זכרונות ילדות מהעיירה היהודית / ר' אליהו כי טוב, הקול, תשיד-תשטו

פורסם ב'הקול', אייר תשי"ד

בקרב בני עיירתי
(גלגולי מסע)

לפני עשרים ושש שנים עזבתי את עיירתי, משם יצאתי לכרך ומן הכרך עליתי לירושלים. והיו קשים עלי החיים בירושלים כמו שהיו קשים על רוב שאר תושביה. אין אפוא פלא כלל שניתקו בי הרבה מקשרי העבר ותחתם נקשרו קשרים חדשים של ההווה הסביבה החדשה, עם בני העול והסבל המשותפים. את בני עיירתי הקודמת, מקום שם יצאתי מחיתולי הראשונים, את בני עיירתי אשר אתם עמם חלמתי רבה מחלומות הילדות ואחר כך חלמתי אתם עמם או מולם וכנגדם הרבה ממלחמות הנערות, אותם, כך היה נדמה לי כי, שכחתי, חלומות ומלחמות אחרים חדשים תפסו את מקומם.

ולא היה לי בכל אותם השנים שום דבר אחר אשר יזכירני את האתמול שלי, כי לא מצאתי בירושלים איש אחד מבני עיירתי של אז. אף שידעתי כי אי אלה אחרים עלו והתיישבו בארץ והנם מפוזרים במקומות רבים ממנה, ומסתמא גם הם כמוני התערו בארץ ואין להם אלא אותה בלבד. וגם כי יד ה' היתה בקרב כל המחנה הנשאר שם אחרי במקום מגורי לפנים, להומם ולאבדם, ולא נותר לא שָׁם ולא בכל המדינה שֵׁם, לא איש לא זכר ולא מצבת אבן, הכל אבד הכל נחרב הכל נשרף, כל קרובי, כל ערש נעורי וגם כל זכרונותי…

עד שהתעו אותי אלוקים מבית מגורי בירושלים, ונסעתי ונדדתי מארץ לארץ ממדינה למדינה, עד שבאתי למדינה אחת שכל תושביה היהודים אינם בני המדינה הזו אלא בני מדינות אחרות ורבות. מדינה זו, ברזיל שמה.

רק באתי לשם וכבר ידעתי, כי לא לברזיל באתי אלא לעיירתי – ערשי אשר לפנים – כיצד היא נתגלגלה לכאן, והרי היא היתה בקצה הצפון והנה אני עתה בקצה הדרום. כיצד יכולה היא זו שתהא עיירתי, לפנים ישבתי בה, והרי כל כך עוּברה צורתה של זו לבלי להכירה. בעיירתי רק "טומאה" אחת היה ובצפרנו של אחד משכני היהודים לא נגעה, וכאן – כל כך הרבה "טומאות" וכולן בתוך תוכם של "משלנו" שוכנות. בעיירתי כמה וכמה בתי כנסיות ובתי מדרשות היו וכולם מלאים היו צאן אדם, ויותר שהיו שם מקדשות בנויות אבן, היו שם מקדשות חיות בדמויות אנשים ונשים צדקניים, וכאן – כמה דלים הם בתי הכנסיות במניינם ובמראיהם בחוץ וכמה עלובים הם יותר מבפנים… – האמנם עיירתי היא זו, שמלפנים, או אין? – ואעפי"כ שלי היא, הרי הם גרי "רח' הרכבת" וגרי "רח' סנדלרים", גרי "העיר החדשה" וגרי "העיר הישנה" סמטת בית הכנסת עם גרי "הגשר הירוק" שמאחורי ביהכנ"ס באופולה העיירה, הסמוכה ללובלין, הם ולא אחרים, הם ולא דומים אליהם!… ואם האחדים אין בהם די, בשביל להכיר, הרי כמה וכמה עשרות עדים חיים וכולם יחד במקום אחד גרים, הם עדי, הם החזירוני אל עיירתי ואל זכרונות נשכחים…

