון חצות, או בבוקר לתפילה וכד', אם יהיה עקשן יצליח לקום תמיד בקור ובחום, אבל אם יתעצל לא יצליח…
לא כל אדם מסוגל לכך אבל יש דברים שיכולים וצריכים לעשותם. כגון בלימוד התורה הק', שזה העיקר, יתעקש לעסוק בתורה ולקבל קבלות להוסיף בלימוד התורה כפי כחותיו ומצבו, ולא ישית לבו לדברי הסובבים אותו… וזהו סוד ההצלחה של המדענים, שמאבדים זמן רב בכדי לחקור דברים שונים; מה מקורו של כל דבר, מה תכונתו, ומה תועלת אפשר להפיק ממנו, וזה מעניין מאוד, איך הם יכולים להתעכב על דבר אחד זמן ממשוך, מהיכן שאבו כח זה. אין זה כי אם כוחות של סקרנות ועקשנות להשיג מטרה מסויימת. על אחת כמה וכמה אם ישתמש במדה זו לעבודת השי"ת, בודאי שיפיק תועלת מרובה ויזכה להצלחה גדולה.

*

… יכולה להיות עוד סיבה הגורמת ליאוש, והיא מחמת קוצר רוח, שרוצים להיות תלמידי חכמים ברגע אחד וזה לא יתכן, אלא קובץ על יד ירבה. סיבה נוספת המצויה במיוחד בבחורים – שמתלהבים יותר מכחותיהם הטבעיים, ולכן קופצים לדרגות גבוהות בבת אחת, ואחר כך נשברים. וזה מעצות היצר הרע, כי על אף שצריך להיות בשמחה ובהתלהבות, אבל לא בבת אחת.

*

והכלל הוא, כי מי שרוצה לשקם את עצמו, לא יסתכל אחורה מה שהיה בשנים עברו, שעי"ז עלול ליפול ברוחו, והוא דומה בזה למי שנמצא בחדר וחושב שהעולם הוא עד הקיר ממול, ואינו יודע שאם יפילו את הקיר יראה עולם ומלואו. על כן צריך להסתכל רק קדימה, והתקוה נמצאת תמיד לפני האדם…

ואם מתייאש מחמת שאין לו חשק ללמוד תורה, הוא דומה לחולה שאין לו תיאבון לאכול, וצריך להיות בריא כדי לקבל תאבון אבל כדי להיות בריא צריך לאכול עד שיתחזק, אם כן קודם צריך להכריח עצמו בכח לאכול קצת קצת עד שיתרפא, ואח"כ יהיה לו תיאבון. כך בלימוד התורה, מי שאין לו חשק ללמוד יקבל על עצמו ללמוד חמש דקות בלי להפסיק באמצע כלל, ויוסיף על זה לאט לאט, ואח"כ יתרגל שלא לדבר כלל, כי התורה עצמה היא האוכל לחיזוק האדם ולריפוי החולי הרוחני.

שמחה ועצבות; ליצנות

הסגולה להתקדמות בעבודת השי"ת היא השמחה. והסיבה לירידה – עצבות. על כן צריך ללמוד בחשק ובהתלהבות, ולא רק בקול רם אלא בעירנות…. ויש תמיד לזכור שיש שני צדדים למטבע, אמנם יש עונש לחטאים, אבל מי שחושב על צד זה עלול להתייאש, לכן יזכור גם שמידה טובה מרובה ממידת פורענות להולכים בדרך התורה והיראה…

*

ראינו את מורנו ראש הישיבה מרן הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל, שעל אף שהיה לו טרדות גדולות בביתו והיה מוקף לפעמים ביסורים קשים, כשהיה בא לישיבה היה שוכח את הכל ולומד בשמחה גדולה, ובמיוחד כשהיה מעמיק בעיון הסוגיא היה שמח שמחה גדולה עד שפניו היו משתנים.

והאמת שצריך לשמוח בכל מצב אפילו לא הבין מה שלמד, או למד רק מעט. בני תורה צריכים תמיד לשמוח… אפילו אם נאנסו ולא עלה בידם ללמוד בעמקות וקראו רק כמה פרקי תהלים וכדו' בכל זאת שמחים, שכן כל תיבה בתוה"ק אין ערוך לשכרה…

*

כמעט שלא ראינו אדם בעל שחוק וליצנות שלא סבל בחיים שלו. הכרתי הרבה אנשים כאלה, וכלם לא-אליכם סבלו. יש שנפלו בידי אשה רעה, יש ביסורי פרנסה, יש בחולאים שנפלו למיטה ולא נפטרו מהם רק לאחר כמה שנים ב"מ. ויש כשבאו עליהם יסורים שינו דרכם וקיבלו רצינות והשתנו לטובה.

תאוה

לשם כבישת התאוה דרוש שיקול דעת ואריכות אפים, כי התאוה היא כח נגדי לאדם, כמו שני בני אדם שמתגוששים וכחותיהם שוים, ואף אחד לא מצליח לגבור על חבירו. המנצח הסופי יהיה מי שיש לו סבלנות ואריכות אפים. כך התאוה. וכמעט כל אלו שנצלו או נכשלו בחטא, זה היה עבור דקה אחת, או מילה נוספת וכד'. וכך זה בכל עניני החיים, אם היה אדם חושב עוד קצת היה ניצול מאיסור.

