וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר: זה הדבר אשר צוה ה': איש כי ידר נדר לה', או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו, לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה.
ידוע כי אחד הדברים בהם נבואת משה מתייחדת מנבואת שאר נביאים, הוא שמשה לבדו נתנבא (גם) ב"זה הדבר", בעוד ששאר נביאים נתנבאו (רק) ב"כה אמר ה'". בדרך כלל מוסבר ש-כה הוא כענין כ' הדמיון, כלומר נבואת הנביאים, הנראית להם באספקלריא שאינה מאירה (ונשמעת להם בהתאם), שואפת (ומצליחה) לבטא – בסגנונם שלהם – את דבר ה' באופן הקרוב ביותר והדומה ביותר לַדבר כפי שהוא במקורו, ואילו זה משמעו זהוּת – משה הרואה באספקלריא המאירה, גם שומע ומעביר את הדברים כמות שהם, ללא צורך בדימוי מילתא למילתא ובתרגום לסגנונו שלו (ושל שומעיו); מתוקף ביטולו הגמור אל ה', "שכינה מדברת מתוך גרונו" ממש.
אבל כאן, מתוך הקשר הפרשה, נראה כי ניתן לעמוד על משמעות או ייחודיות נוספת ב"זה הדבר". ננסה לעשות זאת תוך כדי התייחסות גם לשאר ההופעות – הלא-רבות – של הביטוי הזה בתורה.
פרשת נדרים כל עניינה הוא תוקף הדיבור: אדם צריך 'להתייחס ברצינות' לדיבורו, לא להחל דברו (=לעשותו חולין), אלא לעשות ככל היוצא מפיו. הדבור-הנדר 'תופס' ויוצר מציאות שֶחָלים לגביה איסורים שחומרתם אינה פחותה מאיסורי תורה שניתנה בדבר ה', ומהו בכל זאת ההבדל? שדבר ה' שוה בכל הזמנים, המקומות והנפשות, ואילו דברו של אדם תופס לנפשו, לשעתו ולמקומו; דבר ה' הוא המהות השמיימית, הבלתי-משתנה, ואילו דברו של אדם עולה מתוך המציאות הארצית, המתחדשת-לבקרים ומשנה את פניה מעת לעת, ממקום למקום ומנפש לנפש.
משום כך, כפי שניכר היטב בפרשה, הנדר המצוי הוא נדר האשה, האשה לעולם מייצגת את המציאות ("מצא אשה"), על שלל גווניה ושינוייה, היא זו הרגישה יותר לשינויי גוף ומצבי נפש ויחסי אנוש, ו"בא לה" לנדור לפי מצבה ומעמדה ביחס למציאות הסובבת. כאשר האשה בבית אביה או בבית בעלה, יש להניח שרוב נדריה נובעים מעצם היחס, או חוסר היחס אליה מצד אביה ובעלה, ורצונה לבדוק אם ומתי ישים לב לנדרה ולמצוקתה, והעיקר – איך יגיב אליהם כשישמע, אם יישאר אדיש וישתוק או אף יאשש אותם בפירוש, כאומר כך נאה ויאה לך, או יתייחס, יגלה אכפתיות לעינוי נפשה ויפר מיד (מסתמא תוך הבנה ללבה והסקת מסקנות בהתאם), והרי נפתרה הבעיה ממנה-ובה. האיש-המהות מתחשב עם האשה-המציאות וקשייה, ומשלים אותה ועימה, והרי הנדר הגיע לתכליתו, עשה את שלו ותם זמנו. [משום כך בעל המקיים נדרי אשתו, נחשב כאילו הוא עצמו הדיר אותה, ואפילו אסרה על עצמה מין אחד ממיני הפירות למשך יומיים, הרי זו עילה לחייבו בגירושין וכתובה, כמבואר בכתובות פרק המדיר].
