מלכויות בספר שמואל, פתיחה / ר' עודד כיטוב

פתיחה (מוצש"ק בהעלותך, ליל י"ג סיון התשע"ו).

א. ספר שמואל הוא ספר המלכות. המלכות היא הנושא המרכזי העומד על הפרק בכל הספר, וקודם כל – לידת שמואל-האיש המושח שני מלכים [אשר הוא עצמו במידה מסוימת ממוצע בין מלך ובין שופט]; לאחר מכן בקשת המלך מצד העם והתגובות כלפיה, משיחת שאול וקורותיו, ומשיחת דוד וגלגוליו עד סוף ימיו, אשר רק אז, עם המלכת שלמה-בונה-המקדש נודע כי "בית עשה לו ה'" לדוד ומלכותו מלכות עולם.

[ובספר דברי הימים למלכי יהודה, בחלקו הראשון (אשר אמנם אינני זוכר כעת אם חלוקתו ממקום קדוש יוצאת) המקביל לשמואל, המלכת שלמה גם היא כלולה בדברי ימי דוד והכנותיו העצומות למקדש ומסירתם ביד שלמה[1], אך ספר שמואל מסיים בזיהוי מקום המקדש בגורן ארונה היבוסי – אולי משום שזיהוי המקום לבדו מיוחס לשמואל שעסק בזה עם דוד "בניות ברמה", במקום "נויו של עולם" כדברי רבותינו – ודברי ימי שלמה עם חטאו שבעקבותיו פילוג הממלכה, מצטרפים לספר מלכים שמכיל גם את דברי הימים למלכי ישראל].

לעומת זאת ספר מלכים הוא בעצם ספר המקדש, הנבנה בראשית הספר וחרב בסופו, על ידי המלכות שנתפלגה והמלכים שקלקלו. את השמות "שמואל" ו"מלכים" שבפי חז"ל[2], ניתן להסביר על פי המנהג לקרוא את הספר על שם התחלתו, שאולי באמת מהווה כעין גרעין ו'ראש' לכל ההתפתחויות שבהמשך. לגבי שמואל ישנו גם הטעם הפשוט שהוא עצמו כתב ספרו (אף שאת רוב הספר גמרו לכתוב אחר מות שמואל גד החוזה ונתן הנביא תלמידיו כדברי רז"ל, וכנראה מסוף דברי הימים-א).

גם מגילת רות מיוחסת לשמואל בדברי רבותינו, וגם בה מתחולל המעבר בין שפוט השופטים למלכות בית דוד. הרי שבניין המלכות ויילודה מתוך מצב התוהו של שפוט השופטים, "לפני מלוך מלך לבני ישראל", הוא עיקר עניינו ומעיינו של שמואל.

 

עם כל ההבדלים, נראה שהדמוקרטיה הישראלית של ימינו דומה יותר-מכל לעידן השופטים, בו אין אמון ולא עניין אמתי בריכוז כוחות ואיחודם לשם הליכה לקראת מגמה מסוימת, והשבטים-החוגים פונים איש לנחלתו ולענייניו הישרים-בעיניו והקרובים-ללבו. דומה כי הטוטאליות של הדמוקרטיה בימינו היא לרוב אחיזת עינים – באין דרך ויעד ברור, המערכת מוצאת את עצמה שסועה בין קבוצות-כח שמסכימות ללא חדוה לסבול איכשהו זו את קיומה של זו, ומכלה את כוחותיה בתיחזוק מאזן-האימה האינסופי, בלא שיהיה לה פנאי ויכולת ליטול אחריות ולעסוק ברצינות בתיקון וקידום העם הפשוט, הרוב נשאר יתום ונופל בין הכסאות, מתערטל מזהותו-תרבותו הייחודית ונופל כפרי-בשל לתרבויות זרות לו, ובעקבות כך נוטה הציבוריות, המרוקנת מתוכן של ממש, לכפיפות פוליטית-מדינית מול לחצים מן החוץ (שאינה שונה בהרבה מן ההימסרות בידי שלטון זר, החוזרת שוב ושוב בימי שפוט השופטים), ומאבדת את כבודה ואת טעם קיומה.