וכשהקיץ זכרוני נזכרתי שגם לפנים היו בעיירתי שתי עיירות, אחת כולה לבן וחלק ממנה כולו קדש, אחת כולה "אדום"… עם הראשונה גודלתי וחייתי, ומפני השנייה רק הוחרדתי מפעם לפעם, בצאתה ממועדוניה לרחובות ולשווקי העיר לעשות שמות איש ברעהו, או בבואם לבית המדרש להרגיז את הלומדים בו, או מפני יד המלכות שפשטה עליהם לאסרם בבתי הסוהר ובדרך הילוכה, כולם היו קרבנותיה של היד הזו. שתי עיירות חסו בצל אחד. זו ישבה בבית הכנסת, בבית המדרש, על דוכני ומדפי החנויות הריקות, או ליד כל מקום מלאכה שאינה מפרנסת, שם היא ישבה, והשניעה ישבה באספות, במועדונים, במועדוני יום הכפורים, במאסרים ומקצת גם על יד הסדן והמלאכה, שם היא ישבה. ואחר קרה, שיושבי העיירה הראשונה ישבה וציפתה למלאך המוות שיבוא בשעריה, ואילו רבים מאד מיושבי העיירה השנייה, נדו למרחוק לכל פינות העולם והם הם שהצילו לנו שריד ושארית ממפולת איומה זו – יחשוב ה' להם זאת לטובה. עתה מצאתי אחד משרידי עיירתי, כך ??[האותיות מטושטשות במקור].

עתה הפעם נעשה הכל מח[וור]. כבר ידעתי הכל. כל פנים היו מוכרים וכל דיבור פיהם היה מובן לי מאד. כי אכן את אויר עיירתי לפנים התלתי לנשום, העיירה השנייה.

למסיבת אזכרה לקדושי עיירתי, קדושי אופולה, שערכו אנשי סאן פאולה, נקראתי, ואף אני [אחור] נסוגותי.

אילו היה דמיוני מפותח ?? אז קרוב הייתי לומר, אשר ראיתי הנשרפים עולים ממשרפותיהפ ונאספו יחד לבכות את החיים אשר היו באותו בית הכנסת שבסן פאולו ?? אזכרה ולבכות את הנשרפים…

לא רק אנכי, כי אלו שהיו ??? את הקדושים השרופים במא?? כולם, ראו אותם בשעה זו, עומדים חיים, איש איש על משמרתו, איש איש במאור פניו, בנגהו בזהרו בחנו ??עתו שלו ואין האחד נכווה מחמת חברו. ראו את ר' איטשע מאיר זוסמן עם אהל תורתו, את "פיניע ירושלם" עם האמת הצרופה שבפשטותו, ראו את מאיר פיגלרז' ברוחב לבו כפתחו של אולם. ר' איטשע מאיר חמשים שנה ישב באהל אחד ולא הציץ ממנו והאיר מתוכו החוצה, פיניע כתונת לעורו לא היתה לו ושלמות בכל מעשיו לא חסרה לעולם, מאיר פיגלרז' ספק אם תורתו הגיעה לפרשה חומש ואולם רכושו וודאי לא הגיע לקורת גג מצילה מן הדלף את ביתו – חצרו היחיד. ברם מקום היה נמצא שם תמיד עבור כל מספר של אורחים שנקלעו לעיירה ולא מצאו ארוחה לערב ומנוח ללילה וב"ביתו" הכול מצאו. הללו ורבים אחרים כמוהם ודומיהם הם הם שהיו נשמת החיה של העיירה הראשונה וגם של השנייה. הם הם שנתנו טעם לחיים בימים ההם והם הם אשר אספו את העדרים המבכים הללו בבית הכנסת, הם וזכרם לא יספו, הם ודמויותיהם לא פסקו לחיות. –

