יהודה איזנברג
ניו יורק
מורי, זכרונו לברכה
מורי לא למד מעולם בסמינר. הוא לא השתתף בהשתלמויות. בבית ספר לחינוך לא דרכה רגלו.
הוא היה מורה. הוא השתלם כל ימיו. הוא חינך. תורה שהרביץ בנו בילדותנו – חיה בלבנו עד היום.
בכיתה ח' לימד אותנו את נבואות ישעיהו. הוא לקח אותנו לראות כיצד מייצרים פסילים בבתי חרושת לאלילים, ואנו ראינו כיצד מחזק החרש את הצורף, מחזיק הפטיש את הולם פעם; שמענו את שני היוצרים מתווכחים אם הדבק טוב הוא. ולבסוף מחליטים לחזק את הפסל גם במסמרים, לבל ימוט. ומול קדחת עשייה זו, בפינת הכיתה, ראינו את ישעיהו הנביא, עומד ומביט, לגלוג בעינו האחת, אהבה בעינו השניה, ובפיו ניחומים: "ואתה ישראל עבדי, יעקב אשר בחרתיך, זרע אברהם אוהבי…" אתה אינך כמותם, הה?
מקורי היה מורי. חיפש את הדרך לגופו של מקרא, ללבו של פסוק. גם רש"י הפריע לו: איך קרא את הפסוק רש"י בילדותו, כאשר לא היה לפניו פירוש רש"י? הפרשנים מפריעים לנו, אמר; הבה נקרא את הפסוקים וניתן להם לדבר. אנחנו והפסוקים, בלי מתווך.
"פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה". מה בין רשע יחיד, לבין אגודת מוטה? שאל מורי. והשיב: אגודת מוטה היא אגודה של אנשים ישרים, שכל אחד לעצמו ישר והגון, אבל כאגודה שוכחים הם את יושרם הפרטי, והופכים "אגודת מוטה". ובכל פעם שאני פוגש אדם הגון העושה מעשי רשע מכח תפקידו, בגלל חוקי המוסד או טובת המפלגה – שומע אני את שחוקו המלגלג של מורי: אגודת מוטה, הה?
מורי שבעל פה גדול היה ממורי שבכתב. ומורי שבכתב גדול היה מרבים. "אדון מוקוטובסקי" קראנו לו בכיתה. לימים נודע בשמו הספרותי: אליהו כי טוב.
בכיתה ג' לימוד אותנו גמרא. וכבר היינו בבית מדרשם של רבינא ורב אשי, שמענו – באזנינו שמענו – כיצד מתווכחים בבית המדרש, וכיצד נפסקת שם הלכה.
הוא לקח אותנו לישיבות האמוראים בבבל. חילק את כל התנאים והאמוראים שבגמרא בין התלמידים, כל תלמיד קיבל פנקס ובו רשומים היו אמרותיהם של החכמים "שלו". אני הייתי רבי, רב יהודה, מר זוטרא (הצעיר בכיתה הייתי…) ורב אחאי. וכאשר היתה מחלוקת בגמרא, נאבקנו בכל הלהט שבלבנו הילדותי כדי להגן על החכמים "שלנו". ולמורי – עכשיו אני יודע – היתה עבודת בית רבה: בכל שבוע אסף את הפנקסים בהם היו רשומים דברי החכמים "שלנו", והשלים את הדברים שנוספו בגמרא שלמדנו במשך השבוע.
שנים לאחר מכן, ואני אז בישיבה, פגש אותי ברחוב והחל לבחון אותי. ראה זה פלא: דברים שלמדתי מפיו לפני עשר שנים סדורים היו בפי יותר מהמסכת בה עסקתי אותה שעה.
את מעשה החינוך ראה בכל גדלו. "הבו גודל" קרא לספר בו ריכז את מחשבותיו על החינוך. אנו פורטים את עבודתנו לפרוטות, טען. הבו גודל. הבו אור.
יום אחד פגש אותי ברחוב, ואני כבר מורה. ושוב הוא בהצעותיו: הבה נייסד קרן של מליון לירות, ונפרסם שכל מורה שישלח לנו שיעור טוב, יקבל פרס של אלף לירות. שעור טוב שווה אלף לירות, הה?
מקורי היה מורי, ולא הלך בתלם. לא בחייו, לא בעבודתו החינוכית, ולא בעבודתו הספרותית. לא "ספר התודעה" ולא "ספר הפרשיות" ולא "איש וביתו" ולא שרשרת הספורים שחיבר – אין הם משתלבים במערכת כל שהיא.
שנים עברו, אני שקעתי בעבודתי, ופגישותינו נצטמצמו ורחקו. תוך הכנת חומר לימודים בנושא מסוים, מצאתי דרך מקורית וחדשה להוראת הנושא. היה זה חידוש-שבחידוש, לפי התיאוריות החדשות ביותר בחינוך, בדרך החקירה והגילוי, הפעילות העצמית והלמידה האינדיבידואלית. הצגתי את הרעיון בוועדה אחת ושנייה, בפני קבוצת מחנכים אחת ואחרת, וכולם הביאו פליאה מהמקוריות, מהדרך החדשה. ולאחר שבאו הדברים בדפוס, לקחתי את הספר לידי, ודפדפתי בו דף אחר דף. וכשהגעתי לחידושי הגדול, להמצאה המקורית שלי, ראיתי לפתע את דמותו של מורי, בהירה וצוחקת, עולה מתוך הדפים. הוא, הוא לימד אותנו כך – בדיוק כך – לפני שלשים שנה.
בנדודי בארצות הברית גיליתי כי הולך אני בעקבות מורי. בכל מקום היה, בכל מקום זכרוהו לטוב, בכל מקום ציטטוהו. ולא לב אחד נפתח, ולא דלת אחת נפתחה בפני, כאשר סיפרתי כי היה המורה הראשון שלי לגמרא. בערים רחוקות ונידחות למדתי, כי שבח גדול משבח אדם את עצמו, כאשר הוא מספר מי היה המורה שלו, בהיותו בכיתה ג'.
יום שמועה, אור לכ"א אדר א' תשל"ו, חצות.