הרוח הדמוקרטית שיש בה יופי ואמת ונתפסת כ'מילה האחרונה' לגויים, שנחלצו באמצעותה ממצב מתמשך של 'שליטת האדם באדם לרע-לו' מתוך שרירות ולעתים עריצוּת, נהגה אם כן בישראל מקדמת דנא, ואפשר לראות בה את הרוח הישראלית הטבעית המקורית, שמתוך עדינות אין לה עניין לשלוט באחר (ראו דברי גדעון לעם בשופטים ח, כג), כפי שאין אדם רוצה שתהא רוחו נשלטת וכלואה בידי זרים. מן הסתם גם מתאימה הרוח הזו לתקופת ההתנחלות בה אמוּר כל אדם וכל שבט להתחבר היטב עם נחלתו, ולטפח בה את אופיו המיוחד. אמנם לאחר תום התקופה, ולאור הניסיון הציבורי השלילי, מגיע עידן המלכות הכולית-המאחדת כמצוה וברצון. במעבר הלא-פשוט הזה עוסק ספר שמואל, וכמדומה שהוא-גם-הוא הנושא המרכזי העומד לפתחנו היום הזה.

מן הסתם כתב שמואל את מגילת רות העוסקת בשורשים הקדומים יותר של מלכות בית דוד, לפני "ספרו" שנכתב תוך כדי המעבר. ונראה לנו נכון להחל לעסוק בספר שמואל, לאחר שעסקנו בחג השבועות במגילת רות, ולנסות לשאוב ממנו השראה ולהפיק ויהי-מה תובנות קטנות וגדולות בדבר אופי המלכות המיוחדת לישראל [שבאמת היא בלבד ראויה לשמה, מאחר שקמה כאמור ברצון וכמצוה, ויכולה להוות דוגמא ומשל – וגם כלי עיקרי – למלכות שמים בארץ, שעל כן כנסת ישראל היא הקרויה 'מלכות'  בסתם, באשר היא ה'נושאת' ומגלמת את ספירת המלכות האלקית, אשר הבריאה כולה ממנה נובעת, ומימושה הוא תכלית הכוונה].

מי יתן ויהא בדברים משום איתערותא דלתתא, זעירה כחודו של מחט, ונזכה כולנו לראות בימינו בטוב ה' בארץ חיים, בהיגלות-נגלות כבוד ה' מלא את הארץ לעיני כל בשר, אמן ואמן.

 

אלקנה ואברהם (ליל ט"ו סיון).

ב. אלקנה מזכיר קצת את אברהם, שכתוב בו "ברוך אברם לא-ל עליון קנה שמים וארץ" [א-ל הוא המספר הראשוני העומד בבסיס קנה (5 פעמים א-ל) ואברהם (8 פעמים א-ל)!]. גם אברהם אשתו העיקרית עקרה, והאחרת היולדת-בנקל מקילה בכבודה, כפי שחנה האהובה על אלקנה מוכעסת על ידי צרתה.

עליית אלקנה מימים ימימה לזבוח בשילה, לדעת רבותינו אינה שגרתית ולא 'מנהג העולם', אלא היה זה 'תחביב' מיוחד לו (שאמנם ניסה לעשות לו נפשות, ולשם כך עלה בכל שנה בדרכים אחרות ולן ברחובות הערים כדי למשוך אחרים לעליה לשילה, שכפי הנראה נזנחה במידה רבה מחמת האוירה הבלתי-קדושה ששררה שם, כמתואר בפרק ב (יא-יח), או שמא להיפך: מחמת מיעוט העולים נגרמה אותה אוירה), ואם כן דומה הוא לאברהם שהלך לו יחידי לדרכו המיוחדת ובנה מזבחות לה', ובכך פתח פתחים גם לאחרים לקרוא בשם ה'.

ולבסוף – אברהם עוקד את בנו אהובו במקום (=6 פעמים א-ל) המקדש, וכן שמואל הועלה על ידי הוריו אל פני ה' לשבת שם עד עולם.

באברהם נרמזה לראשונה מלכות ישראל, בשעה שחזר ממלחמת המלכים אל "עמק המלך" – שנתכנסו כל מלכי מזרח ומערב והסכימו להמליכו, כדברי רז"ל (ובאותו פרק נעשה אברהם קנין לא-ל…קנה שמים וארץ כנ"ל), וכאן בבית אלקנה, כבר קרובה המלכות לבוא [ומן הסתם החוש והזיקה אל מקום המקדש, הוא הגרעין המוליד את המלכות, שתכליתה, ומבחנה הסופי, בניין המקדש, כי לעולם סוף מעשה נעוץ במחשבה תחילה].

