כביכול טרם שעלה ברצונו הפשוט לברוא העולם, היה הקב"ה בבחינת "צדיק" שהכל בהיר ומואר-באור-אינסוף וידוע לפניו בפשיטות גמורה ואחדותית, נקייה ו'חלקה' לגמרי, וממילא 'עומדת-על-עומדה' בלא שום השתנות (ושנִיוּת) ותנועה, בלא שום העלם, ספק ויחסיות ותהייה, ובלא בחינת 'גוף' המסור למקרים. ו'ביום בהיר אחד', עלה ברצונו יתברך להיות גם "בעל תשובה", כביכול להוריד עצמו מחביון עוזו ומאחדותו הפשוטה, ו'לזרוק עצמו' אל המצב ההפכי, הנעלם, החשוך, היחסי, התוהה ומסתפק ונבוך ומשתנה ונע-ונד, 'מצב גופני' המסור למקרים ו'ישיגוהו משיגי הגוף'!

מה יכול להיות הטעם לכל זה, או מה התועלת במצב החדש הזה? הרי קיימא לן כי "כל הנברא, לכבודו ברא", ומה כבוד שמים עולה מן הירידה – שלא לומר הנפילה – מן השלמות אל המצב היחסי, החסר, הנעלם, הבלתי-מבורר? כידוע יש בדברי הקדמונים כמה וכמה אמירות בזה, ובכללות ארבעה טעמים הם (כנגד שם הוי"ה מלמטה למעלה, כמבואר היטב בספר סוד ה' ליראיו למורי הנ"ל): "אין מלך בלא עם"; "טבע הטוב להיטיב"; "בגין דישתמודעון ליה", ו"נתאוה הקב"ה להיות לו (בית)-דירה בתחתונים (תאוה עולה בית)". הטעם האחרון (-העליון) הוא הפנימי והשורשי מכל הטעמים (שממנו הם משתלשלים, כפי ששם הוי"ה כולו יוצא מנקודת ה-י' שבראשו), כי הוא מתייחס ל'מה שקורה' כביכול בתוך הבורא עצמו, ללא התייחסות לזולת, ויהיו-נא דברינו בגדר ניסיון זהיר לחוש מעט את עניינה של תאוה זו (אף כי מקובל בכתבי חסידות לומר בזה כי "על תאוה אין מקשים קושיות…").

וקודם-כל נאמר כי אין שלמות אמיתית בלא להכיל גם את היפוכה, את החצוי (במשמע של חצי ושל חוץ), וכענין שאמר ר' מאיר בן גבאי בעל ספר עבודת הקדש, שכל האומר שהקב"ה אינו יכול להיות גוף, פוגע בשלמותו הכל-יכולה. ואולם מעבר לזה – הירידה למצב לא מבורר יוצרת ממנה-ובה אפשרות של בחירה חפשית! ה' היודע-כל וקובע-כל, מתגלה בבריאה גם כבוחר (ברא ובחר–ברר שניהם מ"שער" בר, וברא משמעו גם פילס דרך ביער) ומעדיף; העומד נעשה גם 'הולך' (כביטוי המקובל היום בפי העם 'הולך על'), והצדיק הזהיר האוחז ביראה בכדי שלא לפגום את שלמותו, מתגלה בלהט אהבתו-תאוותו, "תאות צדיקים אך טוב", לשמה הוא מסכן-לכאורה את מעמדו, יורד אל ההעלם והקושי בכדי להגיע ל"ארץ נושבת" – למסקנה מיושבת היטב ומיישבת הכל לאחר דרך חתחתים ארוכה (שהיא עצמה מסמנת ומנתבת את הכיוון למטרה), עם כל העונג והתוקף והדבקות ("אומר לדבק טוב הוא") והזיווג הכרוכים בכך.

ברור אפוא שבחירתו החפשית של ה' והעדפתו ללכת בדרך זו ולא אחרת, אינה סותרת את ידיעתו-קביעתו – אדרבה! בחירתו-בריאתו בסופה של הדרך, מרחיבה ומעצימה את הידיעה באין-ערוך (משום כך הבחירה-האוהבת עצמה קרויה בלשון הקדש "ידיעה", כמו "רק אתכם ידעתי", וכן "והאדם ידע"), ואילו הקשיים שבדרך, אינם אלא פילוס דרך לקראת היישוב המענג שבסוף, כ'הווה אמינא' שגם היא תורה בהיותה מובילה אל המסקנה ו'מהדקת' אותה היטב.

אפשר לתאר את "עליית הרצון" אצל ה' לברוא את העולם כ"שבת (- לשון תשובה והתיישבות) שלפני הבריאה", בה הופיע העונג והרצון שבַּשיבה ובהתיישבות הבאים דווקא מתוך תלאות והרפתקאות הדרך (ולקראת סופה, בשעת "רעווא דרעווין", 'הבשיל' הרצון ועמד על מילויו). נמצאנו אומרים (על דרך הכתוב בקהלת): "הכל היה מן השבת, והכל שב אל השבת" – רעיון התשובה והתוקף שבו (כמידת בעלי תשובה שהם "בחילא יתיר" מן הצדיקים כדברי הזוהר), הוא ש'הוליד' וברא את העולם-ההעלם והחטא-החסרון הבלתי-מבורר, על מנת לשוב ולהשיב הכל אל מנוחתו בעונג ותוקף-יתר. [ובלשון 'שובבה' יותר, נרשה לעצמנו לומר שהבריאה היא 'מעשה משובה' של ה' שהרשה לעצמו "ללכת שובב בדרך לבו", בכדי להגיע ל"שובה ונחת" שבתית, משיבת ומשובבת נפש].

והאדם הנברא, יציר כפיו של הא-ל-שבחר להלך ולברוא, מצוּוה "להלך בדרכיו" של ה'-ההולך ובורא ולהזדהות עם בחירותיו (בניגוד לעצת-נחש המפתה-בשקר "להיות כאלקים היודע"-כל שבטרם הבריאה (אשר טוב ורע שוים לפניו ואין טעם לבחור ולהעדיף), וממילא להיות מקביל-נפרד-מתחרה שלו). יתרה מכך: האדם הבוחר-בטוב מבטא ואף מייצג את בחירת ה' שבחר לרדת ולהצטמצם ולהיכנס בתוך עולמו, וביותר באדם שברא בצלמו-הבוחר ובחר בו להנהיג את עולמו. בוחר הוא באדם, אך גם בוחר הוא בתוך האדם, כלומר אפשרות הבחירה הנתונה באדם היא מעין דוגמא של מעלה, וכשם שה' נקל לו לברוא מחדש בכל רגע את עולמו שנתקלקל, כחומר הזה שנשחת ביד היוצר והוא חוזר ויוצר ממנו-ובו כלי משופר ובן-קיימא (ראה ירמיה יח, ובמאמר לצום-גדליה שנה זו), כך האדם שקלקל יכול לבחור-לברוא עצמו מחדש באופן מתוקן ומשוכלל באין-ערוך מתוך הניסיון שצבר מן הכישלון גופו, ובלבד שיאמין כי אמנם בעל בחירה הוא מכח בחירת ה' שבחר בו ובוחר בתוכו, כי כפי שה' לא נואש ממעשי ידיו ואדרבה, כל עיקר הירידה וההעלם לא באו אלא בכדי לממש את עונג ותוקף התשובה שהיא המקור והיא התכלית, כך לאדם אין שום סיבה ליאוש מעצמו בשעת כשלונו אלא לקחת 'אחריות אלקית' על מעשיו ולראות בכישלון עצמו מנוף לבריאה משוכללת ומקוימת באין ערוך, כי מתחילתה כך הייתה הבריאה – ירידה צורך עלייה, העלם לצורך גילוי ויגיעה לשם מנוחה שלמה, מנוחת אהבה ונדבה, שלום ושלוה והשקט ובטח.

נמצא שהתשובה היא 'שבתית' ביסודה, השבת המקדימה היא זו ה'יוצרת' את החטא כ'היכא תימצי' לתשובה ולהשבת הכל לשובה ונחת בשבת-הישועה שבסוף בה יונח לנו בוודאי מעצבנו ורגזנו, ולכן גם עכשו  "אפרים מה לי עוד לעצבים" (הפטרת "שובה ישראל") – הקיבעון האלילי העצבני, התוקע אותך להאמין בחטא כ"יש ודבר בפני עצמו", הוא המעכב ומונע את התשובה הטבעית, שהיא לאמיתו של דבר ה'סיפור' שמאחורי כל העולם הנברא.

"בשובה ונחת – גימטריא תשע"ז – תושעון (תושע – תשע"ו), בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם" (ישעיה ל,טו. וראה שם בהמשך כי הסירוב העצבני לכך הוא המעכב).

נקשור לכל זה את פרשת וילך הנקראת בשנה זו בשבת-שובה, ובה מצות "הקהל את העם האנשים והנשים והטף", האנשים "למען ילמדו" (את פרטי ודקדוקי המצוות) והנשים "למען ישמעו" (את המסר הכללי בבינה-יתירה שבהן), אך "הטף למה באים? – כדי ליתן שכר למביאיהם", כך דרש ר' אלעזר בן עזריה במסכת חגיגה, ועל-כך אמר ר' יהושע לתלמידיו (שבקשו תחילה להימנע מלדווח לו על זו הדרשה מפני כבודו): "מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני?!" ומוסבר במי השילוח: הן זו עיקר מדרגתי שלי שזכיתי לה על-ידי אמי-יולדתי (כדברי רבן יוחנן בן זכאי רבו שהיה מונה שבחו: "אשרי יולדתו") שהיתה מביאה את עריסתי לבית המדרש "בטרם ידע הנער". כי כן ההורים בעצם הזיווג, שאי אפשר שלא יהא בו כוונה לגרמיה [כי "אפילו חסיד שבחסידים (כישי אבי דוד שמת בעטיו של נחש) מכוון להנאת עצמו" (ועל כך אמר דוד "הן בעוון (מלא) חוללתי"], ובכך מכניסים בעל-מודע של התינוק את זוהמת הנחש שהיא הכוונה הנפרדת לגרמיה, ולכן רק הם יכולים לתקן זו הזוהמא בכך שיושיבוהו על ברכי תלמידי חכמים בטרם ידע הנער, ובכך יתקנו את שורש הרע הנעלם ויחזור היושר הראשוני הטבעי, וזה שכרם [ונמצא הקהל כנגד "לא יהיה לך" שבסיני שממנו נעקר יצר הרע מלבות ישראל כדברי רבותינו, ואילו מצות כתבו לכם את השירה שבפרשה, האחרונה בתורה, כנגד דיבור ראשון "אנכי – אנא נפשי כתבית יהבית"].

ונודע כי טנא הוא ראשי תיבות טעמים נקודות אותיות (ובכללן תגין המחוברות בהן), שכנגד סוד דרש ופשט (ועמו הרמז שבתגין), אבל טנא הוא גם טף נשים אנשים, ונמצא הטף כנגד טעמי-תורה שכיסה עתיק יומין (וניתן לומר שעיקר ההקהל לצורך הטף דווקא, שהחווייה העזה של המעמד רשומה בעל-מודע שלו גם אם אינו זוכר במודעותו שום דבר תוכני).

ולענייננו – שורש התשובה הוא אם כן הזדהות והתחברות מחדש אל השורש הטהור הלא-מודע (ולא מעוצב ולא עצבני-מקובע); אל ראשית צמיחתו של אדם מישראל, שמכוחה יכול הוא בנקל לשוב להיברא כל שעה מחדש; אל הנייחא השבתית שביסוד הכל, שממנה ולשמה נברא הכל. מעשה ידי אדם אמנם נאים הם יותר ממעשי שמים כשהם עומדים על גביהם, אך בתנאי שמודעים הם לכך שהבסיס מאת ה' הוא הרוצה בתשובה, והאלקים ברא (ובורא) את האדם ישר. והוא ענין "שלום זכר" שעושים לתינוק בטרם הברית, כלומר לו: קודם-כל תירגע, כי הכל בסדר, 'אוהבים אותך כפי-שהנך ללא תנאי', ומעתה ואילך, ומכח זה, 'קח את עצמך בידים', והחל בעבודה בשמחה ובטוב לבב (מיום הברית, שהיא ראשית "מעשה ידי אדם" הנאים יותר כנ"ל).

הפוסט שבת-תשובה-וילך / ר' עודד כיטוב הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

פרשת דברים נקראת תמיד בתשעת הימים (או ביום תשעה באב עצמו), ובה, בחציה הראשון, בא בארוכה חטא המרגלים (כפי שהוא מופיע בפי משה המוכיח לדור באי הארץ, מה שרומז שהחטא הזה מתגלגל והולך מדור לדור!), הלוא הוא הראשון בחמשה דברים שאירעו את אבותינו בתשעה באב, כנשנה בסוף תענית. הראשון, ובמידה מסוימת גם הגורם, כעניין שאמרו חכמים על "ויבכו העם בלילה ההוא" – אמר הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות! הוא שנאמר באיכה "בכה תבכה בלילה".

[ויושם לב שעל עסק המרגלים עורר משה תשע מידות רחמים (הקרויים בקבלה "ט' תיקונים דזעיר אנפין"), ככתוב (במדבר יד,יח) ה' ארך, אפים, ורב-חסד, נושא עון, ופשע, ונקה-לא-ינקה, פוקד עוון אבות על בנים, על שילשים, ועל רבעים. והם כנגד תשעת ימי אב בו חזרו המרגלים, ואילו י"ג מידות הרחמים הידועות ("י"ג תיקונים דאריך אנפין"), שלימד ה' למשה על עסק עוון העגל שהיה בי"ז בתמוז, הם כנגד י"ג הימים שמאז ועד סוף תמוז [ובין כולם כ"ב יום כנגד כב אותיות שפגמו בהם, שעל-כן נכתבו הקינות שבאיכה באל"ף בי"ת כדברי רז"ל]. כל זאת מורה על הקשר בין עוון העגל (שגם הוא ראש (וגורם) לחמישה דברים שאירעו בי"ז בתמוז, והמבין יבין לכוון חמשה למול חמשה) לעוון המרגלים (כפי שבחורבנות, בקיעת העיר סמוכה ומובילה לחורבן המקדש), אף על פי שהעגל נעשה בשנה ראשונה ליציאת מצרים וחטא המרגלים בשנה שנייה (וכן רגילים חז"ל לערבב של-זה בזה, ואמרו שביום הכפורים נאמר "סלחתי כדברך" על מעשה העגל, הגם שנאמר הלשון הזה במרגלים!). ניתן לראות בשני האירועים הללו כעין שני קטבים של מחלת המאניה-דיפרסיה, כשהתלהבות יתר חולנית מובילה בסופו של דבר לנסיגה דכאונית, חולנית גם היא, והא בהא תליא: העגל נעשה מתוך 'הַיי', ובעקבותיו ה'דַאוּן' שבמרגלים.

ועוד הערה בתוך הערה: כ"ג תמוז, היום האמצעי בי"ג הימים שבתמוז, הוא יום-ההילולא של רבנו הרמ"ק, המסכם הגדול של כל הקבלה הראשונה עד ימיו, ואילו ה' אב, האמצעי בתשעת הימים, הוא יום ההילולא של רבנו האריז"ל, שגילה (באותו דור בו פעל הרמ"ק!) פנים חדשות, 'אישיות' ו'שמחות' באין ערוך (כשהיחס ביניהם, כמסור מפי הרבי ר' בונם מפשיסחא, הוא כיחס בין כלה מיוחסת, לכלה יפהפיה). ניתן לומר אפוא, שהקבלה הראשונה שעניינה – כפילוסופיה היהודית בכלל – טיהור וברור 'מדע האלקות', והרחקה משיבושים אליליים, היא תיקון למעשה העגל, ואילו הקבלה החדשה, הבאה לשמח ולשכלל את היהדות לקראת גאולת הארץ (העולם בכלל), יש בה תיקון לבכייה של חינם ולמאיסה בארץ חמדה. כל זאת למדתי מתורת מורי הר"ר יצחק גינזבורג שליט"א)].

שלוש ושבע – בעממים, בשבועות ובבני איוב

ואולם גם בהמשך הפרשה עניין מרכזי המתקשר היטב לימי בין המצרים. הלוא הוא האזהרה המשולשת (המופיעה רק בפרשתנו!) מלפגוע באדום, מואב ועמון, ומלרשת את ארצם. וזאת בניגוד בולט לארץ שבעת עממי כנען שעומדים ישראל לנחול את ארצם (וכבר החלו בכך בהורשת סיחון ועוג המסופרת בסוף הפרשה). היחס הזה שבין שלש מנוּעוֹת לשבע מותרות, הוא כמובן היחס שבין "תלת דפורענותא", של ימי בין המצרים, ל"שב דנחמתא" הבאים מיד אחריהן.