ומי יבכה את המבכים הללו בעודם בחיים, ומי יזכור אותם אחרי מותם. דעותיהם ה"פרוגרסיביות" (קרי: קומוניסטיות, אלא ששינו שמן מפני המקום שגרם) אשר הביאו מן העיירה השנייה, ואיש לא גילה להם את הגבול במקום ובזמן היכן ומתי צריכים להפיל הימה את ה"דעות" הללו – הן וודאי לא ניתנים למורשה לדור אחר ואפילו בהם עצמם אינם נאחזים עוד אלא בכוח גדול של עקשנות של "דווקא" ו"אף על פי כן". השפה שירשו מאבותיהם כבר לא הורישו לבניהם, והם לא ינחלוה עוד; אותה צבירת ההון שאחזה כמו בולמוס את כל ה"מתקדמים" (קרי: קומוניסטים) מן העיירה השנייה… היא וודאי לא תשאיר זכר לצוברים אצל היורשים שיעשו כמוהם ושכרו להם "יושב באבלות" ממלא מקומם אחרי מות אבותיהם… ואם יראת שמים תהא בהם, ילכו לרב לשאול אם חייבים הם לנחם את האבל ממלא מקומם?… שאר כל "עסקיהם" שהם עוסקים, ההשתפשפות שהם משתפשפים תדיר איש ברעהו, סתם "סתם ככה" לשם רציחת זמן, או משחקי הקלפים פעמים ביום, שבע פעמים בשבוע וכיוצא באלה ה"עסקים" – כל אלה מאומה אין בהם אשר יורישו ליורשים ירושת מה ואשר ה"אלברטים" וה"י'אימינים" וה"י'וסהים" יורשיהם יזכירום עליהם פעם אחת בחייהם, אשריהם למתים הנשרפים שלא פסקו עדיין מלחיות, אוי להם לחיים המבכים הללו אשר אינם משאירים מבכים תחתם! –

אכן, מסבת אזכרה זו, ראויה היתה לשמה, אם עלה זכרונם של הקדושים יפה, מפני שלא נצרכו לכד, היה לעומת זאת עולה שם זכרונם של החיים, אשר מי יודע אם יהיה להם זכר עוד עם אשר יבואו אחריהם.

ומעשה שהיה באחד מאנשי העיירה הזו עוד מקדמת דנא, והוא מן העיירה "הראשונה" וכל בניו מן "השנייה", שמצאוהו בוורשה כשהוא נכנס בית הכנסת תכופות וחוטף "קדישים" במלוא חפניים, בבוקר ובין הערביים, וכן בערבים שנה תמימה, "קדיש" של תפלה אחת לא החסיר. שאלוהו מכיריו: "ל"קדיש" זה מה זה עושה, ואתה כבר "יתום" גדול וותיק? – אף הוא ענה ואמר: אם אין אני לי – מי לי. "קדיש" זה על עצמי אני אומר, שנה תמימה אני אגיד ואח"כ יכול אני כבר לצפצף על הבנים שלי. יאמרו, לא יאמרו – אני כבר אמרתי "קדיש" אחרי…

 ב

"בירא דשתית מניה לא תשדי ביה אבני", אמרו חכמינו. אכן, לפנים בשחר ילדותי ובימי נעורי, היתה לי העיירה הזו, על כל אשר היה בה, באר מים חיים אשר ממנה שתיתי ורוויתי את צמאוני, ואינו מן הדין כי אגלה רק את המומין בשריד הזה שמן העיירה ההיא שגליתי עתה. והרי נכון הדבר כי המביט בעין יפה, יכול הוא לגלות אפילו באותו השריד כמה גומות של חן ובליטות של יופי שאינם מצויים אלא בפינות המרוחקות הללו, ושריד עיירתי אחת מהן.

כבר סיפרתי במכתבי הראשון, כי נפוצה במאוד במדינות ההן, וכמעט אך ורק אצל היהודים הגרים שם, מחלת ה"פרוגרסיביות", קרי: הקומוניזם, וציינתי כי לא המדינות ההן שמסוגלות לגדל פֵּרות כאלה, אדרבא, כל התולדות של המקומות ההם, רחוקות מן "הפרוגרסיביות" מרחק עצום וריחוקו טבעי כרחוק לב בנים אמונים עלי תולע מלב אבותם צחיחי סלע… כל ה"פרוגרסיביות" הזו שלהם תוצרת חוץ הוא להם, מבתיהם הישנים הביאוה. כי כאשר ירדו מבתיהם הקודמים למדינות הדרום, גם את כל מטענם הרוחני הורידו אתם. והוא הוא שהיה להם מטען רוחני, מטען אחר לא היה להם ולא הביאו. ואם ראית היום בן עיירה פלונית מאחוזות "מלך אביון" לפנים, אשר עומד בפינת רחוב מגוריו והוא מנהל ויכוח ער נלהב למען האידיאלים הפרוגרסיביים, אל תאמר: סוכן רוסי, אלא כך אמור: שמרני, פרובינציונלי, אוחז מחשבות אתמול בידיו, שומר עליהן כמי ששומר על מסורת ועל מורשת מקודשת. כך נחרתת בקרבם של יהודים חביבים אלה זכר עריסתם הראשונה, אשר כל שהביאו משם קודש הוא להם.

