לז. ליום ז' אייר.
שבוע הנצח עומד באמצע הספירה, וכך יום הנצח בכל שבוע (והשנה – תשע"ו – גם באמצע ימי בראשית). אמנם תפארת-יעקב נחשבת בדרך כלל גוף ומרכז מידות הלב, וכמובן ההוד קובע ברכה לעצמו בזכות ל"ג בעומר, אבל עם כל זה "אמצעי משובח" כדברי רז"ל, ולענייננו – משה רבינו עליו השלום, שמידתו נצח (כידוע ומפורש בסדר האושפיזין, אבל לא רק), הוא 'עמוד התווך', העומד לא רק "בין ה' ובינינו" ככתוב, אלא גם בין האבות לבנים, ולא פעם ולא פעמיים הוא מזכיר זכות אבות לבנים ומצילם מן הכיליון. משום כך על משה בפרט אמרו שהוא שקול כנגד כל ישראל.
נצח הוא מלשון נצחון ומלשון נצחיות, ובמידות הנפש – ביטחון פעיל, ביטחון-עצמי בה' הנותן לך כח לעשות חיל (אשר בזה מתייחד הבוטח מן המאמין אשר "לא יחיש" ככתוב, כי אינו מצפה להופעת ה' דרך פעולותיו שלו, כאן ועכשו), וכידוע שכחוזק הביטחון כי ה' עמך ובקרבך, כך תוקף הניצחון, והכוח להנציח את הניצחון, כלומר להחזיק בו לנצח.
ובמישור אחר: הביטחון העצמי המוחלט של הרבי-המחנך במסר שלו, הוא תנאי בל יעבור להחדרתו והנצחתו בלב התלמידים. בארבעים שנות המדבר בָּחַנּו אנחנו כולנו היטב היטב את וודאותו של משה, ומשלא נמצא בה דופי 'עמדנו על דעתו של רבינו' שהחדיר בכל אחד מאתנו לנצח ניצוץ משלו – מה שמבטיח ש"זאת התורה המסורה ביד משה לא תהא מוחלפת לעד ולנצח נצחים". כך גם לגבי נבואת משה שאין כיוצא בה, כי בעינינו ראינו את ה' בא אליו בעב הענן ומדבר עמו, ולכן מובטח כי "גם בך יאמינו לעולם".
לדברי חז"ל משה ש"ענהו ה' בקול" והגבירו כקול אלקים, הוא גם "ראש הלוויים המשוררים", ה'סולן' והמנצח בנגינות, כי רואה הוא בעיני רוחו במוחש את כל התווים של הסימפוניה האלוקית ללא שום אפשרות זיוף או צרימה כלשהי.
בחסד שבנצח נציין את ראשית דרכו של גואל ישראל המשוי ממי היאור (כידוע שמים בכל מקום רומזים לחסדים, ואף שורשו הקדום, בעולם התוהו, במי המבול, וכדברי חז"ל "בשגם" זה משה (גם במספר), ורמזו המקובלים משיתהו – שמי תהו), ומאז שגדל ("גדולה" – חסד כנודע) ויצא אל אחיו להושיעם מתוך תוקף אהבתו (כביטוי חז"ל "משה רבינו אוהב ישראל היה") להם, לא פסק מחתירתו-הליכתו (כאברהם שהחל בהליכה – ראו חסד שבחסד) לחשוב מחשבות לגאולתם, עד שנגלה אליו מלך מלכי המלכים ה"מוליך לימין משה" (ישעיה סג,יב), וזכה להיות ראש לגואלים, מוציאם-מוליכם ממצרים ו"משה עמו…מעלֵם מיָם" (שם שם יא) ו"מוליכם בתהומות כמדבר" (תהלים קו,ט).
לכאן נקשור גם את דברי משה החוזרים ונשנים כמה וכמה פעמים, על כיבוש הארץ ללא חת, ו"כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא,כד, וכנאמר לאברהם "קום התהלך בארץ… כי לך אתננה). ואלו דברי משה האחרונים (בטרם עלה להר וראה את כל הארץ פרושה לפניו, ו"בראייתו קנאה" לכל ישראל): אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'… ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך!
ולבסוף, החסד – שעניינו התפשטות – שבנצח, הוא בדיוק תוכן הביטוי (מן הזוהר) "אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא" (אשר זו כל מגמת פניו ובקשתו מעודו: "מי יתן כל עם ה' נביאים"). מלבד הניצוץ הרוחני שחדר מתמציתו לכל יהודי כנ"ל (וכפי שאפשר להבין מדברי רבותינו, הוא 'נישא' על גבי גֶן גשמי שנתפשט ממשה בכל ששים ריבוא ישראל, מכוח ההבטחה "ואעשה אותך לגוי גדול"), הגדול שבכל דור קרוי 'משה' (כלשון חז"ל "משה שפיר קאמרת"), כי כן יש בו מעצמיות משה, עד משיח אשר "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון".
