ב' דחוה"מ פסח
השבתת השאור של ערב פסח מקדימה את ליל הפסח אשר בו נפתח הפה להיות פה-סח, "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", חוש הדיבור של חדש ניסן (עפ"י ספר יצירה) עומד כעת על מילויו, כמו הסהר-הירח, וכולנו מסובים דרך חירות כבני חורין (=בני מלכים), ומפעילים בשופי, כל איש בממלכתו הקטנה, את חוש הדיבור המיוחד למלכות ולהנהגה – "באשר דבר מלך שלטון".
השבתת השאור במעשה, המקדימה לכל זאת, כפירוש חכמים לפסוק "אך ביום הראשון תשביתו", שהכוונה ליום הקודם (כמו באיוב: הראשון (=האם לפני) אדם תוולד ולפני גבעות חוללת?!), היא אם כן על דרך "אמור מעט ועשה הרבה", או על דרך (המומלץ בפרקי אבות להיות) "מעשיו מרובין מחכמתו (ודיבוריו)".
אך הרי כידוע השבתת השאור היא רמז מובהק לביעור שרש הרע – למחיית עמלק ה"שאור שבעיסה", אשר "הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות", והרי קיימא לן (רמב"ם ריש הלכות מלכים): מינוי מלך קודם למחיית עמלק, שנאמר (שמואל-א טו,א-ג) …אותי שלח ה' למשחך למלך… עתה לך והכיתה את עמלק"?!
מתבקש אפוא לומר ששתי מחיות-עמלק הן: האחת מקדימה את המלכות והשנית מאוחרת לה. כשם שבערלה ישנו העור הגס הנכרת תחילה ולאחריו העור העדין, כך ישנו עמלק הגלוי, הפרא, שנועד להיכרת על ידי שאול (שבעצם גם הוא מלך מלכות-שעה לצורך זה גופא – למחות את עמלק ולפנות דרך למשיח בן דוד), וכן לעתיד משיח בן יוסף (שגם הוא מלך) מקדים למשיח בן דוד וזה עיקר תפקידו (עליו הוא "מת" או נכון למות) – למחות את עמלק שאינו נופל אלא ביד זרעו של יוסף (או של רחל). אמנם לאחר השלב הזה מבצבץ ומופיע עמלק הסמוי, הפנימי, העדין, המיוצג במלחמת שאול על ידי אגג מלך עמלק ההולך מעדנות כאומר: אני אישית לא הרגתי שום יהודי, ו'חברי הטובים ביותר הם יהודים', ולא תוכל להרשיע אותי כרוצח; אני בדיוק כמוך נלחם על 'מרחב מחיה', זו זכותי וחובתי, ואם תפגע בי תפגע בעצמך, בצדקך ובעדינותך-שלך.
[ויתכן ששאול מרגיש שאם יהרוג את אגג אכן ימית גם את עצמו כנ"ל, ועל כל פנים יסיים את תפקידו-מלכותו לטובת דוד ה"בלתי-טהור" כמוהו, ולזאת לא היה מסוגל. וכך צמח (או נתגבש) מחדש, מן השרש הבלתי-מנוצח, עם עמלק כולו כדברי רז"ל. מאידך דוד כל ימי שאול נאלץ לעסוק תחת שאול בביעור עמלק ולכלות כוחותיו-חיוניותו על כך, עד שלא נותר בו כח חיים מספיק לבנין בית המקדש. זהו פירוש פנימי לַנאמר לו: לא אתה תבנה הבית כי דמים רבים שפכת ארצה לפני].
שאול שהוא דמות הצדיק-הצודק שלא טעם טעם חטא, אכן אינו יכול להתמודד עם טיעון כזה, כי נצחונותיו הם בדרך 'איתכפיא' ככתוב בו "ובכל אשר יפנה ירשיע", כלומר מנצח בכח צדקו את הרשע ממנו במעשה. ואילו כאן נדרש טיפול-שרש במלך, בשיטה עצמה שמבוססת על ספקנות קרירות (=ציניות) ואקראיות, לכך נדרש דוד הבעל-תשובה (בגימטריא איפכא מסתברא) מאהבה, הפועל בדרך של 'אתהפכא' והופך זדונות לזכויות, ה"גוזל את החנית מיד המצרי", משתמש בספקותיו ובקור רוחו האקראי של עמלק עצמו להטיל ספק בספקותיו ולהפוך אותו-עצמו לאפיזודה אקראית.
בניגוד לשאול, על דוד נאמר "ויהי דוד בכל דרכיו משכיל", על דרך "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים עמו", ולענייננו: בדרך 'אתהפכא' מתרחש בעמלק עצמו 'שינוי גנטי' "ונותר גם הוא לאלקינו" לאחר שיוסרו דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו, ככתוב על שחיטת היצר, עד שלא יוודע בין ארור המן לברוך מרדכי. לאמתו של דבר בהיפוך זה דווקא מתקיימת המחִייה המוחלטת, שאינה משאירה עקבות, כי בדרך כפייה והשמדה כפשוטה, לעולם יישארו שאריות, כידוע היום 'חוק שימור החומר'. עמלק מן הסוג הזה האחרון, יכול שיחדור גם ללב ישראל (כפי שחדר ללב שאול), אך היא הנותנת שיש לו תיקון בהיפוך כמבואר, עד ש"מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק".
לענין זה שייכים כמובן גם שני שלבי מחיית עמלק בימי מרדכי ואסתר, של הפרזים ושל המוקפים. ברור שעמלק הפרזי הוא הגלוי וחשוף בפראותו, ואילו המוקף, העדין-המשכיל, נחשף בחלקו רק על פי תגובתו לאירועים (ממש כמו תגובת דיפלומטים איירופיים בימינו לחיסול-נמרץ מדאי (לדעתם) של מפַגעים-צוררים בידי היהודים…). השלב הזה האחרון שנתבצע ביום י"ד (יומו של דוד שהוא הדור הי"ד מאברהם כנודע, ועולה בגי' י"ד) ונחגג ביום ט"ו בו הירח במילואו, כפסח וסוכות, וקשור ביותר לירושלים עיר דוד, הוא כמובן שלמות וסוף המחייה הנעשית על ידי מלך מבית דוד.
ולענין השבתת שאור שבה פתחנו, נוסיף ונאמר שהחמץ המבוער-בידיים לפני הפסח ונזרה לרוח או נשרף, עדיין לא כלה לגמרי כנ"ל, אך בטל במיעוטו. בתוך הפסח לעומת זאת, החמץ אוסר במשהו, אך לא נותר ממנו מאומה בכך שיצאנו כבר מן המלחמה החזיתית בו, פסקנו להתייחס אליו (מה שעלול לגרום לו ישות ומציאות…) ועברנו לעולם שכולו טוב, עולם שכולו מצה, וכך נעשה ממילא החמץ לבלתי רלוונטי ובטל במציאות לגמרי. זו אופייה של מחיית עמלק הסופית בידי מלך מבית דוד.