ויקחו איש מחתתו… וישימו עליהם קטרת ויעמדו פתח אהל מועד ומשה ואהרן. ויקהל עליהם קרח את כל העדה אל פתח אהל מועד, וירא כבוד ה' אל כל העדה.
וידבר ה' אל משה ואל אהרן: הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע, ויפלו על פניהם ויאמרו: …האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?!
וידבר ה' אל משה לאמר: העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם. ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל. וידבר אל העדה לאמר: סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה… ויעלו מעל משכן קרח דתן ואבירם… ותבקע האדמה אשר תחתיהם ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם… וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם…
ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת.
מה בדיוק קורה כאן? הרי עומדים כולם פתח אהל מועד עם מחתות האש והקטורת, ואיך זה שפתאום 'עוברת החזית' לבתי דתן ואבירם שכלל אינם שם?
ועוד: אם מצליח קרח להקהיל עליהם את כל העדה אל פתח אהל מועד, משמע שכולם מזדהים אתו, ואם כן מה זו טענה "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף", הרי כולם באותו עוון?!
אכן זהו בדיוק העניין: כי לא לגמרי ברור מהו הנושא העיקרי עליו נתפלגו קרח ועדתו (- משמע פלוגתא גם בתוך עדתו גופה…). ברור שישנה כאן קואליציה של רצונות שונים: טינה ישנה (עוד ממצרים) כנגד משה; רצון להחזיר את הבכורה לבני ראובן; בקשת כהונה, ורצון להחליף את משה ואהרן ולהנהיג תחתיהם (ואולי גם להתיר קצת את הרצועה…) – אבל גם אידיאל אמתי של "כל העדה כולם קדושים" – שאכן יתגשם לעתיד כאשר לא ילמדו איש את אחיו כי כולם ידעו אותי – שעליו מסרו נפשם חמשים ומאתים נשיאי עדה "החטאים בנפשותם", ש'הלכו רחוק' והשליכו נפשם מנגד כאומרים: 'חיינו אינם חיים אם לא תתגלה האמת הזו כאן ועכשו!' (ולכן זכו שנעשה ממחתותם ציפוי למזבח, כדברי רבנו צדוק הכהן).
ברור שקרח המנהיג (ותובע לעצמו הנהגה) מעמיד בחזית המאבק את האידיאל הזה, שאמת יש בו ומיהו זה שיכול ורוצה להתנגד לו, וכך הוא מקהיל אליו את כל העדה, ובעצם רוצה הוא לכפות הסכמה מצד הקב"ה: אם כולם רוצים בכך כל-כך, אות הוא שכבר בשל הזמן ו'העתיד כבר כאן', והרי אין רצונך לכלות את עמך ולהחליפם באומה אחרת! במידה שאין כאן בשלות פנימית והרצון הינו חיצוני גרידא, סם המוות יש בו ועלול המהלך הזה לסכן באמת את כל העדה (שתוחלף חס ושלום בגוי גדול שיצא ממשה ואהרן, וכפי שהוצע למשה בעגל).
וכאן באה טענת משה ואהרן "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף!" כלומר אם באמת אין כאן הזדהות פנימית, הרי מדובר במניפולציה מצד קרח; הוא זה שיוצר דימוי כאילו כולם אתו, בעוד שבאמת מדובר בעיקרו של דבר בבעלי מחלוקת אינטרסנטיים ש'עושים לביתם' ואין הקהל הרחב מזדהה עמם באמת.
ואולם צריך להוכיח לעין-כל כי אמנם כך הוא, וכאן בא הדיבור למשה כעצה עמוקה: "דבר אל העדה לאמר העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם" כלומר בכוחך 'להעביר נושא' ו'לקבוע את סדר היום', ובכך לבודד את קרח מעל כל העדה! כך בדיוק פועל משה ומכריז: עכשו ממש הולך לקרות משהו באוהלי דתן ואבירם, וכל העדה ההולכים שמה בעקבותיו מבררים מיניה וביה כי המחלוקת עצמה מעניינת אותם (כצופים מן הצד הרוצים לראות איך יפול דבר) יותר מן האידיאולוגיה של "כל העדה כולם קדושים" שעדיין לא הבשילה. שם, סביב לדתן ואבירם, נשמעים הכול למשה וסרים מאהליהם (מה שמן הסתם לא כך היו עושים כלפי ציווי דומה ביחס למקטירי הקטורת, נשיאי העדה האידיאליסטים), דתן ואבירם בעלי המחלוקת לבדם נבלעים – אבל בינתיים נותרו לבדם מאתיים וחמישים המקטירים שמתוך דבקות במטרה הקדושה נשארו במקומם, ויצאה האש ואכלתם, וכל ישראל פלטו וניצולו. [וקרח עצמו – יש מרבותינו אומרים מן הבלועים היה (משמע עיקרו בעל מחלוקת); יש אומרים מן השרופים (עיקרו אידיאליסט); יש אומרים גם וגם, ויש אומרים לא זה ולא זה אלא מן הנגפים היה (כנראה שהוא-עצמו לא הוברר לו בדיוק מהו עיקר עניינו…) והריהו כשאר המתים במגפה האומרים "אתם המיתם את עם ה'", כלומר אולי אתם אלו העושים מלבכם מניפולציה, ואלמלא 'תרגיל ההסחה' שלכם היתה הקטורת מתקבלת לרצון ומבררת כי אכן כל העדה כולם קדושים].
ממוצא הדברים שמענו שזוהי בדיוק משימתו של המנהיג האמתי, העומד תחת משה: לא להיגרר אחר סדר היום שמנסים לקבוע אינשי דלא מעלי (בעזרת אמצעי התקשורת כמובן), אלא לקבוע בעצמך את סדר היום באופן המברר שאין הקלקלה תלויה אלא ביחידים, ואילו הקהל כולו, גם אם אינו קדוש בגלוי, אי אפשר שימרה כולו במזיד, אפשר שיהיה לפי שעה שוגג או אנוס או מוטעה, אבל לא במזיד ולא לאורך ימים [וכאמור בפרשת שלח: "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה (- עזיבת כל התורה או עבודה זרה ששקולה ככל התורה)… ועשו כל העדה פר בן בקר.. וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל… ונסלח לכל עדת בני ישראל… כי לכל העם – בשגגה", ובהמשך: ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז… וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה… ונסלח לו", ובסיום: "והנפש אשר תעשה ביד רמה… את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה… עוונה בה" – אבל אפשרות של ציבור העוזב הכל ביד רמה פשוט איננה קיימת, שכבר נשבע הקב"ה שלא יחליפינו באומה אחרת, ועל כן "אין ציבור מתים"].
"משה רבינו (פנימיות יעקב – ראה במאמר שלח-קרח) אוהב ישראל היה" ולעולם לא יתפתה להחליפם באומה אחרת (גם אם תצא מזרעו שלו), וכך כל כל מנהיג אמתי, נשיא (ראשי תיבות: ניצוץ של יעקב אבינו, כמקובל מבעל מגלה עמוקות) אמתי לבית יעקב-הזקן-מלא-רחמים. "כי מרחמם ינהגם, ועל מבועי מים ינהלם" (ישעיה מט,י).