(מתוך כתב העת של תנועת פאג"י 'קוממיות', גליון א, תש"ה)
אברהם מוקוטובסקי
לתחייה ולתקומה שני הדברים האלה, אחריהם אנו רודפים ואותם אנו מבקשים. רבו המספידים תוך סיפוק נפש ידוע על הכוח הדינמי שבקהל המאמינים, אשר התפורר, ובשנות תרדמתנו נוספנו גם אנחנו על להקת המספידים הללו. גם אנו, כשלרגעים התלקחה בנו רוח המרדנות כנגד הכבלים שהושמו עלינו והיה צר לנו על החופש והשלטון שהיו לתורה בישראל והיום אבדו ממנה, לא מצאנו ביטוי הולם לרוח זו ומשום כך הופנתה תמיד, לצד עצמנו, כלומר: זה אשם, או זה אשם, עד שאלה אשר עומדים ומצפים להתפוררותה הגמורה של היהדות הנאמנה המאורגנת, מחאו כך, ובתרועת גיל הריעו: התרוצצות במחנה האגודאי הקטן!
ומחננו לא יתפורר, כי עוד קיימים ויהיו קיימים לנצח אנשים מישראל, אשר דבר ה' ואהבת עמם לא משו מלבם. אבל מחננו גם לא יבריא, יגדל ויתחזק, אם יחידיו והמחנה כולו לא יתייצבו על דרך חדשה, לא של הספדים, אלא של שמחת היצירה.
חשבונות רבים יש לנו. חשבון יש לנו עם עמי התבל, שמיום שניתנה לנו תורה מסיני, נכנסה בהם רוח של שנאה לישראל ומני אז ועד היום הזה דמנו ניגר כמים על ידי הרשעים שבהם, והטובים שבהם עומדים על דמנו או גם שמחים לשברנו. חשבון לנו עם הטועים שבישראל, שטעותם הייתה להם לזדון והם מכלים את כרמנו מבפנים. ועוד לנו חשבון עם עצמנו. בדור האחרון נשארנו מיעוט בין העם הזה, שבשל גדולתו הוא סובל. רובו של העם רוצה כבר בשלום עם הגויים. הם מחזירים את התורה לסיני ובלבד שהגויים יחדלו לשנוא אותם. רובו של העם הנבחר מוריד בידו את עדיו מהר חורב, ממעיט את דמותו, מקדש גם מלחמה על המיעוט הנשאר, וכופה אותו שיעשה גם הוא כמוהו. והכול בשביל למצוא חן בעיני הגויים ורחמים בעיני האכזרים, שיואילו היום להכניס את עם עני ונדכה בתוך משפחותיהם ומחר יעשו בנו ח"ו כאשר הם עושים, הגדול עם מי שקטן ממנו. ואנחנו נשארנו כראש תורן. נותרנו אנו לבדנו להגיד לאחינו: לא טובה הדרך שאתם הולכים. השלום, שאתם מבקשים, אינו שלום, והורדת עדיכם מעליכם אינה הצלחה, אלא היו גאים כמונו בה' אלוקיכם, שהוא לבדו מלככם. כמונו שאו גם אתם ברמה את תורתכם והיא תצילכם. וכשלא ישמעו, היה עלינו להראותם לפחות את דרכינו. ראו: כך אנו חיים, בזה אנו שונים וגם בזה. כל חיינו רק לפי הטעם שלנו, זאת היא גאוותנו, בה נמצא נוחם. לא חסדי לאומים אנו מבקשים, אלא חסדי שמים וזוהי תקוותנו-תקוותכם הבטוחה. ובכל זמן אשר עיניכם תפקחנה לראות את שואת דרככם, אז תשובו אלינו, תהיו כמונו ותחיו כמונו. עד אז לא נשמח אתכם בשמחת תועים, לא נחלק אתכם בשלל, רחמינו ילוו אתכם ומטובתנו נעניק גם לכם.
