"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כל דכפין ייתי ויכל, כל דצריך ייתי ויפסח. השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין".
סיפור יציאת מצרים מתחיל בלחם, שיש לו חשיבות מרכזית בפסח. הוא הנושא העיקרי של החמץ מזה, ומופיע כמצה, כלחם עוני, מזה. ללחם יש מקום של כבוד ביהדות. כל סעודת מצווה נערכת על הלחם. מברכים עליו ברכה מיוחדת לפני אכילתו: "המוציא לחם מן הארץ", ולאחר אכילתו מברכים את ברכת המזון. הלחם מייצג את המזון בכלל, כפי שאומרים בברכת המזון: "הוא נותן לחם לכל בשר". הוא גם מקור למלחמות וסכסוכים בין בני אדם, (השורש "לחם" משותף למזון הנאכל ולמלחמה), אבל גם מקור לחמלה ולהענקה לזולת. כשאדם מרגיש שבע וטוב לו עם עצמו, הוא חומל גם על הזולת, ושמח להעניק לו. גם השורש "חלם" מורכב מאותן אותיות. החלום הוא איתותים מן הנשמה אל פני השטח, והוא מעין חלון הצצה מיוחד לנפש על כל רבדיה. אדם המחובר אל הכחות הטמונים בנפשו, מרגיש חי. הגאולה אינה באה בהבנה זו או אחרת, אלא היא באה מן האופן שבו אדם חי. חיים הנובעים מן המקורות הפנימיים של הנשמה הם חיים של גאולה.
הלחם, כשם שהוא מזון לגוף, הוא גם מזון לנשמה, ולא בכדי אמרו חז"ל: "אין לחם אלא תורה". התורה שבכתב באה אלינו מבחוץ, והתורה שבעל פה עולה ממעמקי הנשמה. יש תורה בחוץ ויש תורה בפנים. התורה הפנימית מתהווה במעמקי הנשמה, בעזרת 22 האותיות של השפה, של לשון הקודש. השפה עם הפוטנציאל האסוציאטיבי העשיר שלה יוצרת את המפגש בין התורה שבחוץ לבין התורה שבפנים, וכך נוצרת תורה שלמה ותמימה. כשם שהשפה בפה תוחמת את הגבול שבין הגלוי לנסתר.
"המוציא לחם מן הארץ" – אלקים מוציא לחם, דהיינו תורה – החומרים שמהם עשויים הגאולה – מן הארץ, מתוך החומר. "המוציא" ו"יציאת" מצרים, משורש אחד… הברכה על הלחם היא אפוא ברכת החירות וההודיה על שבקיומנו בעולם הזה יש בנו משהו פנימי ורוחני שיכול להשתחרר מן הכבלים, לצאת ממצרים ולהתרומם מן הארציות.
"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" – במצרים, כשאנחנו עבדים לתכתיבים פנימיים וחיצוניים, הלחם הוא לחם עוני, לחם חסר. והרי משם באנו. שברנו ב"יחץ" זה עתה את הלחם, והצפַּנו את החלק הגדול שלו. עתה אנו מזמינים את הרעבים והנצרכים – אורחינו העניים להשתתף אתנו. הרעבים והנצרכים הם גם אנחנו, הרעבים למזונה של הנשמה. הלחם שלנו הוא לחם עוני, לחם חסר, וזה מה שעושה אותנו רעבים – השלב הראשון של ליל הסדר בתהליך הגדילה של הנפש, הוא אפוא המודעות לחסר. האדם מרגיש שמשהו בו שבור וחסר. ההכרה הזאת יוצרת אולי משבר, אך גם פותחת פתח לגאולה ותקווה שבאה לידי ביטוי בחלק השלישי של "הא לחמא עניא": "השתא הכא" – עכשיו כאן – בגלות, בקבעונות מחשבתיים ותפיסתיים, בנתק מן הנשמה – אבל: "לשנה הבאה בארץ ישראל", מילים שמבטאות תנועתיות וזרימה. השנה כוללת בתוכה את התקווה לשינוי, וכן את המוכנות ללמוד (לשנות) ולהתרחב ("משנה" = כפול). השנה הבאה יכולה להיות גם היום, אבל הכוונה תמיד לדבר שמתקדם ואיננו סטטי. ארץ ישראל היא ארץ החיים, ובמרכזה נמצאת הנשמה, החלק המתהווה, החלק שנחלם. "לשנה הבאה בני חורין" – ההתחברות לנשמה יוצרת בנו תנועה המביא אותנו לחירות פנימית מרבית.
הלוואי ונזכה להוציא לחם מן הארץ, להתחבר לנשמה ולא-ל שיצרה ונתנה בקרבנו.
פסח כשר ושמח!
רות
(חלקם של הדברים המובאים כאן, שאוב מתוך ספרו של המחבר גבריאל שטרנגר "מסע אל החירות", וחלקם – שלי)