 

על רקע הדמיון, בולט למדי הבדל האופי בין שרה לחנה. שרה, כשמה, כולה שררה ותקיפות, דרכה ברורה לפניה יותר מאברהם המצוּוה לשמוע בקולה, ואילו חנה כולה חן ותחנונים והשתפכות נפש. ניתן אם כן לומר ששרה בונה עם אברהם את דמות המלך-האיש, ואילו חנה ואלקנה בונים את המלכות, הנוקבא, העם המבקש לו מלך ונכון להענות אליו, ובכך נושא חן מלפניו (וככנסת ישראל לגבי דודה-גואלה). זהו שלב 'מתקדם' יותר, הנותן עוז למלך ומרים קרן משיח (כדברי חנה בתפילתה) להופיע בפועל ממש ולהאריך ימים על ממלכתו.

ובדברי ימי שמואל מושח המלכים, ייתכן להקביל את משיחת שאול כהעמדת מלך ה"גבוה משכמו ומעלה מכל העם" (שמצדו אינו בשל עדיין לנהות אחרי מלכו בלב שלם), כעין 'מלך ללא עם' (ושמואל הממליכו בפומבי ומוביל את כל הענין נראה בעצמו כמלך-על), לעומת משיחת דוד ה"יוצא ובא בתוך העם", שמשיחתו, בחשאי ובנמיכות רוח, היא בניין המלכות, הנוקבא, אשר היא אכן הבסיס למלכות עולם (ושמואל עצמו מאז 'נעלם מן השטח' ואינו מוזכר כמעט).

 

תפילה ומלכות (ליל ט"ז סיון)

ג. והיא מרת נפש ותתפלל על ה'.

ב'פרק התפלה' אין עומדין (ברכות לא), עסקו חכמים באריכות בתפילה זו של חנה, דקדקו בתבותיה ולמדו ממנה כמה וכמה הלכות גדולות. ברור שהסיפור הזה אינו רק מעשה פרטי ומקומי אלא יש לראות בו פרולוג, מעין פתיחה או מבוא לכל עניינו של הספר – המעבר משפוט השופטים למלוך המלכים.

ככלל, ידוע הקשר בין תפילה לספירת המלכות, וכדברי הזוהר: "בת המלך – זו תפילה", התורה, יחסית, יורדת "מן השמים", מלמעלה למטה, ואילו התפילה, "תפילה לעני", עולה מן הארץ, מן המצב האנושי-האנוּש, היבש וצמא למים, המרוקן והחסר-כל, "עני בדעת ואין לו אלא תפילה". היחס הזה בין תורה ותפילה הוא בכללוּת גם היחס בין בחינת איש, לבחינת אשה (שגם תורתה היא תִפלוּת (=דבקות) – גם במשמע ש"עושה מן התורות תפִלוֹת" כמצוות רבינו נחמן (גם לגברים!) לדורותינו-דורות אחרונים)[3].

התורה היא "חיי עולם" ועוסקת בראוי וב'נכון', ואילו התפילה "חיי שעה", ועוסקת במצוי, במה שיש – יותר נכון במה שאין – כאן ועכשו; שעה היא גם שועה וציפייה לישועה ממקום אחר, ללא שיש לי שום מבוא ושום מושג מאין יבוא עזרי. משום כך התורה בעיקרה היא עניין ליחידים שיש להם ממה להתחיל, ואילו התפילה היא ביסודה ענין לכלל, לאנשים ולמצבים הפשוטים, הסתמיים-החילוניים-הנפולים, שלכשלעצמם אין להם שום סיכוי, ובעצם גם אינם סבורים שמגיע להם משהו. בספר פרי הארץ (להרמ"מ מוויטבסק, פרשת אמור) מתוארת חוויית התפילה – כל תפילה – כ"שכינה בתחתונים וצורך גבוה", וכמוסבר שם, ה'שכינה' (הכלל, כנסת ישראל) היא לעולם אבודה ונעלמת בעפר התחתון–שאין-תחתון-ממנו, ומן החסרון האישי, מן העקרות המוחלטת, יכול אני לחוות אל-נכון את מצבה העגום של השכינה, ובחווייה זו עצמה מתעוררת השכינה וקמה מן העפר ועולה מעלה מעלה ואני בעקבותיה, ומשם חוזר ויורד השפע לכלל (וגם לפרט). במלים אחרות: רק כניסה (מודעת) למצבי "השפל באמת" (כפי שהיה חותם בעל פרי הארץ), שאין בי כלום ולא מגיע לי כלום, מאפשרת שפיכת נפשי הפרטית לפני ה' ומסירות טוטאלית היוצרת מיניה-וביה את הכלל הקדוש.