כידוע, היחס בין השלש והשבע הוא לעולם היחס בין הראש והגוף, או בין ה"מוחין" (- חכמה בינה ודעת-אשר היא הפנמת הכתר, העל-מודע, לתוך המודעות) ל"מידות", מידות הלב (חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד ומלכות, שמקבילותיהן בנפש אהבה יראה רחמים ביטחון תמימות אִימוּת ושפלות, ואכמ"ל). לענייננו ניתן לומר שעם ישראל נודע בגויים כמצוין במידותיו, ולכן יכול הוא לכבוש את ארץ שבעת עממין המקולקלין במידותיהם, אך כל-עוד לא השלים את המוחין שלו (ולכן גם אינו לגמרי-בטוח בצדקו ואמתו), ישנה עדיין עמידה ל"מוחין דקליפה" (מואב-עמון כנגד אבא-אמא, חכמה ובינה, ואדום כנגד הכתר-הדעת).

במוחין יש ריבוי אור וריכוז גבוה של אנרגיה, ומשום כך דווקא שם עלולה להיווצר "שבירת כלים" וחורבן, כדוגמת מתח גבוה מדאי השורף את החוטים שאינם מספיקים לו (או גמישים-דיים). זהו גם הקשר בין אור וארור. המידות, יחסית למוחין, הם כלים ויישומים, ו"בהסתלקות האורות מתחזקים הכלים" ונבנים. וכמובן, שלעתיד לבוא כשיושלמו המוחין דקדושה וננחל גם את אדום עמון ומואב, הלא הם (כדברי רז"ל) קיני קנזי וקדמוני שמכלל עשר האומות שהובטחו לאברהם בברית בין הבתרים, תגדל באין-ערוך מעלת שלשת השבועות על שבעת השבועות [ואילו כרגע אורם גנוז בשלשת השבועות הבאות לאחר השבע, הלוא הן כ"ב הימים שלמן ראש השנה ועד שמיני עצרת, וכדאיתא בספרים].

זה מביא אותנו להופעה נוספת של שלוש ושבע הקשורה לשבירה ופורענות. הכוונה לשלש בנותיו של איוב ושבעת בניו, שמתו כולם ביום אחד. אף על פי שצדיק גמור הוא איוב, הרי ניכר בו שהיה חושש מעוון בניו ובנותיו, ככתוב (איוב א,ד-ה): "והלכו בניו ועשו משתה בית-איש יומו, ושלחו וקראו לשלשת אחיותיהם לאכול ולשתות עמהם, ויהי כי הקיפו ימי המשתה, וישלח איוב ויקדשם, והשכים בבקר והעלה עולות מספר כולם, כי אמר איוב: אולי חטאו בני וברכו אלקים בלבבם, ככה יעשה איוב כל הימים". ואכן מיתת הבנים והבנות אירעה תוך כדי המשתה שבבית האח הבכור, שבאה רוח גדולה ומוטטה עליהם את הבית (שם שם יט).

והנה לאחר כל הדיבורים שבינו לבין רעיו, ובסופו גילוי השכינה שהניח את דעתו, נאמר: וה' שב את שבות איוב… ויוסף ה' את כל אשר לאיוב, למשנה… וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו, ויהי לו ארבעה עשר אלף צאן, וששת אלפים גמלים, ואלף צמד בקר ואלף אתונות. ויהי לו שבענה בנים ושלש בנות. שם האחת ימימה, ושם השנית קציעה ושם השלישית קרן-הפּוך. ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ, ויתן להם אביהם נחלה בתוך אחיהם". כל ממונו הוכפל (וגם מספר שניו התארך), שבעת בנים נולדו לו תחת שבעת הראשונים שמתו, ושלש בנות תחת הראשונות, ואולם בבנות יש חידוש (שאפשר לראות אותו כ"כפל באיכות") שלא נמצאו יפות כמותן בכל הארץ, ומלבד שמפרש הכתוב את שמותיהן, מציין כי ניתנה להם נחלה בתוך אחיהם.

מה יש להבין מכל זה? האחיות-השלש הם כאן המוחין (- "אמור לחכמה אחותי את"), ולפני האסון לא היתה להן נחלה, ונמצאו כפופות וטפלות לאחיהן המייצגים את שבע המידות (- הספירות הקרויות, כנודע, גם "ימים", כנגד שבעת ימי הבנין). זהו בדיוק החטא שממנו חשש איוב, שהמידות 'הנמיכו' והורידו את המוחין לרמתם, להיות מוחין המשרתים את המידות ואת ישותן העלולה להיות נפרדת ומנותקת מחיבור לאלקות (-"וברכו אלקים בלבבם"), ומכאן השורש להתמוטטות ולשבירה. התיקון הוא לתת מקום ונחלה עצמאית למוחין שיהיו "מוחין בעצם" אשר אין כערכן וכיופיין בכל הארץ, וממילא הם ייטיבו גם את המדות; ייבנה המקדש אורו-של-עולם, וממנו תצא תורה ותיקון-אמת לשבע ושבעים אומות, אז יהפוך ה' אל כל העמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. אמן כו יהי רצון במהרה בימינו.

הפוסט לפרשת דברים / ר' עודד כיטוב הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

משה ועמו לעולם לא יפרדו.

מאז נעשה משה רועה לישראל, קשר עמם קשר אל אהבה שלא תימוט לעולם. לא זז מהם יום אחד מלבד שלוש פעמים של ארבעים יום וארבעים לילה שעשה בהר, לא למענו כי אם למענם בלבד. ארבעים יום הראשונים – לקבל עבורם לוחות הברית; ארבעים יום השניים – לרצות על עוונם, עוון העגל; והשלישיים – להביא להם לוחות שניים עם בשורת 'סלחתי'.

לא זז משה מחבב את עמו תמיד, בלכתם עמו ועם ה' בעקמומית כמו בלכתם ביושר. הלכו ביושר – חיבבם; הלכו בעקמומיות – ריחמם יותר – אוי לבנים רחומים שמונעים טובה מעצמם! ונתן נפשו עליהם עד שמילא חסרונם. לא עלה על דעתו של משה שייפרד מעמו קודם שיביאם לגבול נחלתם ויניח להם מכל אויביהם מסביב וישבו בטח ואז יבנה להם בית הבחירה שיהיה קיים לעד; –

עד שנגזרה הגזרה עליו ועל אהרן אחיו: 'לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם' (במדבר כ).

התחנן משה להעביר מעליו את רוע הגזרה, ויתעבר ה' בו למען עמו ולא שמע אליו, ויאמר ה' אליו: 'רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה' (דברים ג) – טובת עמך היא זו, טובת בני דורך שהוצאתם ממצרים, ובמדבר הזה תמו ונשארו קבורים כאן – טובתם היא שתישאר עמם גם אתה עד אשר יפקוד ה' אותך להחיותך עוד בתחייה על פני האדמה – או אז יחיו ויעלו גם המה – 'עלה אל העברים הזה, הר נבו וגו' ומות בהר אשר אתה עולה שמה, והאסף אל עמך (דברים לב) וגו'. הנאהבים והנעימים, דין הוא אשר בחייהם ובמותם לא יפרדו – – –

שמע משה כך, השלים עם הגזרה. מאותה שעה ידע משה כי ימות במדבר ובאיזה יום ימות. הרי ישלים הקב"ה שנותיו מיום ליום. וגם לא יעכב את בואם לארץ עוד שנה תמימה. ביום ז' באדר נולד – ביום ז' באדר שנה זו יאסף אל עמיו; –

והדור הזה החדש, דור באי הארץ, מה יהא עליהם? – מהם ייפרד ויאמר להם דברים, דברי פרדה. הוא גופו יישאר כאן אבל דברים שלו ילכו עמם בכל אשר ילכו וילוו אותם תמיד בכל עת ובכל מקום – – –

שלושים וששה יום מלאים כנגד שלושים וששה יום חסרים

אילו ניתנו למשה עוד שלושים וששה ימי חיים עלי אדמות והיה קיים עד יום ארבעה עשר בניסן באותה שנה, היה ממלא ארבעים שנות הנהגה מיום אל יום; כיוון שבא יומו ליפטר מן העולם בז' באדר, חסרו לו שלושים וששה יום מלהיות נוהג בעמו ארבעים שנה מלאות, עשרים ושנים יום מחודש אדר ועוד ארבעה עשר מניסן; –

אותם שלושים וששה יום שחסרו לו, מילא אותם בשלושים וששה ימיו האחרונים, בימים שבין ראשון בשבט עד ז' באדר. ימים אלה עשאם מלאים וגדושים כאילו כפולים היו אותם הימים. הקהיל את כל ישראל למגדול ועד קטון; המסווה שהיה על פניו מאז קרן עור פניו וכל ישראל יראו מגשת אליו, הסיר מעל פניו, עתה יראוהו כל ישראל בזיוו ובקרני הודו. קרא להם ונגשו אליו ודיבר לפניהם את כל הדברים שבספר זה, ספר משנה תורה. שינן להם מצוות שלימדם כל ארבעים שנה וחידש להם דברים מה שלא לימדם עדיין. הזכיר להם מעשה אבותיהם שגרמו תלאות והזהיר הבנים מלהיכשל עוד. הרבה להם תוכחות ומוסר ואזהרות רבות מלהינקש בתועבות הגויים וכרת עם כולם ברית שנייה בערבות מואב שלא תופר עוד, ונתן להם ברכות – 'אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך' (דברים כח), וקללות מאה חסר שתים – 'אם לא תשמע' וגו'. לאחר מכן – 'וילך משה' (לא) מאיש לאיש ומאוהל לאוהל שיראהו כל אחד מהם בגילוי פנים ויתברך כל אחד מברכת פיו וייפרד מכל אחד לחוד. ולבסוף אמר להם שירת 'האזינו' שקיפל בה מאורעות כל הדורות למן הדור הראשון ועד הדור האחרון, וגמר ב'וזאת הברכה אשר ברך משה' (לג) – לכל שבטי ישראל, שבט ושבט כברכתו. את הכול עשה בשלושים וששה ימים האחרונים. ביום שבת החל, שראש חודש שבט באותה שנה חל בשבת; ובשבת של השביעי באדר כילה – שש שבתות וביניהן שלושים ימי חול שנעשו כולם קודש קודשים, הכול בגילוי פנים (בלי מסווה) ובמורא גדול כעין המורא בגילוי שכינה ובחלחלה גדולה שחל ורעד כל העם על כל יום שהלך, וקרב יום מותו של רבם ואביהם ולא יראוהו עוד – – –

ולא עם דורו לבדו דיבר משה דבריו, כי את אשר היה עמו עומד אז לפניו ולפני ה' אלקיו ואת אשר לא היה שם עמו אז – עם כל הדורות. עם שומעי לקחו ואמריו וקוראים בתורתו, שבכל דור ודור; וכשם שקולו של משה באותם שלושים וששה ימי הפרדה היה נשמע וחודר לתוך לבם וכל עצמותיהם של שומעיו הראשונים והיה הולך וחזק מיום אל יום והיו חרדים מלאבד הגה אחד שיצא מפיו, כי 'אלה הם דברי משה האחרונים!' – כך בת קולו של משה מאז, עדיין מהדהדת באזנינו גם עתה היום, בכל שעה שאנו קוראים, לומדים ועוסקים בספר זה, ספר דברים, ספר משנה תורה – רבינו משה מדבר עם דורו ועם דורנו – אלה דברי משה האחרונים שהוא מדבר עמנו – ולא נחרד?!

כך, בחרדה זו, אנו פותחים אזננו וכל עצמותינו תשמענה אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל – קול גדול ולא יסף עוד עד עת קץ.

הפוסט ימי משה האחרונים / מספר הפרשיות – דברים הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

א – קרא עלי מועד

חדש מנחם-אב הרי הוא, כשמו, מוכן ועומד לנחמה גמורה, נחמה בכפליים. בו מתנחם הקב"ה על הרעה אשר מצאה את עמו ומעורר רחמים עליהם כרחם אב על בנים, ובת קול מפוצצת ואומרת: אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי, מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם (ראו ברכות ג). ואף הוא הופך אבלם לששון ומנחמם מיגונם – "ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה'… והיתה נפשם כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה עוד" (ירמיה לא).

שכך דרשו חכמים אחרונים: "ושמחתים – מיגונם", מתוקף היגון דווקא באה השמחה, וממנו גופו מתגלים התנחומים, כדרך שלמד רבי עקיבא לחבריו בשעה שראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, שכן "מפי עליון לא תצא הרעות" – ואם אתה מוצא יגון בעולם, אינו אלא משורש שמחה שהוגתה ממסילתה ולא נקלטה כהלכה מצד חיסרון המקבלים, ונשתברו הכלים וערבה כל שמחה. "יום המוכן לפורענות" הריהו בשרשו יום מוכן לפירעון שכר טוב מעין עולם הבא, ויום האיד ראוי מעיקרו להיות יום מועד, אין הדבר תלוי אלא במקבלים והכנת לבם.

כפל-פנים זה שבחודש אב נעוץ כבר בראשו של החודש, כפי שעולה מדברי רבותינו בסוף מסכת תענית. שכך אמרו שם: מגלגלין חובה ליום חייב – כשחרב הבית בראשונה ובשנייה, יום תשעה באב היה, ואותו היום נגזרה גזרה על אבותינו במדבר שלא ייכנסו לארץ. ועל כך שאלו: הרי בכ"ט בסיון נשלחו המרגלים, צא וחשוב יומיים של סיון, כ"ט של תמוז ותשעה של אב, הרי שלא נשלמו ארבעים יום אלא בסוף תשעה באב ולא בכו אלא בליל עשירי בו ואתה אומר תשיעי בו ?!, והשיבו: תמוז של אותה שנה עיברוהו, ולא קדשוהו לחודש אב בזמנו אלא למחר נתקדש, ועל כך נאמר: "קרא עלי מועד לשבור בחורי". הרי שכל השבר והאסון של דורות, מיוחס לאותו איחור בקביעות החדש, שאלמלי עמדנו הכן לקדשו בזמנו כהלכה, הרי אנו "קוראים את המקרים", הזמן מסור בידינו והשעה משחקת לנו לקלוט את כל טובו של החודש, ויום חזרת המרגלים היה הוא גופו יום הזינוק אל הארץ בגבורה של קדושה וכיבוש ההר הטוב הזה והלבנון. כיוון שנתרשלנו וסמכנו על החודש שיתקדש מאליו, ביום שלושים ואחד של תמוז בידי שמים, שכן הלכה: בזמנו מקדשין אותו, שלא בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים – הרי אנו מסורים למקרים, "קרא ה' לחרב קרא ה' לרעב" ואין אתנו יודע על מה ולמה, כי רפיון הידים שהחל בגדולים הממונים על קידוש החדש – גורר בהמשכו את כל העם לבכייה של חינם שממנה בכייה לדורות. שכן כל תשועת ישראל פותחת במצוות קידוש החודש בזמנו, וכל החודשים המתקדשים בזמנם מאירים לנו פנים ויש בהם מועדות, והיפוך הדבר בחודשים שאינם מתקדשים בזמנם – מלבד אדר שכל עניינו "זכייה בגורל" אשר "מה' כל משפטו" ומתוך שינה ופסיביות דווקא נתהפך לנו היגון הצפוי לשמחה, ומלבד אב של אותה שנה שנהפך לאבל מחולנו.

נמצינו למדים: יום ראשון של אב, שבו ה"יארצייט" היחיד המפורש בתורה, יום פטירת אהרן הכהן הגדול (הממונה על קידוש החדש), כאמור בסדר מסעי, הנקרא בתורה לעולם בשבת הסמוכה לר"ח אב, הוא שורש לאבל הכללי של העם על חרבן הבית וביטול כהונה – אכן הוא גם הוא שורש לחידוש כהונה ובניין הבית, שכן קיימא לן: הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש ומסתמא הוא גופו יום לידתו של אהרן. ובידנו תלוי הדבר אם לטוב אם למוטב, אם לאורה אם למארה ח"ו, אם "להקרות" את המקרים בהחלצות לבניין כמצווה עלינו או להימסר חלילה למקרים בהתרשלות המסתמכת על מקדש היורד מן השמים באש – הרומזת, כידוע בכל מקום, לדינים קשים ומלחמות עקובות מדם "כי באש ה' נשפט". הזיכוך שבמעשה ידיים דווקא הוא המזכה ל"אחישנה", ואילו המונע עצמו מן הזיכוך שבמעשה, ודי לו בגאולה "בעתה", הריהו מרחיק בידיים את הקץ לעידן ועידנים ופלג עידן.

על פי האמור, נוכל לטעום טעם חדש במה שסיפרו לנו חכמים במסכת מגילה, שרבנו הקדוש ביקש לבטל תשעה באב כאשר חל בשבת ונדחה לעשירי – כי אכן, אלמלי היו מלכתחילה מתגלגלים הדברים בעשירי בו – לא היו מתגלגלים לרעה אלא לטובה, וכשחל תשעה באב – בשבת והעלה רבי על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו (שעת בנין המקדש), כמו ששנה במשנתו (סוף תענית), האיר לו לרבנו הקדוש אור הבנין הצפוי לחודש זה וביקש להפוך האיד לששון ולשמחה, ואעפ"י שלא הודו לו חכמים בשעתם, הנה בכל שנה כזו מתעורר בעולם מחדש רצונו של רבנו הקדוש, עד שיגבר ויפרוץ בעולם.