כַּמעט מן העמים, בישבנו במדבר העמים לא לקחנו מהם מאומה, אלא הם עם כל סרובם קבלו מאתנו הרבה. כן אנחנו, המעט בעם הזה, היה לנו לא לצפות למה שנקבל מן הרוב הזה הטועה, אלא לסדר את חיינו כך, שרק נוכל להשפיע לאחים אלה הטועים ולא להיות נצרכים אליהם. קיום וכבוד – בנו, שמחה ואהבה – רק בנו, תקווה ונצח – רק אתנו, והרי לכם דוגמא!
כך לא עשינו, אלא ונהי בעינינו כחגבים. אנחנו לאחינו הטועים המרובים מאתנו, והם לגוים, המרובים מהם. בפינו דברנו גבוהות על ערכים גדולים, שרק אנו נושאיהם, ובלבנו חשבנו: מה אנחנו כי נעשה לעצמנו; יעשו הם לנו. כשם שעושים אחינו הטועים, שפיהם מלא על ערך עמם בתור עם שעשה היסטוריה, ובלבם חושבים: הלוואי כעם קטן ונבזה, כאחד מהם, היינו. וכשם שהם תולים תקוותם בחסד לאומים, כך אנו תולים עינינו לחסדי אחינו האומללים. בה אנו מוצאים קיום, וכבודנו לאחרים. אנו שמחים בשמחות לא לנו ורוצים בליכוד עם הכל, רק לא בינינו לבין עצמנו. ואם לעתיד, הרי תקוות רבים מן המיעוט שלנו צרורות בצרור התקוות של אחרים, שעל שדה זר צמח. לא היינו דוגמא לאחרים, שתרהיב את עין רואיה, שאחינו, בבוא עליהם אכזבה מדרכיהם העקלקלות, יהיה להם לאן לשוב, אל מי להדמות, אבל היינו הולכי נמושות, ובאים האחרונים בדרכי אחרים. ונהי בעיננו כחגבים וכן היינו בעיניהם.
חשבון זה עם עצמנו יש לנו לעשות תחלה, לפני שאנו עושים חשבונות עם אחרים. בבחינת "קשוט עצמך תחילה". נדע, שזה אשר לא עשינו, לא היה מפני שלא יכולנו, כי יכולנו, אלא מפני שלא רצינו. היה בינינו הסכם ציבור חשאי לריב ולהתדיין זה עם זה על פרינציפים, זה בשלו וזה בשלו, כדי להוכיח שהדעות מחולקות ולהיפטר על ידי כך ממילוי חובות קשות כלפי הפרינציפ הזה, שכולם מודים בו, בניין מולדת שלמה עם חיים מפכים בתוכה, מולדת, ששם כל אחד שומר על הפרינציפים המיוחדים שלו, אולם הכול יחד משועבד להנהגת התורה בלבד באין אדונים ושליטים אחרים. אילו היינו לוקחים תפקיד זה על שכמנו, היה הוא מטיל עול קשה של מאמצים עקביות ומסירות, לכן היה נוח לנו להיווכח בפרוד הלבבות, כדי שתיראה דלות כוחנו ובכדי להשתחרר מעול קשה, ולאכול ממה שטרחו אחרים. אם גם באנחה ש"חבל שכל זה אינו שלנו". אולם לאמתו של הדבר נעימה לנו מאוד הסעודה שאחרים הכינו לנו ובשבילנו עלתה במחיר זול. אבל מאריה דאברהם! הרי זה שקר להגיד שכוחנו דל. וכי מניין שאבו אחרים את כוחותיהם למעשים חלוציים למופת – לא מבבואה דבבואה של מעיינות אלה, שמהם אנו דולים תמיד? אלא שנרפים אנחנו, ואיך נעשה מזה שיטה, היאך נרשה להלביש את ההשתמטות הגסה באיצטלא של חילוקי דעות אידיאולוגיים.