*

להתגבר על התאוות זה קשה, ולהחליף – יותר קל. לכן ישלב את הכל לעבודת השי"ת, כגון מי שיש לו תאוה לדעת כל דבר מחכמות העולם, יתעניין וידע כל דבר מחכמת התורה. ומי שמטבעו סוער – יתלהב ויתלהט בעסק התורה, וכן הלאה, כל אחד לפי תכונתו.

*

והדרך לצאת מכל התאוות היא על ידי שלבו נפשו ומאודו יהיו להקב"ה. ישתוקק להכיר גדלות הבורא ית' בבריאת העולם, בגודל העולם, בגודל ועומק התורה, ולהדבק בו ית', כמ"ש 'צמאה לך נפשי' וגו'. וכן יתאוה להיות גאון וגדול בתורה. וזו צריכה להיות תאוה גדולה, לא משאלה, עד שיהיה כמו חולה לתאוה זו…. ואז תאוות אלו ירוקנו לו את כל שאר התאוות, כי התאוה באה לאדם בעבור אהבת עצמו, שגופו מתענג מדברים אלו, לכן מתאוה לעשותם, אבל מי שעובד את הבורא מאהבה, עוזב את אהבת עצמו ועושה הכל לשמו ית'.

לא ראיתי אף ע"ה שיש לו תאוות מהסוג הנ"ל, ואפילו הוא מתחסד במעשיו, כגון קונה אתרוג מהודר בדמים מרובים וכד'. ובודאי מי שאין לו תאוות אלו ודאי שיש לו תאוות של עולם הזה… לא יתכן מקום ריק בעולם. כך אם הלב לא מלא בתאוה לקב"ה ולתורתו, לא יתכן שאין לו תאוות עולם הזה.

 *

כך היה מעשה בזמן שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, כשכל גרוש היה לו ערך, אדם אחד לקה בשיתוק ל"א, וכמה ימים לפני פטירתו כשהיה בלי הכרה, אמרתי לו קח עשרה גרוש. פקע עיניו ונטל אותו. זה פלא, הלא היה בלא הכרה ואעפי"כ הבין ולקח, מכיון שכל חייו חשב על הכסף, וגם כשהזדקן נשאר במחשבת התאוה שהורגל בה.

 בין אדם לחברו

התיחסות לזולת

אמר לי מחנך אחד: אם רוצים לבחון את הנימוס של התלמיד, רואים אם הוא נכנס לתוך דברי חברו – זוהי ראיה שהוא חסר דרך ארץ, אך אם הוא ממתין עד שהשני יגמור דבריו ורק אח"כ אומר את דבריו, זהו בעל נימוס ודרך ארץ. ולדעתי כיוון בזה אל האמת. ולדאבון לב ישנם שלומדים תורה כראוי אולם בדרך ארץ אינם נזהרים. ומלבד חסרון הדרך-ארץ גופא, לפעמים נגרם מכך חילול שם שמים. אפשר לראות זאת לעתים אף בדברים קטנים, האיך יכול אדם לצעוד במקום שזה עתה עמלים בנקיונו וכיו"ב… וזאת מלבד אשר לדעתי אדם כזה חשוד הוא על ממונות.

*

שמעתי ממישהו הערה יפה: אפילו אם אדם מודה לחברו, עלול הוא לעורר את רוגזו של החבר כאשר מדבר בצורה של כעס או רוגז, אבל כשמדבר בנחת, אפילו כשיאמר דברים מרגיזים לא יכעס עליו, כגון כשרואה צורך להוכיח את חבירו, יאמר, חביבי למה עשית כך, לא מתאים לך וכו', ואז אפילו אם החבר לא יקבל את הדברים ואף יכאבו לו, בכל זאת לא יתרגז ויתקוטט עמו.
וכלל זה אמור בכל דבר. למשל שליח צבור שרוצה שיאזינו לתפילתו, לא יצעק בקול גדול אלא יתפלל בנחת ואז כולם ישתקו וישמעו אותו. וכיו"ב אמרו במתני' שלשה דברים צריך לומר אדם בתוך ביתו ערב שבת וכו' וצריך למימרנהו בניחותא כי היהי דליקבלינהו מיניה. כי אם הדברים נאמרים בנחת יקבלו ממנו, אבל דברים הנאמרים שלא בנחת אינם מתקבלים, ובפרט כשבא לעורר ולהזכיר.

*

בכמה מקרים נוכחתי לדעת מה כוחה של מלה טובה או אפילו רק הסברת פנים, עד שזה גרם ממש להחיות את מקבל המלה הטובה ולשפר את מצבו לאין ערוך. ואפילו אם האומר לא מרגיש זאת ידע שזה פועל הרבה מאוד. [במקום נוסף: 'אגב אורחא אומר, אין לנו מושג מה כחה של מלה טובה שמעניק אדם לחברו, שאפילו שהאומר לא מרגיש בזה זה משפיע על השני והופך את מצבו ממה שהיה. ומאידך גיסא אחריות כבידה מוטלת על כל אדם לפקח על כל מלה שמוציא מפניו, ובמיוחד כשמדבר עם אנשים חלשי אופי ופגיעים'].מלבד זאת, כמה טוב לאדם שיחנך את עצמו ויתרגל תמיד לדבר בלשון יפה לכל אחד.