אבל גם נדר אלמנה וגרושה שאין מי שיפר לה, ו"כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה", והרי היא כאיש הנודר שמוזהר לבל יחל דברו אלא ככל היוצא מפיו יעשה – ברור שעצם הנדר מעיד על רגישות אישית ומצוקה אנושית, הקשורה למצב המציאות הפרטי מול הקהילה והנורמות הכלליות שלה, שאינם מספיקות או מתאימות לי אישית. גם זה אם כן מצב של 'נוקבא' הדורש יחס ופתרון. ואם אמנם "היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו"-בכתוב מפורש (כי אכן נאה לו לזכר (ולאשה עצמאית) לא 'לרחם על עצמו' ולהיזקק לעזרה, אלא לאזור כגבר חלציו ולעמוד ב'תכנית הטיפול' שלקח על עצמו בַּנדר שנדר, תוך מודעות שלמה ובהירה ליכולותיו!), אבל בתורה שבעל פה למדנו, כי "הוא אינו מֵחל, אבל אחרים מחֵלין לו", ולא לחינם הוזכרו כאן ראשי המטות, הם אבות הקהילה, שתפקידם להתייחס אל הפרט ומצוקותיו, להשתדל 'לפתוח פתח' לנדרו, או לבדוק אם אמנם מתחרט הוא עכשו באמת (וזה עצמו משמש 'פתח', שאילו ידע שיתחרט לא היה נודר מעיקרא, וכדקיימא לן "פותחין בחרטה"). היתר זה קשה יותר, כי הרי מדובר בנדר 'זכרי' שאמור להיות 'רציני' או 'אובייקטיבי' יותר, וצריך חכם לגלות בו כעין-טעות המבררת למפרע את 'סובייקטיביותו' וממילא זמניותו (כך שגם אם דרשו "זה הדבר" שחכם מתיר ולא מפר ובעל מפר ולא מתיר, יש לשים לב גם לצד השוה שביניהם!).
ומה קורה לנדרים 'מוצלחים' ו'נכונים' כל כך, שאין יכולים או אין רוצים למצוא להם פתח היתר, ולא עוד אלא שפושטים בציבור הרחב ורבים נודרים כיוצא בהם? – נדרים כגון אלו קרוב שיהפכו במשך הזמן לאיסורים דרבנן, שראשי המטות מסכימה דעתם לאסור על הציבור 'בשם כל ישראל', ובידיעה ברורה כי אכן הציבור יכול ורוצה לעמוד בכך [וכמדומה כך ראיתי פעם בחידושי ר' שמעון שקאפּ ז"ל, שאיסור-דרבנן הוא כעין נדר כללי של כל ישראל, ובמובן זה דווקא איסור דרבנן הוא 'איסור חפצא', ואכמ"ל יותר]. נדר כללי הרבה יותר קשה להתירו, וכך מצינו במקרא נדרים ציבוריים או מלכותיים (כגון נדר יפתח ונדר ישראל שלא יתנו בנותיהם לבני בנימין, ועוד) שלא באו לידי התרה, אבל ברור שתיאורטית כל נדר אנושי אפשר שתהא לו התרה, שאם לא כן הריהו כמוסיף על דברי תורה, וכן כל תקנת חכמים אפשר שתיבטל אם לא תפשוט ברוב ישראל או אם יבוא בית דין מופלא יותר ויבטל דברי קודמיו.
שכן משה שנתנבא ב"זה הדבר" הוא 'אביהם' של ראשי המטות והוא ה'מופלא' העומד על גביהם, כי הוא התלמיד הראשון המקבל תורה שבעל-פה "מפה לפה", ושכינה מדברת מתוך גרונו ממש, כי הוא העומד בין ה' ובינינו להגיד לנו את דבר ה' לא רק בדרך נבואה, אלא גם בדרך חכמה, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני, וממילא כפוף להלכה למשה מסיני, ולגדול הדור העומד תחת משה, ודרכו שופעות ההבנות האנושיות המוסמכות ומתחברים השמים והארץ, המהות והמציאות. משום כך מכונה משה בדברי רז"ל לא רק "אבי הנבואה", אלא גם "אבי החכמה".
הנביאים שלא באו לחדש ולהוסיף על מה שכתוב בתורת משה, ואף אינם מוסמכים לחדש בה מלבם ממראה נבואתם (כדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה), הם מקבילים למשה ומדברים במישור של תורה שבכתב, לפיכך נבואתם בכה אמר ה', בכ' הדמיון לנבואת משה שלא הגיעו למדרגתה, אבל החכמים תלמידי משה העומדים תחתיו, מוסמכים לפרש ממיטב הבנתם האנושית את תורת משה וליישם אותה במציאות המתחלפת, ודבריהם בחזקת דברי משה עצמו, וכפי שדברי משה הן הן דברי ה' המתדבר ומתפרש מתוך גרונו.
נמצא שבחינת "זה הדבר" ומעלתה היתרה, באה לביטוי דווקא בכח תורה שבעל פה, "תורת הארץ" שבמשה. על כך ניתן לומר "חכם עדיף מנביא", ומעלת "זה הדבר" שבמשה באה לביטוי בכך, שעם היותו נביא המביא תורה מן השמים, הוא גם חכם, הפועל מתוך מיצוי שכלו וכליו האנושיים-הארציים, להבין ולקבל וליישם את הדברים בשטח, במציאות המתחלפת, והסמכות נתונה לו מאת ה' להיות דבריו דברי אלקים חיים, כי על דעתו (ודעת כל חכמי ישראל תלמידיו) והבנתו ניתנה ונמסרה התורה מן השמים.