[נראה אך למותר לבחון לאור זאת את אופי המלכות הנוכחית שתורת משה-אוהב-ישראל אינה על לבה, ולכן כל כולה כיווץ מתוך ספק קיומי, חוסר וודאות בתכליתה ובצדקתה וממילא חוסר בטחון מוּבנֶה המוקרן מכל צעד-מצעדיה (או יותר נכון: מדשדושה על מקומה) – מה שמביא גם בפועל לחוסר ביטחון, ולאפס סיכוי לניצחון ופתרון ממשי בתחום כלשהו. ירחם ה' וישיב שבות עמו].
לח. ליום ח' אייר.
בגבורה (שפנימיותה יראה כנודע, ושווה לה במספר) שבנצח נציין קודם כל את היד החזקה ואת המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, את גבורת עמידתו מול פרעה ואת ידיו המורמות להגביר כוח ישראל על עמלק, אך גם את המוראות שעבר משה מאז לידתו, את יראתו משנודע דבר הריגת המצרי ובריחתו מלפני פרעה והעלמותו-התכנסותו לתוך עצמו למשך שנים ארוכות (מה שגורם מן הסתם לכבדות פה ולשון); את הסתרת פניו בסנה מתוך יראה מלהביט ורתיעתו מלקבל עליו את השליחות, ואת התכנסותו (ולדברי חז"ל גם כיסויו והעלמותו לפרק זמן) לאחר הכישלון הראשון. ממש כאברהם-האוהב שתכלית ניסיונותיו היו כדי לברר ולהודיע כי (גם) ירא אלקים הוא, כך יראותיו של משה לא באו אלא להעצים ולרכז ולשמור על תוקף אהבתו העצומה לישראל ושליחותו הגדולה שלא תתפוגג ולא תיפגם בשמץ של גסות רוח ויישות שהורסת הכול [וטיפת כעס יתר במי מריבה (-תגבורת מסוימת של הגבורות על החסדים) גרמה לו שלא ייכנס לארץ, אך ניחא לו בזה כדי ללמד יראה את העם, על דרך "בקרובי אקדש (- "ויקדש בם") ועל פני כל העם אכבד"].
וכל עיקר מעמד סיני לא בא לדידו אלא "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" – זו הבושה, יראה עילאה הניכרת על הפנים, ורישומה ניכר מאז ולנצח על פני כל היהודים (ה"ביישנים") שעמדו רגליהם על הר סיני ושמעו תורה "מפי הגבורה".
וכך בסוף ארבעים שנה הוא מצמצם-מרכז את כל התורה כולה לנקודת היראה: "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה…" ושאלו בגמרא: כלום יראת שמים מלתא זוטרתא היא?! והשיבו: כן! לגבי משה אכן דבר קטן היא! [וכן לגבי כל מי שבטל לגבי משה ולָמֵד-ממנו להיות "מה" ("ונחנו מה" – מה שאנחנו בלא שום דמיונות שוא, אשר אז היראה, שהיא הדבר היחיד שאינו בידי שמים, מתאימה ככפפה ליד)]. עניין זה הוא תמציתה של פרשת עקב שעוסקת ב'דברים הקטנים' שאדם דש בעקביו (לאחר 'הדברים הגדולים' שבפרשת ואתחנן). האהבה והיראה – החוש לגדלוּת עם קטנוּת, להתפשטות עם צמצום – הם שני כנפיה של תורת משה וסוד קיומה הנצחי, ואורך ימיה של מלכות ישראל שספר התורה על לב מלכה מנהיגה "לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל".
[ושוב: מעציב לראות בלעומת-זה את היישות המנופחת, הילדותית, שמתגלה לעין כל ב'מלכות' המדשדשת, לנוכח כל 'הצלחה' (מדומה בדרך כלל); את הסיפוק המדושן שאין-כמוהו-מפסיק כל תהליך חיובי, ואת הנטייה לנוח על זרי הדפנה – מרשם בדוק למפח נפש שלא מאחר לבוא].
לט. ליום ט' אייר.
ביום התפארת שבנצח נדבר על תורת משה. התורה היא "תפארת ישראל", ובשלושת העמודים – שכנגד שלושת האבות – עליהם העולם עומד, יעקב הוא 'עמוד התורה' כנודע, ואולם משה הוא שצוה לנו בפועל ו'הוריד' לנו את התורה, "מורשה קהילת יעקב", ירושה שאין לה הפסק, ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים, ישרים ומאוזנים ככל התורה הזאת, נאים לשומעיהם, תפארת לעושיהם ותפארת להם מן האדם – אלו הגוים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה.