מחלוקת

עיקר הסכסוכים והמריבות הינם בענייני כספים וכד'. ויתבונן שאין זה אלא כמעשה ילדות, כי באמת אין בכסף להושיע, ובתכלית הענין אין הבדל בין אותו אחד שמכניס ראשו למחלוקות בעניני ממונות לילדי הגן המריבים על משחקיהם. וכך הוא באופן שצודק. ובמקרים רבים אם יתבונן היטב יראה כי חשדותיו חשדות שוא. ובמעשים שהיו קאמינא, האיך מתוך בירור יסודי ובכובד ראש עלה בידי להוכיח למריבים כי כל המחלוקת שהיה ביניהם הוא פרי דמיון בעלמא, שבנו יסוד על יסוד, חשד על חשד, וזה הוליד מחלוקות ומריבות, ה' ישמרנו.

*

מעשה שהיה בתקופה מסויימת שנחלקו שני בלי הוראה בהלכה, ובא אצלי אדם אחד ושאלני בהיתממות לדעת מה הדין באותה הלכה, והבחנתי כי אין מטרתו אלא להרבות מחלוקת, לשמוע דעתי ולהשתמש בדברי, ואין חפץ לידע את עצם ההלכה, על כן אמרתי לו: דבר זה שנוי במחלוקת, ואיך שתעשה יש לך על מי לסמוך אבל להחזיק במחלוקת אין לך על מי לסמוך. מיד הרגיש בטעותו והלך.
והדברים אמורים אפילו במה שנוגע לדבר מצוה, כגון מי שיש לו יארצייט ורוצה להיות שליח צבור, אם עי"ז יבוא למחלוקת עדיף שלא יהיה ש"ץ. ויש בזה מעלה יותר גדולה לנפטר ממה שיהיה ש"ץ ותגרם מחלוקת ח"ו.

שלום הבית והנהגתו

'האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו וכו' עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך'. אין זו רק מעלה טובה אלא פסק הלכה, כדברי הרמב"ם בהלכות אישות (טו,יט) שכתב 'וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו. ולדעת רש"י ז"ל כבוד זה מתבטא בקניית תכשיטים נאים…
הכבוד מתבטא גם בדיבור. על כן ישתדל להחמיא לה במלים טובות על פעולותיה ובזה הוא מכבדה. ואין צריך לולמר שלא יעיר לה מדוע לא הכנת אוכל וכד', שאין היא משרתת שלו.
וצריכים חכמה ותבונה איך לכבד את האשה, לא לצחוק וללגלג עליה, ולא להרגיש עליונות, ובפרט כשהוא המפרנס היחידי בבית, לא ירגיש בזה גאוה שבלעדיו לא היה להם מה לאכול… ובמיוחד אותם השקועים בלימודיהם או בעסקיהם נתקלים בבעיות עם נשותיהם. וכבר באו אלי נשים כשהן בוכיות על היחס שמקבלות מבעליהן, וזאת משום שהבעל חושב רק על עניניו. ואין זו הדרך – שהלא אשתו כגופו, ומי הוא אשר יסיר מחשבתו מגופו?

*

הדרך לקנות שלום בית מתחלק לשלשה חלקים: במחשבה בדיבור ובמעשה. כשכל אחד מבני הזוג יחדיר לעצמו שהצד השני חושב עליו רק טוב, ואפילו במקרים שנראה לפעמים לא כך ידע שזה רק מהשפה ולחוץ, אבל לבו שלם עמו – זהו הדבר שיביא לחיי שלום ושלוה ביניהם. וזה בחלק המחשבה.
ובחלק הדיבור, כתב הרמב"ם 'ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רגזן'. ואף אם התאכזב בלימודיו או עסקיו, לא יראה עצבות ליד אשתו, כי היא מצפה שבעלה ישא בעול עמה ויאיר לה פנים בשעות המועטות שהוא שוהה עמה בבית.
נוסף לזה, אם הוא עצוב גם היא תתעצב, וכשיש עצבות בבית, הבית אינו מוצלח חלילה. ואם נפלה בחלקו אשה שנוחה לכעוס, צריך לנהוג עמה בדרכי חכמה ותחבולה, כי רצון הקב"ה בעיקר שיהיה שלום בין איש לאשתו, ולא צדק.
וצריך הרבה מחשבה מה לדבר ואיך לדבר, ולא יחשוב שאשתו כגופו ויכול לדבר כרצונו ומסתמא לא תפגע, לא כך האמת. ומעשים בכל יום בזוגות שיש ביניהם קטטות ומריבות, ומגיעים עד כדי גירושין מפני שפעם אחת הוא אמר לה מילה לא יפה והיא לא יכלה לשכוח מזה, וכל פעם היתה נזכרת בזה. והרי אם היה חושב עוד רגע ולא היה אומר את המילה, כמה היה מרויח.