דוד המתייחד עם מידת התפילה ("ואני תפלה"), כל כולו שפיכת נפש לפני ה', כי הרי מלך הוא ומצוקותיו הפרטיות הן עצמן מצוקות הכלל-השכינה (ומכך נעשה גם כל עמו "חיילי בית דוד", מסורים בלב ונפש למלכם); משה המתפלל על הכלל שנכשל ונפל בעגל, עושה עצמו חולין וחולה עליהם (כפי שפירשו שם בפרק אין עומדין "ויחל משה", וממנו, כחנה, למדו שם ענייני תפילה), ומוכן למחות את שמו מספר החיים; אבל מה לכל זה ולחנה, אשה פרטית מרת נפש המבקשת לכאורה על מילוי חסרונה ופתרון 'בעייתה הפרטית'?! מה לה לשאלת צרכים אנושית-טבעית ולשפיכת נפש, אשר כאמור היא לבדה ראויה לשם תפילה.

אמנם כשמגיעים לסוף-מעשה (ולסוף דבריה בתפילתה "ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו") מתבהרת גם המחשבה-תחילה: "לחנה אין ילדים" כי משהו בתוכה אינו רוצה להוליד-לתוהו ילדים הפונים איש לדרכו ולעניניו ואין חולה בהם על מצב הכלל ולא מרגיש בשכינה שבעפר, וגם כשעולים לבית ה' בשילה אין דורש ואין מבקש, המצב 'על הפנים' וכל המקודש מחבירו חרב יותר. מרוב שיחה וכעסה ומר-נפשה מגיעה היא למצב של השתפכות נפש – 'יוצאת מעצמה' לגמרי ומבינה פתאום מהו הדבר שבאמת חסר, נוגעת בעצם החסרון, בצער השכינה, ומוותרת מראש על רצונה האישי הפרטי העמוק ביותר, ושואלת בן שיהיה כל ימיו שאול ומסור לכלל, והוא יחל להושיע את ישראל. [ניתן לפרש לפי זה "ותתפלל על ה'" (מלבד פירוש הגמרא "שהטיחה דברים כלפי מעלה"), שתפלתה אכן על צורך גבוה, על צער השכינה ולא על צרכיה שלה (ואולי כך רשאית היא גם להטיח דברים, באופן המגביר את כח התפילה ולא מעורר עליה כעס)].

[ואגב דרכנו עולה על הלב רעיון מבהיל במקצת: ידוע מדברי רבותינו (על פי סמיכות הכתובים) ששרה מתה מתוך ששמעה על העקדה. שמא ואולי ניתן לומר שלא הייתה זו 'תאונה' מתוך בהלה, אלא נכונות מודעת לשפוך את נפשה בפועל ממש, להוציא את עצמה, ואת רצונותיה וצרכיה האישיים מן העסק, ובכך גופא להציל את יצחק מן העקדה בפועל! אם כנים אנו, חלקה של של שרה בעקדה, גם אם נסתר, הוא משמעותי מאד, ואפילו קריטי! וה' הטוב יכפר אם דברנו שלא כדת!].