וסימן לדבר, אשר לא רק בזה בלבד הם מחזיקים ואינם מרפים, מחזיקים הם גם במנהגים אחרים, יפים וטובים, וגם בהם אינם מחזיקים אלא בזכות היות מוצאם מ"שם". כי ייאמר זאת לשבחם של כל דור מהגרים זה, אשר בשום אופן לא נקלטו קליטה רוחנית במקומותיהם החדשים. ואחרי שלושים שנות ישיבה בארץ נכריה, עדיין "ירוקים" הם, מ"שם" הם. רק השובע והבתים המלאים כל טוב וההון המצטבר, רק הוא לבדו שמשכיחים לפעמים את עברם, ואולם שכחה זו, רק לרגע היא ומיד שוב נזכרים. כבר לא תמצא חוץ במקומות ההם שום מקום אחר בעולם אשר אנשים יתכנסו לאסיפות ודנים "בכובד ראש" ממש, ושואלים כענין ומקשיבים בכבוד וכקטן וכגדול, (כלומר, בין אם הענין הוא שווה פרוטה ובין שהוא פחות משווה פרוטה) – אליו תשמעון. באופולה ובאוסטרובוצה ובסטשוב ובכל שאר האחוזות של "מלך אביון", כך היו נוהגים ולא היו נכנסים איש לתוך דברי חברו, וגם בשרידי האחוזות הללו, עדיין כך הם נוהגים.

וכבר תם ונשלם בכל העולם המנהג היפה של הכנסת אורחים והלבנת שינים לאיש מודע ובן עיר מלפני שנים רבות, ובאותם שרידי העיירות הפולניות הקטנות עדיין לא תם ולא נשלם המנהג הזה. ומכיוון שבא בן עיר למקומם, הכול מחבבים אותו, הכול מקרבים אותו והכול מראים לו פנים שוחקות כאילו ציפו לו. ובחביבות הם עושים זאת, ובכנות ללא עשיית חשבונות. ה"פרוגרסיביים" לבלתי פרוגרסיבי וכן להיפך, ואפילו אם זוהי להם הפגישה הראשונה ובמקומם הראשון לא נפגשו עדיין כי לא פרוגרסיביים הם ולא בלתי פרוגרסיביים, אלא בני העיירה היהודית, שם ביוון המצולה. לעולם לא אשכח את קבלת הפנים החביבה שעשו לי בני עיירתי בשדה התעופה ובכל שאר הזדמנויות של מפגש בסן פאולו. הכול אפשר לקנות בממון או במחיר אחר, אולם היש מחיר שאפשר לקנות בו דמעה אחת, דמעה של שמחת לבב, של אהבה וחביבות שאינה תלויה בשם דבר?…

ועוד סימן לדבר, כי לא כולם שם לקויים ב"פרוגרסיביות", ומרובים הם גם הללו שמנוקים הם לגמרי ממחלה זו, ובמה זה תלוי? – הוא אשר דיברנו, אין זה תלוי אלא במה שהיה מצוי במטען הראשון שהביאו משם. ה"פרוגרסיבים" מתחילת בואם "פרוגרסיביים" הם ומי שלא בא "פרוגרוסיבי", שם נעשה פרוגרסיבי.

אדרבא, מגוון מאוד היו בראשיתם המטענים שהמהגרים הביאו אתם. וכשם שהיה מגוון בשעת הגירתם, כך הוא נשאר עד עתה. כל איש שמר על מורשתו שלו, על "קדושתו" שלו, אשר הביא מ"שם". וכל הבא מ"שם" קודש היה וקודש נשאר.