ב – חודש מוכן לבניין

ענין זה של חג הבניין המוכן ועומד לחודש אב, כמדומה שאינו צריך לפנים, שכן הוא יוצא ועולה מתוך היפוכו – מן החורבן. וכמו שנתבאר עד הנה. ואעפ"י כן לא נמנע מלעשות לו סמוכין מכמה וכמה צדדים.

א שמו של החדש, אב (לשון צמיחה, כמו אִבי הנחל) מתקשר אל אביב. חודש ניסן "בוקרן של ישראל" וראשית צמיחת גאולתם, שבו האביב עדיין "צעיר" – מגיע לידי "בשלותו" ובגרותו באב. כשם שהפֵּרות המנצים באביב מבשילים באב, כך גאולתם של ישראל, שהחלה בניסן מבשילה בבנין המקדש בחודש אב.

ב מזלו של החדש, אריה, כשם שהוא נדרש על נבוכדנצר המחריב – "עלה ארי מסובכו", כך הוא נדרש על בניין המקדש שצורתו כארי, רחב מלפניו וקצר מאחוריו כידוע בדרז"ל, ועל המזבח הקרוי אריאל. הבניין כמו החורבן צריך לגבורת מלך, וכל ישראל בני מלכים הם – כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו.

ג בשבת חזון, נאמר בכתבי חסידות, יש כוח בכל אישי ישראל לחזות בבהירות את הבניין שמעבר לחורבן, מי שרב-גובריה לשאת את החזות-הקשה שבחרבן, אף הוא ראוי לחזות "ככל החזיון הזה" חזון המקדש (כאמור בדברי נתן אל דוד – שמואל ב' ז'). והלא זה עיקר חזון ישעיהו שפתח בחורבן וסיים בנחמה של בנין, שכן – כל המתאבל באמת על המקדש זוכה ורואה בבניינו.

ד לידת משיח בתשעה באב כידוע במדרשות, שעל כן קרוי הוא מועד, מוסבת כמדומה על בחינת "בונה המקדש", שהיא תכלית פעולתו, כדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים. עיקר לידת משיח בליל פסח, ואולם סוף עניינו ו"בשלותו" בליל תשעה באב (שחל לעולם ביום שחל בו ליל הפסח).

ג – חמשה עשר באב

ואולם עיקר היום בחודש המיועד לבניין המקדש הרי הוא יום חמשה עשר בו, שיאו של החדש, שבו "סיהרא באשלמותא" יום שביעי לאבלות החורבן מתשעה באב, שיהפוך הוא גופו לראשון בשבעת ימי המשתה. דבר זה לעניות דעתנו עולה בברור מן המשנה בסוף תענית.

כך שנינו שם: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים וכו', וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. "ביום חתונתו" – זה מתן תורה, ו"ביום שמחת לבו" – זה בניין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו, עד כאן.

ניכר מיד לכל מעיין, שהמשנה באה לסמוך שני הימים הללו על הפסוק בשיר השירים, ואכן כך פירשו המפרשים "יום חתונתו – זה מתן תורה" – כלפי יום הכיפורים שבו ניתנו לוחות אחרונות. ואולם היכן רמוז ט"ו באב ב"יום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש"? וכי היכן שמענו כי ט"ו באב יום בניין המקדש הוא? הלא בית ראשון בתשרי נחנך ובית שני באדר והמשכן בניסן? בדבר זה נתקשו המפרשים, עד שנדחקו מקצתם לומר שאף "יום שמחת לבו" מכוון על יום הכפורים שבו נתחנך בית ראשון בימי שלמה. ומהם שאמרו כי כלפי החינוך שבימי עזרא נאמרו הדברים. שאע"פ שנחנך בית שני בימי זרובבל בשלישי באדר, מצינו שלאחר כמה שנים בא עזרא לירושלים בראשון לאב וברביעי בו "הקריב עולות לאלקי ישראל פרים שנים עשר על כל ישראל" וגו' – וקרוב לומר כי עשו דוגמא לחנוכת המשכן בנשיא אחד ליום, נמצאת החנוכה בט"ו באב (שושנים לדוד).

ואולם נראה כי עוד דברים בגו, כי הנה בגמרא אמרו שביום הזה הותר שבט בנימין לבוא בקהל, ומקרא כתוב בסוף ספר שופטים שהיה זה ב"יום חג ה' בשילה מימים ימימה" אשר בו "יצאו בנות שילה לחול במחולות" ומהן חטפו להם בני בנימין. מה טיבו של חג ה' זה שבשילה מימים ימימה? – קרוב מאוד לומר כי היה זה יום בניין שילה בסוף י"ד שנה של כיבוש וחלוקה כאמור ביהושע (יח, וראה בזבחים קיח,ב), שכן מסתבר ששנות הכיבוש נמנות מיום שבו "תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם" כאמור בסדר אלה הדברים, שבו החלו בכיבוש סיחון ועוג, והיינו "יום שפסקו בו מתי מדבר", שלפי מסורת חכמים הריהו יום ט"ו באב, כי עליהם היתה הגזירה "לבלתי בא אל הארץ". נמצא בו ביום כעבור שבע שנים תמו שנות הכיבוש, וכעבור י"ד שנה תמו שנות החלוקה, ובו ביום הוקמה שילה. ונראה עוד, כי בו ביום האיר הקב"ה את עיניהם ודרשו "זה הדבר" – "דבר זה (=שלא תהא בת יורשת נחלה רשאית לינשא לבן שבט אחר) – לא יהא נוהג אלא בדור זה" – היינו בדור הכיבוש וההתנחלות ומפני עגמת נפש (כענין "פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו"), אבל משעה שכל שבט יושב בחלקו ומשכן שילה בתווך מאחדם – הותרו שבטים לבוא זה בזה. נמצאו שלשת הדברים שייחסו חכמים ליום הזה – פסקו מתי מדבר, הותרו שבטים והותר שבט בנימין – אחוזים ותלויים זה בזה ובניין שילה כעין ציר מרכזי להם.

והנה לא מצאנו חג לדורות ביום בניין מקדש ראשון ושני ולא על בניין המשכן, אלא בבניין שילה. ומתוך כך נראה כי הבינו והרגישו ביום זה דווקא שהוא המוכן ועומד מששת ימי בראשית לשכינת הכבוד בשלמות, ובו עתיד להיות בניין בית המקדש שייבנה במהרה בימינו. כי אכן יש בו במשכן שילה צירוף שלם של אהל ובית, משכן ומקדש – בית של אבנים ועליו יריעות המשכן שעשה משה (ראו במשנה וגמרא סוף זבחים). בית של אבנים מורה על קביעות מקום, "מנוחה", ואילו גג של יריעות מורה על מחיצה שאינה חוצצת בין עליונים לתחתונים, כעין חופת חתנים, "כי על כל כבוד חופה", אלא שנתברר שאין מקומה בחלק יוסף אלא בירושלים. ולעתיד נכללת שילה בירושלים, ה"מנוחה" בתוך ה"נחלה" (וכמאן דאמר בספרי "זו וזו ירושלים"), שעל כן נגנז המשכן (=היריעות) שעשה משה – להשתמש בו לעתיד בבניין שלם – צירוף בחינת משה (בגימטריא שילה) ובחינת דוד, וכדאיתא בספרים כי משיח, גופו משל דוד וראשו משל משה.

הבית שזוכה לו השכינה ביום הזה, "בית חתנות" בין ישראל ואביהם שבשמים, מקרין מאורו לכל מקומות ישראל, ואין לך איש בישראל שאינו מוצא לו ביום הזה את ביתו – זו אשתו, כדברי התנא: "כל מי שאין לו אשה נפנה לשם". הניכור שבין איש לאיש משפחה למשפחה ושבט לשבט, מתפנה ועובר מן העולם. "הכל יוצאין בכלי לבן שאולין" וסרו כל המחיצות, וכל הלבבות מנוקין בצדק ומטוהרים מכל פגם של תאוה רעה, שאין נותנין עיניהם ביופי אלא הכל לשם שמים מתכוונים ואין בלבם אלא אחד – אחדות וקריבות של אהבה ואחוה ושלום ורעות. נמצא גדול מה שנאמר בט"ו באב ממה שנאמר ביום הכיפורים. שביום הכעפורים נכנס הכהן לבדו החדרה בבגדי לבן והכל אסורים בזיווגין, ואילו בט"ו באב כבר פרצה האהבה החוצה והכל נעשים ככהן גדול ורואים בעיניהם חיבתם לפני המקום ככרובים המעורים זה בזה.

ואנו בדור אחרון – דור שכולו זרות במקום קריבות, ניכור במקום הכרה, איבה תחת אהבה, ופירוד תחת חיבור, ובאחת: צרמוניה במקום הרמוניה, – עד מתי לא נבין ונשכיל כי שורש אחד לכל הפגעים – ביטול עבודת בית אלקינו, והזנחת מקום הייחוד העליון! האם באמת ובתמים סבורים אנו לזכות לבית כאשר הבית הזה חרב ?!

ד – יום ביטול פרוזדאות

יום חמישה עשר באב, אף הוא יום ביטול פרוזדאות (משמרות ומחסומים) שהושיב ירבעם בן נבט להרחיק ישראל מלעלות למקדש שבירושלים. הושע בן אלה האחרון למלכי ישראל הוא שביטלן ואמר: כל הרוצה לעלות יעלה. ולמה גלו ישראל בימיו דוקא? אמרו במדרש: לפי שעד הנה היו כשוגגין על הדבר, כיון שניתנה רשות לעלות ואעפ"כ לא עלו, הרי הן כמזידין.

ולמה אם כן נקבע חג ביום הזה על ביטול הפרוזדאות? – ניתן לומר בדרך אפשר שיש בה מוסר השכל לדורנו: ביטול המחסום הפיזי חושף, אכן, את המחסום הנפשי, הפנימי, החמור יותר, ועלול לשעה להביא לידי קטרוג חמור. ואולם לטווח ארוך, לדורות מאירה דווקא האמת לאמתה – ביטול המחסום הפיזי מוביל לביטול המעכוב הנפשי, שכן מניין נובע זה האחרון אם לא מרוב שנים של מניעה פיזית?

גם בדורנו חשו רבים וכן שלמים כי דווקא התשועות שקרבונו אל מקום השכינה מגלות על בקיעי הנפשות וריחוקן העצום מן הקודש – ומצבנו העגום בשנים האחרונות לכאורה מחזק תחושה זו. מהו המוצא ומהי התרופה? – לאור האמור: דווקא האחיזה במה שיש, תגובה פשוטה לעובדה הפשוטה שניתן לנו לעלות בהר ברגלינו גם אם לבנו בל עמנו. התמדה עיקשת בכך, אי אפשר שלא תוביל אותנו לחידוש הזיקה הנפשית שממנה תוצאות מנופות לבניין שלם. "החיצוניות", כידוע, מעוררת את הפנימיות הן לחיוב והן לשלילה, והמתנכר בגופו מחזק את הניכור שבנפשו עד כדי גלות שלימה ח"ו.

ה – קרבן עצים

שנו רבותינו: כשעלו בני הגולה (=מבבל בימי עזרא), לא מצאו עצים בלשכה, עמדו אלו משפחות והתנדבו משלהם. התנו נביאים שביניהם, שאפילו לשכה מלאה עצים, יהיו אלו מתנדבים משלהם (לדורות), שנאמר (נחמיה י): והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים הלויים והעם להביא לבית אלקינו ככתוב בתורה (תענית כח). ותשעה זמנים קבועים היו בשנה לאותן משפחות להביא קרבנם בשמחה ובעסק גדול והיו עושים יום טוב.

ועיקרה של שמחה זו בחודש אב היתה, שבו חמשה מתוך תשעת הימים הקבועים לאותה נדבה. וכמו ששנינו במשנה (תענית ד' ה): בחמשה באב – בני פרעוש בן יהודה; בשבעה בו – בני יונדב בן רכב; בעשרה בו – בני סנאה בן בנימין; בחמשה עשר בו – בני זתוא בן יהודה ועמהם כהנים ולוים וכל מי שטעה משבטו ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות; בעשרים בו – בני פחת מואב בן יהודה.

וביום חמשה עשר באב גדלה חגיגה זו ביותר מפני שני דברים: האחד – שהוא יום נדבה למשפחות רבות, כהנים לויים וישראלים. משמע, הכל מסוגלים בו למצוא מקום בלבם לנדבה זו; והשני – שהוא היום שבו פסקו לכרות העצים למערכה. שאין כשרים למזבח אלא עצים יבשים שאינם מתולעים, ומסיוון ואילך תשש כוחה של חמה ואינה ממהרת ליבש העצים הכרותים עד שנכנסת בהם התולעת ונפסלים לגבי מזבח. וכן אמרו בירושלמי (תענית פ"ד): חמשה עשר באב – בו זמן קיצה יפה לעצים, שכל עצים הנקצצים בו אינם עושים מאכולת (=כינה).

יום ט"ו באב הריהו אפוא – כיום ט"ו בשבט שלעומתו בשנה – יום מעבר. יום השיא של הקיץ שבו מתחילים להריח ריחו של החורף הקרב, וחלילה להניח לאורו וחומו של הקיץ לדעוך לאטו עד שיקפוץ עלינו החורף בפתאום, אלא מתוך תוקף הקיץ יש לנו להכין לחמנו לאגור מאכלנו בטרם יבואו ימים אשר אין בהם חפץ. "מכאן ואילך המוסיף – יוסיף, ושאינו מוסיף – יאסף" (תענית לא). ולעניננו – כל יחיד ה"מתעצם" עם ענין המקדש בעתות מצוקה ו"יובש", זוכה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות להיות אש התמיד שלמזבח נשענת עליו ולא תכבה בו כל הלילה עד הבקר, – עד שתרד האש מן השמים בגילוי פנים, לעומתה של האש הקטנה שהביא ההדיוט כפי כוחו. שאם יתאחר בנדבתו עד שתאחז בה התולעת, אפשר ח"ו שתקדימנו אש של גבוה "אש אוכלה אש" ותאכל אותו ואת אשו הזרה.

ודי בזה למבין.

הפוסט המִּקדש בשנה – חודש אב / ר' עודד כיטוב הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

לקט אמרות מוסר שמסר הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל לבחורי ישיבת 'פורת יוסף' – מלוקטים כלשונם מספר 'אור לציון'.

מתוך המבוא לספר: 'הדברים שבספר הנוכחי נאספו מרשימות של תלמידים, בעיקר בין השנים תשל"ו-תשל"ט. וכל מעיין יווכח כי אין בדברים הק' התחכמות עמוקה או עצות מפולפלות וכדו', כי אם מוסר כפשוטו. ישרים דרכי ה' ואשרי הצדיקים ההולכים בהם'.

תלמוד תורה

עידוד והמרצה לשקידה בתורה

אין ספק שאם יחשוב על הריוח שישיג בסוף, יקל מעליו טורח העמל. נתאר לעצמינו אם יאמרו לאדם שיפליג במשך שבוע ימים בספינה מליאה דגים מלוחים המפיצים ריח מאוס, ותהיה לו אפשרות להסתדר שם בצורה כל שהיא, ובסוף יקבל דירה בחנם – הלא בודאי יסכים, ומדוע בכדי להשיג תורה לא מסכים לטרוח כל כך? אני הייתי מסכים להפליג בספינה זו עשרים שנה אם אדע את כל התורה. ודאי שזה כדאי. ומה נחשבים דירה או מליונים לעומת הריוח של עמל התורה, כאין וכאפס נחשבו!

*

אף אם לא יבין את הסוגיא באותו זמן, אבל עמל זה יעזור לו שלאחר זמן יזכה להבין… ובדידי הוה עובדא שפעם נתייגעתי מאוד בהבנת דברי המהר"ם שיף במקום אחד ולא עלה בידי, ולבסוף בהולכי בדרך נפל במוחי ביאור דבריו על נכון בדרך מציאה ממש. כך היא דרכה של תורה.

*

שמעתי על הגאון ר' חיים שמואלביץ זצ"ל שבצעירותו היה מסתגר בחדר כל פעם במשך חמש שעות ואינו יוצא באמצע כלל. לנו קשה לעשות דבר כזה, אבל ננסה בפחות שעות, אפילו שעה שעתיים, ואח"כ יוסיף לשלש שעות, כגון משעה תשע עד שתים עשרה, אבל שיהיו שעות תמימות. לא לבוא בתשע וחמש דקות, כי מחר יבוא בתשע ועשר דקות, וכן בסוף הלימוד לא לקום בשתים עשרה פחות שתי דקות. וכשנתרגל בזה בנקל נוכל לשבת ברציפות.

*

… ומי שמטבעו הוא פזיז, וקשה לו ללמוד דבר אחד כמה שעות, יחליף כל זמן קצר דבר אחר, רמב"ם, גמ' וכו', וכך יתרגל לשבת ללמוד ולא לאבד זמן. ורואים במציאות שאדם יכול להתרגל לזה, שהרי מתרגל לא לדבר בין ברוך שאמר לעמידה וכו' א"כ למה מדברים באמצע הלימוד?! והלא יש הנאה בלימוד ברציפות.

