ואתה תצוה עולה בראשית, ומכוון יפה לצירוף (מצירופי בראשית שבתיקוני הזהר): בית-אֹשר, שכן ואתה עולה בית, ותצוה עולה אשר. מתבקש אפוא לקשור את פרשתנו למעשה בראשית.
הדבר הראשון העולה על הדעת הוא כמובן ל"ט מלאכות שבת הנלמדות ממעשה המשכן, "עולם קטן", המפורט בפרשיות תרומה תצוה, ונצטווינו בפרשת כי תשא לשבות ממלאכתו בשבת – "אך את שבתותי תשמורו" לאחר הציווי על מעשה המשכן – בדיוק כשם ששבת הקב"ה מכל מלאכתו אשר ברא לעשות בששת ימי בראשית, "עולם גדול" שנברא ומתקיים בל"ט אבות מלאכות ותולדותיהן וסעיפיהן. כלשון רבותינו ז"ל "נתאוה הקב"ה להיות לו (בית) דירה בתחתונים" – בית-אֹשר להתייחד עם בריאתו ומכון לשבתו עולמים, ולאחר עשרים דורות שהיו מכעיסין ובאים החלה להתממש תאוותו יתברך בזרע אברהם אוהבו, והנה עכשו באה על מילויה במשכן שעושים ישראל לשמו, ובו "יצמצם – משמע יְרַכֵּז – שכינתו בין בדי ארון", ויפיק את תכלית כוונתו באהבה שלמה. [יושם לב שתאוה – אותיות ואתה – עולה בית!].
במעשה בראשית בריאת האור (משמע גם: האנרגיה) היא הקודמת לכל, ואילו במעשה המשכן בא הציווי על העלאת נר תמיד בתום מלאכת המשכן. "אברהם החל להאיר" כמידת בוראו בתולדות השמים והארץ (בהבראם – באברהם), אבל תכלית הכוונה שיעלה האור מתוך הבית הבנוי לשמו בנדבת-לב וכשרון-מעשה של כל בית ישראל, שכן "לא לאורה הוא צריך, אלא להודיע לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל", כנסת ישראל היא הכלה הנבחרת להיות שכינת עוזו יתברך משום שהיא לבדה נענתה לו ברצון שלם בסיני ובנתה לו בית חתנות, "אחת היא יונתי תמתי", ורק היא תוכל להאיר ולהורות דרך לשאר הבנות-האומות –"ראוה בנות ויאשרוה, מלכות ופילגשים ויהללוה".
[וניתן לדמות את נר התמיד שבתום מעשה המשכן לנר שבת שתיקנו חכמי ישראל (המייצגים את כנסת ישראל, הכלה), וזמנו לאחר סיום מלאכת ששת הימים, בזמן בריאת האדם, ובפרט בהופעת האשה לבסוף, סמוך יותר לשבת, שעל-כן לה בייחוד נמסרה מצות נר שבת, לתיקון חוה שכיבתה בשעה זו את אורו של עולם, כדברי חכמים].
ויש לזכור שגם אם באה מצות נר התמיד לבסוף, אין הוא רק מכלל "התפקוד השוטף" של המשכן כשאר הקרבנות, שאם כן אין כאן מקומו, אלא מכלל מעשה המשכן ובניינו הוא, וכשם שאדם מתקין מערכת חשמל בביתו, ובתום בניינו מחברה למרכז הכח, ובכך נשלם הבית ומתגלה בתפארתו. לענייננו מקור הכח הוא השכינה השוכנת דרך קבע "בתוכם" – בתוך נשמות ישראל (הקרויות נר, ככתוב נר ה' נשמת אדם) המשתוקקים לדבק את "המאור הקטן" שלהם עם "המאור הגדול", עד שיהיה אור הלבנה כאור החמה – "תמתי – תאומתי".
מה שתיארנו בכלל לגבי כנסת ישראל, יתואר בפרט לגבי אהרן הכהן, "האיש אשר על הבית", כאשה שהיא עיקרו של בית, ואף הוא מיטיב הנרות במשכן ומעלה את הנרות, את נשמות ישראל, כאם הבנים המטפחת את ילדיה, שכן הוא "שושבינא דמטרוניתא" האוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ואף הוא אהוב על כל בית ישראל המגדלים ומכבדים אותו משלהם. כאן בפרשה זוכה אהרן לבגדי כבוד ותפארת, כבגדי צבעונים של אשה, מה שמזכיר קצת את "ויבן ה' אלקים את האשה ויביאה אל האדם – מלמד שקישטה ככלה" (וזה הדבר שבא בפי רבותינו להמחיש כי "תורה תחילתה גמילות חסדים"!).
וכשם שהאשה-האם מייצגת את המציאות ("מצא אשה", ביחס למהות- האיש), ובתוך הבית היא נוטה "לקחת על עצמה" את חטאי ילדיה ולכפר ולחפות עליהם לפני האיש-האב. כך אהרן השושבין שמצד הכלה, עומד ומכפר על בני ישראל; לכך הוא נבחר ומשום כך אירע לו דווקא שנטל חלק במעשה העגל – "החטא הקדמון" הישראלי המקביל לחטא הקדמון שפתחה בו (שלא במקרה!) האשה [ומשום כך היא-גם-היא מייצגת בדרך כלל את בעל-התשובה, מול האיש-הצדיק].