*

ובדרך כלל עדיף לא להתווכח עם האשה אלא ישתוק, ובמשך הזמן היא תראה שבעלה אדם מיוחד במינו ותתנהג עמו כמנהגו עמה. פרט למקרים מסוימים שצריך להתווכח עמה, אבל יעשה זאת לפי הוראת חכם.

*

רב אחד היה אומר שמעולם לא נתן שידברו בביתו אם האוכל טעים או לא, רק כל אחד אכל מה שנתנו לו. זה חינוך טוב, כדי שמחשבתם לא תהיה נתונה בהבלי העולם הזה. ומובן שצריך לנהוג בדרך ארץ כלפי האשה או הטורחים בהכנת האוכל ולומר להם מילה טובה ולשמחם בזה, אבל לא תהיה דעתו נתונה בטעם האוכל, וכדאי שיחשוב בד"ת בשעה שאוכל.

*

צריך להשתדל לא לאכזב את הילדים… לא יגרום להם צער, וידע להתייחס אליהם כראוי לבני אברהם יצחק ויעקב, וכבר אמר ריש לקיש 'המגביה יד על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע. ואף אם אין בדעתו להכותו גם כן אסור. ויחנכם בחכמה ולא בכח, כי השימוש בכח פיזי אינו בא אלא מחוסר חשבה. וילמד מדרכם של הזקנים שמחנכים כהוגן ואינם משתמשים לעולם בכח, ואין זה משום שאין להם כח אלא משום שיש להם חכמה ודעת. מזקנים אתבונן.

שמירת הלשון

יש כלל בהלכות לשון הרע: כשבא בדעת האדם לדבר על מישהו, יחשוב אותו כבנו, וכמו שעל בנו גם כשעושה מעשה רע הוא מחפה עליו כך יעשה גם כלפי אדם אחר, וזה יגרום לאדם לשמור פיו ולשונו אפילו מאבק לשון הרע.

*

וכן ירחיק האדם את עצמו מלדבר בנושאים של חוגים שונים. והגרוע ביותר בענין זה אם מדבר על קבוצה של אנשים; ממי יבקש מחילה… זאת ועוד, מצוה עלינו 'ואהבת לרעך כמוך', לאהוב כל יהודי באותה מידה בדיוק, אין הבדל מאיזה מוצא הוא.

*

תוכחה

פעם נשאלתי מאברך אחד שאלה בהלכות נדה, והייתי עייף מאוד, אמרתי לו תשאל את רב פלוני, הלכתי אתו מעט בדרך, דברנו על אותו רב, אמר לי: הרב הזה מיקל יותר מדי…, באותו רגע לא הגבתי כלום על דבריו, אבל אח"כ התחרטתי, איך שמעתי זלזול ת"ח ושתקתי, שמא ח"ו אענש על ביזיון ת"ח. והנה למחרת פגשתי את האברך הזה בבית הכנסת. אמרתי לו רצוני להוכיח אותך בתנאי שלא תדבר כלום רק תקשיב ותשמע, ואם אינך מסכים – אני לא אוכיח אותך. הסכים. אמרתי לו: אתה ואני ביחד לא נגיע למעלתו של אותו רב, א"כ מה הדברים הללו 'רב פלוני מיקל', מה אתה מדבר?! באמת אני אוהב אותך לכן אני מוכיח אותך, ומעתה תבטיח שיותר לא תדבר כך. קיבל את הדברים ואמר טעיתי, ואז שמחתי שהוכחתי אותו.

הפוסט דברי מוסר והנהגות מהרב בן ציון אבא שאול הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

לימוד תורה

מחשבה עצמית

עוד זאת אשר ביקשה נפשי להאיר לך, כי כל חכמי הדורות קנו חכמתם ביגיעה עצמית, ומעת אשר קבעו נפשם לעמל התורה גדלו והצליחו ועשו פרי, וצוותא ורב ותלמידים אינם אלא לרווחא דמלתא. וכל שלימודו תלוי בחברותא וכיוצא בזה – הרי ההצלחה מהם והלאה, ואילו אלו שהתחילו בעצמם לטפל בהוויות דאביי ורבא כבתוך עסקם, להבין הדברים על בוריים, ואפילו אם הדבר מצריך עמל רב – הם הם שזכו בכתרה של תורה.

*

סדר העיון כך הוא: כל דין השנוי בגמרא, להקדים לחשוב עליו מה ראוי לדון בו אילולא שנאמר בגמרא, איזה צדדים אפשריים לומר, ואיזה מהם יותר מסתברים, ואחר כך להבין למה בחרו בגמרא בצד זה ולמה מיאנו באחרים. ואם יש מחלוקת בגמרא או בראשונים, גם כן יש להקדים לחשוב מה הם הקושיים לפירוש זה ולמה מר לא אמר כמר.

והעיקר להשתדל להגיע להבנה ברורה ולא מעורפלת, ולא להסכים מתוך אונס מאחר שכתוב כך, אלא להתאמץ להבין כי כך באמת ראוי להיות, גם אילו לא נתפרש הדבר בגמרא או בראשונים.