 

בימי שפוט השופטים אין מקום להזדקקות ולחוסר-ישע. יש מקום לתפילת השבח והודיה ובקשת צרכים מתוך הכרה ביכולת ה', או לזעקת הציבור כולו בעת צרה (שגם היא עיקרה תשובה מעבודה זרה והכרה בה'), אבל אתה היחיד, מה לך משתפך כשיכור ומתפרק מאחריות אישית – 'תפוס את עצמך בידים ועשה משהו עם עצמך'; על מי אתה מטיל את עצמך ובאיזו זכות! עלי הכהן נתקל לראשונה בימי חייו הארוכים בשפיכת-נפש אותנטית, שגם אם אינה מובנת לו אינו יכול להתכחש לאמיתותה (ואולי קשור הדבר גם למצבו שלו, שרואה את המצב נשמט מתחת ידיו "כי מקללים להם בניו" (להלן ג, יג) ואין לאל ידו להושיע), עושה 'מהפך' בנפשו, ובכך, בפנימיות, מאפשר ומאשר ואף מברך (ראה בברכות שם) את העידן החדש (אם כי מרגיש במודע או בעל-מודע שיבוא השינוי 'על חשבונו', כפי שאכן אירע), עידן המלכות.

[ובימינו – האם ניתן לקוות וצריך להמתין להכרה וברכת-הדרך-לשינוי מצד נושאי המערכת הנכרית הקיימת, ולפחות מצד ה'דתיים' (או ה'חרדים') שבהם? ישנם פנים לכאן ולכאן, ולא כאן המקום להאריך].

 

חנה וראש השנה (י"ח סיון)

ד. ויבואו אל ביתם הרמתה… ויהי לתקופות הימים ותהר חנה ותלד בן.

אם נפרש "תקופות הימים" מילוי היקף של שנה שלמה (ראו בפירוש ר' יוסף קרא), מסתבר לומר כי גם התפילה בשילה, גם הלידה וגם הבאת שמואל אחר הגמילה, הכל אירע בראש השנה אשר הוא יום המלכות, בו נשלמה בריאת העולם ביצירת האדם בצלם אלקים, שנועד "לשבת על כסא ה'" – למלוך בשמו ולכבודו ולהמליכו על כל באי עולם (ובו ביום חטא אדם ונטל מלכות לעצמו, על כן אנו מתרכזים ביום הזה במלכות ה' בלבד, וכפי כח ואמתת המלכתנו והכרתנו במלך-הבורא, חוזר הוא ונותן לנו כח וסמכות למלוך בשמו ולשמו. ובאמת הציור הפשוט והראשון (וממילא הכוונה הפשוטה) של מלכות ה' בעולם, הוא תקומת והצלחת מלכות ישראל אשר שם ה' נקרא עליה בגילוי לעיני כל הגויים).

שהרי, כדברי רז"ל, "בראש השנה נפקדה חנה", ובה מפטירין בראש השנה (ומסיימים "ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו"), ואף קבעו תשע ברכות במוסף של ראש השנה "כנגד תשע אזכרות שאמרה חנה בתפלתה", ונכון לשער אם כן שנאמרה תפילה זו בראש השנה, ואם כן – גם הלידה שנתיים קודם לכן (כי זמן היניקה הרגיל כ"ד חדש כנודע, וכאן גם מפורש בדברי רבותינו כי כל ימיו של שמואל נ"ב שנה, ומתוכם ישב בשילה חמשים שנה, "עד עולם – כעולמם של לוויים" העובדים עד גיל חמשים), ונמצא שגם לידת שמואל, וגם תפילתה הראשונה בשילה בה זכתה לשפיכת-נפש (ראה אות ג) ונתברכה מפי עלי (אשר בעקבות כך מיד הרגישה שנפקדה "ופניה לא היו לה עוד") – הכל בראש השנה, והכל בכלל "נפקדה חנה".

ויש בידינו אם כן שלוש תַּחֲנוֹת  של פקידה, המקבילים לזכירת-פקידת יוסף שיצא גם הוא בראש השנה מבית האסורים כדברי רבותינו, כי חלום פרעה המלך בו מתחילים (ונידונים) שנות הרעת והשובע, נאות לראש השנה יום הדין (שהוא גם ראש השנה למלכי אומות העולם, כי לב מלכים ביד ה', ובאמצעותם הוא מנהיג ודן את עולמו), ואם כן גם חלום שר המשקים והאופים לשבט ולחסד (לפני יום הולדת את [מלכות] פרעה) שנתיים קודם לכן, היה גם הוא בראש השנה, ושנה אחת לפני כן קצף עליהם פרעה ונתנם בבית הסוהר, כי כן כתוב "ויהיו ימים במשמר", והכל כמובן שלבים של התפתחות פקידת יוסף ויציאתו מבית האסורים למלוך[4]. [ואם נרצה להפליג בדרוש, נאמר כי עשר שנות הצער של יוסף מאז גונב מבית אביו ועד שלוש השנים שלפני יציאתו כנ"ל, מקבילים לשנות הצער של חנה וכעסה מצרתה אם עשרת הבנים, שמסתמא נמשכו עשר שנים, ובה הגיעה לתכלית הצער והיאוש לאחר ששהתה עשר שנים ולא ילדה].