שכן אפילו יכול אתה למצוא בין השרידים הללו אנשים, אמנם מועטים, שהביאו אתם אוצר של יראת שמים בבואם, ואף אוצר זה לא נדף מהם ולא נעלם. דם התמצית נתנו עליו כדי שלא יאבדוהו. ומי יודע, אם היה סיפק בכוחם לעמוד מול איתני תנאי המציאות המרה, כדי לשמור על האוצר הזה, אלמלא היה הוא חביב עליהם גם בשל כך אשר "משם" מן העיירה שלהם, הביאו אותה.

לא יכולתי שלא להתרגש כשמצאתי בין יתר מכירי מן "העיירה השנייה", כאשר קראתי אותם במכתבי הראשון, גם מיודעי ומכירי מן "העיירה הראשונה", ששם נרקם בשרי וחלבי ושם נוצר דמי. מי שלא טעם את טעמן של המדינות ההן, זה אינו יכול להעריך על נכונה עמל ומסירות ממש, קשור שם הרצון לשמור על צלם האלוקים ועל כל שאר החוקים והתורות והמצוות במקומות ההם. ושקול הוא מאמץ אחד שם כנגד הרבה מאמצים בבית הישן. ועולה הוא הישג אחד שם כנגד הישגים עצומים הרבה בעיירה לפנים. אכן, כוחה של העיירה הישנה הוא זה, אשר כל אשר עזבוה שלמים, לא נפגמו בכל האש והמים אשר עברו.

אמנם כן, לא מצאתי איש אחד מבין המהגרים אשר באו עם אוצר של יראת שמים (אוצר עצמי, לא מושאל) אשר פרק ממנו עול במקום זה של פריקות עול עצומה. אבל מצאתי בני העיירה פורקי עול מלכתחילה מכול וכול, אשר את שמותיהם ראיתי מתנוססים, על שלטי נחושת במקומות ה"מזרח" בבתי הכנסת… הרבה זקנה עושה וכיוצא בה, ואולם יותר מכל זכר העיירה עושה.

ומכיוון שהזכרתי כבר גם את הצד הזה שבשריד אשר גיליתי, אחשוב לי לנכון להוציא מן הכלל הוא, איש זקן וחביב אחד ולעשותו ראש פרק לעניין זה שאני עוסק בו עתה; כוחה של זו העיירה השרופה שעדיין הוא חי ופועל. איש זה, ר' ליבל קנופלעך שמו. אחרים לא יקנאו בו על שהיה בכלל ויצא מן הכלל, כי זקן הוא בחבורה וחביב הוא על הכול בשווה. הוא עצמו לא יקניאני על הדבר הזה, כי מה איכפת לו כשהסופר עושה בקולמוסו כבתוך שלו, ועל כגון זה נאמר: זה נהנה וזה לא חסר כופין…

כשהייתי שליש בגילו, הכרתיו. "בעל קורא" ראשון היה בעיירה, בעל דקדוק ובעל סברא, במשנה ובגמרא, מכובד המכבד את הבריות, תמיד היה דיבורו בנחת ובתבונה, מסודר היה בכל עשיותיו תמיד ובכל הופעותיו. לא תמיד היה עם מחנה המלחמה זה שבו נלחמתי מיום צאתי לאויר העולם, אבל תמיד נקי היה מרבב שתלמיד חכם מתבזה בו – הגם את ר' ליבל קנופלעך אמצא בין השרידים?! – ומצאתיו.

ר' ליבל קנופלעך, איננו היום פי שלוש בגילי, אבל היתה לי שמחתי וגילי פי שלושים ושלוש מראות פניו עתה מאשר לפנים, כי את כל עיירתי חפשתי בו וגם מצאתי. ממנו לא יכולתי לגרוע עין.

מה עושה ר' ליבל קנופלעך עשרים שנה בברזיל? – את זיעתו הוא נתן לשמש הלוהטת הברזליאנית ואילו את חילו, החיל אשר נותן ה' באדם כדי שיהיה בן חיל לעמוד על על עמדו, את חילו זה נתן לאורייתא.

כמה מיליונים הוציאו כבר על חינוך לתלמוד תורה במדינות ההן, ומי יודע אם יצליחו לגדל תלמיד חכם אחד, ואילו עיירתי, בפרוטות נחושת שלחה להם איש אחד והוא עשה שם לילות כימים עד שנעשה שם דווקא תלמדי חכם גדול ומופלג.

