מה פשר הסימנים שעשו ביניהם יעקב ורחל? הלוא, כידוע, טביעות עין – אפילו בחפץ שאין לו עינים… – עדיפה מסימנים, ומה עוד בין שני אוהבים בנפש?!
ועוד, חז"ל מתארים שאנשי המקום, שהיו בסוד הענין, השתדלו בכל כוחם לרמוז ליעקב על התרמית ושרו לפניו "הא ליאה, הא ליאה" וכיוצא, ולא נרמז! מה זה קורה לו ליעקב שחוזר פתאום להיות תם-שבתמים אחר שכבר נתגלה כצייד מופלא הצד את אחיו הצייד המפורסם, וכפי שמודיע הוא עצמו לרחל "כי אחי אביה הוא" – אחיו אני ברמאות?
עוד יותר תמוהה מסירת רחל את הסימנים ללאה: מה מקום לאלטרואיזם כשהוא כרוך במעילה באמון. ישנן מן הסתם דרכים אחרות, ישרות וישירות, להשיג אותה מטרה, אבל כך??!!
כמדומה שמתבקש לומר בערך כך: הרי לא משחק בעלמא שיחק יעקב לפני אביו בנטלו את הברכה המיועדת לעשו, אלא באמת ובתמים ומתוך אחריות נכנס לעורו של עשו שנתעייף ונתרוקן מבפנים. כך שיכול יעקב לומר בצדק ובפה מלא "אנכי עשו בכורך", כלומר: לא יעקב אני בלבד, כפי שמעיד קולי, אלא גם את ידי עשו וכשרון המעשה שלו רכשתי לי, והרי אני זכאי לברכת הבכור המכיל את שני צדדי ההוויה ונוטל פי שנים! יצחק סבור כמובן שעומד לפניו עשו המכיל את יעקב ומסגל לו את קולו – ויש אומרים שבפירוש סוּכם ביניהם שידבר בקול יעקב כדי שלא יבא יעקב וישנה את קולו – אך משמתברר לו שיעקב הוא זה, אינו חוזר בו, כי הצירוף המושלם הזה הוא המתבקש לו והרי מצא את שביקשה נפשו.
עכשו כשיוצא יעקב מסתר אהלו, מבית המדרש פנימה שהוא מקומו המקורי, ונשלח-מושלך אל המציאות החיצונית התחתונה, לקחת לו משם אשה, שהיא 'נציגת' המציאות האותנטית ("מצא אשה"), ברור שהוא יוצא בשלמותו – לבוש ומלובש מבפנים בבגדי עשו וכשרונותיו וסגולותיו, שהרי הם הדומיננטיים בשטח, ובעצם אולי בעיקר לשם כך נשלח (ולשם כך 'נוחת דרגא' כל חתן הבא לישא אשה, כדברי רז"ל) להוכיח את עצמו, ואת תורתו-ערכיו, במציאות הממשית, שהיא תכלית הכוונה, שהרי 'המעשה הוא העיקר', ועשו שבתוכו הוא העיקר בו, הוא הרוב בו, לפחות בכמות, חלק הבכורה שבו.
לאור זאת, הגיוני שייקח לו יעקב – ואפילו יקדים ליקח – את לאה הבכורה המיועדת לעשו הבכור, שהרי הוא הוא עשו 'האמיתי', ועל כל פנים הוא לא יוותר ויניחנה לעשו אחיו המזוייף, שנותר קליפה מרוקנת מכול. ואולם, כשפוגש יעקב ברחל שכולה יפת תואר ויפת מראה ומום אין בה, רואה הוא בה מיד את זיווגו השלם, הנקי, את צלעו-צלמו כדמותו המקורית, וחוזר באחת אל מצבו הראשוני, אל יעקב-איש-חלק שמטרם ההסתבכויות וההרפתקאות שעטו עליו – לאו דווקא מרצונו אלא בדחיפת אמו אחות לבן הארמי – ומתאהב-מתרכז בה.
ועשו שבו, מה יהא עליו? – 'אין בעיה' אומר יעקב לעצמו: כשם שאני יעקב הקטן הצלחתי להכיל בתוכי את עשו אחי הגדול, כך רחל הקטנה, התמה והנקייה, מסוגלת להכיל בתוכה את לאה אחותה הגדולה, והרי הזיווג שלם מכל צד. בעוד שלאה הגדולה, מי יודע אם לא תתגלה כאחת שאף את עצמה אינה יכולה להכיל, כעשו אחי הגדול!
מן הסתם על כך – ובוודאי גם על כך – נסבו שיחות הנפש שבין יעקב ורחל במשך כל אותן שבע שנים ארוכות, ובדיוק כשם שיצחק ביום פקודה מצפה לצירוף המושלם של קול יעקב וידי עשו שיופיע לפניו ויתברך בברכת הבכורה, כך יעקב מצפה שביום חתונתם תופיע לפניו רחל (גם) בדמות לאה! והן הן הסימנים שביניהם – לא בשביל להכיר את רחל, אלא בשביל לזהות בתוכה גם את דמות וכוח ותכונת לאה הנאותים לעשו שביעקב!