בסוף פרשת מסעי, בפרשה החותמת את ספר במדבר (הקשורה במדה מסוימת עם פרשת נדרים הפותחת את מטות, שהרי ברוב השנים מטות ומסעי מחוברות), נאמר: ויצו משה את בני ישראל על פי ה' לאמר… זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר: לטוב בעיניהם תהיינה לנשים, אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים. ודרשו חכמים דרוש מפתיע מלשון "זה הדבר" שבכאן: "דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה"!, וכך "הותרו שבטים לבוא זה בזה" כולל בת יורשת נחלה, למן הדור שלאחר הכיבוש וההתנחלות.
וכתוב בספר מי השילוח: לפיכך נכתבה פרשה זו, שאינה נוהגת רק לשעה, בסיום התורה (כי ספר דברים הוא "משנה תורה"), להראות לישראל "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם", היינו דברי תורה הכלליים הנצרכים לכל נפש בכל עת ללא שום שינוי ותמורה, והם התרי"ג מצוות, אלא "על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" – העיקר הוא להבין בכל זמן את רצון ה' בכל רגע לפי העת והזמן, ומדברי תורה יוצא אור ללִבות ישראל שיבינו עומק רצון ה' כפי הזמן, ועל זאת נכתבה זו הפרשה אחר סיום התורה בכדי להבין לישראל כי מכל התורה יוצאים פרטים לכל עת, וכולה עצות בכדי שיבין האדם באיזה דבר יחפוץ השי"ת עתה, ויעסוק בו. [ומכאן ואילך ספר "אלה הדברים" (שהוא בעצם ריבוי של "זה הדבר"!), "משנה תורה" שהוא כמו "התורה שבעל פה שבתורה שבכתב", שכולו "משה מפי עצמו אמרו" בלשון מדבר-בעדו (=בגוף ראשון), כחכם הדורש, ושכינה מדברת מתוך גרונו].
ובפרשת המן (שמות טז) פעמים "זה הדבר". בפסוק טו: "זה הדבר אשר צוה ה': לקטו ממנו איש לפי אכלו" וגומר, ובפסוק לב: "זה הדבר אשר צוה ה': מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם, למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר… ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת". והנה ידוע כי "המן בזכות משה", ו"לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן". ומתבקש אם כן לדרוש, שכמו שמשה מפרנס במן את ישראל במדבר, ותוך כדי כך הוא מפנים בהם את אלה הדברים שקבל בסיני, כך נתון המן לפני העדות למשמרת לכל הדורות, להודיע שבכל לחם היוצא מן הארץ ישנו גרעין של מן – "מוצא פי ה'" שבתוך הלחם, שממנו פרנסת הנשמה האלקית (ויוצא ומופיע באמצעות הברכה שמברכים על המאכל, כדברי רבנו הבעש"ט), וכך בכל דברי תורה שמחדש תלמיד ותיק מתוך המציאות שבכל דור ודור, מצוי גרעין של תורת משה שקיבלה כתלמיד מסיני, ולכן "זה הדבר" והן-הן הדברים שניתנו למשה מסיני, כי "לא מת משה", והמן שהוריד אינו מבאיש, ושפתותיו דובבות ומדובבות את חכמי הדורות העומדים תחתיו, ודבריו מדברים מתוך גרונם. [ואגב, הרבי מלובביץ' מעיר כי יש להתפלל על הפרנסה בשעת פתיחת הארון, שהרי צנצנת המן נתונה ועומדת (בממד כלשהו) בארון העדות או בצדו. לאור האמור יש להוסיף על כך ביתר שאת את פרנסת דברי תורה היוצאים ומתחדשים בכל עת, עם המן שבזכות משה ומכוחו].
[ופרשת שחוטי חוץ (ויקרא יז) גם היא נאמרה ב"זה הדבר", אך שם מקדים הדבור למשה: "דבר אל אהרן ואל בניו ואמרת אליהם זה הדבר" (ולא ככל הנ"ל שמשה פותח ב"זה הדבר" ללא דיבור ה' המקדימו). ולענייננו נדרוש ונאמר: דבר ה' אכן מתפשט ומופיע בפי משה ותלמידיו הותיקים העומדים תחתיו, אך בתנאי שלא יהא כל אחד בונה במה לעצמו ומקריב קרבנותיו בראש גגו (וכפי שמצוי במקרא בטרם נאסרו הבמות שהופיע הדיבור במקום ובשעת הקרבן), בגובה לב ואליבא-דנפשיה, אלא יהו הכל מכוונים את לבם ודורשים אל המקום המיוחד שמשם יוצא הדיבור למשה, כי "המקום גורם" ומשם דייקא תורה יוצאת לכל ישראל].