הביטוי מן הזוהר "משה מלגאו – יעקב מלבר", יתפרש לענייננו: יעקב הוא עמוד התורה בכללוּת, בהכשר, בהכנה, איזון וסיגול כוחות הגוף והנפש לתורה, ואולם משה הוא המפנים ומנחיל ומפרט וקושר בקשר אמיץ את כל שישים ריבוא נפשות ישראל לשישים ריבוא אותיות התורה. וכשם ש"יעקב אבינו לא מת" אלא חי ממש בזרעו, כך "לא מת משה" אלא חי ממש בתורתו, ושפתותיו מדובבות את כל מה שתלמיד ותיק מחדש ומפיק ממנה ומגלה בה פנים-כהלכה.
הרחמים הם כידוע פנימיות התפארת, והמידה המובהקת ביותר לישראל-הגוי-כולו – ירושה היא להם מישראל-סבא, זקן מלא רחמים שברך את בניו בברכת א-ל ש-ד-י יתן לכם רחמים (ראשי תיבות: ישראל). וכשם שיעקב "רועה אבן ישראל", מתנהל לאטו ברחמים רבים עם ילדיו הרכים והצאן והבקר הֶעָלוֹת, כך משה "רועה נאמן" נושא אותנו ברחמיו "כאשר ישא האומן את היונק" ו"מנהג את הצאן אחר המדבר", עד בואנו אל ארץ נושבת [וגם התורה, תורת משה המנהגת אותנו עד עצם היום הזה, קוראת-מספרת על עצמה "ואהיה אצלו אמון … שעשועים יום יום", בכל המשמעויות של המלה הזאת, כמדרש רבותינו בפתיחת בראשית-רבה].
וכך דוד המלך (החוֹוה את ה' כרועה – "ה' רועי לא אחסר, בנאות דשה ירביצני, על מי מנוחות ינהלני", וכיעקב האומר: "האלקים הרועה אותי מעודי", וכפי שמתאר ישעיה (מ,יא) את ה': כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים, ובחיקו ישא, עלות ינהל) נלקח-נבחר מֵאַחַר הצאן, "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו, וירעם כצאן לבבו ובתבונות כפיו ינחם" (תהלים עח,עא-עב). [כל שבעת הדמויות בישראל קרויים רועים, ואולם כמדומה שמשה הוא המובהק ביניהם בענין הזה – "אין רועה בכן עמרם"].
ואילו ה"רועים" נטולי הרחמים המנהלים היום את עם שרידי חרב, כבר מתוארים היטב בדברי יחזקאל הנביא (פרק לד), על דבריו אין להוסיף ומהם אין לגרוע.
מ. ליום י' אייר.
בנצח שבנצח נראה כי נכון לדבר על המשכן שעשה משה. זאת משום שתמצית עניינו של משה לחבר עליונים ותחתונים, לבטל את הגזירה ש"לא ירדו עליונים למטה" וליישב ולהנציח את שכינת הכבוד על הארץ, כאשר עלה במחשבה הראשונה להיות "עיקר שכינה בתחתונים".
בששת הקצוות-הרוחות שכנגד הספירות, הנצח הוא כנגד "עומק רום", ואכן משה הוא ה"קרוב לשמים" (ומדבר עמם מפה לאוזן – "האזינו השמים"), שם הוא רואה את תבנית המשכן וכל כליו ומכיר אותם 'מבפנים', ויורד ומנצח על המלאכה (ואולי גם – בתור ראש המשוררים, ראה אות לז – מנצח על תזמורת המְלַוָה את המלאכה, ככתוב בעזרא אצל בנין בית שני), אליו הובאה כל המלאכה והוא לבדו המקים את המשכן ככתוב, הוא המשמש בחלוק לבן בשבעת ימי המילואים וחונך את הכהנים לעבודה, והוא הנקרא כל שעה להיכנס אל כבוד ה' החופף על המשכן ולשמוע את הקול מִדַּבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים את אשר ידבר אל בני ישראל.
וכדברי חכמים, לא שלטו אויבים במעשה ידיו של משה, ומשכן שעשה נגנז כולו לעתיד לבוא וקיים לנצח. ויש מרבותינו אומרים: לא מת משה, אלא כפי שבאותם ארבעים יום שלאחר סיני היה "שם עם ה'" עומד ומשמש במשכן של מעלה (כשישראל למטה סבורים שאולי מת), כך לאחר סילוקו לכאורה "וימת שם משה" – חזר לאותו מקום ועומד ומשמש וממשיך לשמוע את הקולות היוצאים משם, ולהופיעם בלבות חכמי ישראל.
המשכן ההולך לפני מחנה ישראל הוא ביטחונם וניצחונם על האויבים והמשנאים הנפוצים ונסים מפניו, ובנוּחו גם להם שובה ונחת. וכאמור גם במקדש (שמואל-ב ז,י): ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד.
אפשר אם כן לראות בנצח-שבנצח, הנקודה האמצעית של ימי הספירה, כעין פסגת הר, המקדש שבראש ההרים שמוכן להינתן בו ולשכון בו לבטח לוחות העדות הניתנות מסיני ביום החמישים.