המשפט הראשון, משפט עבד עברי, מכוּון ומתייחס לדיבר הראשון – "אנכי… אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". לפיכך מדבר ירמיהו (פרק לד – הפטרת הפרשה) רגע לפני החורבן על הברית שנכרתה עם יציאת מצרים (ייתכן שהכוונה לברית סיני שמוזכרת בסוף

לפי פשט המקרא, יתרו לפני מתן תורה בא. ואין בביקור הזה רמז על רצון לגיור והסתפחות אל תרבות אחרת, אלא הצהרת הזדהות עם הנרדף, והודיה לה' אלוקי המשפט והצדק, אלוקי אברהם (סבו של יתרו-בן-מדין-בן-קטורה) שלא נודע לו הוי"ה בשמו, אלא

ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם. מָרִים אותיות מִריָם – וכפי שאמרו רבותינו (תענית ט,א) שהבאר בזכותה, שעל כן פסקו המים כאשר מתה בקדש-מדבר-צין ככתוב בפרשת חוקת, ונכון אם כן להניח שכאן, במרה, תחילתה של באר מרים.

אנו נוהגים, ברגיל, לעסוק במקדש בבחינת מקום: מיקומו בעולם, צורתו, תבניתו, מידותיו, טיב החומרים ודרכי הבניין. ובקיצור – איכותו הפיזית במישור הגשמי, המוחשי. רוב המקורות שבידינו עוסקים בדרך הטבע בממד זה.ואולם, כפי הידוע מספר יצירה, כל נושא מופיע בשלשה ממדים

"שלוש אבנים בונות שישה בתים" (ספר יצירה). כלומר מחיבור של שלוש אותיות שונות, אפשר לצרף שישה צירופים שונים ולהפיק שישה שורשים (וכן על זה הדרך "ארבע אבנים בונות עשרים וארבעה בתים" (שם) – האות הרביעית מכפילה ב-4 את מספר הצירופים

חלוקת המכות לשבע-שלוש בשתי הפרשיות וארא-בא, הרמוזה גם בשתי האותיות הראשונות של הפרשיות, היא בכללות חלוקה בין המידות והמוחין, כאשר המידות-הרגשות (והדבורים והמעשים) הנגלים, הם כמו תולדות למוחין הפנימיים הנסתרים המולידים אותם,

בפרשת שמות מתחיל תיקון שובבים הנמשך ששה שבועות-פרשיות, שקבעו חכמי הדורות לתיקון הברית כנודע, וכולם כלולים בראש, בפרשת שמות, כרמוז בראשי התיבות ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה – שובבי”ם. ויש בענין זה פן אישי-פרטי ופן ציבורי-כללי. בפן האישי מדובר כמובן

ראה זה פלא בהליכות אנוש על פני התבל: המיועדים לגאולה, עושים כל מה שבידם כדי לברוח מן הגאולה, ואילו הללו אשר כל עצמם אינם רוצים אלא להטיל כבלי שעבוד על הראשונים, דווקא הם מקרבים את קץ השעבוד ומביאים את הגאולים

ידועה השאלה בדבר אי התאמת הכלל, שבעים, לפרטים הנמנים בשמותם, בני יעקב ונכדיו, שמספרם שישים ותשעה. הבעיה מורכבת יותר, שכן בבני לאה נספרו בשמותם שלשים ושניים והכתוב כוללם ב"שלשים ושלש"; סיכום "הנפש הבאה ליעקב מצרימה... ששים ושש" תואם אכן לשמות

ניתן לומר שספר בראשית "בו נתעסק הקב"ה לברוא את עולמו" (כלשון המדרש), מתאר את הרצון או ה'ניסוי' הראשון שהעולם כולו יאיר מכבודו יתברך, ואת מין האדם החוזר שוב ושוב ומקלקל ופורע את עצת הבורא ומביאו להתנחם כביכול על בריאתו, ואילו

כשהיו ישראל נתונים בשעבוד קשה של מצרים, מוכים ולוקים נאנחים ונאנקים, ועינוייהם הלכו הלוך וגבור והנוגשים אצים: 'כלו מעשיכם - כאשר בהיות התבן'; - אז בא אליהם משה בדבר ה' וגולל לפניהם תכנית גאולה רחבה מני ים ומסוף העולם ועד סופו

ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל… ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם. יונתן בן עוזיאל, רש"י, ראב"ע ורד"ק, כולם פירשו זאת כהתנצלות על הקבורה, כלפי שמבקש לקוברו עם אבותיו. אך קשה שאם כן אין כאן מקומו, אלא בתחילת הפרשה כשקרא