ויקהל משה עולה מלכות.
מלכות היא כידוע הספירה האחרונה, ועניינה הארץ התחתונה (לעומת שאר הספירות שהן 'שמיימיות' ביחס אליה); המציאות כפי שהיא (לעומת המהות); העם לעומת המלך; ובעצם, הבריאה כולה לעומת בוראה, שבראה כדי לממש או לבטא את מידת מלכותו, שהרי "אין מלך בלא עם". ובלשון המקובלים: "הבריאה משתלשלת ממלכות-דמלכות-דאין-סוף".
בדברי חז"ל מצינו ביטוי 'חם' יותר בטעם הבריאה: "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים!". הווי אומר: לא רק השתלשלות שמתחייבת מצד מידת מלכותו יתברך יש כאן, אלא גם 'מימוש תאוה' וממילא 'יחס אישי', 'רגשי' ולא רק שכלי (וכפי שמתבטאים בספרי חסידות: "על תאוה אין מקשים קושיות…").
נראה כי טעם "אין מלך בלא עם" מתאים יותר לבריאת העולם כולו, ואילו "נתאוה לבית-דירה[1]" מתאים יותר ל'בריאת ישראל' שנבחרו מכל באי עולם להיות דירתו-שכינתו ה'אינטימית' בתוכם דווקא.[2]
המשכן, בית מלכותו-דירתו של הקב"ה שמתחיל כאן סוף סוף – לאחר כל התהפוכות והמשברים – לצאת אל הפועל, הוא אם כן מימוש מידת המלכות, המכוּנה גם שכינה.
גם משה האיש, שלגבי ה' הוא נציג העם ומקבל התורה עם תבנית המשכן (ראה מאמר לפרשת תרומה) – לגבי העם הריהו "שושבינא דמלכא", נציגו של המלך ה'. מאחר ש"עבד מלך מלך" נמצא משה ה"שקול כנגד כל ישראל"[3] משמש כאן בעצמו כמלך [וכעניין הכתוב (מיכה ב,יג) "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם"]. האמור בפרשת וזאת הברכה "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב, ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל", מתפרש לפי פשוטו על התורה שציוה משה ברדתו מן ההר (כאמור בסוף פרשת כי תשא), והתקהלות-התאספות כל העדה אליו להכין מקום ליישוב לוחות העדות.
[הענין מזכיר גם את מצות הקהֵל שהיא מצות המלך הקורא בתורה נגד כל ישראל במקום המקדש. וכאן מקום להזכיר את חידושו של הרבי מלובביץ' שהשנה השמינית – שלאחר השמיטה, השנה שאנו עומדים בה – יש לראותה כולה כ"שנת הקהל", ושעל-כן נתון כוח מיוחד בשנה זו לכל אחד ואחד מישראל-בני-מלכים לנהוג מנהג מלך-מקהיל ומשפיע לבני חוגו הקטן או הגדול, וכך לקדם את עצם בנין המלכות-הציבוריות הקדושה].
* * *
הפירוט החוזר של מעשה המשכן בפרשת ויקהל, בא כמובן משום המשבר שבאמצע, ה"אָיִן שבין יש ליש", המתחיל את הכול מחדש באופן שונה, אשר הוא דווקא – ועם הלוחות השניות דווקא – מצליח להתקיים ולהתיישב בתוכנו, להיות לו יתברך בית דירה, בית מלכות כאן למטה בארץ. ראוי לנו אם כן להתבונן על אי-אלו שינויים במשכן הזה, השני, שיצא לפועל, לעומת הראשון שנותר לנו כ'מקיף' (עם לוחות ראשונות שפרחו אותיותיהם לעילא ונותרו בידינו רק שבריהם).