לאה, כנודע בחכמת האמת, היא "עלמא דאתכסיא", עולם המחשבה ובחינת לילה, בו החושך יכסה ארץ, ובקדושה, היינו ספירת בינה-תשובה, אם הבנים ואהבה עילאה, לוהטת כאש. ואילו רחל – "עלמא דאיתגליא", עולם הדיבור, עולמם החלק של צדיקים, בחינת יום ואהבה כמים, כאהבת אח ואחות, בת שיח וכעין חברותא מושלמת ליעקב.
רחל מכירה היטב את שני חלקיו של יעקב, ומן הסתם יכולה היא – בתור "עקרת הבית" – להכיל בתוך עצמה גם את לאה, אך פתאום תופסת היא את עצמה: "רגע! אם אמנם רוצה וצריך יעקב-בתור-עשו את כוח לאה, מדוע שייקח את החיקוי ולא את המקור עצמו! והלוא יכול האיש לקחת לו שתי נשים, ומי כמוני יודעת שלאה היא 'בסדר גמור', אינה 'קליפה' חס ושלום, ושנואים מעשה עשו בעיניה. וכך הולכת היא ומוסרת את הסימנים ללאה: אל תשני ממנהגך כלום! תופיעי לפניו בליל החתונה כפי שאת – זוהי בדיוק הדמות שהוא מצפה למצוא בי בלילה הזה!
בעיני יעקב המשחק מצליח כל כך, שאף כל המוזמנים השרים "הא ליאה" מאמינים שמדובר בלאה. גם הלילה היה הכול כפי שמכיר ומצפה יעקב מעולם הזה, עולמו של עשו בחינת לילה, ורק בבוקר מתברר ש"הנה היא לאה" באמת. 'מי את בתי' אומר הוא לה, 'והלוא נגמר המשחק?!' – 'אנכי לאה אשתך, עשיתי כאשר רצית ברחל, ואם בעל נפש אתה, לך זכה במקחך'!
ויעקב איש אמת, מודה על האמת ואומר 'נצחתיני בתי' והיטבת חסדך, אך כעת יש לצוד את הרמאי – שהרי אינך מתכוננת להכיל את רחל ולהניח אותה ביד עשו (למרות שרחל במסירותה מוכנה לקבל גם את האפשרות הזו – ראה קדושת לוי כאן) – וכך הוא רץ מיד וצועק חמס אל לבן שברוב טובו לא מונע ממנו גם את רחל… והרי בידו שתי 'בונות עולם': "רחל ולאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל".
[ואם באנו לכך, מי יודע אם לא ידע יעקב ברוח קדשו מראש (אולי בעל-מודע שלו) את כל הראוי ואת כל הצפוי (על דרך שאומר ליוסף לפני מותו "ידעתי בני ידעתי" מעשה יהודה ותמר ומעשה ראובן ובלהה וכו' כדברי רז"ל), אך זו דרכו, לזרום עם לבן וכך להערים עליו, ולהתפתל עם העיקש שסבור לרמות ונמצא מרומה, כי נטל הימנו יעקב את כל הניצוצות הקדושים והוציא בלעו מפיו. ובדיוק כפי שקורה אחר כך במעשה הצאן.
ייתכן אף לומר (שלא על דרך רז"ל) שבדרך זו דווקא שומר יעקב על כבודה של רחל ומניח לה לרמותו, כדי שתרגיש 'אשת יעקב' האחת והיחידה, שכך נאה לדעתו לכתחילה לצדיק, שלא להסתבך ולהתלכלך בעלמא דאיתכסיא של בעלי תשובה, בעוד שבעל התשובה (לאה) זקוק לצדיק (רחל) ולעולמו, וכדעת ר' יוחנן (שיופיו מעין יפיו של יעקב) בגמרא, שהצדיקים, הרחוקים מן החטא, קודמים ומעולים מבעלי תשובה, הקרובים אל החטא, (שנגררים אחריהם ומתחברים אליהם, בפסוק "שלום שלום לרחוק ולקרוב". ראו ברכות פרק אין עומדין), לפיכך אוהב הוא את רחל מלאה המרגישה יחסית שנואה (כעניין תחושת בעלי תשובה בדורנו), ולכן גם נוטה יעקב להשתחוות לעשו ולרחק את הקץ, בכדי להתנתק ממנו ולמנוע ממנו את בתו דינה (גם לכך יש דוגמאות בדורנו…). ואולם ככל שמתקרבים לגאולה, מקובלת יותר דעת ר' אבהו (שגם יפיו כעין של יעקב וגם הדרת פנים לו) שבעלי תשובה ה'רחוקים' הם הקודמים ומעולים מן הצדיקים 'הקרובים'. ומשיח בא להחזיר הצדיקים בתשובה כדאיתא בזוהר, ואז ייכנסו לכתחילה ובשתי ידיים לעולם המעשה וייטלו המלכות מעשו. וכך, מבין שתי הדרכים נעשה שוויון גמור בין רחל ולאה ובניהם הצדיקים ובעלי התשובה, ושתיהן-שניהם בונים יחדיו את בית ישראל].
יצילנו ה' משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות.