מתוך הפתיחה לקונטרס 'הבו גודל'
כשהיו ישראל נתונים בשעבוד קשה של מצרים, מוכים ולוקים נאנחים ונאנקים, ועינוייהם הלכו הלוך וגבור והנוגשים אצים: 'כלו מעשיכם – כאשר בהיות התבן'; –
אז בא אליהם משה בדבר ה' וגולל לפניהם תכנית גאולה רחבה מני ים ומסוף העולם ועד סופו עד לדבקות מלאה באלוקים חיים; –
'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים' – רוח חדשה אתן בקרבכם, רוח של חרות, ולא תוכלו עוד לסבול את המצרים וזוהמתם; –
'והצלתי אתכם מעבודתם' – ותהללו י-ה כעבדי ה' – ולא עוד עבדי פרעה; –
'וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים' – ואפילו המצרים ידעו כי אני ה' ולא אחר; –
'ולקחתי אתכם לי לעם' – ואתם תהיו לי ממלכת כהני וגוי קדוש; –
מה כתיב אחרי כן? –
'וידבר משה כן'. 'כן' – גולל לפניהם כל הדברים האלה בכל רחבם ועומקם – 'ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה'.
משל למי שנתון בבור שביה ונאנק ביסוריו ובעינוייו, אומרים לו: מחר אנחנו מוציאים אותך מכאן וניתן לך אלף אלפים, ומעלים אותך לגדולה יתרה; והוא אומר: הוציאוני מכאן עכשיו ואל תתנו לי כלום!
לפיכך כתיב אחריו: 'וידבר ה' אל משה ואהרן ויצוֵם אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים – להוציא את בני ישראל מארץ מצרים!
'להוציא ממצרים' – דבר זה יכלו לשמוע.
ובתחילה, למה נאמרו להם דברים שלא יכלו לשמוע? וגם אחרי כן כשנשנו להם הדברים בקיצורם 'להוציא ממצרים', כלום חזר בו הקב"ה מהבטחתו הראשונה והעמידה רק על היציאה ממצרים בלבד? הלוא את הכל עשה עמהם בסוף, לא נפל דבר.
כך יכול אדם לשאול: היה לו למשה שיאמר לבני ישראל את הדיבור השני תחילה, ולאחר שיראו עצמם גאולים – אז יאמר להם הדיבור הראשון ויגול לפניהם את כל דרך גאולתם הארוכה והנעלה עד לגבהי שחקים, למה לא דיבר להם על הסדר שהם יכולים לשמוע?
דבר זה ללמדנו בא, שכל מי שנועד לגדלות אסור לו להסיח דעתו אל הקטנות בלבד אפילו שעה אחת. אף על פי שעדיין הוא נתון בשפל המצב ואינו מסוגל לשמוע דברים של גדלות – אתה הכנס הדברים באוזניו בעל כרחו. והיה, לכשיפנה לבבו לשמוע אחרי כן, תהא תחילתה של שמיעה זו כבר מעתה, ותהא כל דרכם רצופה אך גדלות בלבד.
הגדול אינו רשאי להיות קטן. מעשהו אפשר שיהיה קטן שבקטנים; ברם, לבו ומחשבתו ברוממות תמיד. תכנית עלייתו עד לגבהי מרומים, צריכה שתהא כתובה ומגוללת לפניו תמיד; יודע אותה וזוכרה בכל שעה והוגה בה בכל עת. מהרה תבוא שעתו ויעלה מעלה מעלה בדרך אשר ידעה מתחלה.
אכן, הדרך שבין התכנית למציאות קרובה היא מאוד. לא חסר אלא לגשר על פני התהום שפעורה בין שתיהן ושרבים נופלים בה.
אמת בתכנית ורצון בלב – זה הגשר שעל פני התהום. אנשי אמת ילכו בה ועשירי רצון לא ייכשלו בה.
בין אם אנו עושים כפי הייעוד הגדול שעלינו ובין אם עדיין אין אנו עושים, על כל פנים הבה ונדע את כל המעשה אשר עלינו לעשותו מחר. ויש גם מחר שהוא קרוב ושאינו לאחר זמן.
הדברים האלה מאד מדברים על לבי, וראויים מאד להישמע דווקא בעולמנו הטכנולוגי והמעשי, בו מבקשים לראות תוצאות מיידיות של כאן ועכשיו בכל מעשה.
לצערנו אין לנו כיום הרבה אנשים בעלי חזון וראייה לטווח רחוק השואפים ומצפים לתיקון עולם במלכות ש-די, ואלה הקיימים ומפיצים את חזונם, זוכים, לרוב, לחוסר אמון, ולתגובה סקפטית מצד השומעים, ואף נראים בעיני הבריות, לא פעם, כהוזים וכמנותקים מן המציאות.
שמחה שהדברים הועלו כאן, והלואי וישאירו רישומם בלבות הקוראים.
בעצם אנו חיים על המתח הזה בכל יום תמיד וממנו ובו הכוח היוצר שבנו, ממנו האמונה והביטחון וממנו אמורה לנבוע כל התנועה שלנו בעולם. זיכרון ההתגלות בסיני לנוכח המשברים שלאחריו נותן מעמד לכל התורה ההולכת ומתפרטת בדרכה לקרקע המציאות. חווית הפער שבין החזון השלם לבין חלקיות ההווה היא תמצית חווית החיים.
איך ואם וכמה לחיות את ההווה החלקי, המוגבל והמשמים, השואב אותנו אליו בתובענותו כי רבה ובסכנת השכחה הכרוכה בו, אל מול החזון הגדול שגם אותו אנו נושאים איתנו כזיכרון חי ופועם וצרוב ומתהפך בנו כל יום כל היום (3 פעמים בתפילה) כחומר חותם.
בחגי ובעזרא מתוארים רגעי קיצון כאלה שבהם מתקיים מפגש קשה בין שני הקצוות:
בחגי, ב, ג מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר אֲשֶׁר רָאָה אֶת-הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם:
ה אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-כָּרַתִּי אִתְּכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם וְרוּחִי עֹמֶדֶת בְּתוֹכְכֶם אַל-תִּירָאוּ:
ו כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ וְאֶת-הַיָּם וְאֶת-הֶחָרָבָה:
ז וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל-הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת-הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר ה' צְבָאוֹת:
ט גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד- הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן-הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת:
ובעזרא ג, יב וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם- וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת-הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל:
יג וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד-לְמֵרָחוֹק:
שלום אמא ורוחה
תודה על תגובותיכן הנכוחות. שתיכן מדברות על הצורך בתודעת שני הקצוות – ההווה הפגום מול העתיד המפואר, ומדגישות את הפער ואת תוצאותיו – הסיכון (התדמיתי או המציאותי) שבניתוק מהמציאות העכשווית, והמתח היוצר.
אכן, מלבד הדברים הללו הנכונים כשלעצמם, אני שומע במאמר צליל הרמוני יותר, בו אדם חי בתודעת גודל בהתנהלותו היומיומית הקטנה.
תודעת הגדלות המלווה אותנו בתוך המציאות על מצריה, היא גם הגשר לעבור את המצרים.
ולעתים גם בשעת קוצר רוח ועבודה קשה, שאף התודעה בקטנות, יש גורם חיצוני (כאן הוא משה רבנו) הפונה אל הגדלות הנעלמת בנפש – אולי היא תקיץ מעלפונה, אם לא עכשיו לאחר זמן.
כל טוב, יוסי
יוסי תודה. השכלת לבטא טוב ממני מה שחשתי גם אני במאמר; את נקודת ההרמוניה המתקיימת רגע רגע בתוך המציאות היומיומית עם המעיין הנעלם הקבוע בנפש. זה קורה אפילו בלי כוונה יתרה (אלא אם כן בוחר האדם בחירה "הדוניסטית", בסתמיות המסתפקת בנהנתנות רגעית שאין בינה לבין העונג במובנו היהודי דבר), הקשר הזה עם התמונה הגדולה, עם ההתגלות החד פעמית השלימה, עם המפגש האחד והמאחד של כל המציאות החרוץ בנפש, נותן לכל רגע מקום בנצח ושמחה ב"חייו" כך שגם אם קטן ונבדל הוא, לעולם יהיה מחובר.
יוסי היקר,
תודה רבה לך על דבריך. גם אני חשה כמוך, וברור לי שתודעת הגדלות הנלווית למעשים היומיומיים שלנו, ועוד יותר –
בעת הקשיים הפוקדים אותנו, היא זו המסייעת בידינו לשרוד אותם, ולצאת מהם מחושלים אף יותר.
אכן, לפעמים אנו נזקקים למישהו מבחוץ שיעורר אותנו ויפנה את תשומת לבנו לכך.
תבורך!
אמא