ראשית נציין שוב את מקומו של משה, המלך-המקהיל, לעומת מעמד סיני (ולוחות ראשונות ומשכן ראשון שבעקבותיו) שם ה' הוא המקהיל, כאמרו למשה (דברים ד,י) הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי. הלוחות הראשונות מעשה אלקים (ובהתאם המשכן הראשון), הם 'אלקיים' מכדי להתיישב בארץ, ו'פרחה נשמתן' של ישראל על כל דיבור ודיבור עד שביקשו "קרב אתה ושמע" (שם ה,כד), ונתנו סמכות-מלכות למשה להיות ממוצע-מחבר (בעוד שבראשונות היה יחסית בביטול), וכדברי ה' על כך (שם שם כה) היטיבו כל אשר דברו, כי רק כך טוב (=חזק, כמו "אומר לדבק טוב הוא") הדבר ונאה להתקיים (ראה מאמר לכי-תשא).
ויושם לב שבמשכן ראשון בדרך כלל משה הוא המצוּוה לעשות ("ועשית" בכל הכלים מלבד בארון), ואילו כאן, כנציג המלך העליון, הוא המקהיל והמצַוה על המשכן (ואף הוא המקבל אותו, המאשר, המברך עליו והמעמיד אותו לבדו כאמור בסוף הספר), אבל אינו משתתף כלל בבניינו.
שנית, נתבונן במקומה של השבת (שהיא "מתנת חלקו" של משה בייחוד) בהקשר למשכן: בראשון מופיעה השבת (לעיל לא,יב-יח) בסיום כל מלאכת המשכן, ואילו כאן, בשני, היא הפותחת ומקדימה לכל המעשים. מלבד ההסבר ה'פרקטי' שחייבים להזהיר בטרם ירוצו לעשות, דומה שיש כאן גם רמז פנימי: המשכן הראשון הוא "כברייתו של עולם", כמעשה בראשית בהם "נשגב ה' לבדו" ושָבת בשביעי (כאשר האדם המופיע לקראת הסוף, מקלקל ומפריד במעשה בראשית), ואילו המשכן השני כ'שבת האדם' המתוקן (אלו ישראל שעלו במחשבה – "אתם קרויים אדם") שנברא בששי "כדי שייכנס לסעודה מיד", והוא "מקַדֵש יום אחד ומונה ששה" (ראה שבת סט,ב).
שבת האדם היא לכאורה 'נמוכה' מן השבת האלוקית, ומעשה ידי אדם מתחילים מן השבוע השני לבריאה, אבל באמת לאמתו "מעשה ידי אדם נאים" כאשר הם נסמכים למעשה שמים ומתברכים מן השבת הקודמת. ועל המקדש הנעשה בפועל נאמר (כתובות ה,א, עיי"ש) "גדולים מעשי צדיקים ממעשה שמים וארץ".
נוכל אם כן לקשור את המשכן השני דווקא, לכך שבעצם "ישראל קדמו לעולם" – הם ש"עלו במחשבה" ובנשמותיהם נמלך הקב"ה אם לברוא את העולם כדברי רז"ל. ניתן לפי זה גם לדמות את זו השבת המקדימה למשכן, לשבת הנעלמת שבטרם הבריאה, שֶבָּה וממנה 'הבשיל הרצון' (ובפרט לקראת סופה, שהוא שעת "רעוא דרעוין") לבריאה.[4]
השבת שבסימנה עומד אם כן המשכן השני, היא המבססת אותו להיות בית מלכות מתקיימת, וכידוע ששבת, השביעית לימי הבנין, רומזת בכל מקום לספירת המלכות, השביעית, המקבלת מכל הימים-הספירות שלפניה, ומברכת את כל שלאחריה, כי היא נעוצה כאמור בשבת הנעלמת, זו שבמוצאיה נברא האור והחלה כל הבריאה.
שבת נוטריקון שב בית –"שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי!" [ולדברי רבותינו (ראו שבת צו,ב), גם הכתוב להלן אצל הבאת הנדבה: …מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה… ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר: איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש, ויכלא העם מהביא – מתפרש לענין שמירת שבת: אל תוציאו מבתיכם, שהם רשות היחיד, למקום איסוף התרומה שהוא רשות הרבים. כפי הנראה ההבאה מתוך בולמוס לא מבוקר, אפילו כשעוסקים בקודש, 'טבעי' שתפלוש מבלי משים לתוך השבת, ואז הריהי אש זרה שיש לכלוא אותה].