[הקשר ליוסף מתחזק יותר בשים לב שמשכן שילה בכלל נקרא בכתוב "אהל יוסף", וחורבנו (עם חורבן בית עלי) קרוב, ובא בפי שמואל (ואלקנה אביו) ובאמצעותו, שהרי הוא המוציא לאותה מלחמה לפי פשט הכתוב, והכל לשם הבחירה במלכות עולם של דוד וב"נחלה" שאין לה הפסק, זו ירושלים, כשהמעבר הזה מלווה את כל בניין המלכות בספר שמואל].

 

נמצא אם כן שמנהגו של אלקנה לעלות "מימים ימימה" להשתחוות ולזבוח בשילה, בראש השנה היה, ומכאן אסמכתא לכך שיש עניין מיוחד להקביל פני הרב-המלך בראש השנה יום המלכות (וכאשר הודגש מאד בדורותינו בעיקר מפי רבנו נחמן), שאמנם אינו משלוש רגלים אך הנה דווקא מעלייה זו של רשות נצמח שורש המלכות בישראל. וכן בימי עזרא ונחמיה האספות כל ישראל לירושלים בראש השנה, היא שהחלה תהליך (ששיאו ב"אמנה" שנכרתה בכ"ד תשרי) של ביסוס בית שני ו"ביאה שניה" השקולה בפי חז"ל ל"ביאה ראשונה" שבימי יהושע.

ועד זאת למדנו, שאף על פי ש"למלכי ישראל מניסן מונים" ולא מתשרי כמלכי אומות העולם, כדברי הגמרא (ראש השנה ג,א) – הנה זאת נאמר (ונלמד – שם ב,ב) בעיקר במלכי בית דוד, אבל שורש המלכות, המתחיל בספרנו משמואל ושאול, גם בישראל מתחיל הוא מתשרי, וכמו מלכות יוסף על מצרים, כי בקשת המלכות בישראל באה על רקע מלכות הגויים שקדמה "לפני מלוך מלך לבני ישראל" (וכן ייסוד בית שני ברשיון מלכי פרס), ומדרך הטבע היא מופיעה תחילה במושגי מלכות הגויים ובזמן המסוגל למלכותם (המתקשר לבריאה-בכלל כנ"ל). ולא לחינם מתחילה פרשת המלך שבתורה ב"כי תבוא… ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים", כי אכן כך נכון וטבעי למחשבה הראשונה (שכל מצוות המשך הפרשה באות להוציא ממנה כדי לבסס מלכות שתאריך ימים, אך כפי הנראה אי אפשר לדלג על השלב הזה, ואכמ"ל יותר, אך המבין יבין וישליך גם על המתרחש בדורנו).

[1] המופיע בדברי הימים בשלמות גמורה בלא זֵכר לחטאו, וכפי שגם חטא דוד לא נזכר בו, כי בימי עזרא נכתב הספר וממרחק השנים כבר 'פג תוקפם' של החטאים.

[2] בבא בתרא יד,ב.

[3] ובתורה עצמה – היחס בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, "תורת הארץ", שעניינה יישום התורה במכלול מרחבי המציאות על פי שכל אנושי, וכידוע ש"מלכות פה, תורה שבעל פה קורין לה", ו"מאן מלכי – רבנן" (ומשום כך פטורה האשה מתלמוד תורה שבעל פה, כי כל-עצמה היא "ארץ" ומציאות – "מצא אשה" – בחינת תורה שבעל פה).

[4] כי מן הסתם לא על חינם הודיענו הכתוב כי היו ימים במשמר ובהם הופקד יוסף לשרתם, אלא שזהו כנראה הזמן הנדרש ללמוד מהם טכסיסי וגינוני מלכות, ולדרכנו מקביל הזמן הזה לימי עיבורו של שמואל.