יש לך כמה בחינות בתורה. יש תורת א"י ויש תורת חו"ל ואולם היודע ברזיל מהי, ושומע שיש גם תורת ברזיל… כבר אינו יכול לדעת מה שקול כנגד מה.

והיה ר' ליבל במשך כל עשרים השנים הללו עוסק בתורה והיו הדברים מאירים לו כאילו היום נתנו לו. והיה ר' ליבל קנופלעך חומד ומתאווה כל יום, לצאת ברחובות ולקרוא באזני הכול, שוטים שבעולם, מה אתם רצים במרוצותיכם – ראו מה פנינה מצאתי היום בלימודי!… ולמה לא קרא? – שכך אמור: "חכמות בחוץ תרונה – בחוצה של תורה, ברחובות תתן קולה – ברחובה של תורה" ולא מצא שם לא "חוץ" ולא "רחוב" של תורה על כן החריש. מה עשה? – הלך וקרא את הדברים ההם והעלם על הכתב. וכך יצא לו "חיבור" שלם של "תורת ברזיל" ומה נהדר הוא החיבור הזה, אשר אין בו מאומה ממה שיכול לקלקל או לעוות, אין שם אלא פרחים כמו שאספם בגן. מאומה לא הוסיף. רק זאת בלבד עשה, אשר הניח את אצבעו על הפרחים הללו ואמר: כיצד אפשר שלא לראות מה יופי ומה ריח טוב ומה חכמה ומה חן נמצא בהן. ולעולם לא חסר אלא מי שיניח את האצבע ככה, ואם יש אדם העושה כך, אפילו העיוורים כבר רואים והחרשים כבר שומעים. וכמה רחב הוא גן עדנו עד שעובר הוא בשני התלמודים, בבלי וירושלמי, ספרא ספרי תוספתא וכל מדרשי חז"ל למקורותיהם השונים והכול דרך למוד ולא דרך איסוף.

היתה זו על כן ברכתי, ברכת אמת לזקן חביב זה, אשר ישלים את חיבורו זה, ישכללו, יסדרו, ויזכה לראות בהוצאתו לאור, והוא בהוצאתו, ימליץ טוב על נדחי ישראל בכל מקומות נדחיהם. יגדל ויקדש שם עיירות ישראל אשר נטעו נאמנים ואל ימושו מעשות פרי. כה לחי, ר' ליבל קנופלעך! אני בן עירך.

אבשלום מיכאלי [- אחד מני כמה כינויים של רא"א בכתיבתו העיתונאית]

 

 

כמה מכתבים בעקבות הכתבה ובעניינים קשורים

 

ב"ה, א' קרח י"ט סיון תשי"ד

שלום לך ידידי הנכבד וכו' ברחובות ירושלים שמו נודע לתהלה ולתפארת, לוחם בעוז מלחמת ד'

מר אברהם מוקוטובסקי נ"י

הנה עתוני "הקול" קול יעקב שהואלת לשלוח לי השגתים לנכון. המכתב הא' ומעט ממכתב ב' העתקתי לאידיש, וקראתי לפני בנִי ולפני איזה מעטים מהחשובים בבני עירנו. ואף כי הי' להם איזה דברים למורת רוח, הכירו כי הצדק אתך, אבל ללא תועלת, מספחת היצר כבר התפשט בכל אבריהם ולא יניחם לסגת אחור, וכשם שמצוה לומר וכו'. השאר לא יכולתי להעתיק מפני מלבושי הכבוד המפורז – יותרת הכבוד – שלבשתי אותי, ואינם מתאימים לי כלל. כעדי שאול שהלביש לדוד ולא יכול ללכת באלה כי לא נסה בהם – הלא אמרו ז"ל – ת"ח סתמא, תורתו אומנתו ועוסק בה ומהרהר כל שעה ואינו הולך ד"א בלא תורה – סוטה כ"א,א. תוס' ד"ה זה – ואם אמיט עליל תלונת המתלוננים, לא עלי תבא תלונתם, כי אם עליך ידידי. [מכאן דברים פרטיים].