שבת עניינה כמובן שובה ונחת, אך גם תשובה (שגם היא, כישראל, "קדמה לעולם"), כי בה (או מצדה) הכול שב אל מקורו, אל שלמותו, תיקונו ותכליתו ומתברר לטוב. דוד "השביעי", הוא "הגבר הוקם על" – "שהקים עולה של תשובה" כדברי חכמים, לא במקרה הוא גם האיש שהעמיד מלכות-עולם בישראל. מי שיוצא ובא בתוך המציאות ועוסק להוריד שכינה לארץ, אי אפשר לו שלא ייכשל ויפול בחטא (שעל כן קרוי דוד-משיח "בר נפלא"), אלא שיודע הוא, כיהודה אבי-אביו, להודות על האמת, וכל ימיו בתשובה, והוא סוד ויסוד מלכותו הנמשכת והולכת, כי גם אם שבע יפול – קום יקום מן העפר. ואף הוא דמות החסיד (וכַּשָגוּר בלשון הרמב"ם לכרוך "המלך החסיד") המתחסד עם קונו "לייחד קודשא בריך הוא ושכינתו בתחתונים" דווקא, אשר זוהי תכלית הכוונה להיות "עיקר שכינה בתחתונים".
נאה אם כן ללוחות שניות, ומשכן שני היוצא לפועל לאחר החטא והתשובה והכפרה ביום הכפורים שבת-שבתון, לעמוד בסימן שבת-מנוחה.
[הערה קטנה לסיום פרק זה: בלוחות ראשונות נאמר זכור את יום השבת, ומכאן למדו רבותינו (שבת פו,ב, עיין שם) שבשבת ניתנה תורה כי אין אומרים "זכור" אלא בעיצומו של יום. בכך יוסבר מדוע בשניות שלא ניתנו בשבת אלא סביב יום הכפורים שכל-כולו "יום שׂימת אהבה ורעות, יום עזיבת קנאה ותחרות" (וגם אין בו זכירה על היין), בא "שמור" במקום זכור].
* * *
ומכאן לעניין נוסף הבולט במשכן שני דווקא – חלקן המרכזי של הנשים בעשייתו. בלוחות ראשונות, 'לוחות של צדיקים גמורים' נאמר "אל תגשו אל אשה", ובציווי על עשיית המשכן (לעיל לא,ו) מדובר על "כל חכם לב" בלשון זכר, ומשה שפירש מן האשה הוא, כאמור, בראש העושים,[5] ואילו כאן – "ויבואו האנשים על הנשים"; "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו"; "וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים"; "כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם… הביאו… נדבה לה'"; "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה". כך גם בכיור וכנו נזכרו, רק כאן ולא בציווי, "מראות הצובאות", היינו הנשים הצובאות סביב המשכן.
המלכות, המציאות והבריאה–בכלל ביחס לבוראה, באה תמיד בדימוי של 'נוקבא' – האשה המקבלת המייצגת את המציאות כפי שהיא, לעומת המהות, האידיאל שמייצג או תובע הזכר. החטא הקדמון מיוחס לאשה-המציאות הנבראת, הנוטה להינתק ולהיפרד ולשכוח (כנדרש בזוהר נשים מלשון נשיה ושכחה) את בוראה ו'לעשות שבת לעצמה', אבל גם התיקון, התשובה והגאולה מתייחסת לאשה, לאשת חיל עטרת בעלה, כנסת ישראל שבשורשה באצילות היא היא שכינת עוזו יתברך שלא זז מחבבה עד שקראה אחותי רעייתי יונתי תמתי (=תאומתי), והיא היא עיקרו של בית – בית הדירה לו נתאווה הקב"ה לשכון בתחתונים.
