אמרו רבותינו ז"ל: 'המגילה הזו (מגילת רות) אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא התר ולא איסור, ולמה נכתבה? ללמדך שכר של גומלי חסדים'; — והלא כמה גופי מצוה וכמה גופי הלכה אנו למדים ממגילה זו — דיני גרים, דיני מתנות

ארבעה ראשי פרקים הם בלימודנו בנושא זה ששמו מעמד הר-סיני: הזכות, הקניין, הייעוד, והאימונים. [הזכות] אנחנו מברכים בכל יום על התורה, ברכת התורה. (אני מניח שגם הנשים מברכות). ברכה אחת אנחנו מייחדים "ברוך אתה ה', נותן התורה". אחר כך באה ברכה שנייה:

"עצרת פעמים חמשה (בסיון), פעמים ששה, ופעמים שבעה" (תוספתא ערכין א,ד). כלומר, החג תלוי רק ביום החמשים לספירה ככתוב, ולכן כשהיו מקדשים חדשים על פי הראיה יכול הוא לחול בחמשה בסיון, כאשר גם אייר מלא, וגם בשבעה בו, כאשר ניסן

במסכת מנחות (צט,ב): אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית – קיים "לא ימוש (ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה)". ועוד שם: שאל בן דמה, בן אחותו של

ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר, כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל: אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי: ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי. והייתם לי

מספר הבכורות, 22273, יחסית למספר הכללי 603650, הוא בקירוב אחד לשלושים, ואם נניח שמספר הנפשות מבן חודש ועד בן עשרים הוא לערך כמספרם מבן עשרים ומעלה (כפי שהוא כמדומה היום), נמצא שמספר הבכורות (שנמנו מבן חדש ככתוב) הוא קרוב לאחד

ספירת המלכות, התחתונה בספירות, המובן הראשוני שלה הוא – בניגוד לטעות רווחת – אינו מדגיש את המלך, אלא את בני המדינה, 'הציבור הרחב', הפשוט, ה'עממי' והסתמי (עם מלשון עמום) הממלא את רחובות הממלכה ובעצם מהווה אותה. משום כך פנימיות ספירת

ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו. וכי כך הוא החשבון , והלא לא היה צריך לומר אלא 'מאה מכם שני אלפים ירדופו (- יחס של אחד לעשרים כמו בחמשה-מאה)?!' אלא אינו דומה מועטין העושים את התורה למרובין העושים

אם ההוד הוא האחרון במידות הפרטיות (ראה מלכות שבהוד), הרי מעתה ואילך עוסקים אנו ב"כוללים", ושבוע היסוד הקרוי כל בפסוק הספירות ("לך ה' הגדולה (- חסד כנודע) והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל (בגימטריא יסוד) בשמים ובארץ, לך ה' הממלכה"),

שמרתם מצוותי ועשיתם אותם, אני ה'. ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדשכם (כב,לא-לב). לפי ההקשר הקרוב, הדברים מוסבים על אכילת הנותר-לבֹּקֶר מן התודה, שמדובר בו בפסוק הקודם. אכילת קדשים במצב לא אופטימאלי יש בה

במלכות שבנצח נכון לדבר על בחינת הארץ שבמשה, הקרוב יותר מצד טבעו הראשוני לשמים (ראו בנצח שבנצח). מראשית הגילוי בסנה ולאורך כל הדרך ברור שכל מגמת הפנים לצאת ממצרים אל ארץ טובה ורחבה, להוריד תורה מן השמים לארץ ולעלות מן

נראה כי כאשר אמרו חכמים ש"כל התורה כולה נאמרה בסיני ונשנתה באהל מועד ונשתלשה בערבות מואב" – במעמד הזה, שהיה בהקהל-סביב-אהל-מועד, נשנתה, כבמעמד-סיני שחנו בו כל ישראל נגד ההר וקרוי "יום הקהל" (בדברים יח,טז), וכחזרת הדברות (שבלוחות שניות) במשנה תורה