על הפסוק הנאמר בביקור יתרו "ויבוא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה" שאלו חכמים: "ומשה היכן היה?!", והשיבו "עומד ומשמש לפניהם!". גם לענייננו נוכל לשאול היכן מקומו ומה תפקידו שלו בזיווג הזה של קודשא-בריך-הוא ושכינתיה? ולהשיב: עומד ומשמש לפניהם!
ידוע מדרש הזוהר על כך ששמו של משה אינו נזכר בפרשתנו אפילו פעם אחת (שאין כיוצא בזה מאז שנולד משה ועד ספר דברים שבו "משה מפי עצמו אמרו", בלשון מדבר-בעדו) – משום שאמר "מחני נא מספרך אשר כתבת" במעשה העגל שבפרשה הסמוכה אחר פרשתנו, כי אין לו לאדם לקלל עצמו, וקללת חכם אפילו על תנאי היא באה! וראו בספר הפרשיות לאבא ז"ל כמה וכמה טעמים מפי חכמי הדורות על כך שנתקיימה ה"מחייה" הזו בפרשת תצוה דווקא. ואולם דומה שניתן להוסיף טעם פשוט: כאן בפרשה ניטלה בפועל ממשה – יותר נכון מזרעו – הכהונה הגדולה שהייתה מיועדת לו, וניתנה לאהרן אחיו תחתיו, משום שסירב להשתלח, וכפי שהבינו חכמים מפסוק "הלא אהרן אחיך הלוי, ידעתי כי דבר ידבר הוא" – ומעתה יהיה הוא הכהן ואתה הלוי! בפרשתנו משמש משה ומשרת-כלוי את אהרן אחיו, מלבישו ומושח את אהרן שכתר כהונה ניתן לו וזכה בו לזרעו אחריו, וכביכול "נמחה שמו" הפרטי מכתר הכהונה (וגם כתר תורה שזכה לו משה, לא זכה בו לזרעו אחריו).
ואולם ברור שלא מדובר כאן בעונש כפשוטו – בוודאי ניחא לו למשה למסור נפשו על ישראל ולהצילם מחטא העגל "אשר עשה אהרן", וברצון שלם מוסר הוא את הכהונה לאחיו (כפי שבעגל אמר "שלח נא ביד תשלח" – ביד אהרן אחי הגדול ממני!), ונאה לו לעמוד לשרת ולגדל את אהרן אחיו ולקשטו ככלה, כי הוא משה "שושבינא דמלכא", קרוב הוא לשמים ומייצג את המלך-החתן, ו"משמש בחלוק לבן" כדברי חכמים; כל-עצמו לא בא אלא להיות "ממוצע המחבר" על ידי סילוק-עצמו בביטול גמור, שאלמלא כן עלול הוא חס ושלום להיות בגדר "ממוצע המפסיק".
וכך אמרו חכמים בפרק הכונס לענין המים שהביאו שלשת הגיבורים לדוד מבור בית לחם תוך כדי סיכון נפשם, שנדרש גם על הוראה שהביאו מזקני בית לחם, ש"לא אבה דוד לשתותם" – את המים, ואף את ההוראה שהביאו לא אבה לאומרה בשמם שכן "כל המוסר נפשו על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו", אלא "ויסך אותם לה'" – שאמרם "משמא דגמרא"! כלומר מאחר שכל אשר לו יתן האדם בעד נפשו, הרי כשמוסר נפשו "יוצא הוא מעצמו" ומתגלה בו היחידה שבנפש, ועולה לכתר עליון, לשרש הסתום ונעלם המייחד את הכל, ונעשים דבריו "סתמא דגמרא" שתוקפה מרובה יותר.
וכך בענייננו – אמנם לא נזכר משה בשמו בפרשה, אך בנסתר כמדומה שאין לך פרשה שפועל בה משה יותר מפרשתנו (וראה בספר הפרשיות, שם מונה אבא ז"ל מאה ושלשים התייחסויות למשה בפרשה!). אמנם אינו קרוי אישית "כהן" ואין זרעו כהנים, אך הוא ה"מכהן" (במפעיל) את אהרן ובניו, וגדול המְעַשֶׂה יותר מן העושה (מלבד מה שהוא עצמו "אינו בבל יבוא בכל עת" ורשאי להכנס תמיד אל קדש הקדשים). וכך לענין כתר תורה – לא זכה בו משה לזרעו אחריו, אך כל ישראל תלמידיו-כבניו (ולדברי חכמים יצאו ממנו גופו ששים ריבוא, משמע הגֶנים שבו נתערבו בכל אישי ישראל ובכל יהודי "קבור" ניצוץ מנשמתו של משה).