ידידך הנאמן לייבל

– – – –

 

ב"ה ו' ניסן תשט"ו ירושלים ת"ו

לכבוד ידידי אמת ר' ליב קנופלעך וכל ב"ב הי"ו שלום רב וכט"ס

אחדשה"ט, אכן נתקימה מחשבתו והגיעוני היום בבת אחת שני מכתביו מכ"ב ומכ"ד אדר שאני ממהר להשיב עליהם על אתר. בושתי מאד על כל החסד הרב שכב' גומל אתי ואין אני יודע כיצד ובמה להשיב גמול טוב לאיש טוב ומטיב. לא אהא מתחסד לומר שלא נמצאת בי כל זכות שבגללה אהיה ראוי לחסדיו, שהרי מוצא אני כי זכות גדולה וקרבת ש"ב [- שאר-בשר] ממש עם כב', שהרי אמרו חכמים כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו – ואני מעיד אני עלי שמים וארץ שכל אותן השנים שחייתי במחיצת אבא ובמחיצת אביו נשמתם עדן מצאתי את שניהם כאחד הוגים בדבר אחד, בתורת רבם הכהן מלובלין זצ"ל שקשורים היו אליו יותר מלאבותיהם מולידיהם. בכל עת שאני נזכר באותו הדור, אני צוחק ובוכה, צוחק על שום שזכיתי לשאוב ממעינות זכים, ובוכה על שאין בידי מה למסור לדור אחרי. בין כך ובין כך הרי ממחצב אחד חוצבנו וכדאי הוא זכרונו בלבד לרוץ מסוף העולם ועד סופו ולטרוח איש לרעהו. אלא שמבקש אני גם לעצמי לגלגל לי זכות זו להשיב גמול תחת גמול, ולא מצאתי עדיין אבל בלי"ס [-בלי ספק] אמצא עוד ואינש באינש פגע.

[כאן בא עניין פרטי].

ומרובה זה חסדו האחרון מן הראשון שבישרני ע"ד [-על דבר] מציאותו של ר' שלמה וינברג ביניכם. רואה את בית המדרש באופולה כאילו עומד חי לעיני, ואת כל הבאים לתוכו כאילו עכשיו ראיתים, וכל בחורי החמד שקבעו שם מקומם ללמוד תורה – מפיהם אני חי עד היום הזה, ששומע אני את קולם של אז יותר משאני שומע את כל טרטורי הקולות העולים באזני עתה. ומה פלא בכך שנפשי כלה ויוצאת לשמע בשורה שעוד אבן טובה אחת מאבני המקום ההוא נמצאה והרי היא חיה וקימת ויודעת וזוכרת את מקומה… אותו שלמה, זוכר אני אותו משעוריו שקבע לו עם צדוק אחי ז"ל, ואם כח של ציור ניתן לי, הייתי מצייר אותו כמות שהוא אתי, אותו על כל בגדיו שלא נמצא בהם לא קמט ולא רבב מק"ו, אותו ואת זוג תפיליו בשמאלו כשהתיתורות שבהן מעכו בקטיפה השחורה של נרתיקן מבחוץ – שלמה'לי בעריש'ס חי – עוד פינה מחללה של נפשי חיתה! גם אלמלא שהעירני כב' על כך לא יכולתי להתאפק ולא לכתוב אליו ולהודיעו שגם אנכי חי, ולאו דוקא מפני כספו וזהבו (יברכהו ה' וישמרהו) אלא מפני כיסופי ועברי, ואחת לי אם גם הוא ישמח עלי כשם שאני שמח עליו או אפילו אם לא ישוש עלי, הרי דבר זה היה ביני ובינו מאז ומתמיד שאני ילד בעל חלומות והוא בחור מבוגר בעל מחשבות רציונליות – איני מבקש אלא שישאר כמו שהיה… הנה איפוא מכין אני מכתב גם לשלמה יחד עם המכתב הזה לכב'.