*

והעיקר היותר גדול, לבקר אחר כל הנחה שהשכל נוטה לחשבה כאמת. וביקור זה הוא רק על ידי עיון התחלתי. רצוני לומר: עיון מתחילת המצוה הנידונה עד הספק המבוקש, וכאילו הדבר חדש, ולא לסמוך על שום דבר הנובע מעיון הראשון אלא להתחיל הכל מחדש, וכל פרט ופרט לדון עליו מחדש, וברצון טבעי לבירור האמת, מבלי להיות משוחד להנחה הנכספת. ככה יש לבקר לכל הפחות שלשה פעמים.

אהבת האמת

עוד רעה חולה ראיתי תחת השמש וגדולה היא אלי – אשר הרגילו לחשוב כי העיקר הוא לבנות בניינים גדולים מעשה ידי אמן ואשר יש בהם ליישב דברים רבים כאחד, ולשמע אוזן נסברה הארה מצלצלת, ולעומת זה אין נותנים ערך לנקודה קטנה מקומית, אם בסברא אם בגמרא, ראיה או קושיא או תירוץ, ואשר היא הרבה יותר קרובה לאמת מן הדבר הגדול על פי רוב.

ועיני ראו ולא זר הפלגת שמחתו של מרן זללה"ה מכל קוץ וקוץ או הארה קטנה בתורה הקדושה לאמתה, ואשר באמת אין גבול ותכלית לכל הבנה קטנה שבקטנות לאמתה של תורה.

בקיאות ושמחה

חובת האדם לבניו ללמוד עמהם מסכת אחר מסכת עד אשר בגיל י"ח כבר יהיו בקיאים ברוב הש"ס, על כל פנים גמרא רש"י. ובדרך כלל הם יקלטו הדברים בקל, מלבד סדר לימודם במה שקורין בעיון. וזה יועיל להמריצם בלימוד, כאשר ירגישו בנפשם שהם רוכשים ידיעות ואצרות לנצח, וגם יגבה לבם כאשר ישלטו בידיעותיהם ברוב הש"ס, מלבד כל סגולות התורה שבזה.

*

… הרי לימוד התורה צריך שיהא מתוך שמחה, ואין דומה שעה אחת מתוך שמחה לעשר שעות מתוך עצב.

עבודת ה'

יראה ואהבה

לא תיתכן אהבה אמתית לבורא מחמת רוממותו, מבלי יראה מפניו. וכן לא תיתכן יראה מבלי אהבה – שאם ירא מן הבורא מחמת רוממותו, איך לא יאהבנו אהבה עזה על חסדיו אתו כל עת ורגע, עם היותו מרומם על כל רם.

אבל תיתכן אהבת הבורא מחמת טובה שהכיר שגמלו ולא מחמת רוממותו, ואין כאן יראה, לפיכך כשהזכיר אהבה פירט לך הכתוב "בכל לבבך ובכל נפשך", אבל יראה, אין זולת יראת הרוממות שום יראה, שיראת העונש אינה יראת ד' אלא יראת חטא במידה הפחותה שבפחותות. ו[לכן] במקום שהזכיר יראת ד' לא הוצרך לפרש ['בכל לבבך ובכל נפשך'].

תפילה

מה נורא הדבר שניתן רשות לבשר ודם לדבר לפני המלך בכל עת ובכל שעה כבן אל אביו וכעבד לרבו, ומה גדול הזלזול לדבר מבלי משים, בעוד שכינה כנגדו.

*

התפלה בכוונה מהדקת הקשר בין יצור ליוצרו יתברך, והאדם מתעלה מהבלי העולם לתכלית הנרצה. ואף גם זאת, שתפילתו מתקבלת ברצון ומשאלות לבו מתמלאות לטובה.

ויותר מזה, על חלק התפילה על כבוד שמים, אשר בעוונותינו טרם נתגלה, והננו הגורמים לצער השכינה, ולא ניתן לתאר אושר יותר גדול לאדם מאשר יזכה בתפילתו כביכול להטיב עם בוראו יתברך ולמעט צער השכינה.

הנהגות כלליות

התמקדות בהווה

יש לשנן לעצמנו את האמת הברור שאין לנו עסק אלא אם ההווה, והעתיד אין לנו בו עכשיו כלל מצוה מפי הבורא יתברך. ובכלל, אין אתנו יודע עד מה, ואין לפנינו כל ימינו אלא ההווה, ובזה יש לנו לשקול בפלס מה הבורא יתברך דורש מאתנו עכשיו, ובכל שעה ושעה יש לאדם לשאול לעצמו מה ד' אלקיך שואל מעמך וגו', ומחשבה זו מקילה במלחמתנו על היצר, כי ברוב הפעמים אין לנו ספק ברצונו יתברך.

*

כתב הגר"ח ז"ל ב'כתר ראש' דתשובה דאורייתא קל לקיימה, שאינה אלא הסכמה בלב לעזיבת החטא. אם כן אפוא ננסה כל אחד בלבו בשעה זו להסכים הסכמה שבכל צעד ושעל ישאל לעצמו מה רצונו יתברך מאתנו ברגע זו.

