בפרשת שמות מתחיל תיקון שובבים הנמשך ששה שבועות-פרשיות, שקבעו חכמי הדורות לתיקון הברית כנודע, וכולם כלולים בראש, בפרשת שמות, כרמוז בראשי התיבות ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה – שובבי”ם. ויש בענין זה פן אישי-פרטי ופן ציבורי-כללי. בפן האישי מדובר כמובן
ראה זה פלא בהליכות אנוש על פני התבל: המיועדים לגאולה, עושים כל מה שבידם כדי לברוח מן הגאולה, ואילו הללו אשר כל עצמם אינם רוצים אלא להטיל כבלי שעבוד על הראשונים, דווקא הם מקרבים את קץ השעבוד ומביאים את הגאולים
ידועה השאלה בדבר אי התאמת הכלל, שבעים, לפרטים הנמנים בשמותם, בני יעקב ונכדיו, שמספרם שישים ותשעה. הבעיה מורכבת יותר, שכן בבני לאה נספרו בשמותם שלשים ושניים והכתוב כוללם ב"שלשים ושלש"; סיכום "הנפש הבאה ליעקב מצרימה... ששים ושש" תואם אכן לשמות
ניתן לומר שספר בראשית "בו נתעסק הקב"ה לברוא את עולמו" (כלשון המדרש), מתאר את הרצון או ה'ניסוי' הראשון שהעולם כולו יאיר מכבודו יתברך, ואת מין האדם החוזר שוב ושוב ומקלקל ופורע את עצת הבורא ומביאו להתנחם כביכול על בריאתו, ואילו
כשהיו ישראל נתונים בשעבוד קשה של מצרים, מוכים ולוקים נאנחים ונאנקים, ועינוייהם הלכו הלוך וגבור והנוגשים אצים: 'כלו מעשיכם - כאשר בהיות התבן'; - אז בא אליהם משה בדבר ה' וגולל לפניהם תכנית גאולה רחבה מני ים ומסוף העולם ועד סופו
ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל… ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם. יונתן בן עוזיאל, רש"י, ראב"ע ורד"ק, כולם פירשו זאת כהתנצלות על הקבורה, כלפי שמבקש לקוברו עם אבותיו. אך קשה שאם כן אין כאן מקומו, אלא בתחילת הפרשה כשקרא
במידה רבה חודש טבת הוא היפוכו הגמור של כסלו. אם כסלו עומד בסימן "יוצר אור", הרי טבת סימנו "בורא חשך"; אם נתפוס את כסלו כפרי הנחמד למראה, יהיה טבת לעומתו – הגרעין הקשה שבקרקע; אם עניינו של כסלו להיות מוסיף
דומה כי ימי כסלו וחגו חג החנוכה אין כמותם נאים לקרב את המקדש אל הלבבות, אין כיוצא בהם מיטיבים ומעמיקים להחדיר את אורו של מקדש אל סדקי הנפש הישראלית. זיוום הצנוע של "הנרות הללו" – שנמסך בהם מנוגה נרות מנורת
"שאלו פילוסופין את הזקנים ברומי: אם אין רצונו בעבודה זרה מפני מה אינו מבטלה? אמרו להם: …הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים למזלות – יאבד עולמו מפני השוטים?! אלא עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין" (עבודה זרה
"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" בניגוד לעשו שהלך "אל ארץ" – אל מרחבי ארץ ללא פחד וללא התקשרות למורישיו, ונאחז בה, כמפורש בסוף הפרשה הקודמת, הרי יעקב נשאר בארץ מגורי אבותיו ("שראוי לאדם לגור בעיר אבותיו לכבוד
לאורך כל דרכו של יוסף, החן והיופי כמו צוררים זה לזה: כשיוסף נושא חן ואהוב אצל אביו, הוא (וגם אביו) נוטה לממש את העובדה: מתייפה בכתונת פסים, נוקט בעמדת ביקורת כלפי אחיו הנופלים ממנו, ושבוי או שרוי בחלומות של גדולה
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו וגו' כולנו מכירים את מאמר חז"ל (במסכת שבת קיט,ב) "שני מלאכי השרת מלווים לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע, כשבא לביתו ומצא נר דלוק ושולחן ערוך ומיטה מוצעת,