*

וכל מה שמרבים ללמוד תורה בצעירות, יכולים להשפיע על אחרים יותר, ויכול אדם שלמד תורה להשפיע בשנה אחת יותר מעשר שנים של השפעה בלי תורה. סגולת התורה לרומם את האדם למעלות רמות ונשגבות.

*

הגיל הצעיר הוא קל וקשה. קל ללימוד התורה בעיון, וקשה מחמת חוסר סבלנות לעיון… אבל אם יתרגלו, ההרגל נהפך לטבע. וצריך להתרגל לזה דוקא בצעירות, שאם לא ילמדו בצעירות בעיון, גם כשיגדלו לא יוכלו ללמוד בעיון…
ויוכל להצליח בזה רק כשתהיה לו תאוה והשתוקקות לכך…
ומי שאומר שלא יוכל לקנות דרך העיון – זה שקר, כי כל הקשיים מתבטלים כלפי האהבה והחמדה…

בדרכי הלימוד

וזה כלל אצלי: בחור שלומד בקול רם [לא צועק אבל בדיבור מלא], מתנדנד ולומד, לא נשען, לא מפהק, עיניו לא דומעות, זה יהיה תלמיד חכם טוב, כי החיצוניות משפיעה על הפנימיות כנ"ל. אבל בחור שלומד בעצלות ובקושי, הלימוד יפרח מהר מראשו, אולי יקבל משרה כל שהיא, רב, דיין וכד' בעד כמה פרוטות, אבל חלילה יטעה בהרבה הלכות, כי אינו ת"ח טוב, ה' יצילנו. לכן הרוצה לזכות להיות ת"ח כדבעי, צריך לעמול הרבה בתורה, וללמוד בשמחה ולשמח את אחרים.
…על כן צריך ללמוד בחשק ובהתלהבות, ולא רק בקול רם אלא בעירנות… אף פעם לא ראינו בחור שלמד במרץ ואח"כ התמוטט, כיון שלא נתן פתח לסטרא אחרא.

*

… ובדרך זו צריך ללמוד גם את דברי רש"י ותוס', שבזמן שלומד פירוש רש"י ידמה בדעתו שרק זה הפירוש האמיתי ואין פירוש אחר. ויבין פירושו על בוריו. וכן כשלומד תוס' יבין את דבריהם היטב עד שיראה שפירוש תוס' הוא הנכון. ואם כן איך רש"י הסביר אחרת, אלא ודאי שיטת רש"י אחרת, ומה יענה על ראיות התוס', ולדבריו מה ההסבר בהמשך הגמרא, אלא ודאי שיטת רש"י כך, את הגמרא יסביר כך, וא"כ אין קושיא עליו. ולעומת זאת מה יענו התוס' על ההכרחים שבגללם רש"י הסביר אחרת מהם, וכיצד יסבירו את הסוגיא שלא יקשה עליהם ממקום פלוני, אלא כנראה יש לתוס' יסוד אחר וכו'. ורק בדרך זו יתקדם, אבל אם לכל פירוש ינענע בראשו – לא יתקדם לעולם, כי רק ע"י שמקשים ומתרצים זוכים לאמיתות התורה. ובדרך זו למדו הרבה מגדולי ישראל עד שהגיעו להבנת וידיעת כל דבר על בוריו, וכשסיימו סוגיא סיכמו לעצמם את הקושיות והתירוצים, וכך גדלו.

*

ותמיד יכוין דעתו לדרך 'התשובה', לנסות ליישב כל קושיה. אין זו חכמה להקשות, החכמה היא לתרץ. וזה כלל: כל קושיא בגמרא או ברש"י וכו' יש לה תירוץ, ויתכן שהקושיא נובעת מחוסר הבנה. אך כמובן צריך שלא לסטות מן האמת ומן הישרות. והמטרה בזה להקנות ללומדים כח ליישב קושיות, ושלא יפסקו דין מכח קושיא, שאין לפסוק הלכה מכח קושיא, שהרי אם תתיישב הקושיא יפסול הפסק. וכמעט אין מקום שאי אפשר ליישב. והתוס' עצמם שהקשו על רש"י ידעו שאפשר ליישב, אך לא נראה להם הפירוש כרש"י….
וכך הוא גם בלימוד השלחן-ערוך, אם לא לומדים את היסוד, לא יודעים להבחין מהו דין ומהי חומרא או חסידות.

*

נקודה חשובה מאוד בלימוד התורה היא ריכוז המחשבה. זאת אומרת לצמצם את המחשבה רק בנקודה שעוסק בה ולהבינה על בוריה….
אך אין נכון להתעכב זמן רב על קטע אחד, אלא יחזור ויתבונן בו פעמים מספר, ואם בכ"ז אינו מוצא דרך לפרשו – ימשיך, ויתכן שיתבאר בהמשך. ואפילו אם למד דבר מסויים במשך שעה, ולא הבינו – לא יתייאש כי יתכן שבדקה האחרונה יבין. לא לא יסיים את הלימוד אפילו דקה לפני הזמן, שמא בדקה האחרונה תהיה לו סייעתא דשמיא ויבין את מה שלא הבין קודם.

*

כדאי ללמוד לפני השינה דף זוה"ק או מוסר, שעל ידי זה הלב מתלהב לעבודת השי"ת. בכל יום ילמד פרק אחד מהתנ"ך… וכן יקבע חברותא ללמוד כל יום פרק אחד ברמב"ם.

*

ואין צורך במאמץ וכ"ש לא בעצבים, אלא בנחת. כי אין המאמץ עיקר אלא ההתמדה. והעיקר לעשות בפועל ולא בדמיון, ולנצל את כח הדמיון להוצאה לפועל.

*

… מי שלומד לבד ויכול ללמוד עם אחר שגם לומד לבד, אלא שרוצה להספיק ולהתקדם יותר, הרי זה חלילה בכלל מה שכתוב 'חרב אל הבדים'… חרב על שונאיהם של ת"ח שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה, ולא עוד אלא שמטפשים וכו'. שזו מדה כנגד מדה – מפני שאינו רוצה להחכים את חברו, גורם לעצמו ליטפש חלילה. אלא אדרבא איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, ובמיוחד בחור שנחלש בתורה או ביראה, צריך לעזור לו, וזה חסד גדול מאד.

עצות

אמרתי כמה פעמים סגולה שכדאי לזוכרה; אדם שיוצא לענייני עולם הזה בבוקר, עלול להימשך מדבר לדבר, ויתכן שכל היום לא ילמד, וגם מה שחפץ לעשות לא יצליח לעשותו כראוי, אבל אם ילמד בבוקר ורק לקראת סגירת החנויות ילך – אז יצליח.

*

האכילה, כמובן שהוא דבר חיוני, אבל אינני יודע מי אמר שצריך לאכול שלש ארוחות ביום. לדעתי שתי ארוחות מספיק, ארוחה טובה בבוקר, ובצהרים לאכול משהו קל, ועוד ארוחה טובה בערב. זה יהיה מצויין, האכילה לא תכביד על האדם, ותהיה אפשרות ללמוד יותר בקלות, והלימוד יהיה ברצף.

*

מי שאין לו חשק ללמוד יקבל על עצמו ללמוד חמש דקות בלי להפסיק באמצע כלל, ויוסיף על זה לאט לאט, ואח"כ יתרגל שלא לדבר כלל, כי התורה עצמה היא האוכל לחיזוק האדם ולריפוי החולי הרוחני

*

יכול כל אדם לבחון את רמת הבנתו בנלמד ע"י שיביע את הדברים. אם מביע טוב, זה מראה שיש לו הבנה טובה.

ביטול תורה

… עומדים וקוראים את כל המודעות בעיון מתחילתם ועד סופם. לפעמים כשאני רואה בחורים קוראים מודעות אני מתפעל מהסבלנות שלהם, ויותר מזה מתפלא איך יש להם זמן לקרוא מודעות בצורה כזו.
[כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות דעות, שהליכת החכם צריכה להיות כאדם שהולך לעסקיו, ולא כאותם שהולכים לאיטם, קוראים כל מודעה מתחילתה ועד סופה, מתעניינים בכל פרט, איזה רב חתום קודם, נגד מי מודעה זו, ושאר הבלים למיניהם].

*

יש שאינם יכולים להשאר אפילו כמה שעות רצוף מבלי לצאת מכתלי הישיבה מחמת מזגם וטבעם. והאמת שאין להאשים אותם על כך, כי לא יכולים להתרגל לכך בבת אחת, אבל האשמה כלפיהם היא מדוע לא חושבים לתקן את עצמם, והרי כל אדם יכול לחנך ולתקן את עצמו.

*

… עדיין מוצא היצר הרע דרכים אחרות להכשילו; כגון שנולד לאדם ספק האיך הדין במקרה מסויים, מפתה אותו היצה"ר להכנס לבית המדרש באמצע פילפולא דאורייתא ולהתדיין בענין שלו, וכולם מפסיקים את לימודם ומתפתח ויכוח, שזה אומר בכה וזה אומר בכה ומתמשך הענין ויוצאים מתלמודם ואינם חוזרים אליו במהרה. וכל זה עשה מחוסר מחשבה, שהיה לו לשאול אחד שאינו עסוק בלימוד הגמרא באותה שעה. (כך משמע בשו"ע (יו"ד סי' רמו,ד) שיש בזה איסור….).

*

… לאדם שראה פרצה בצינור השופכין של חבירו, והשתמש בבגדי רעהו כדי לסותמה, והולך בשמחה לבשר לחבירו שסתם עבורו את הפרצה – בודאי שיכאב לחברו על מעשה זה, ואולי אף יכעס עליו. וזה משל אמיתי גם כלפי מה שעושים לפעמים בני תורה, כשבאה לידם מצוה מסוימת, לויה, חתן וכלה, ברכת האילנות, ביקור חולים ועוד – תיכף רצים למצוות אף באמצע הלימוד, בלי לברר האם מצד ההלכה מותר לעשות זאת או לא. אוי לו לזה שסניגורו נעשה קטיגורו ח"ו.

*

עיקר עלבון התורה שעליה מכרזת בת קול בכל יום 'אוי להן לבריות' מצויה דוקא ביושבי אהלה של תורה, כי האדם היושב ליד ספר ומדבר דברים בטלים נמצא מחשיב הוא באותה שעה את דבוריו יותר מהתורה הק' – היש עלבון גדול מזה? כי בתאוותו לדברים בטלים דחה את לימודו מפניהם.

רבנות ושררה

שנאת הרבנות פירושה שלא ינהג בשררה… ואם יהיה מצב שיצטרך להתמנות לרב או דיין – יעשה זאת בלית ברירה. וצריך לזה שיקוד דעת גדול להבחין מתי חייב לקבל על עצמו עול הרבנות…. ואין לדון אחרים שנתמנו רבנים, דיינים וכדו' משום שיתכן שמן השמים חייבו אותם, אבל כל אדם לעצמו יתרחק מזה, ואסור להתקרב….

ואפילו אם אדם התחייב להתמנות לרב או דיין, צריך להרבה אזהרות מיוחדות ע"י ספרי המוסר, וכן זקוק הוא לסייעתא דשמיא גדולה מאוד, ואפשר לזכות להסייעתא דשמיא כשאדם מכיר מיעוט ערכו… כמו כן תמיד יהיה מתון, ולא יחלוק בחירוף נפש כי לכל צד יש צד, ולא יאמר לאחרים קבלו דעתי, ויכבד את הזולת.

….תמיד התרחקתי מאוד מרבנות והוראה, ולא חשבתי להורות אפילו הלכה אחת בכל ימי חיי, אבל מה אעשה שאין לי ברירה.

*

ומזה ילמד ת"ח המורה הוראות ברבים שלא יפסוק על סמך דברי פלוני שקדמו, אלא יעיין כל דבר בשרשו הדק היטב, ויפסוק הוא בעצמו.

הנהגות אישיות

… וכך עשינו בצעירותנו, היינו קמים לתפילה מוקדם, ובזמן הנותר עד השיעור היינו לומדים דף גמרא כל יום, וגם דף טור ובית יוסף.

*

כשהיינו הולכים לישיבה בעיר העתיקה עם ידידי הרה"ג רבי עובדיה יוסף שליט"א, היה לוקח לנו בערך עשרים וחמש דקות, היינו חוזרים כל הסוגיא שלמדנו אמש בדרך בעל פה.

*

וכן בימים שלא היו סדרי לימודים בישיבה, הייתי הולך לבית הכנסת, לוקח בידי משהו לאכול, ויושב ללמוד מהבוקר עד הערב מקשה אחת בלי הפסק. ובפרט בערבי שבתות של ימי הקיץ שהיום ארוך, הייתי מספיק מסכת שלמה והיה לי עונג גדול. וכן בתעניות שלא אוכלים, ג"כ הייתי עושה באותו אופן והייתי נהנה מאוד.
דברים הללו קל לעשותם, רק צריך לזה רצון, ואין דבר העומד בפני הרצון…

*

פעמים רבות אני עמל הרבה עד שבס"ד מתחדשת לי הלכה, אבל בסוף אני שמח, ולפעמים בקלות מתחדש לי דבר, על זה אינני שמח כדבר שיגעתי בו.

*

פעם אחת קבלתי בחור צעיר לישיבה על פי דיבורו. בא אלי בחור וביקש להתקבל לישיבה, ראיתי שהוא צעיר בגילו מכפי הנהוג בישיבה, והצעתי לו לשוב לשנה הבאה. לאחר שיצא את בנין הישיבה, חזר אלי שוב ובקשה בפיו: 'האם אפשר ללמוד לכל הפחות רק היום בישיבה'. התפעלתי מאוד מבקשתו של אותו בחור, פלא פלאים, מעולם לא ראיתי דבר כזה, הרי לא קבלו אותו לישיבה א"כ מאי נפקא מינה אם ילמד רק היום?! אלא הרגיש שכל יום חשוב מאוד ואסור לוותר עליו. והתפעלתי מהיכן יש דעת לבחור צעיר כזה לחשוב ולומר דברים כאלה, אלא זה מראה את אהבתו ללימוד התורה וגודל נשמתו, ובודאי עדיו לגדולות.

עבודת ה'

מצוות ועבירות

כתוב: 'כל מחמצת לא תאכלו. בכל מושבותיכם תאכלו מצות'. ולכאורה מדוע יש חיוב לאכול מצות בליל פסח, מאחר וצריך זהירות ודקדוקים בעשייתם לבל יחמיצו, היה עדיף לא לאכול מצות ולא להכנס להתמודדות כה קשה?

יש ללמוד מכאן יסוד בעבודת ה', שאין בחשש העבירה לדחות קיום המצוה, כי אם להיפך, יכיר בחומרת העבירה וידקדק לקיים המצוה כתיקונה לבל יבוא לידי כרת…

*

… ישנם עוד צורות ואופנים המורים על חיבוב המצוות, כגון מי ששמח שזכה לעשות מצוה, זה מראה על חיבוב מצוה. כאותו ת"ח שמצא מציאה גדולה וכשהצליח למצוא את המאבד ולהחזירה לו, חילק לחבריו מגדנות וממתקים. וכן את עצם קיום המצוה יעשה בחביבות, למשל כשמגיש כיבוד לאורחים, ובפרט לתלמיד חכם, יגיש בשתי ידיו ויקרב להם את הצלחות, שבזה מראה שהם רצויים.

ומה עוד בדבר שבענין אחר אין האדם סובל אותו, ובמצוה הוא מחבבו, הרי בודאי שזו חביבות גדולה למצוה, וכאותו זקן שהיה סנדק ונטפה טיפת דם על חליפתו, ולא ניקה אותה משום חיבוב מצוה.

התבוננות ויכולת הבחנה

דבר נוסף מרויח האדם על ידי עמל העיון – שתהיה לו הבחנה נכונה לדעת איך לעבוד את הבורא ית'. שהרי ישנם דברים שלכאורה ממש דומים אחד לשני, ולמעשה הם שני הפכים; יאוש ובטחון, יאוש אומר מה שיהיה יהיה, וזה לא בטחון, וההבדל ביניהם דק. או קיום מצוות עם עצבים זה גרוע מאד, ואילו בהתלהבות זה עיקר המצוה. וכן עבודה מיראת העונש גם טובה, ומיראת חטא – דרגה גבוהה, אבל מתוך עצבות – גרוע….
וכן הוא בכל המידות, שלמעשה אין שינוי במידה עצמה בין אדם לאדם אלא הכל תלוי בנקודת מבטו של האדם על מדה זו, ואדם רגיל לא יכול למצוא את האמת אם לא ע"י התבוננות גדולה ולפרט את הענין היטב, ואם לא יפרטנו לא ידע, ויבין בדיוק להפך, ורק ת"ח יכול להבחין בהבדלים דקים אלו, כי כשלומד גמ' רואה שיש הוה אמינא ובמסקנא סברא הפכוה בדיוק, והרי גם בהו"א היתה סברא אלא הסברא של המסקנא יותר חזקה, ולמה. מנתח ומנתח עד שמבין את כל החילוקים. נמצא כשלומד הרבה יודע להבחין בין סברא אמיתית וחזקה לסברא שאיננה אמיתית, אז גם בעניני מידות ידע לחלק בין שתי מידות שזה טוב וזה לא…

מלחמת היצר

צריך להשתדל מאוד לברוח ממצב שעלולים לבוא על ידו לידי נסיון, ואם היה צורך רב להכנס דוקא למצב זה, יחשוב ויעשה כל מה שביכולתו למען הקלת הנסיון… וישנה עוד עצה להקל על האדם להתגבר על יצרו הרע – שתמיד יחשוב 'עוד קצת ואני מצליח להתגבר על התאוה'…
ואי אפשר להשמר מהיצה"ר אלא א"כ קובע עתים בלימוד ספרי המוסר בבוקר בצהרים ובערב. ואם רואה שחל בו שינוי כלשהו, מיד יהגה בספרי מוסר למען יתחזק וינצל מכל חטא ועוון.