ידוע מספרי חסידות, שיש משהו בממוצע המחבר, הגבוה יותר משני הצדדים אותם הוא בא לחבר, מאחר שהוא בתנועה של הסתלקות וללא שמץ של ישות, יכול הוא להכיל כאחת את השמים ואת הארץ, ולבטל את ה"גזירה הקדומה שלא יעלו התחתונים למעלה ולא ירדו העליונים למטה" כלשון חכמים. כענין זה אמרו (בכתובת ה,א) ביחס למקדש הנבנה בידי אדם דווקא, "גדולים מעשי צדיקים ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב אך ידי (- שמאלי) יסדה ארץ וימיני טפחה שמים (- משמע כל אחת בנפרד!) ואילו במעשה צדיקים (- המקדש) נאמר מקדש ה' כוננו ידיך (שתי הידים פועלות כאחד – הכח השמיימי מתלבש בארצי ויוצר מקדש שהוא שער השמים ומקום ייחוד העליון בתחתון)!".
והיכן נוכל לבקש ולמצוא את הבחינה הזאת המחברת, מסתתרת במעשה שמים וארץ עצמם? – נראה כי היא טמונה בסוד השבת ובסוד הוי"ה ברוך הוא. בכל מעשה בראשית לא נזכר שם הוי"ה המהוה, אלא שם אלקים שעניינו הטבע (השוה לו במספר כידוע), הסדר, החוק והמשפט, וממילא הצמצום וההעלם, ה' אכן צמצם עצמו וסילק-העלים את "שמו המיוחד"-המאחד, "שם העצם" "שם המפורש", בכדי לא לשטוף את העולם באורו האינסופי ולתת מקום לעמידתו העצמאית. אך ברור ש"אין הצמצום כפשוטו" חס ושלום, והוי"ה המסתתר הוא זה המהווה-כל ורצונו הפשוט חובק הכל ופושט בכל ומלוה את הכל ומעמיד את הכל בכל עת ובכל שעה. שם הויה מתגלה ביום השבת (ורמוז לראשונה בראשי התבות יום הששי ויכולו השמים, ומופיע בפירוש מיד בסמוך אחריה, בסיפור האדם), "יום הוי"ה", בה מתאחד הכל ומתיישב בטוב, היא עולם האצילות (הקרויה "רשות היחיד") שכולו קדש, כולו אלקות והוא למעלה מעולם הבריאה (והיצירה והעשיה) הבאה מכח השבת שמטרם הבריאה "הכל היה מן השבת והכל שב אל השבת", והרי ה' אחד ושמו (-מלכותו-בריאתו) אחד. וידוע שהשבת היא "מתנת חלקו" של משה המתווך ומחבר שמים וארץ, והוא "איש האלקים" – "מחציו ומטה איש ומחציו ומעלה אלקים" – לגמרי בן-אנוש ובכל זאת מתיישב בו בשלמות ובטבעיות הענין האלקי, וכך ממחיש הוא לעיני כל ישראל את אפשרות החיבור הקדוש הזה.
[ידוע כי ארבעת העולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, הם כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה. מתוך הדברים עולה לנו שניתן לקרוא לעולם האצילות עצמו "עולם ההויה" – ההויה המהוה כל ומאצילה כל ומחדשת כל בכל רגע והכל בחיקה "אצל המאציל" בטרם "יצאה לבר" – לדרגת בריאה יצירה ועשיה שהן דרגות שונות של חיצוניות וישות נפרדת. כך יש לנו גם לעולם האצילות כינוי של פעולה, בדומה לשאר העולמות – פעולת ההיווי (וההתחדשות) עצמה. ובאמת "לא היה צריך להתחיל את התורה מבראשית (- בריאה) אלא מהחדש הזה לכם (ההויה והחידוש הישראלי שמתממש במשכן שעשה משה), אלא ש"כך דרכו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא", מן החוץ אל הפנים, ומן האנושי ("שלא יאמרו אומות העולם" וכו') אל הישראלי. [הויה בריאה יצירה עשיה עולה 944, ד' פעמים (- הערך הממוצע של ארבעת המלים) רל"ו – המספר הנודע בקבלה כ"שיעור קומה של יוצר בראשית].
אין צורך להאריך בכך שכל עניינו של עמלק (שאנו מזכירים-שמו לימחות בשבת זו), הוא להכחיש להחשיך ולהשכיח את אפשרות החיבור הקדוש והנורא הזה, כל עצמו לא בא אלא למלוק ולנתק העליון מן התחתון, הראש מן הגוף, המוחין מן המדות (והמעשים) והנסתר מן הנגלה, ואין השם (שם הוי"ה ב"ה, שבו ה-י"ה הם המוחין הנסתרים וה-ו"ה הם המדות הנגלות) שלם ולא הכסא (- המקדש) שלם עד שיכלה זרעו מן העולם, ומשה הנושא ידיו אמונה, ומעלה המדות למוחין הוא החולש את עמלק לפי חרב, ומרדכי בדורו כמשה בדורו, ומכוחם ישלטו היהודים המה בשונאיהם, ואורה ושמחה וששון ויקר יהיו לנו ולכל ישראל עד העולם.