*

לב שמח

כשם שאסור להפריז בשמחה ותענוגים, כמו כן אסור להפריז ביגון ואנחה, ומי שחטא ובא לחזור בתשובה, דיו שמתחרט על העבר ומקבל על להבא, ואם משתדל לחזור על דאגתו ולהתעטף בצערו על מה שעבר – הרי לא זו בלבד שאין זו הוספה של תשובה אלא שזו הוספה של חטא. ויש גם לזכור שבכל צרתם לו צר, ובשעה שאדם מצטער שכינה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי, ובנוסף לזה צער של כל הסובבים. ולכן יש לאדם לתת שמחה בלבו, ולשמוח במה שזכה ולגרש את התוגה והיגון, ובזה ישמח אלקים ואנשים.

*

כולם חיים ברחמים, ובמידה זו כולם שווים, גם החולים וגם הבריאים. נמצא כי כל האנשים במצב שוה, ואם כן מה מקום לדאגה, ואדרבה יש להתאזר בשמחה, כי בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי כו', ואם כן אפוא המסיר דאגה מלבו משמח את יוצרו יתברך, ואין צריך לומר את כל הסובבים, ועצמו בכלל, ואינה דומה מצוה הנעשית בשמחה להנעשית בעצב.

בין אדם לחברו

ההתייחסות לזולת

הנה על שאין דיבורו בנחת עם הבריות כבר נקבע חלקו בחילול השם, ובחילול השם שנינו: אחד שוגג ואחד מזיד. אם כן אפוא גם אם נחשוב שהננו נוהגים כשורה, הרי אמירת הבריות קובעת את הדברים, ולכן מן הראוי לטכס עצה כיצד יהא שם שמים מתאהב על ידינו.

תחילת כל דבר, מן הראוי להתייחס לכל אדם כאילו הוא הגדול ואנחנו הקטנים. ובאמת אין אתנו יודע עד מה, וכבר אמרו 'עולם הפוך ראיתי'.

להקדים בשלום כל אדם, ולהשתדל לסייעו ולסעדו כפי האפשר.

והרי 'ואהבת לרעך כמוך' מצות עשה דאורייתא, ונמשלה לכל התורה, ואם זה שאנו מדברים עמו מרגיש שלא בנוח, הרי ביטלנו מצות עשה זו בזמן שיש בידינו למנוע הדבר.

*

חובת המצות-עשה היא 'ואהבת לרעך כמוך' ממש, ואם המדובר בשונא חייבים להעדיפו על פני האוהב…. וזו הלכה פסוקה. ואם בא להימנע מחמת שנאתו מלהיטיב עמו – ניתוסף בזה לאו של 'לא תקם'. ועד כמה יצר מחשבות לבנו רחוק ממהלך מחשבות שנצטווינו בו – כאשר רק חוסר הערכה של הזולת כבר משמש כסיבה שלילית למצוות שבין אדם לחברו כלפיו.

*

ומחובת האדם להשתדל לשמח לאחרים ולהפיג צערם, ועל אחת כמה וכמה שלא יצטערו אחרים בצערו. ואמרו על החכם כי אבלו בלבו וצהלתו על פניו. ובפרט בדברים שידוע שצער ההורים גדול לאין ערוך מצער הצאצאים בכל אשר להם צר.

וכשהאדם משתדל בכיוון הזה, הרי הוא זוכה באמת גם להרגיע את עצמו, וכולם מרגישים בהתנשאותו על ההרגשים הטבעיים, והוא נערץ בפי כל.

*

וממצוותיו יתברך, לוותר על כל דבר הרשות לטובת הזולת. ואמרו ז"ל 'ואהבת לרעך כמוך' זו היא כל התורה, ואידך פירושא הוא. שבירת המידות זו כל האדם (כ"כ הגר"א ז"ל), וככל שהאדם מוסיף לשבור רצונו הרי הוא מתעלה. לעזוב את החיים להרגל הרצון אינה מידת החכמים ואין עתידה רצוי, אבל המוֹסר רסן הנהגתו לשכל ולדעת שחננו הבורא יתברך שמו, הרי הוא מובטח מבטח עוז בחיים נעימים.

*

לשמח אנשים הוא מן המצוות היותר חשובות, ולא מצא אליהו זכור לטוב בשוק בני עולם הבא אלא העוסקים לשמח אנשים [ראו תענית כב ע"א]. והנה כל נעימות של שמחה מצדכן יקרין אור על כל הסובבים בכפליים. ויש לנהוג בהתעלמות מכל המאורעות, ותחת להתעטף בזכרון התלאות ובדקדוקיהן יש להתאזר בשכחתן ובשמחת עולם במשנה מרץ. וזה רצונו יתברך, בפרט לעת הזאת.