דבקות ואהבה

מי שחושב וחוקר איך ובמה אוכל לגרום נחת רוח לבורא ית"ש – דבר זה מראה כי נגעה אהבת ה' אל לבו. וכפי גודל תשוקתו כך גודל אהבתו אליו ית'. אבל מי שחפץ לדעת רק מה מותר ומה אסור, במה אפשר להקל ומה ראוי להחמיר – עדיין רחוק הוא מהתכלית, כי התכלית היא לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו, ולא רק את המוטל עלינו.

*

יכול אדם לבדוק את עצמו ולדעת את דרגתו בעבודת השי"ת, בכך שיבחן את עצמו, אם יאמרו לו שהוא פטור מלהתפלל, האם ישמח בזה? או אם היתה ההלכה בזמננו 'הלואי ויתפלל אדם כל היום כולו', האם היה שמח בכך? כך נראה החולשה שבנו.

*

… 'ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך' – ודרשו חז"ל שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם, מה ביאתך לעולם בלא חטא אף יציאתך מן העולם בלא חטא. – שזהו העיקר, שאדם יגיע לעולם הבא שמח. הכרתי אנשים שהיו שמחים כשהגיע זמנם להיפטר מהעולם, ולעומת זאת יש כאלה שמכירים את עצמם שעדיין אינם מושלחמים, לכן כל הזמן פוחדים משעת פטירתן מן העולם.

*

הכרתי אנשים בעלי רוח הקודש והיו צנועים מאוד, ולא היה להם פרסום כלל.

מידות

תיקון המידות – כללי

הכרתי בחורים שמיסודם היו בעלי מידות שאינן טובות, וברוך ה' שקדו על התורה, גדלו, והתיישרו מידותיהם על צד היותר-טוב, כי התורה היא התבלין היחיד נגד היצר הרע…

*

ועיקר הזמן שבו צריך להתרגל הוא בצעירות, כי אחר כך קשה יותר. ומאידך גיסא כשמתרגל בצעירות יקנה בזה קנין בנפשו וישאר לו עד זקנה ושיבה… מתוך נסיון אני אומר, שיש הרבה דברים שהם רק חסידות אבל הורגלתי בהם מילדותי, עד עכשיו אני נזהר בהם מאוד, משום שקבלתי על עצמי לעשותם והורגלתי בהם.

הסתפקות ומותרות

כשרודפים אחר המותרות ומשיגים ריבוי טובה, מגיעים למצב שאין טעם בחיים, וחלילה פורקים עול. הרשעים החיים איתנו אינם פורקים עול מלכות שמים מחמת רוע לב, אלא זה נובע מחוסר הנאה בחיים.

*

דורות שעברו היתה להם מדת ההסתפקות והיו מזהירים ברוחניות, ואפפה אותם קדושה וטהרה. לעומת זאת בדורות האחרונים גברו בעלי התאוות ומייקרים את המוצרים כדי שכולם ירויחו, הסוחר המוכר וכו' נמצא שלא חיים בהסתפקות. אז היו חיים באושר רוחני משביע רצון, ועכשיו בדיוק הפוך: בתאוות עלו וברוחניות ירדו, ולכן אין אושר אלא רדיפות אחר בצע כסף.
וצריך להתרגל כבר בעודו צעיר למדת ההסתפקות…

*

בזמננו האוכל הטוב ביותר היה לחם וגבינה, ורק עשירים או חולים היו אוכלים בשר עוף, והיינו נהנים יותר מאשר ההנאה שבאכילה שאוכלים עכשיו. ובדורות הללו שב"ה יש שפע אין את ההנאה הזאת.

*

… כמו כן בצרכי הגוף הכל לפי ההרגל. כגון אכילה, פעמים רבות הרגשת הרעב אינה אלא דמיון, והאמת שרצונו לאכול נובע מעצבים. לכן יש להתרגל לסדר טוב, ועי"ז ישנה האדם את רגשותיו. כמו שרואים שאדם שמגיע לביתו בשעה אחת בצהרים מתרגל לאכול בשעה זו, ומי שמגיע בשעה ארבע, אוכל אז ומתרגל בזה. הרי שכל אחד נמשך אחר הרגליו.

*

ראיתי מקובלים ש(באכילתם) אינם מסיחים דעתם מהספר ומהכוונות, ולא מרגישים בשום דבר אחר. אופילו הפשוטים שבהם, בטבעם כן הוא.

*

בדרך כלל אין זה טוב להתעשר, וזוהי אחת מהסיבות שבדורות שעברו היו תלמידי חכמים יותר מבדורנו, משום שהיו עניים ולמדו במסירות נפש, כי ללמוד תורה בצער זוהי זכות ומעלה גדולה.

*

כל הבחורים בני התורה שרצו שיהיה להם כסף לצורך נישואיהם ושיוכלו לרכוש דירה, ומחמת זה התעסקו במניות, אם יגיעו למה שהם חפצים או לא – זו שאלה, וחזקה שלא יגיעו, אבל העיקר שעי"ז איבדו את החיים שלהם ב"מ, כיון שכל הזמן ראשם טרוד אם הרויחו או הפסידו, וכמה הרויחו. ויש אברכים שנמשכו לזה ועי"ז מאבדים את תורתם.

זריזות ומתינות

אף שצריך לעשות את כל עבודת ה' בזריזות אבל יש להשמר מפזיזות, דהיינו צריך שהגוף יפעל מהר אבל השכל יהיה רגוע, כי פזיזות מבלבלת ומטשטשת, כדוגמת נהג אמבולנס המוביל חולה לבית החולים, אעפ"י שיש צורך שיזדרז ככל האפשר אבל צריך להיות זהיר ושקול לבל יגרום תאונה חלילה. וכך מצינו אצל אברהם אבינו ע"ה שהוא סמל הזריזות כמבואר בפרשת וירא, שבגיל תשעים ותשע שנים ביום השלישי למילתו כשראה שלשה אנשים נצבים עליו רץ לקראתם ועשה את כל מעשה ההכנה וההגשה בזריזות נפלאה, ועל אף כל זריזותו הגיש להם בשר מבושל כראוי ומתוקן היטב עם כל הצריך לו, כי הזריזות אין פירושה לחסר בשלימות המצוה, ואם יארע כזאת אין זו אלא פזיזות שענינה בלבול המחשבה.

חירות ושעבוד

…וזה כלל שצריך לנהוג בו בכל מהלך החיים: להשתחרר לגמרי מכל מרות של בני אדם בעולם. כמובן שאיסור חמור לזלזל בשום אדם בעולם, ובודאי שצריך לומר לאחראי-עליו מה הסיבה שלא בא או איחר, אבל במחשבה – החשש צריך להיות רק מבית דין של מעלה. וזוהי דרגה גבוהה כמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו…

*

זה כלל בחיים: אדם שטבע או הרגל או חברה מושלת עליו – הרי הוא כבהמה, אבל המושל ברוחו – אין תענוג גדול מזה.

*

יראת הקב"ה לא קל להגיע אליה, כי בדרך כלל פוחדים מבני אדם ולא מהקב"ה, והאמת שצריך להיות להפך, לא לפחד מבני אדם, לא ח"ו לזלזל בהם אלא שלא לירא מהם, וזה קשה מאוד.

ישרות

אדם שמבין שצריך ללמוד ואינו לומד אינו אדם ישר. בדרך כלל מבינים שמי שגורם רעה לאחרים אינו ישר, אבל באמת אין הבדל בין אם נגרמת הרעה לו או לאחרים, זה לא אדם ישר. יש אנשים שכלפי אחרים רחמנים גדולים אבל לעצמם לא דואגים. אלה אינם ישרים.

כעס ורוגע

הוה עובדא בהרה"צ חכם צדקה חוצין זצ"ל שהזמינו אותו למול בשבת באיזור תלפיות שבירושלים. לקח את כלי המילה בערב שבת לאותו מקום, ובשבת הלך ברגל כשעתיים עד שהגיע לשם, וכשהגיע אמרו לו שבא מישהו מקירבת מקום ומל את התינוק. ואמר לי הרב זצ"ל תאמין לי שלא כעסתי כלל. וזה על אף זקנותו וטרחתו ללכת למקום מרוחק כזה, בכל זאת לא כעס. זה מראה על גדלות מידותיו של הרב זצ"ל.

ענוה גאוה

לגבי מה שעשה בעבר צריך להיות עניו, כיון שבזה אין נ"מ, אבל המבט לעתיד צריך להיות בגבהות; שלא יתייאש אלא יאמר חובתי לעשות ולפעול. אם שקדתי מעט – אשתדל להתמיד יותר. הייתי מאחר ומחסר – מהיום והלאה אשתדל לשמור את הזמנים, וכיו"ב. ויש לאדם כשרונות טובים וצריך לדעת להשתמש בהם לעבודת השי"ת, ותמיד להמצא במצב של עליה. והרגשה זו תתן לו מרץ להתקדם הלאה בעבודת השי"ת, שבדרך כלל מי ששואף מצליח, אפילו באופן שלא נראה שבדרך הטבע יוכל להגשים את שאיפתו. כמו המדענים באמריקה ששאפו להגיע לירח, שזה היה נראה כחלום, ובסוף הגיעו. והרבה נשברים משום שהופכים את היוצרות, את העבר עושים עיקר והעתיד טפל. ומי שנכנסות בלבו מחשבות יאוש ושפלות, ידחה אותם במחשבות עידוד, שב"ה למדתי תורה הק', קיימתי מצוה, זה דבר גדול וחשוב.
וכן ראינו במורנו ראש הישיבה מרן הגאון רבי עזרא עטייה זצוק"ל את השמחה הגדולה על זכייתו בלימוד התורה הקדושה, וכל פעם שהיה קם מן הספר היה אומר בשמחה 'ב"ה זכינו ללמוד', ולא רק אמר בפיו אלא הרגישו שהוא חש זאת בכל עומק לבו, והיה מלמד להועיל לראות ולהכיר איך שלא היה איכפת לו משום דבר, רק כמה למד ומה למד.

*

הכרתי אנשים בעלי גאוה, עשירים, שהיו רואים שהציבור צוחקים מהם על שדרשו כבוד לעצמם, ובכל זאת לא יכלו לוותר על כך. שיצחקו כולם, העיקר שהם ישבו במזרח…

*

ויש לנהוג במעשה הענוה אף שעדיין לא הגיע לענוה במחשבה, ובלבד שתהיה מגמתו להגיע לענוה פנימית, כי החיצונות משפיעה על הפנימיות…

עקשנות ודבקות במטרה

בדרך כלל טבע העקשנות נמצא יותר בבחורים, כמו יין שבתחילה הוא תוסס. וצריך לשנות טבע זה, כי גורם שאדם יתעקש נגד הוריו חבריו שכניו וכו', אבל טבע זה נחוץ ומועיל כשמשתמשים בו לעבודת השי"ת. וכלל גדול הוא: מי שלא עקשן – לא יהיה חסיד לעולם. כגון שצריך לקום בלילה לומר תיקון חצות, או בבוקר לתפילה וכד', אם יהיה עקשן יצליח לקום תמיד בקור ובחום, אבל אם יתעצל לא יצליח…
לא כל אדם מסוגל לכך אבל יש דברים שיכולים וצריכים לעשותם. כגון בלימוד התורה הק', שזה העיקר, יתעקש לעסוק בתורה ולקבל קבלות להוסיף בלימוד התורה כפי כחותיו ומצבו, ולא ישית לבו לדברי הסובבים אותו… וזהו סוד ההצלחה של המדענים, שמאבדים זמן רב בכדי לחקור דברים שונים; מה מקורו של כל דבר, מה תכונתו, ומה תועלת אפשר להפיק ממנו, וזה מעניין מאוד, איך הם יכולים להתעכב על דבר אחד זמן ממשוך, מהיכן שאבו כח זה. אין זה כי אם כוחות של סקרנות ועקשנות להשיג מטרה מסויימת. על אחת כמה וכמה אם ישתמש במדה זו לעבודת השי"ת, בודאי שיפיק תועלת מרובה ויזכה להצלחה גדולה.

*

… יכולה להיות עוד סיבה הגורמת ליאוש, והיא מחמת קוצר רוח, שרוצים להיות תלמידי חכמים ברגע אחד וזה לא יתכן, אלא קובץ על יד ירבה. סיבה נוספת המצויה במיוחד בבחורים – שמתלהבים יותר מכחותיהם הטבעיים, ולכן קופצים לדרגות גבוהות בבת אחת, ואחר כך נשברים. וזה מעצות היצר הרע, כי על אף שצריך להיות בשמחה ובהתלהבות, אבל לא בבת אחת.

*

והכלל הוא, כי מי שרוצה לשקם את עצמו, לא יסתכל אחורה מה שהיה בשנים עברו, שעי"ז עלול ליפול ברוחו, והוא דומה בזה למי שנמצא בחדר וחושב שהעולם הוא עד הקיר ממול, ואינו יודע שאם יפילו את הקיר יראה עולם ומלואו. על כן צריך להסתכל רק קדימה, והתקוה נמצאת תמיד לפני האדם…

ואם מתייאש מחמת שאין לו חשק ללמוד תורה, הוא דומה לחולה שאין לו תיאבון לאכול, וצריך להיות בריא כדי לקבל תאבון אבל כדי להיות בריא צריך לאכול עד שיתחזק, אם כן קודם צריך להכריח עצמו בכח לאכול קצת קצת עד שיתרפא, ואח"כ יהיה לו תיאבון. כך בלימוד התורה, מי שאין לו חשק ללמוד יקבל על עצמו ללמוד חמש דקות בלי להפסיק באמצע כלל, ויוסיף על זה לאט לאט, ואח"כ יתרגל שלא לדבר כלל, כי התורה עצמה היא האוכל לחיזוק האדם ולריפוי החולי הרוחני.

שמחה ועצבות; ליצנות

הסגולה להתקדמות בעבודת השי"ת היא השמחה. והסיבה לירידה – עצבות. על כן צריך ללמוד בחשק ובהתלהבות, ולא רק בקול רם אלא בעירנות…. ויש תמיד לזכור שיש שני צדדים למטבע, אמנם יש עונש לחטאים, אבל מי שחושב על צד זה עלול להתייאש, לכן יזכור גם שמידה טובה מרובה ממידת פורענות להולכים בדרך התורה והיראה…

*

ראינו את מורנו ראש הישיבה מרן הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל, שעל אף שהיה לו טרדות גדולות בביתו והיה מוקף לפעמים ביסורים קשים, כשהיה בא לישיבה היה שוכח את הכל ולומד בשמחה גדולה, ובמיוחד כשהיה מעמיק בעיון הסוגיא היה שמח שמחה גדולה עד שפניו היו משתנים.

והאמת שצריך לשמוח בכל מצב אפילו לא הבין מה שלמד, או למד רק מעט. בני תורה צריכים תמיד לשמוח… אפילו אם נאנסו ולא עלה בידם ללמוד בעמקות וקראו רק כמה פרקי תהלים וכדו' בכל זאת שמחים, שכן כל תיבה בתוה"ק אין ערוך לשכרה…

*

כמעט שלא ראינו אדם בעל שחוק וליצנות שלא סבל בחיים שלו. הכרתי הרבה אנשים כאלה, וכלם לא-אליכם סבלו. יש שנפלו בידי אשה רעה, יש ביסורי פרנסה, יש בחולאים שנפלו למיטה ולא נפטרו מהם רק לאחר כמה שנים ב"מ. ויש כשבאו עליהם יסורים שינו דרכם וקיבלו רצינות והשתנו לטובה.

תאוה

לשם כבישת התאוה דרוש שיקול דעת ואריכות אפים, כי התאוה היא כח נגדי לאדם, כמו שני בני אדם שמתגוששים וכחותיהם שוים, ואף אחד לא מצליח לגבור על חבירו. המנצח הסופי יהיה מי שיש לו סבלנות ואריכות אפים. כך התאוה. וכמעט כל אלו שנצלו או נכשלו בחטא, זה היה עבור דקה אחת, או מילה נוספת וכד'. וכך זה בכל עניני החיים, אם היה אדם חושב עוד קצת היה ניצול מאיסור.

