עניין חטא העגל קשה להבנה. הוא בלתי צפוי ואינו מתקבל על הדעת, בייחוד שסמוך הוא למעמד ההתגלות המרשים שהעם חזה בו בהר סיני ולשמיעת קולו של ה' הנראה אליו בקולות וברקים. ננסה לבחון את מצבו הפיזי והנפשי של העם באותה עת, ואולי להבין טוב יותר את הגורמים לכישלון המהדהד של החטא הזה, את מהותו ואת חומרתו.
במעמד הר סיני היה העם שרוי במצב רוחני גבוה, וגילה התמסרות ונכונות טוטאלית לעשיית דבר ה', אף בטרם נודעו לו פרטיו…"כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"…
התגלות זו של ה' לעמו מגיעה לאחר תכונה והתכוננות רבה של העם לקראתה. העם נדרש להישמע במדויק לדברי משה שהורהו, לפי ציוויו של ה', כיצד לנהוג ולהתכונן בשלושת ימי ההגבלה שהקדימו את המעמד הנורא, וממה עליו להישמר ולהיזהר כדי שלא יגיע לכלל סכנה. ואכן, העם עשה ככל אשר ציווה אותו משה.
קשה מאד להישאר ברמה כזו של התקשרות נפשית לאורך זמן, במיוחד כאשר היא באה לאחר הכנות כה מרובות – התרגשות, חששות וציפייה אקסטטית לשמיעת דבר ה'.
ואמנם לאחר מכן, כשעלה משה למרום ושהה שם ארבעים יום וארבעים לילה כדי ללמוד את התורה, לקבלה ולתתה לעם, היה העם שרוי בציפייה דרוכה לקראת ירידתו מן ההר. וכגודל הציפייה – גודל האכזבה כשנוכח העם באיחורו של משה לבוא (העם טעה כנראה בחישוב וסבר שמשה, מנהיגו, זנח אותו).
ואכן, הייתה כאן נפילה רוחנית, נפשית וגם פיזית קשה ביותר; העם, שהיה תשוש מעמידתו הממושכת והמתוחה סביב ההר, חווה נפילה שהניעה אותו לפרוק את המתח והמועקה הנפשית והגופנית, ולהתפרק מהעגילים ("עגל" – עגיל, עיגול) ומעדיי הזהב שהקיף בהם את עצמו.
התכשיטים, שהם מעין מסכה שהאדם עוטה כדי להיראות יפה יותר בעיני עצמו ובעיני אחרים, אינם משקפים את מהותו הפנימית.
משבושש משה לבוא, והעם שרוי היה בכאוס, הפכו קישוטים אלה למעמסה שקשה לשאתה.
את אלה בלבד פרק העם מעליו, ולא יותר, ואת אלה בלבד הביא לאהרן ששרפם באש ושעלה מהם עגל הזהב. העם לא הקריב משהו מעצמיותו ומנפשו, ובוודאי שלא התכוון ליצור כלי לעבודה זרה לעובדו.
העם הקריב את המסכה – המעטה החיצוני והעודפים שכיסה בהם את עצמו; אותם בלבד הקריב, ולא מעבר לכך… ("עגל הזהב" ו"מסכה" קרובים בערכם הגימטרי, ויש ביניהם הפרש קטן בלבד).
החטא שחטא העם היה אפוא במישור אחר מזה הנראה לעין במבט ראשון, ונעשה מתוך לחץ נפשי ופיזי גדול; ללא תשומת לב רבה, וללא כוונה רעה ולכתחילית.
שלום לאחותי ולאחי היקרים.
מעבר ללימוד הזכות היפה עד לכלל ניסיון לבטל את חטא העגל כמעט לגמרי בהתחשב עם מצבו הפסיכולוגי של העם בשעת מעשה ששטחת יפה בדבריך רותי, מעבר לסימבוליקה שאת רואה בעגילים (נזמי האוזניים) ובעדיים המוסרים מעליהם (מעל מי? ומי המסיר?), שהם נדרשים אצלך כביטוי לחיצוניות מעשה העגל שהיה רק מן הפָנים ולחוץ… חשוב לדעתי גם לא לאבד קשר עם המסופר שאינו מטשטש לרגע את הזעזוע, של ה', של משה, של בני לוי, מחומרת המעשה אדרבא, 80 יום תמימים נדרשו למשה לשהות בתוך החטא הנורא שאיים לפרום את המרקם ההולך ונבנה ולהרוס הכול, לקרוע שמים בים אינסוף תפילות עד יתאפסו מחדש היחסים בין ה' לישראל. הישג אחר הישג והאיום של "ביום פקדי ופקדתי…" עדיין מרחף (עד למפנה המתרחש בסופם – כריתת ברית שכמוה כנישואים שניים שכתובתם בלוחות השניים וההתקשורת החדשה, האחרת, המתאפשרת בעקבותיהם (ככל המשתמע ממאמרו של עודד).
אם כדבריך יש לתהות מדוע אין משה נוקט בתפילתו בטיעון כמו זה שאת מעלה (דוגמתו אנו מוצאים בספר איוב המסביר את חולשותיו של אדם שהם סיבת חטאיו ושבגינם ראוי הוא לרחמים). משה משתמש רק בטיעון של זכות אבות ושל חילול השם שייגרם אם הם ייהרגו במדבר, שני טיעונים שאינם תלויים כלל בעם עצמו.
אני רואה בהשקפתך על הנפילה כ"בלתי נמנעת" לכאורה (נכונה ככל שתהיה ברמה הפסיכולוגית ביהייביוריסטית), אך אינה יכולה לבוא בשום אופן במקום חוסר "הסובלנות" שמגלה הכתוב לחטא. תחת זאת יש פה הזמנה לחפש מענה אחר לחטא זה הקשור בכבשונו של עולם ברוח הכתוב במסכת ע"ז דף ד' ע"ב: "לא היה דוד וכו'…ולא היו ישראל ראויים לאותו מעשה… אלא לומר לך… אם חטאו ציבור אומרים להם לכו אצל ציבור…". כלומר רק כדי להקים עולה של תשובה .
אכן רק במבט רטרוספקטיבי ניתן להבין את התאונה שהתרחשה בחטא העגל כחלק מתהליך הכרחי של צמיחת התשובה והתפתחות הקשר שבין האנושי לאלוקי כמתואר יפה במאמרו של עודד.