*

כל אדם קובע בנפשו דעותיו על כל תבל ומלואה, על אף היותו יודע שיש חכמים גדולים ממנו, ויש עניינים שהוא רחוק מהם ומהבנתם, אבל ליבא דאינש אינש הוא, והרי הוא בלבו מחווה דעה על כל המלכים והמלכויות, מי בצדק ומי שלא בצדק ומי שגה ומי הזיד, וכן בכל דבר ודבר. והאדם שטרם זכה לדעת כי גבוה מעל גבוה, ואף קצהו טרם ראה – הרי הוא כמעט אנוס בכל מחשבותיו, ואין מקום לתבוע ממנו ששגה ברואה, כשם שאי אפשר לתבוע ממנו על אשר חשקה נפשו במאכל פלוני ולא במאכל פלוני. ואין נגרע כלום מחשיבותו של האדם על ידי שטועה בהערכותיו על דבר פלוני או על איש פלוני. וגם אנו מלאים טעויות, ומי יודע איזה עולם הפוך הננו עתידים לראות.

*

ההערצה כלפי הזולת וראיית רק הטוב שבכל אחד, אשר זו מצוה מן התורה, מוסיפים אהבה ותהלה מופרזת לאשר זכה לקיים הלכה זו. ואם תתבונן תראה כי האהובים והנערצים הם תמיד האוהבים והמעריצים.

איש ואשתו

מן הטובות אשר היטיב הבורא יתברך שמו לברואיו, אשר עשה עזר כנגדו לחיות חיים משותפים בחמדת הלבבות ובקשר בל יינתק באהבה וברעות, כאילו שניהם גוף אחד, וכל המאורעות – בשניהם פוגעים וקובעים.

*

לשון הרע

בעסקי בהלכות לשון הרע ורכילות עמדתי מרעיד על הפער אצלנו במידת הזהירות בין איסורי מאכלות וכיוצא בזה לבין איסורי לשון, בעוד בגמרא הפליגו הרבה יותר בחטא הלשון, ואין זה אלא כדרב הונא דעבר ושנה נעשית לו כהיתר. וצריך התאמצות ותפילה יתירה לזכות בתשובה. ויש לזכור כי 'לא תלך רכיל' ו'לא תאכלו נבלה' מרועה אחד ניתנו. ובגמרא אמרו כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר ומגדיל עונות כנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים…

וכל דבר גנאי על חברו, כגון לומר שאינו לומד או שאינו נזהר במצוה אחת, או שאינו מטיב – הכל בכלל לשון הרע. וכן המספר דברים של חברו והנהגתו בביתו וכיוצא בזה, אף שאין בהם גנאי, כל שחברו מקפיד על זה – הרי זה בכלל איסור רכילות.

ויש לשנן את האמת, שאין בין איסורי מאכלות לאיסורי דיבור ולא כלום, ובעוד האדם נרתע מכל איסורי מאכלות וחילול יום טוב וכיוצא בזה, הנה באיסורי דיבור נעשה לו כהיתר.

הפוסט לקט ממכתבי הרב חיים גריינמן הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

רבי צדוק הכהן (רבינוביץ) מלובלין, זכר צדיק לברכה, נולד ביום כב בשבט תקפ"ג (1823), לאבי רבי יעקב שהיה רב העיר קריזבורג שבקורלנד (ליטא), סביבה של מתנגדים לדרך החסידות.

כבר בהיותו נער נתפרסם כמופלג בתורה. כתביו שמימי נעוריו אשר נשארו אתנו, מעוררים השתאות בלב כל המעיין בהם.

בגלל מאורע קשה בחייו האישיים, היה צריך לצאת ממקומו ולפגוש רבנים מובהקים וחכמי תורה גם מחוץ למדינתו, וכך הגיע בשנת תר"ב (או תר"ג) אל הרבי מרדכי יוסף (ליינר) מאיז'ביצא שבפולין.

ככל הנראה שם נתוודע רבי צדוק אל משנתה של החסידות והחל דבק בדרכה, וכעבור שנים אחדות קיבל עליו את מרותו של הרבי מאיז'ביצא כרבו המובהק. עם כל למדנותו המופלגת וידיעותיו המקיפות בכל מקצועות התורה, כפף עצמו לחלוטין לרבו, אשר העריץ עד מאד.

ומאז, עיקריהם של דברים שבפנימיות-התורה אשר כתב, היו הדברים ששמע וקיבל מרבו, והוא הרחיב בהם והעמיק, עד שעשאם משנה סדורה ושלמה.

לאחר פטירת רבו עברה ההנהגה לבכיר התלמידים רבי ליב'לה איגר, שהיה חברו הקרוב, וכן לבנו של הרבי מאיז'ביצא, רבי יעקב מראדזין (בעל 'בית יעקב'). ואילו 'הכהן' סרב להענות לבקשת חלק מן החסידים להנהיגם (כשם שסרב גם לקבל את רבנות העיר לובלין המעטירה, אשר הוצעה לו). רק לאחר פטירת הרבי מלובלין בשנת תרמ"ח, ניאות לבקשת החסידים והחל להנהיג עדה עד לפטירתו ביום ט באלול תר"ס (1900). מתקופה זו נשמרו בידינו דברים שהיה 'הכהן' אומר על שולחנו בסעודות שבת ומועד וראשי חדשים – כפי שנרשמו בידי התלמידים. דברי תורה אלה כונסו לאחר פטירתו ונדפסו בסדרת הספרים 'פרי צדיק'.