משום כך בישראל מופיעה בדרך כלל האשה כמתקנת את החטא הקדמון ו"בשכר נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים" כמסופר בפרשת שמות, ו"נשים צדקניות לא היו בפתקא של חוה". אף הן, כדברי חכמים, לא נשתתפו בחטא העגל ולא בחטא המרגלים, ועל כן לעולם הן המייצגות את תשובת המציאות.[6] המשכן שהצליח 'להיתפס' במציאות ולהפוך לבית אהבה וזיווג תמידי ופורה בין קודשא בריך הוא ושכינתיה, 'מעלה פלאים את מעמד האשה' – במקום "מוצא אני מר ממות את האשה" שהביאה מיתה לעולם – "מצא אשה מצא טוב (לוחות אחרונות שכזכור בהן דווקא נאמר טוב, במובן של מתקיים, והן תיקון לחטא הקדמון של עץ הדעת טוב ורע) ויפק רצון מה'". (נשים בתיקון הן מלשון נשואין – מצב המפיק רצון חדש מה' להוליד חדשות דווקא לאחר החטא-הפרישות).
גם החשאיות והצניעות המאפיינת את הלוחות האחרונות שניתנו בחשאי, והיא שעמדה להן להתקיים כדברי רז"ל לעומת הראשונות שבאו בקולות וברקים, ממידות אשה-יראת-ה' הן, שכבודה בבית פנימה.
כך גם העובדה שבמעשה המשכן בפרשתנו קודמים היריעות והקרשים – עצם הבית – לכלים שבתוכו, אופיינית לאשה שהיא עיקרו של בית, 'המקיף', השומר[7], כשם שהשבת השומרת מקדימה ומַתְנה מראש את המשכן הזה השני, כמבואר למעלה.
ולבסוף – 'הסדר הטוב' המאפיין בכלל את המשכן היוצא לפועל (מלבד הקדמת המבנה לכלים כנ"ל), כמו מזבח הקטרת הבא במקומו עם שאר הכלים, וכן הכיור וכנו – כי כן דורש טבע המציאות-האשה, לעומת הציווי ה'שמיימי' שבאו בו דברים מחוץ לסדר מחמת טעמים שונים, גלויים או נסתרים.
אכן, גם שברי לוחות ראשונות מונחים בארון עם לוחות שניות, גם משכן ראשון ה'שמיימי' נכתב ונקרא ו'נמצא ברקע' – כמו הצדיק עם בעל התשובה, בחינת הזכר עם הנקבה – ושניהם יחד בונים את בית מלכות ה' בישראל.
[1] תאוה עולה בית.
[2] שני ביטויים נוספים שנזכרו לענין טעם הבריאה: "כי מטבע הטוב להיטיב", או (מן הזוהר) "בשביל שיידעוהו ויכירוהו", מצטרפים אל הקודמים: טבע-הטוב-להיטיב מצטרף אל מלך-עם, והם טעמים כלליים-חיצוניים-יחסית, ואילו טעם ההכרה מצטרף אל התאווה ושניהם 'פנימיים' יותר. להרחבת ועומק העניין ראו בשער 'טעם הבריאה' בספר סוד ה' ליראיו למורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א.
[3] כפי שהמלך שקול כנגד כל העם-המלכות, ובַשָלָל – "מחצה לעם ומחצה למלך".
[4] ואולי מותר לנו לדרוש כי לוחות ראשונות שניתנו בשבת "מתוך האש", שוֹבָרָן בתוכם, כי לא יכלו ישראל לעמוד בהן מפני האש הגדולה, ואילו שבת זו הפותחת את הפרשה כתוב בה "לא תבערו אש", וניתנה ביום הכיפורים (או למחרתו), "שבת שבתון" – רמז לשבת הנעלמת, הנייחא הגמורה שמטרם כל אש-יצירה, אפילו בקודש.
[5] ואולי ישנו קשר ענייני בין פרישתו לשבירת הלוחות – שני דברים סמוכים בלשון חז"ל – כי בסופו של דבר לא טוב ומתקיים היות האדם לבדו. ודוק.
[6] הן ברמה העליונה, במוחין,"תשובה עילאה" – תשוב ה' עילאה בינה-אמא, הן ברמת המדות והמעשים – תשוב ה' תתאה, המלכות, הבת (ראשי תיבות בעל תשובה).
[7] כדברי הזוהר "שמור (שבלוחות שניות) – לנוקבא", לעומת "זכור" לזכר, בסוד העיגולים-הטבע למול היושר-התורה, ודי למבין.