"פאגי" כתנועה חדשה, שגרעינה הונח בירושלים ושנתכוננה היום למרכז בהיקף ארצי, אחד תפקידה: לעורר ולעשות למען דבר אשר אין חולק עליו בין כל בעלי הפרינציפים למיניהם. תנועה זו, לא באה לא לרחק ולא לקרב, לא להורות הלכה בפרינציפ זה או אחר. לכשירחיב, יהיה לנו ענין גם באלה, אבל לפי שעה הרי אורבת לנו סכנה שכל התדיינותנו על עקרונות תהיה בבחינת "דרוש וקבל.. עונש". כי אם נעלים עין מעיקר הבעיה, לעשות לנו מציאות שאנו נהיה בַּעֲלֶיהָ ונוכל להטותה כרצוננו, מי יתן לנו בנים לחינוך בנוסח אשכנז או בנוסח ירושלים, הנצפה לבנים של אלה, החיים בתוך המציאות, שאחרים הם מכווניה? או אם כבר נזכה בבנים בכתלי בתי חינוך שלנו, לאן יפנו אחר כך ולאן יזרימו את כוחותיהם, לא לתוך אותה המציאות שאין לנו בה ולא כלום? או מה תועלנה ההכרזות המדיניות, בין אם ינצחו אלה בניסוחן ובין אם ינצחו אלה, מי ישמע להן. ואת מי הן תחייבנה, אם המציאות הזרה תאמר אחרת ואנשינו יהיו בתוכה וישתעבדו לה, בין מרצונם ובין שלא מרצונם?
כיום הזה אין לפנינו לא שאלה מדינית ולא שאלה סוציאלית וגם לא שאלה חינוכית, מלבד השאלה: מה לעשות כדי לבנות חיים כלכליים עצמאיים, שהאנשים, שיחיו בתוכם יהיו מסוגלים לחשוב מחשבה משלהם ולפעול פעולה לפי טעמם הם ולא לפי צו ממקום אחר, בין שהוא בא באורח ישיר ובין שהוא בא בהשפעת עקיפין. רק למען פתרון שאלה זו קמה תנועת פאגי ולמענה היא פועלת. לא אידיאה חדשה היא מביאה, אלא רוצה לתת יסוד בחיים לאידיאות המפורסמות כבר. איש "פאגי" אינו זה שמצטרף להכרזה אגודאית וחותם על הצהרת אמנה לרעיון האגודאי, אם מרמה את עצמו ואת אחרים, שבזה כבר יצא ידי חובתו האגודאית. איש "פאגי" הוא זה, שמעמיס על שכמו עול של דאגה לצביון כלל ישראל ולכבודו, באותה הרצינות שהוא נושא את עול קיומו וכבודו האישי. מכיוון שיודע שאין טעם ואין יסוד לקיומו ולכבודו, בלי שיהיה אחד מרבים, חלק בלתי נפרד מהם והם ממנו. זאת היא "פאגי" ואלה הם אנשיה!
יש אומרים, שדרך של פאגי מביאה אתה מחלוקת, שכן ישנם רבים השוללים את דרך זו ומעדיפים דרכים אחרות. לאלה נאמר: אם לאידיאה של אפס-מעשה ותלות באחרים – שלום יקרא, כי אז לא מפחידנו כלל השם "מחלוקת". מפי בעלי הגיון של אמת למדנו, כי תוצאת השלום והאחדות – מעשים, ותוצאת המחלוקת הרס. ואם "מחלוקת" זו תביא אתה מעשים, הרי להם קווינו. ואם הם ייגררו אחריהם קנאת סופרים, או אז בוודאי שתוסר המחלוקת. מכאן גם תשובה ברורה לשואלים: מה תהי' להבא עמדת פאגי כלפי החברים הנמנים על מרכז פועלי אגודת ישראל זה שבתל אביב? ברור, שח"ו הם לא חדלו להתקיים בפנינו כחברים. לא בשביל שנתפסו לשעה מברק החיצוני שאצל מתנגדים, עד שהם מחפשים דרכים של פשרה, הם כבר אבדו מאתנו. בטחוננו, שמעשינו יוכיחו להם את צדקת דרכנו ואז יתעוררו גם הם למעשים וברוכים יהיו כל העושים, בין אם זה יהיה במחיצת "פאגי" ובין אם יעשו במחיצתם. כל פעולה בריאה וכל מעשה טוב של השתרשות מציאותית על יסוד עצמאות של כבוד, עצמאות מוחלטת, נרימנו על נס. פנינו רק למעשים, שירבו כבוד שמים וכבוד יראי שמים!