רבי צדוק הכהן הרבה לכתוב. (בגלל העניות המרודה בה היה נתון רוב שנותיו, היה משתמש לכתיבתו בכל מיני שיירי נייר, דבר שגרם לפעמים קשיים למעתיקי הכתבים לצורך ההדפסה). לפי עדויות שבעל פה, ספריו המצויים בידינו כיום הם רק חלק קטן ממה שכתב. רוב הספרים שנדפסו כבר היו ערוכים על ידו, ברם יש מחיבוריו כאלו שהיו בגדר רשימות בלבד, ועדיין חסרו עריכה.

בספרי רבנו נדונים ענינים שונים, לאלפים ולרבבות(!). והספרים עצמם שונים הם זה מזה בסגנונם, בגישתם ובדרך כתיבתם. ברם מספר יסודות מחשבתיים בסיסיים ועקרוניים מצויים בכל כתביו, והשפעתם ניכרת כמעט בכל הנושאים שהוא עוסק בהם. (הגדרת ענינים אלה ועריכתם במתכונת נאותה ומסודרת, יהיו לעזר רב לכל לומד).

רגלים לדבר, שרבנו עצמו עבר על כתביו לאחר זמן והוסיף בהם תוספות. וברור לעניות דעתי, שהקטעים הנתונים בסוגריים הם הוספות שהוסיף המחבר בכתב ידו על מה שכתב לפני כן. הוכחות רבות יש לכך, ואין כאן מקומן.

בעודו בחיים לא הדפיס דבר מכל כתביו. ואולם לפני פטירתו הביע את רצונו שיעסקו בהדפסת ספריו. ואכן כעבור שנה מפטירתו החלו בהדפסת הספרים (ואף הוקם ועד לשם כך), עד סמוך לחורבן יהדות פולין בגזרות תרצ"ט–תש"ה.

לאחר פטירת 'הכהן' (אשר לא זכה לזש"ק) לא היה לו ממשיך, ונתפרדה החבילה. כך שלא היתה זו 'חצר' חסידית כמקובל, אשר מטפחת ומפיצה את כתבי מייסדיה. רק בשעל הערצתם של התלמידים לרבם ולדברי תורתו, עסקו כמה מן החסידים בהוצאה לאור של חלק מן הכתבים, וכך נדפסו הספרים לא במתכונת שוה. הספרים הללו אשר מפאת תכנם וסגנונם לא היו שוים לכל נפש – נעשו לאחר החורבן בפולין, נדירים וכמעט בלתי ידועים. רק מתי מעט היו שעסקו בתורת 'הכהן', אם בשל מורשת בית אבא, אם מתוך שנמצאו להם הספרים ונגלו להם האוצרות הטמונים בהם.

בתקופה האחרונה שבה ומתעוררת התעניינות בתורת רבי צדוק הכהן, ובקרב החלקים שונים של צבור לומדי תורה נתקיימו דברי הכתוב 'כי שפתי כהן ישמרו דעת – ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צב-אות הוא'. (ושמא דווקא מפני שהיתה תורה זו מונחת בקרן זוית ללא 'בעלות' של חוג מסוים – זכינו שאחרי בלותה היתה לה עדנה). ואולם, מפני שהתעוררות זו חדשה היא, וללא מסורת, ניכרים ביותר הקשייםם העומדים לפני הלומד והמעיין בספרי 'הכהן' המצויים בידינו.

פנים רבות לה למשנת רבנו, ובכתביו הוא עוסק כמעט בכל נושא שבמחשבת היהדות. ברוחב דעתו ובעושר חכמתו, ומתוך שהיתה כל התורה כולה גלויה לפניו – הרי הוא שוזר דבר בדבר וקושר ענין בענין, וכך הוא הולך ומבאר דברי תורת ה' התמימה, כשהם אחודים וקשורים זה בזה. וכמשל רבותינו (בראשית רבה צג) על הכתוב 'מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונות ידלנה' (משלי כ) – 'לבאר עמוקה והיו מימיה צוננין ויפים ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה. בא אחד וקשר חלב בחבל ונימה בנימה, משיחה במשיחה, ודלה הימנה ושתה. התחילו הכל דולים הימנה ושותים'.

רבנו כתב בלשון קצרה, והניח שהמעיין בספרים הללו כבר נהירים לו כמה וכמה דברים בסיסיים, ובודאי מאמרי רז"ל שהזכירם לרוב רק ברמיזה ובקצה. גם סגנונו, אף שיש בו בהירות וכתיבה רהוטה – קשה הוא למי שלא הורגל בסוג זה של ספרים. בנוסף על כך נעדרים מן הספרים הללו סימני פיסוק וקיטוע נאות, דבר שהורגל בו בן זמננו.

זכינו לאחרונה לכמה חיבורים שהם אזנים לתורת 'הכהן', ועדיין בקעה זו רחבה ביותר ויש מקום לגדור בה הרבה, בין בההדרה נאותה של הספרים עצמם, בין בכלי עזר וליקוטים.

הפוסט רבי צדוק הכהן וחיבוריו / ר' חנוך בן ארזה (תשנ"ט) הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב