בעשרה מאמרות נברא העולם (משנה אבות ה,א). ו"בראשית" נמי (= גם) מאמר הוא" (בבלי, ראש השנה לב,א). ועליו נתכוונו רז"ל בפרק הבונה (שבת קד,א) כשדרשו "מ"ם סתומה – מאמר סתום" (מהרש"א שם), כי לא מפורש בו "ויאמר" כמו בתשעת המאמרות שהם "מאמר פתוח", אמירות גלויות.
ניתן לומר כי תוכנו של המאמר הסתום הזה הוא בריאת הזמן, "הממד הרביעי" הנסתר, הקודם לשלשת ממדי המרחב הנגלים שבהם עוסקים שאר המאמרות, שהרי, כידוע היום, גם הזמן הוא נברא-יחסי, וממדי המרחב, הכוללים את כל העצמים, נערכים ביחס אליו, וגם נבדלים זה מזה מכוח הזמן-הקצב הפנימי שלהם. שהרי זהו המשמע הפשוט של "ראשית" – שבן–זוגה הוא "אחרית" – ש"לכל זמן" (קהלת ג,א). בכול יש קצב ומגמה, כיוון, כוונה ותכלית.
אם כן, המסר-המאמר הראשון הוא שהעל-זמני, הבלתי משתנה, הפיק מתוכו את הזמני, המוגבל המשתנה ומתחדש, וחוק וזמן קבע להם לעשות את תפקידם במצבים משתנים-תדיר, עד שייפגשו והיו לאחדים, הבורא והנברא, הקבוע והמתחדש, המהות והמציאות, הטבע והנס (ובעצם כל זוגות-ההפכים שניתן להעלות על הדעת), וזהו כבודו, יתברך שמו, שהוא "נושא הפכים" (כביטוי הקדמונים להמחיש את העצמות הבלתי תלויה ובלתי נגדרת) – בתחילה נושא-סובל אותם, בהמשך משיא-מזווג אותם, ולבסוף נושא-מרים אותם למקום שאינם הפכים כלל.
ובמישור מידות הנפש, נתינת הזמן המקדימה היא מידת "ארך אפיים", עיקר עניינה של מידת הרחמים, שהיא כידוע גוף ומרכז המידות – מידת יעקב אבינו ע"ה וכל זרע ישראל (ראשי תבות א-ל ש-די יתן לכם רחמים – הביטוי שבא בפי יעקב אבינו, ישראל סבא, לבניו) הנקראים בשמו.
לרעיון זה אפשר לקשור את הצמצום הראשון אשר, כדברי המקובלים, הוא סילוק-כביכול של הבורא מנקודה מסויימת בכדי לתת מקום לעמידת העולמות, שלא יישטפו וייבטלו באורו האינסופי, כדוגמת הורה המסתיר עצמו לשעה מבנו כדי לקדם את עצמאותו ובגרותו.
בלשון אחרת ניתן לתאר זאת כשתיקה המקדימה את הדיבור (בסוד החשמל, חש ואח"כ מל), בלימה ונתינת זמן לפני תגובה מיידית (שהיא לעתים קרובות התפרצות של כעס). וכך דרשו רבותינו (חולין פט,א) את הכתוב באיוב (כו,ז) "תֹלה (כך בכתוב) ארץ על בלימה" – אין העולם מתקיים אלא על מי שבולם עצמו בשעת מריבה. [ורמז מופלא: תלה ארץ על בלימה עולה בדיוק בראשית!]. ניתן לומר אפוא שהקב"ה ברחמיו "שתק את העולם" בטרם אמר אותו, וכך נתן לו קיום.