*

להתגבר על התאוות זה קשה, ולהחליף – יותר קל. לכן ישלב את הכל לעבודת השי"ת, כגון מי שיש לו תאוה לדעת כל דבר מחכמות העולם, יתעניין וידע כל דבר מחכמת התורה. ומי שמטבעו סוער – יתלהב ויתלהט בעסק התורה, וכן הלאה, כל אחד לפי תכונתו.

*

והדרך לצאת מכל התאוות היא על ידי שלבו נפשו ומאודו יהיו להקב"ה. ישתוקק להכיר גדלות הבורא ית' בבריאת העולם, בגודל העולם, בגודל ועומק התורה, ולהדבק בו ית', כמ"ש 'צמאה לך נפשי' וגו'. וכן יתאוה להיות גאון וגדול בתורה. וזו צריכה להיות תאוה גדולה, לא משאלה, עד שיהיה כמו חולה לתאוה זו…. ואז תאוות אלו ירוקנו לו את כל שאר התאוות, כי התאוה באה לאדם בעבור אהבת עצמו, שגופו מתענג מדברים אלו, לכן מתאוה לעשותם, אבל מי שעובד את הבורא מאהבה, עוזב את אהבת עצמו ועושה הכל לשמו ית'.

לא ראיתי אף ע"ה שיש לו תאוות מהסוג הנ"ל, ואפילו הוא מתחסד במעשיו, כגון קונה אתרוג מהודר בדמים מרובים וכד'. ובודאי מי שאין לו תאוות אלו ודאי שיש לו תאוות של עולם הזה… לא יתכן מקום ריק בעולם. כך אם הלב לא מלא בתאוה לקב"ה ולתורתו, לא יתכן שאין לו תאוות עולם הזה.

 *

כך היה מעשה בזמן שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, כשכל גרוש היה לו ערך, אדם אחד לקה בשיתוק ל"א, וכמה ימים לפני פטירתו כשהיה בלי הכרה, אמרתי לו קח עשרה גרוש. פקע עיניו ונטל אותו. זה פלא, הלא היה בלא הכרה ואעפי"כ הבין ולקח, מכיון שכל חייו חשב על הכסף, וגם כשהזדקן נשאר במחשבת התאוה שהורגל בה.

 בין אדם לחברו

התיחסות לזולת

אמר לי מחנך אחד: אם רוצים לבחון את הנימוס של התלמיד, רואים אם הוא נכנס לתוך דברי חברו – זוהי ראיה שהוא חסר דרך ארץ, אך אם הוא ממתין עד שהשני יגמור דבריו ורק אח"כ אומר את דבריו, זהו בעל נימוס ודרך ארץ. ולדעתי כיוון בזה אל האמת. ולדאבון לב ישנם שלומדים תורה כראוי אולם בדרך ארץ אינם נזהרים. ומלבד חסרון הדרך-ארץ גופא, לפעמים נגרם מכך חילול שם שמים. אפשר לראות זאת לעתים אף בדברים קטנים, האיך יכול אדם לצעוד במקום שזה עתה עמלים בנקיונו וכיו"ב… וזאת מלבד אשר לדעתי אדם כזה חשוד הוא על ממונות.

*

שמעתי ממישהו הערה יפה: אפילו אם אדם מודה לחברו, עלול הוא לעורר את רוגזו של החבר כאשר מדבר בצורה של כעס או רוגז, אבל כשמדבר בנחת, אפילו כשיאמר דברים מרגיזים לא יכעס עליו, כגון כשרואה צורך להוכיח את חבירו, יאמר, חביבי למה עשית כך, לא מתאים לך וכו', ואז אפילו אם החבר לא יקבל את הדברים ואף יכאבו לו, בכל זאת לא יתרגז ויתקוטט עמו.
וכלל זה אמור בכל דבר. למשל שליח צבור שרוצה שיאזינו לתפילתו, לא יצעק בקול גדול אלא יתפלל בנחת ואז כולם ישתקו וישמעו אותו. וכיו"ב אמרו במתני' שלשה דברים צריך לומר אדם בתוך ביתו ערב שבת וכו' וצריך למימרנהו בניחותא כי היהי דליקבלינהו מיניה. כי אם הדברים נאמרים בנחת יקבלו ממנו, אבל דברים הנאמרים שלא בנחת אינם מתקבלים, ובפרט כשבא לעורר ולהזכיר.

*

בכמה מקרים נוכחתי לדעת מה כוחה של מלה טובה או אפילו רק הסברת פנים, עד שזה גרם ממש להחיות את מקבל המלה הטובה ולשפר את מצבו לאין ערוך. ואפילו אם האומר לא מרגיש זאת ידע שזה פועל הרבה מאוד. [במקום נוסף: 'אגב אורחא אומר, אין לנו מושג מה כחה של מלה טובה שמעניק אדם לחברו, שאפילו שהאומר לא מרגיש בזה זה משפיע על השני והופך את מצבו ממה שהיה. ומאידך גיסא אחריות כבידה מוטלת על כל אדם לפקח על כל מלה שמוציא מפניו, ובמיוחד כשמדבר עם אנשים חלשי אופי ופגיעים'].מלבד זאת, כמה טוב לאדם שיחנך את עצמו ויתרגל תמיד לדבר בלשון יפה לכל אחד.

מחלוקת

עיקר הסכסוכים והמריבות הינם בענייני כספים וכד'. ויתבונן שאין זה אלא כמעשה ילדות, כי באמת אין בכסף להושיע, ובתכלית הענין אין הבדל בין אותו אחד שמכניס ראשו למחלוקות בעניני ממונות לילדי הגן המריבים על משחקיהם. וכך הוא באופן שצודק. ובמקרים רבים אם יתבונן היטב יראה כי חשדותיו חשדות שוא. ובמעשים שהיו קאמינא, האיך מתוך בירור יסודי ובכובד ראש עלה בידי להוכיח למריבים כי כל המחלוקת שהיה ביניהם הוא פרי דמיון בעלמא, שבנו יסוד על יסוד, חשד על חשד, וזה הוליד מחלוקות ומריבות, ה' ישמרנו.

*

מעשה שהיה בתקופה מסויימת שנחלקו שני בלי הוראה בהלכה, ובא אצלי אדם אחד ושאלני בהיתממות לדעת מה הדין באותה הלכה, והבחנתי כי אין מטרתו אלא להרבות מחלוקת, לשמוע דעתי ולהשתמש בדברי, ואין חפץ לידע את עצם ההלכה, על כן אמרתי לו: דבר זה שנוי במחלוקת, ואיך שתעשה יש לך על מי לסמוך אבל להחזיק במחלוקת אין לך על מי לסמוך. מיד הרגיש בטעותו והלך.
והדברים אמורים אפילו במה שנוגע לדבר מצוה, כגון מי שיש לו יארצייט ורוצה להיות שליח צבור, אם עי"ז יבוא למחלוקת עדיף שלא יהיה ש"ץ. ויש בזה מעלה יותר גדולה לנפטר ממה שיהיה ש"ץ ותגרם מחלוקת ח"ו.

שלום הבית והנהגתו

'האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו וכו' עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך'. אין זו רק מעלה טובה אלא פסק הלכה, כדברי הרמב"ם בהלכות אישות (טו,יט) שכתב 'וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו. ולדעת רש"י ז"ל כבוד זה מתבטא בקניית תכשיטים נאים…
הכבוד מתבטא גם בדיבור. על כן ישתדל להחמיא לה במלים טובות על פעולותיה ובזה הוא מכבדה. ואין צריך לולמר שלא יעיר לה מדוע לא הכנת אוכל וכד', שאין היא משרתת שלו.
וצריכים חכמה ותבונה איך לכבד את האשה, לא לצחוק וללגלג עליה, ולא להרגיש עליונות, ובפרט כשהוא המפרנס היחידי בבית, לא ירגיש בזה גאוה שבלעדיו לא היה להם מה לאכול… ובמיוחד אותם השקועים בלימודיהם או בעסקיהם נתקלים בבעיות עם נשותיהם. וכבר באו אלי נשים כשהן בוכיות על היחס שמקבלות מבעליהן, וזאת משום שהבעל חושב רק על עניניו. ואין זו הדרך – שהלא אשתו כגופו, ומי הוא אשר יסיר מחשבתו מגופו?

*

הדרך לקנות שלום בית מתחלק לשלשה חלקים: במחשבה בדיבור ובמעשה. כשכל אחד מבני הזוג יחדיר לעצמו שהצד השני חושב עליו רק טוב, ואפילו במקרים שנראה לפעמים לא כך ידע שזה רק מהשפה ולחוץ, אבל לבו שלם עמו – זהו הדבר שיביא לחיי שלום ושלוה ביניהם. וזה בחלק המחשבה.
ובחלק הדיבור, כתב הרמב"ם 'ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רגזן'. ואף אם התאכזב בלימודיו או עסקיו, לא יראה עצבות ליד אשתו, כי היא מצפה שבעלה ישא בעול עמה ויאיר לה פנים בשעות המועטות שהוא שוהה עמה בבית.
נוסף לזה, אם הוא עצוב גם היא תתעצב, וכשיש עצבות בבית, הבית אינו מוצלח חלילה. ואם נפלה בחלקו אשה שנוחה לכעוס, צריך לנהוג עמה בדרכי חכמה ותחבולה, כי רצון הקב"ה בעיקר שיהיה שלום בין איש לאשתו, ולא צדק.
וצריך הרבה מחשבה מה לדבר ואיך לדבר, ולא יחשוב שאשתו כגופו ויכול לדבר כרצונו ומסתמא לא תפגע, לא כך האמת. ומעשים בכל יום בזוגות שיש ביניהם קטטות ומריבות, ומגיעים עד כדי גירושין מפני שפעם אחת הוא אמר לה מילה לא יפה והיא לא יכלה לשכוח מזה, וכל פעם היתה נזכרת בזה. והרי אם היה חושב עוד רגע ולא היה אומר את המילה, כמה היה מרויח.

*

ובדרך כלל עדיף לא להתווכח עם האשה אלא ישתוק, ובמשך הזמן היא תראה שבעלה אדם מיוחד במינו ותתנהג עמו כמנהגו עמה. פרט למקרים מסוימים שצריך להתווכח עמה, אבל יעשה זאת לפי הוראת חכם.

*

רב אחד היה אומר שמעולם לא נתן שידברו בביתו אם האוכל טעים או לא, רק כל אחד אכל מה שנתנו לו. זה חינוך טוב, כדי שמחשבתם לא תהיה נתונה בהבלי העולם הזה. ומובן שצריך לנהוג בדרך ארץ כלפי האשה או הטורחים בהכנת האוכל ולומר להם מילה טובה ולשמחם בזה, אבל לא תהיה דעתו נתונה בטעם האוכל, וכדאי שיחשוב בד"ת בשעה שאוכל.

*

צריך להשתדל לא לאכזב את הילדים… לא יגרום להם צער, וידע להתייחס אליהם כראוי לבני אברהם יצחק ויעקב, וכבר אמר ריש לקיש 'המגביה יד על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע. ואף אם אין בדעתו להכותו גם כן אסור. ויחנכם בחכמה ולא בכח, כי השימוש בכח פיזי אינו בא אלא מחוסר חשבה. וילמד מדרכם של הזקנים שמחנכים כהוגן ואינם משתמשים לעולם בכח, ואין זה משום שאין להם כח אלא משום שיש להם חכמה ודעת. מזקנים אתבונן.

שמירת הלשון

יש כלל בהלכות לשון הרע: כשבא בדעת האדם לדבר על מישהו, יחשוב אותו כבנו, וכמו שעל בנו גם כשעושה מעשה רע הוא מחפה עליו כך יעשה גם כלפי אדם אחר, וזה יגרום לאדם לשמור פיו ולשונו אפילו מאבק לשון הרע.

*

וכן ירחיק האדם את עצמו מלדבר בנושאים של חוגים שונים. והגרוע ביותר בענין זה אם מדבר על קבוצה של אנשים; ממי יבקש מחילה… זאת ועוד, מצוה עלינו 'ואהבת לרעך כמוך', לאהוב כל יהודי באותה מידה בדיוק, אין הבדל מאיזה מוצא הוא.

*

תוכחה

פעם נשאלתי מאברך אחד שאלה בהלכות נדה, והייתי עייף מאוד, אמרתי לו תשאל את רב פלוני, הלכתי אתו מעט בדרך, דברנו על אותו רב, אמר לי: הרב הזה מיקל יותר מדי…, באותו רגע לא הגבתי כלום על דבריו, אבל אח"כ התחרטתי, איך שמעתי זלזול ת"ח ושתקתי, שמא ח"ו אענש על ביזיון ת"ח. והנה למחרת פגשתי את האברך הזה בבית הכנסת. אמרתי לו רצוני להוכיח אותך בתנאי שלא תדבר כלום רק תקשיב ותשמע, ואם אינך מסכים – אני לא אוכיח אותך. הסכים. אמרתי לו: אתה ואני ביחד לא נגיע למעלתו של אותו רב, א"כ מה הדברים הללו 'רב פלוני מיקל', מה אתה מדבר?! באמת אני אוהב אותך לכן אני מוכיח אותך, ומעתה תבטיח שיותר לא תדבר כך. קיבל את הדברים ואמר טעיתי, ואז שמחתי שהוכחתי אותו.

הפוסט דברי מוסר והנהגות מהרב בן ציון אבא שאול הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

שם בפשיסחא היו לומדים בצוותא ליראה את ה' ולאהבה אותו בכל לב ונפש. אולם כיצד לירוא והאיך לאהוב? דבר זה לא היו לומדים זה מזה, אלא כל אחד לומד מעצמו. אפילו מרבם לא היו לומדים דבר זה, לראות איככה יעבוד הוא את האלוקים, באיזה מעשים ובאלו דרכים, על מנת שיעשו גם הם כמוהו. שלא היה דבר פסול בעיניהם כמו החיקוי, כמו הנטייה 'לעשות כמוהו'. על כגון זה היו דורשים את האזהרה שנאמרה במעשי הקטורת: 'איש אשר יעשה כמוה – ונכרת'… כל אדם מתחיל מבראשית, כל אחד כובש לו נתיב חדש. וכל נתיב מתפתל בהר תלול. וכל הר מתנשא על פני תהומות… כלום יוכל אדם לצעוד בעקבות רעהו בלי שיכוון הוא עצמו צעדיו יפה יפה?… אכן, חכמה רבה ועצה עמוקה ניתנה שם בלבו של כל אחד ואחד שיהא יודע להלך, אולם כל אחד בדרכו היה הולך; זה בחשאי ובלחש וזה בקולי קולות; זה נותן חילו בתורה וזה נפשו בוערת בתפילה; זה מרבה פעלים בגמילת חסדים וזה מפליא לעשות בשאר מצוות; זה מעיינותיו נפוצים החוצה וזה חכמתו כבושה בתוכו פנימה; הכול לפי מה שהוא אדם, הכול לפי מה שהוא הזמן וכו'.

וכך הורה אותו זקן תמים בחכמה, הרבי ר' בונם: במלחמת מדין כתיב 'אנשי הצבא בזזו איש לו' – מאי קמשמע לן? והרי נתן הכתוב מניין לכל הביזה והשלל אשר הרימו שרי החיל ואשר בא בית ה', ואני שומע ממילא שכל אשר לא בא שם במניין לא הובא בית ה', והבוזזים – לעצמם בזזו, אם-כן למה הוצרך הכתוב לומר 'בזזו איש לו'? שמא בגנותם של עשרים וארבעה אלף משבטי ישראל בא הכתוב לספר? חס ושלום! גם מקרא זה בשבחן של ישראל נאמר; שלא היה אצלם לא חיקוי למעשי אחרים ולא התדמות למדרגת רבותיהם להיות 'עושים כמוהם'; שהיה כל אחד מהם נותן את 'אשר ידבנו לבו', כלומר לבו שלו ולא לבם של אחרים. שכן כך היתה המצווה: אחוז אחד מן החמישים מן האדם ומן הבהמה, ועל פי הדין דים בכך. ואולם כשבא אדם להיכנס לפנים משורת הדין, אל ייכנס אלא לפי מה שידבנו לבו בלבד ולא לפי שרוצה להיות כאחרים… וכאשר קרבו אל משה הפקודים אשר לאלפי הצבא ויאמרו 'עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותנו לפני ה" – ראויים הדברים לאומריהם וראוי הקרבן למביאיו, לפי שראשי החיל הם, בעלי מדרגות, אבל שאר כל אנשי הצבא אשר לבם לא נדבם מעצמו לעשות ככה, אם כך יעשו מפני שראו את שרי החיל עושים כך – פיגול הוא לא יירצה קרבנם כי חיקוי הוא… בא הכתוב ומונה שבחן של אנשי הצבא… בזזו איש לו. כלומר, אף על פי שראו את שרי החיל בנדיבותם לא נגררו אחריהם. כיוון שלא הרגישו בלבם אותה התעוררות לנדיבות יתרה, הסתפקו בקיום המצווה כפשוטה, לפי מדרגתם, ואת היתר בזזו לעצמם.