– – – –

 

ב"ה י"ב אייר תשט"ו ירושלים ת"ו

לאהובי ידידי יקר רוח ואיש אמונים וכו' ר' לייבל קנופלך הי"ו

אחדשה"ט. חזקה על שליח שעושה שליחותו. כל מכתביו ששלח אלי קבלתי על נכון, גם את הצ'יק הראשון וגם את השני אחד לא נעדר והכל עלה יפה בעתו וחן וחן בעד כל הטובה שגמלני. עם הגיעני כל הסכום האגדתי שלא פיללתי עליו, קבלתי למעשה תמורה בעד מאה ספרים וסרח עודף. ובכן, למה לא אשלח כמות כזו של אכסמפלרים גם מן הספר השני ואפילו אם לא יהיו אלה אלא לחלוקה בין בני עירי למען תהא להם מזכרת מבן עירם, ואפילו אם לא ישלמו ואפילו אם אינם יודעים לעיין בם, או לחלוקה חנם בין יודעי ספר שאין יכלתם מגעת לקנות. אעפי"כ לא אהיה סרבן וככל אשר יורני כך אעשה……

– – – –

 

(אלול תשט"ו)

למעלת כבוד אהובי וידידי הר' לייב קנופלך וב"ב הי"ו

אחדשה"ט. קבלתי היום את מכתבו מיום בדר"ח וחיתה נפשי. כי מאז חדש ניסן לא ראיתי ממנו תמונת אות ולא שמעתי אודותו עד המברק ע"ד האתרג. התחלתי כבר לדאוג, שכל אדם רואה מהרהורי לבו, ואף עלי עברו בינתים ימים קשים שחליתי ל"ע ועברתי נתוח בבית חולים. עצם הנתוח דבר קל הוא – מעי עוור, אלא שהיו אחרי כן הסתבכויות ונמשכו הדברים שבועות רבים, עד שעזרני ה' וכבר יצאתי מחולשותי וחזרתי ב"ה לאיתני. בין השיטין שבמכתבו קראתי ומצאתי מצב רוחו בלתי מרומם ושוב בגלל החולשה, ונצטערתי הרבה. אני תפלה ותקוה לה' שמכתבו השני יבשר טוב על חיים ושלום ובריאות הגוף והנפש, כי לא יעזוב ה' את חסידיו. עתה בקשה גדולה יש לי אליו ואזהרה חמורה – למען השם, נא ונא, אל יעשה טרחה כלל וכלל, ממש לגמרי לא, עם אותם הספרים ששלחתי אליו מן המשלוח האחרון. כי ראיתי כמה צער יש לו מזה ויראתי בנפשי שלא אחטא על נפש טובה. כבר כתבתי במכתבי הקודם, כלומר בראשית הקיץ, שאיני מחכה לשום תמורה מן המשלוח הזה, היות שכבר קבלתי כל תמורתו עם עודף מן המשלוח הראשון. איני רוצה אלא שיחלקו אותם בין בני עירי שיעמוד ספר אחד של מחר אחד מבני עירם, בתוך ארון הספרים שלהם ויהא להם זה למזכרת עברם. מלאכה זו יכולה להיעשות ע"י מיכל חביבי, וגם לא בבת אחת ולא במאמץ כלל – למה יעשה לו צער מדבר שאינו צריך?

אני מניח כי האתרוג ששלחתי כבר הגיע לידכם, וכאשר כתבתי כבר אשלח אי"ה בימים אלה עוד אתרוג אחד נאה הימנו אף שגם הראשון מהודר הוא. כבר נמצאים תחת ידי שני אתרוגים מהודרים לבחירה ועודני מקוה למצוא יפה יותר ואשלחהו מיד שעוד יש לנו זמן רב ולא נאחר.

…….

אנא ימסור בשמי ברכות חמות לכל ידידינו המשותפים ולר'…. והנה בסוף כופל אני בקשתי שישמר ויזהר מאד מאד, לבלתי יעשה חלילה כל מאמץ אפילו קטן בטיפול בספרי. אגב, לא שלושים שלחתי כי אם 50 והכל עומד לחלוקה חינם אין כסף. יתן נא עיניו ולבו על בריאותו ומן השמים ירחמו וישלחו לו מהרה רפואת הגוף ורפואת הנפש ויכתב ויחתם ספרן של צדיקים לאלתר לחיים טובים הוא וכל בני ביתו עמו ויזכה לראות בגאולה שלמה במהרה אמן –

כעתרת אוהבו וידידו אמת המברכו בכל טוב סלה