פרשת צו, בחציה הראשון, מתייחסת כמובן לפרשת ויקרא ומשלימה את פרטי מעשה הקרבנות כסדרן בפרשת ויקרא, מלבד השלמים שבאו כאן בסוף הסדר, בעוד ששם מקומם בין המנחה לחטאת. בפרשת ויקרא
ט. יום ועש"ק מצורע ושבת הגדול ח' ניסן, נשיא מנשה גמליאל בן פדהצור.
מנשה בכור יוסף הוא 'יוסף שביוסף',[1] יסוד שביסוד, 'זכר שבזכר', ושמו מעיד עליו שיש בו נטייה לניתוק (כמו
גד בכור זלפה שפחת לאה, משמש כפי הנראה ליהודה-דוד-המלך הגובר בבני לאה, כעין 'קומנדו' – יחידה מיוחדת למבצעים נועזים – לפעמים בעורף האויב – הדורשים כושר מעולה, נחרצות, זריזות יתרה,
ויקהל משה עולה מלכות.
מלכות היא כידוע הספירה האחרונה, ועניינה הארץ התחתונה (לעומת שאר הספירות שהן 'שמיימיות' ביחס אליה); המציאות כפי שהיא (לעומת המהות); העם לעומת המלך; ובעצם, הבריאה כולה לעומת
אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה וגו'. וברש"י (ממדרש תנחומא): המשכן משכן – שני פעמים – רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהם של ישראל.
[ורמז רמזו:
בספירת העומר מתחיל כעת השבוע השני, שבוע הגבורה. בעזרת ה' שהביאנו עד הלום, נמשיך כדרכנו להתבונן בסיפורי האבות על מנת להפיק תובנות פרטיות, דבר יום ביומו, המתקשרות לענין המלכות שהיא
"... בין אם אנו עושים כפי הייעוד הגדול שעלינו ובין אם עדיין אין אנו עושים, על כל פנים הבה ונדע את כל המעשה אשר עלינו לעשותו מחר. ויש גם מחר שהוא קרוב..."