כך היו לומדים בפשיסחא. וכל תלמיד כשהיה שומע את הדברים יוצאים מפורשים מפי רבו, חזקה עליו שנכנסו הדברים בלבו ונתקיימו בו כל ימיו, ובכל עת שבא להקריב קרבן לאלוקיו, את חלבו ודמו היה מקריב, את חלבו ודמו שלו…

הפוסט "בזזו איש לו" / כחודו של מחט הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

ואולם הלויים שאין להם חלק ונחלה, 'מבקשים' הם בעצם, אין להם מנוחה לא במדבר ולא בארץ (על-דרך המאמר הידוע בסוף ברכות: "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא (הקרוי "ארץ" במשנת כל ישראל יש להם חלק), שנאמר ילכו מחיל אל חיל"): הולכים הם הלוך-ונסוע גם בארץ ישראל, וארבעים ושתיים עריהם הם כ'תחנות מסע', מסע נמשך והולך שאין לו חקר, עומק לפנים מעומק וממד בתוך ממד בהשגת אור אין סוף [וכך נודע בחכמת האמת ש"שם בן מ"ב אותיות", העולה מראשי התבות של "אנא בכוח", עניינו מעבר בין עולם לעולם ובין ממד לממד, וגם כל  מעשה בראשית, בריאת עולם התיקון מתוך התוהו, קשורה לשם הזה].

הפטרת מסעי שהיא מ"תלת דפורענותא", לכאורה איננה חייבת להיות מעניין הפרשה, אלא מעניין התקופה בה היא נקראת, תקופת "בין המצרים", ואף על פי כן נראה כי נוכל למצוא בה את העניין שדברנו בו:

שמעו דבר ה' בית יעקב וכל משפחות בית ישראל: כה אמר ה': מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי… ולא אמרו איה ה' המוליך אותנו במדבר, בארץ ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמות, בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם.

ניתן לשמוע מן הדברים כי מסע המדבר הוא מסע חיפוש – "איה ה'" – שהוליך אותנו במדבר צייה בדרך חדשה לגמרי אשר לא עבר בה איש לפנינו, בתוהו שלא ישב אדם בו מעולם, עד שמתוך החיפוש הממושך הגענו למה שהגענו – החיפוש נגמר בטוב – "ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול פריה וטובה" ונתיישב הדבר בלבכם, אך ברבות הימים נושנתם בארץ ונטמטם לבכם – ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה! – כמו חזרתם למדבר – לגלוּת הקרויה "מדבר העמים", ושוב אין דורש ואין מבקש את ה'!

לא זו בלבד, אלא גם הכהנים לא אמרו איה ה', ותופשי התורה לא ידעוני. גם הללו שהם "מבקשים בעצם", הכהנים הלויים וכל תופסי התורה שטבעם כטבע בני לוי, חדלו גם הם מלומר "איה ה'", "אין להם שום ציפיות ממנו", ואחרי לא יועיל הלכו – מחפשים להם תוחלת במקומות אחרים, וילכו אחרי ההבל ויהבלו.

לפנינו אם כן שתי מדרגות של חיפוש: של "כל משפחות בית ישראל", שיחסית-לגויים הם כולם מבקשי ה' ההולכים אחריו בארץ לא זרועה (כאמור בפסוק המקדים להפטרה), ושל הכהנים (הלויים) ותופסי התורה (ה'חרדים' במושגי ימינו), ה'מבקשים הנצחיים'. אלו גם אלו פסקו מלשאול ולדרוש ולבקש את ה', כיודעים-מראש את גבול הציפיות שניתן לצפות מאתו, ופונים לבקש להם "גאולה" ממקום אחר, "אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות, בארות נשברים אשר לא יכילו המים".

והנה איה הוי"ה, עולה בדיוק מ"ב! שלבי החיפוש אחר ה' הם ארבעים ושתיים, כמספר המסעות, וכמספר ערי הלויים, 'תחנות המסע' שלהם.

[ועוד מצינו את המספר הזה בפרשת בלק, וכמאמר רבותינו: "בשכר ארבעים ושתיים קרבנות שהקריב בלק (על פי בלעם, בשלושה מקומות שבכל אחד מהם בנה שבעה מזבחות ועל כל אחד הקריב פר ואיל), זכה ויצאה ממנו רות". גם כאן יש ניסיון של בלעם לעלות מעולמו, עולם הקליפות, אל עולם העשייה, המדרגה התחתונה ("קצה העם") שבישראל על מנת להזדווג להם ולקללם, בארבעים ושניים שלבי-מסע, ולא הועילו מעשיו לבלק, כי הפכה קללת בלעם לברכה, אבל פרידה אחת טובה עלתה מכוח מאמציו של בלק מעמקי הקליפות ודבקה בישראל, וממנה מלכות בית דוד (כסיום דברי בלעם "דרך כוכב מיעקב).

לפי דרכנו שמענו, שבניגוד למה שאולי מקובל לחשוב, שאלת "איה ה'" אינה שלילית-ביסודה, ואין לרחקה ולחרוד ממנה, אלה להיפך: היא המבוקשת בפי הנביא, ובה תלויה הישועה, כאשר היא נשאלת בכאב (שלא כאותם האומרים בדרך שאלה-ריטורית "איפה היה ה' בשואה"?!) ובציפיה עמוקה לזה שבוודאי רואה-כל ויודע-כל, ומשום מה אינו מתגלה לי ומאיר לי ומנחה אותי מה לעשות וכיצד לפעול ולאן ללכת, עם תמיהה עצומה "עד מתי קץ הפלאות".

ומצינו בגדעון בן יואש החובט חטים בגת להניס מפני מדין, שנראה אליו מלאך ה' ואומר לו: "ה' עמך גבור החיל"! ועונה לו גדעון (שופטים –ו,יג ואילך, כלאחר יאוש): בי אדני! ויש ה' עמנו? ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו, ועתה נטשנו ויתננו בכף מדין! ומשיב המלאך: לך בכוחך זה והושעת את ישראל, הלא שלחתיך! ומוסבר בספרי חסידות: בכוחך זה – בכח שאלתך הנוקבת והכואבת "איה ה' ואנה נעלמו כל נפלאותיו", מיניה וביה "נברא מלאך", והנה-נתון-בך הכח לפעול והתושיה הנדרשת!

הפוסט מסעות וחיפוש אחר ה' / ר' עודד כיטוב הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

ידוע כי אחד הדברים בהם נבואת משה מתייחדת מנבואת שאר נביאים, הוא שמשה לבדו נתנבא (גם) ב"זה הדבר", בעוד ששאר נביאים נתנבאו (רק) ב"כה אמר ה'". בדרך כלל מוסבר ש-כה הוא כענין כ' הדמיון, כלומר נבואת הנביאים, הנראית להם באספקלריא שאינה מאירה (ונשמעת להם בהתאם), שואפת (ומצליחה) לבטא – בסגנונם שלהם – את דבר ה' באופן הקרוב ביותר והדומה ביותר לַדבר כפי שהוא במקורו, ואילו זה משמעו זהוּת – משה הרואה באספקלריא המאירה, גם שומע ומעביר את הדברים כמות שהם, ללא צורך בדימוי מילתא למילתא ובתרגום לסגנונו שלו (ושל שומעיו); מתוקף ביטולו הגמור אל ה', "שכינה מדברת מתוך גרונו" ממש.

אבל כאן, מתוך הקשר הפרשה, נראה כי ניתן לעמוד על משמעות או ייחודיות נוספת ב"זה הדבר". ננסה לעשות זאת תוך כדי התייחסות גם לשאר ההופעות – הלא-רבות – של הביטוי הזה בתורה.

פרשת נדרים כל עניינה הוא תוקף הדיבור: אדם צריך 'להתייחס ברצינות' לדיבורו, לא להחל דברו (=לעשותו חולין), אלא לעשות ככל היוצא מפיו. הדבור-הנדר 'תופס' ויוצר מציאות שֶחָלים לגביה איסורים שחומרתם אינה פחותה מאיסורי תורה שניתנה בדבר ה', ומהו בכל זאת ההבדל? שדבר ה' שוה בכל הזמנים, המקומות והנפשות, ואילו דברו של אדם תופס לנפשו, לשעתו ולמקומו; דבר ה' הוא המהות השמיימית, הבלתי-משתנה, ואילו דברו של אדם עולה מתוך המציאות הארצית, המתחדשת-לבקרים ומשנה את פניה מעת לעת, ממקום למקום ומנפש לנפש.

משום כך, כפי שניכר היטב בפרשה, הנדר המצוי הוא נדר האשה, האשה לעולם מייצגת את המציאות ("מצא אשה"), על שלל גווניה ושינוייה, היא זו הרגישה יותר לשינויי גוף ומצבי נפש ויחסי אנוש, ו"בא לה" לנדור לפי מצבה ומעמדה ביחס למציאות הסובבת. כאשר האשה בבית אביה או בבית בעלה, יש להניח שרוב נדריה נובעים מעצם היחס, או חוסר היחס אליה מצד אביה ובעלה, ורצונה לבדוק אם ומתי ישים לב לנדרה ולמצוקתה, והעיקר – איך יגיב אליהם כשישמע, אם יישאר אדיש וישתוק או אף יאשש אותם בפירוש, כאומר כך נאה ויאה לך, או יתייחס, יגלה אכפתיות לעינוי נפשה ויפר מיד (מסתמא תוך הבנה ללבה והסקת מסקנות בהתאם), והרי נפתרה הבעיה ממנה-ובה. האיש-המהות מתחשב עם האשה-המציאות וקשייה, ומשלים אותה ועימה, והרי הנדר הגיע לתכליתו, עשה את שלו ותם זמנו. [משום כך בעל המקיים נדרי אשתו, נחשב כאילו הוא עצמו הדיר אותה, ואפילו אסרה על עצמה מין אחד ממיני הפירות למשך יומיים, הרי זו עילה לחייבו בגירושין וכתובה, כמבואר בכתובות פרק המדיר].

אבל גם נדר אלמנה וגרושה שאין מי שיפר לה, ו"כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה", והרי היא כאיש הנודר שמוזהר לבל יחל דברו אלא ככל היוצא מפיו יעשה – ברור שעצם הנדר מעיד על רגישות אישית ומצוקה אנושית, הקשורה למצב המציאות הפרטי מול הקהילה והנורמות הכלליות שלה, שאינם מספיקות או מתאימות לי אישית. גם זה אם כן מצב של 'נוקבא' הדורש יחס ופתרון. ואם אמנם "היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו"-בכתוב מפורש (כי אכן נאה לו לזכר (ולאשה עצמאית) לא 'לרחם על עצמו' ולהיזקק לעזרה, אלא לאזור כגבר חלציו ולעמוד ב'תכנית הטיפול' שלקח על עצמו בַּנדר שנדר, תוך מודעות שלמה ובהירה ליכולותיו!), אבל בתורה שבעל פה למדנו, כי "הוא אינו מֵחל, אבל אחרים מחֵלין לו", ולא לחינם הוזכרו כאן ראשי המטות, הם אבות הקהילה, שתפקידם להתייחס אל הפרט ומצוקותיו, להשתדל 'לפתוח פתח' לנדרו, או לבדוק אם אמנם מתחרט הוא עכשו באמת (וזה עצמו משמש 'פתח', שאילו ידע שיתחרט לא היה נודר מעיקרא, וכדקיימא לן "פותחין בחרטה"). היתר זה קשה יותר, כי הרי מדובר בנדר 'זכרי' שאמור להיות 'רציני' או 'אובייקטיבי' יותר, וצריך חכם לגלות בו כעין-טעות המבררת למפרע את 'סובייקטיביותו' וממילא זמניותו (כך שגם אם דרשו "זה הדבר" שחכם מתיר ולא מפר ובעל מפר ולא מתיר, יש לשים לב גם לצד השוה שביניהם!).

ומה קורה לנדרים 'מוצלחים' ו'נכונים' כל כך, שאין יכולים או אין רוצים למצוא להם פתח  היתר, ולא עוד אלא שפושטים בציבור הרחב ורבים נודרים כיוצא בהם? – נדרים כגון אלו קרוב שיהפכו במשך הזמן לאיסורים דרבנן, שראשי המטות מסכימה דעתם לאסור על הציבור 'בשם כל ישראל', ובידיעה ברורה כי אכן הציבור יכול ורוצה לעמוד בכך [וכמדומה כך ראיתי פעם בחידושי ר' שמעון שקאפּ ז"ל, שאיסור-דרבנן הוא כעין נדר כללי של כל ישראל, ובמובן זה דווקא איסור דרבנן הוא 'איסור חפצא', ואכמ"ל יותר]. נדר כללי הרבה יותר קשה להתירו, וכך מצינו במקרא נדרים ציבוריים או מלכותיים (כגון נדר יפתח ונדר ישראל שלא יתנו בנותיהם לבני בנימין, ועוד) שלא באו לידי התרה, אבל ברור שתיאורטית כל נדר אנושי אפשר שתהא לו התרה, שאם לא כן הריהו כמוסיף על דברי תורה, וכן כל תקנת חכמים אפשר שתיבטל אם לא תפשוט ברוב ישראל או אם יבוא בית דין מופלא יותר ויבטל דברי קודמיו.

שכן משה שנתנבא ב"זה הדבר" הוא 'אביהם' של ראשי המטות והוא ה'מופלא' העומד על גביהם, כי הוא התלמיד הראשון המקבל תורה שבעל-פה "מפה לפה", ושכינה מדברת מתוך גרונו ממש, כי הוא העומד בין ה' ובינינו להגיד לנו את דבר ה' לא רק בדרך נבואה, אלא גם בדרך חכמה, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני, וממילא כפוף להלכה למשה מסיני, ולגדול הדור העומד תחת משה, ודרכו שופעות ההבנות האנושיות המוסמכות ומתחברים השמים והארץ, המהות והמציאות. משום כך מכונה משה בדברי רז"ל לא רק "אבי הנבואה", אלא גם "אבי החכמה".

הנביאים שלא באו לחדש ולהוסיף על מה שכתוב בתורת משה, ואף אינם מוסמכים לחדש בה מלבם ממראה נבואתם (כדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה), הם מקבילים למשה ומדברים במישור של תורה שבכתב, לפיכך נבואתם בכה אמר ה', בכ' הדמיון לנבואת משה שלא הגיעו למדרגתה, אבל החכמים תלמידי משה העומדים תחתיו, מוסמכים לפרש ממיטב הבנתם האנושית את תורת משה וליישם אותה במציאות המתחלפת, ודבריהם בחזקת דברי משה עצמו, וכפי שדברי משה הן הן דברי ה' המתדבר ומתפרש מתוך גרונו.

נמצא שבחינת "זה הדבר" ומעלתה היתרה, באה לביטוי דווקא בכח תורה שבעל פה, "תורת הארץ" שבמשה. על כך ניתן לומר "חכם עדיף מנביא", ומעלת "זה הדבר" שבמשה באה לביטוי בכך, שעם היותו נביא המביא תורה מן השמים, הוא גם חכם, הפועל מתוך מיצוי שכלו וכליו האנושיים-הארציים, להבין ולקבל וליישם את הדברים בשטח, במציאות המתחלפת, והסמכות נתונה לו מאת ה' להיות דבריו דברי אלקים חיים, כי על דעתו (ודעת כל חכמי ישראל תלמידיו) והבנתו ניתנה ונמסרה התורה מן השמים.

בסוף פרשת מסעי, בפרשה החותמת את ספר במדבר (הקשורה במדה מסוימת עם פרשת נדרים הפותחת את מטות, שהרי ברוב השנים מטות ומסעי מחוברות), נאמר: ויצו משה את בני ישראל על פי ה' לאמר… זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר: לטוב בעיניהם תהיינה לנשים, אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים. ודרשו חכמים דרוש מפתיע מלשון "זה הדבר" שבכאן: "דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה"!, וכך "הותרו שבטים לבוא זה בזה" כולל בת יורשת נחלה, למן הדור שלאחר הכיבוש וההתנחלות.

וכתוב בספר מי השילוח: לפיכך נכתבה פרשה זו, שאינה נוהגת רק לשעה, בסיום התורה (כי ספר דברים הוא "משנה תורה"), להראות לישראל "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם", היינו דברי תורה הכלליים הנצרכים לכל נפש בכל עת ללא שום שינוי ותמורה, והם התרי"ג מצוות,  אלא "על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" – העיקר הוא להבין בכל זמן את רצון ה' בכל רגע לפי העת והזמן, ומדברי תורה יוצא אור ללִבות ישראל שיבינו עומק רצון ה' כפי הזמן, ועל זאת נכתבה זו הפרשה אחר סיום התורה בכדי להבין לישראל כי מכל התורה יוצאים פרטים לכל עת, וכולה עצות בכדי שיבין האדם באיזה דבר יחפוץ השי"ת עתה, ויעסוק בו. [ומכאן ואילך ספר "אלה הדברים" (שהוא בעצם ריבוי של "זה הדבר"!), "משנה תורה" שהוא כמו "התורה שבעל פה שבתורה שבכתב", שכולו "משה מפי עצמו אמרו" בלשון מדבר-בעדו (=בגוף ראשון), כחכם הדורש, ושכינה מדברת מתוך גרונו].

ובפרשת המן (שמות טז) פעמים "זה הדבר". בפסוק טו: "זה הדבר אשר צוה ה': לקטו ממנו איש לפי אכלו" וגומר, ובפסוק לב: "זה הדבר אשר צוה ה': מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם, למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר… ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת". והנה ידוע כי "המן בזכות משה", ו"לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן". ומתבקש אם כן לדרוש, שכמו שמשה מפרנס במן את ישראל במדבר, ותוך כדי כך הוא מפנים בהם את אלה הדברים שקבל בסיני, כך נתון המן לפני העדות למשמרת לכל הדורות, להודיע שבכל לחם היוצא מן הארץ ישנו גרעין של מן – "מוצא פי ה'" שבתוך הלחם, שממנו פרנסת הנשמה האלקית (ויוצא ומופיע באמצעות הברכה שמברכים על המאכל, כדברי רבנו הבעש"ט), וכך בכל דברי תורה שמחדש תלמיד ותיק מתוך המציאות שבכל דור ודור, מצוי גרעין של תורת משה שקיבלה כתלמיד מסיני, ולכן "זה הדבר" והן-הן הדברים שניתנו למשה מסיני, כי "לא מת משה", והמן שהוריד אינו מבאיש, ושפתותיו דובבות ומדובבות את חכמי הדורות העומדים תחתיו, ודבריו מדברים מתוך גרונם. [ואגב, הרבי מלובביץ' מעיר כי יש להתפלל על הפרנסה בשעת פתיחת הארון, שהרי צנצנת המן נתונה ועומדת (בממד כלשהו) בארון העדות או בצדו. לאור האמור יש להוסיף על כך ביתר שאת את פרנסת דברי תורה היוצאים ומתחדשים בכל עת, עם המן שבזכות משה ומכוחו].

[ופרשת שחוטי חוץ (ויקרא יז) גם היא נאמרה ב"זה הדבר", אך שם מקדים הדבור למשה: "דבר אל אהרן ואל בניו ואמרת אליהם זה הדבר" (ולא ככל הנ"ל שמשה פותח ב"זה הדבר" ללא דיבור ה' המקדימו). ולענייננו נדרוש ונאמר: דבר ה' אכן מתפשט ומופיע בפי משה ותלמידיו הותיקים העומדים תחתיו, אך בתנאי שלא יהא כל אחד בונה במה לעצמו ומקריב קרבנותיו בראש גגו (וכפי שמצוי במקרא בטרם נאסרו הבמות שהופיע הדיבור במקום ובשעת הקרבן), בגובה לב ואליבא-דנפשיה, אלא יהו הכל מכוונים את לבם ודורשים אל המקום המיוחד שמשם יוצא הדיבור למשה, כי "המקום גורם" ומשם דייקא תורה יוצאת לכל ישראל].

הפוסט "זה הדבר" / ר' עודד כיטוב הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

כך דרכו של הנופל בבהלה על ממונו, אפילו טוב הוא וכשהבהלה עזבתו הוא מוכן לכל דבר טוב, ואולם בשעה שהוא בהול מסיח את דעתו לרגע מכל עניין אחר. כל דעתו נתונה אך לממונו בלבד – עד שמחזירים אותו ליישוב דעתו ומזכירים לו דברים שהיו בהיסח הדעת ממנו, ואז הוא נזכר. אם הוא זוכה, מתנער באותה שעה מן הבהילות לגמרי ושוכחה ונרפא הימנה כאילו לא היתה מתחילה; אבל אם אינו זוכה – הבהלה אינה עוזבת אותו אלא מתוך שמזכירים לו שאר דברים – הוא נזכר ומשיב עליהם דברים לעניין והכול מתוך אותה הבהלה שאינה מרפה ממנו.

אומרים, נכלמים ואינם חוזרים

'ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד' – מפסיק בין 'ומקנה' לבין 'רב היה' – קרי: 'ומקנה – רב היה'. כלומר, רב היה בעיניהם מקניהם יותר מן הראוי, ולבם נתנו עליו; –
'ויראו את ארץ יעזר וגו' והנה המקום מקום מקנה' – אמרו: הרי מקנה והרי מקומו. את אשר ביקשנו מצאנו ראינו! ולצורכי כלל עמם לא נתנו לבם באותה שעה. תפוסים הם בצורכי עצמם בלבד. בהולים על ממונם, וזה השכיח מהם לשעה כל דבר אחר; –
'ארץ מקנה היא. ולעבדיך מקנה' – הם רואים נכוחה, אלא שכל ראייתם עתה, מוֹצאה מראיית צרכיהם בלבד. באו לפרש דבריהם מה הם מבקשים – אינם יכולים בבת אחת. מתחילים להרגיש שקשה הוא הדבר בפיהם לומר עוד, לכך מפסיקים לרגע וממשיכים במאמץ נפשם להחזיק בדבריהם –
'ויאמרו, אם מצאנו חן בעיניך' וגו'.
'… יותן… את הארץ הזאת – לעבדיך לאחֻזה' (הפיסוק כאן שהוא בעל משמעות – לפי הטעמים שבמקרא).
גם כשהם בהולים על ממונם, יודעים הם ומבינים שאינו בדין שהם יקחו אחוזה כאן וגם יקחו את חלקם בין השבטים בארץ כנען, לכן הם אומרים: 'אל תעבירנו את הירדן' – לנחול גם שם. תהא אחוזתנו כאן כל חלקנו ולא יותר…
יפה הם אומרים, אלא שארץ כנען אינה פרוסה עדיין ומוכנה לחלוקה, שהם בוחרים לעצמם חלק זה כאן ומניחים לאחרים חלקם שם – עוד מלחמה קשה נכונה לנוחלים בארץ כאן ועוד מבחנים קשים עד שיגיעו אל המנוחה והנחלה כאשר הם נאה דורשים לעצמם. והם, לא שאינם רוצים, אלא שכוּחה היתה מחשבה זו מלבם מתוך הבהילות; –
ולעצמם נאה דורשים? כיצד הם מוותרים על עיקר ארץ הבחירה? וכי ארץ סיחון ועוג היא שבחה של ארץ ישראל? והלוא אין היא אלא טפלה לארץ ישראל וייעודה רק לאחר זמן, לכשיקדשו אותה בקדושתם ובקדושת משכן ה', או אז תימשך קדושה גם לה; כל זמן שהעיקר חסר, שאין ארץ כנען – הרי ארץ זו לבדה 'ארץ טמאה' היא, כשאר ארצות – כיצד הם מניחים את העיקר ובוחרים את הטפל? כיצד הם עשו את ממונם עיקר חפצם? – אלא שאין משה אומר להוכיחם עתה על הדבר הזה האחרון. בבוא הזמן ישמעו תוכחה זו מפי יהושע ופינחס וראשי המטות שבימיהם. לעת עתה אין אזנם כרויה לשמוע כי על ממונם הם בהולים; –
ברם, על מחשבתם לעזוב את כל אחיהם במלחמתם לבדם, הוא מוכיחם עתה. ישמעו ויבושו. או אז ייפתח לבם להבין עוד.

תוכחתו של משה

'ויאמר משה' – אמירה רכה של תוכחה כדי להעמידם על דברים ששכחו לתת דעתם עליהם, וישמע חכם ויוסף לקח; –
'האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה' – כיצד אתם אומרים 'אל תעבירנו את הירדן'? אכן, לה' המלחמה ואין מעצור לה' להושיע ברב או במעט, אתכם וגם בלעדיכם, ואולם מה יאמרו אחיכם, הלוא יאמרו יראים מן המלחמה אתם ותפילו מורך גם בלבם – 'ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ' וגו' – אתם אומרים 'אל תעבירנו', גם הם יאמרו כך.
'כה עשו אבותיכם וגו' והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים' – כל זה אמר להם ברכּות בשביל לפקוח עיניהם ולפתוח לבבם לידע עד היכן הגיעו בבהילותם אחר ממונם ולחזור אל ישוב דעתם השלמה.

נשארים בשלהם

העשתה תוכחתו של משה כל פעולתה? – הנראה:
'ויגשו אליו' – נתאוששו לאחר שמעם דברים בוטים מוצָאים מפיו של משה ונרתעו לכתחילה, נועצו ביניהם עכשיו, חזרו וקרבו אליו. מצאו מענה לדבריו; –
'ויאמרו, גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו. ואנחנו נחלץ חושים' וגו' – נשארו בשלהם. לא יצאו מבהילותם לממונם. את גדרות הצאן הם שמים בראש דברם, והערים לטף באחרונה. 'ואנחנו נחלץ חושים' – ראו מה עושים למען ממונם – אפילו חלוצי מלחמה יהיו ובלבד שנכסיהם יהיו מובטחים!…
'נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאונום' – אנחנו נביאם ואת שם ה' הם שוכחים להזכיר; 'וישב טפנו בערי המבצר' – בוטחים במבצריהם; 'כי באה נחלתנו אלינו' – ואת ה' המנחיל והנותן כח לעשות חיל, שוכחים עדיין להזכיר עד שמזכירם משה ומתקן כל דבריהם: 'אם תחלצו לפני ה" – ולא חלוצים לפני בני ישראל; 'ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה" – הוא הנותן חיל; 'ונכבשה הארץ לפני ה" – לא אתם תביאום; 'והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה" – לא מאליה באה נחלתכם אליכם; 'בנו לכם ערים לטפכם' – ערים ולא מבצרים, כי מגדל עוז שם ה' בלבד; 'ערים לטפכם' – בתחילה, ואחריהן – 'וגדרות לצאנכם'.
עשו דבריו של משה פעולה – 'ויאמר בני גד ובני ראובן אל משה לאמר, עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה וגו' ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדוני דובר' – הכול יעשו ובלבד שישארו בשלהם; –
'נחנו נעבור חלוצים לפני ה" – ובלבד – 'ואתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן'…
עשו דבריו של משה פעולה, אבל עדיין לא כל פעולתם. אלמלי כן, היו אומרים: ביד ה' נפקיד רוחנו ונחלתנו, יעשה בנו מה שחפץ.
חצי שבט המנשה

ראו הכול שכך, אמר משה: למנעם מחפצם אי אפשר, שכן נכונים דבריהם, אנשי מקנה הם והארץ ארץ מקנה ורבים צריכים להם; לתת להם חפצם ולהניחם לנפשם אי אפשר, הן היום בעוד יושבים הם בקרב כל עמם והמן מצוי להם והשליו יורד להם, ממונם להם עיקר והשאר טפל, ואף כי אחרי שיפרדו מעל אחיהם והירדן להם גבול מבדיל; היום שמעו תוכחה וקבלו אשר קבלו – שמא מחר לא ישמעו עוד? –
עמד משה ועשה להם שני דברים:
ציוה ליהושע ופינחס וכו' ועשה עם בני גד ובני ראובן תנאי כפול וחזק לעבור חלוצים דווקא בראש מחנה הלוחמים – למען תעמוד להם זכותם על שחרפו נפשם בעד עם ה' ובעד ערי ארצם ולמען יחוזק בכך הקשר בינם לבין כל אחיהם שבארץ כנען; –
זאת שנית: לא הניחם לנפשם בארץ אחוזתם לבדם, אלא שתל בהם ממיטב המשפחות שבשבטי ישראל וממיטב האישים שבהם – בני מנשה בן יוסף אשר להם מסורת מיוסף אבי אביהם של חיבת ארץ ישראל. את מכיר בכור מנשה שעדיין קיים, שלח עמהם ואת ביתו, ואת יאיר בן מנשה אעפ"י שהוא עצמו מבני יהודה, נקרא על שם מנשה מפני שאמו באה ממנשה – כולם גיבורי כוח ואדירי תורה שקולים כרובה של סנהדרין שעל כל שבטי י-ה – כולם עם חרץ נפשו למות על קדושת ישראל וקדושת ארץ ישראל, אותם ביקש, והם גם נענו לבקשת משה – לקבוע דירתם בעבר הירדן בין בני גד ובני ראובן בעבר הירדן, להאציל מרוחם עליהם ולחזק ברית עולם עם ה' וכל עמו.
אעפי"כ נשמרה טינא בלב כל ישראל עליהם ודאגה מפחד המחר שלא תביאם בהילותם אחר הממון לידי כישלון ביום מן הימים. פחד טמיר זה נתגלה לאחר ארבע עשרה שנה בימי יהושע, וכששמע פינחס דבריהם והוטבו בעיניו, אז הודה לה' ואמרו: 'היום ידענו כי בתוכנו ה', אשר לא מעלתם בה' המעל הזה'. 'המעל הזה' – מכאן שעדיין היו יראים ממעל אחר שלא יתגלע חלילה ביום מן הימים.

וסוף שניתכה עליהם פורענות הגלות לאחר זמן – שמונה שנים לפני שהיא פקדה בשבטים אחרים. וכל כך למה – היא הנחלה שחמדו בבהלה – – – – –

הפוסט נחלה מבוהלת / מספר הפרשיות – מטות הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב

קישור בדרך אפשר: המסעות במדבר הרי הן הליכה בעקבות הענן-השכינה "לתור להם מנוחה", לבוא מן התוהו אל היישוב, מן התהייה אל התיישבות העניין האלוקי בלב. ניתן לשער כי בכל מסע וחניה התגלה להם דבר מה אודות ה' – "ובנחֹה יאמר שובה ה'", עד שהגיעו לבסוף אל "ארץ נושבת", בה מתאים ומתיישב בקביעות הענין האלוקי בלבבות, ואפשר ברמה מסוימת "לבוא אל המנוחה ואל הנחלה" ללא צורך בחיפוש נוסף. העם יכול להרגע ולהוריד את המתח.

ואולם הלויים אין להם נחלה בארץ. הם ממשיכים במסע ובחיפוש גם בתוך ארץ הקודש, כאברהם אבינו הראשון שהתחיל את מסעו ב"לך לך… אל הארץ" והמשיך להתהלך גם בתוכה. היישוב אינו מקבע את הלויים במקומם, הם ממשיכים את מסעות המדבר ולא מרפים מן החיפוש המתמיד אחרי השגות נוספות וחותרים אל קודש הקדשים. הרי שהערים לדידם כעין תחנות מסע מדבריות, ומספרן גם הוא מ"ב כמסעות המדבר.

רמז נאה לעניין זה בהפטרה, שאמנם היא מ"תלת דפורענותא" אך מתקשרת יפה למסעות וללויים: כך קובל הנביא ירמיהו: "מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי, וילכו אחרי ההבל ויהבלו, ולא אמרו איה הוי"ה המעלה אותנו מארץ מצרים, המוליך אותנו במדבר בארץ ערבה ושוחה בארץ ציה וצלמות, בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" – לפי דרכנו, הנביא מצר על העובדה שהעם חדל מלחפש את ה', העם מרוחק, אדיש ואינו מצפה להתגלות ה' ולהדרכת המציאות ממנו. מכל הבל חולף הם מצפים לישועה, אבל ישועת ה' מאן דכר שמה, כדברי אחז מלך יהודה: "לא אשאל ולא אבקש את ה'", כאילו ח"ו ההנחה מוסכמת ומקובלת שאין תוחלת מצפייה זו.
חמור מכך – גם "הכהנים (הלויים) לא אמרו איה הוי"ה, ותופסי התורה לא ידעוני … ואחרי לא יועיל הלכו" – גם הללו שהם מבקשי ה' בעצם, שאין להם נחלה ולא מנוחה, שאף בארץ תפקידם וטבעם ללכת לחפש ולדרוש את ה' בבתי מדרשות, גם הם הפסיקו להתעניין ולצפות, הם עסוקים בהבליהם בל יועילו.

אי"ה הוי"ה עולה מ"ב, כמספר מסעות החיפוש.

מכלל הדברים שמענו שאמירת 'איה ה" היא עניין חיובי ומתבקש מכל בעל נפש הכואב את המצב שאינו שלם. כמובן, כשהשאלה לא רטורית או צינית שאינה מצפה לתשובה, בסגנון ההתרסה 'איפה היה ה' בשואה' וכיוצא בה.

זכורים דברי גדעון השופט למלאך שאמר לו "ה' עמך גבור החיל": "ויש ה' בקרבנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו?". בתגובה אומר לו המלאך: "לך בכוחך זה והושעת את ישראל". דורשי רשומות אומרים: "בכוחך זה" – בכוח השאלה הכואבת! מדרישת האמת שבפיך ומצפייתך המלאה לקבל תשובה, ממנה ובה נדרש לך ה' ונותן בך כוח להושיע את ישראל.

הערה לסיום: לפי חכמת האמת, שם בן ארבעים ושתים אותיות העולה מראשי התבות של "אנא בכח", הוא השם של מעשה בראשית . לפי ענייננו נוכל לפרש כי בריאת העולם, בו נעלם ה', לשם כך היא נועדה, כדי שיבקשו בעלי נפש את הנעלם, וקרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר ידרשוהו באמת.

הפוסט אמרה לפרשת מסעי / ר' עודד כיטוב הופיע ראשון ביד אליהו כי טוב