פרשת ציצית חותמת את פרשת שלח שבמרכזה חטא המרגלים, ומן הסתם היא מהווה (יחד עם שאר הפרשיות שבסוף הפרשה – ראו מי השילוח) תיקון מסוים לאותו חטא. כבר דברנו במאמר קודם על הקשר בין "ולא תתורו" למרגלים שבמקום לתור את הארץ, תרו אחרי לבבם ואחרי עיניהם ('מה זה יעשה לי ואיך זה ישפיע על מעמדי'), כעת נעמוד גם על הקשר בין חטא המרגלים שהתפרש לנו כהעדפת השבטיות על פני הכלליות-המלכות (ראה שלח-2), לבין פרשת ציצית, שהיא לא רק מצוה כוללת לכל המצוות ומונעת שכחה ופירוד, אלא בעצם צורתה-תבניתה יש בה רמז ברור לשנים עשר שבטים המסודרים ומכוונים אל המרכז, אל התכלית המאחדת.
ידועים דברי חז"ל על תרי"ג מצוות הרמוזים בציצית (בכתיב מלא!) העולה במספר שש מאות, ועם שמונה חוטים וחמשה קשרים, הרי תרי"ג. אכן ישנו עוד רמז נאה ומכוון (שאינו מופיע בחז"ל, אבל נזכר (בחלקו) בספרים – ראו שפת אמת ועוד), המציין את ארבע הכנפות בהן נקשרים חוטי הציצית, שרומזים לשש מאות אלף החונים בארבעה דגלים סביב המשכן, שכן כנף עולה 150, וארבע כנפות הרי שש מאות. ובכל דגל שלושה משנים-עשר שבטי-י-ה, וכנגדם שלושה חוטי לבן (כפולים) בכל כנף, ואתם-עמם חוט כפול אחד של תכלת (וכשיטת רבינו הראב"ד וכפשט הכתוב שחוט התכלת אחד מארבעה כפולים) הפושט בכל הכנפות ורומז לאבא-יעקב ש"אין בלבו אלא אחד" וכך הוא קושר ומאחד את שנים עשר בניו שלא יפוצו ויפרדו אלא יהיו מרוכזים בתכלית, בכלל, סביב המשכן שבו משרת שבט לוי העומד תחת יעקב (ועניינו יראה, הרמוזה כידוע בתכלת, והוא ה"שער הכולל" שהוא פנימי יותר משערי(-נוסחאות) השבטים המקיפים את המקדש ביחזקאל), והרי לנו 600+12+1 = תרי"ג.
[וכן האדם הלבוש בבגד, גופו מוקף בארבע כנפות, ולבו "לב ישראל חי" הוא "היכל הקדש באמצע", וכן ראשו העולה ממנו (בטלית קטן) רומז ליעקב-לוי הכולל, אשר שם שוכן הכבוד, בנשמה שבמח ובתוך לבו של כל אחד ואחד].
והנה פרשת ציצית מסיימת ב"אני ה' אלקיכם", אבל ציוו חכמים לסמוך לכך אמת (ויציב או אמת ואמונה) ללא הפסק של כלום (וחמור ההפסק שם אף יותר מאמצע הפרק, והריהו כבאמצע פסוק הייחוד!), על פי הפסוק בירמיה (י,י) "וה' אלקים אמת (הוא אלקים חיים ומלך עולם"), והשאלה נשאלת: אם אמנם חשוב כל כך הצירוף הזה, מפני מה לא אמרו משה בתורה?! ובכלל מה-טעם להוסיף "אמת" על דברי תורה שכולם כמובן בחזקת אמת?
נראה כי הציצית-התכלת הרומזת כדברי רז"ל לים ולרקיע ולכסא הכבוד (ששם חקוקה צורת יעקב אבינו) ומייצגת תבנית מושלמת של מחנה ישראל שה' בתוכו, צריכה דמות חיה שתאמת ותמחיש בעצמה בפועל את החיבור הזה שבין העליון והתחתון, בין הכלל והפרט ובין הוי"ה הנעלם לאלקיכם-מנהיגכם, משה-אמת (ותורתו אמת) הוא כאן החידוש, הוא (כדברי חז"ל) המבטל את גזירת הניתוק בין המעלה והמטה ומאמת לעיני כל ישראל את החיבור המופלא הזה בכך שהענין האלקי השמיימי 'תופס' בו לגמרי ובפשיטות גמורה, הגם שהוא בשר ודם כמוני וכמוך [או בסגנון אחר: משה הוא כידוע, פנימיות יעקב, כלומר משה שעצמות יוסף עמו, יכול להפנים ולאמת בנפש כל יהודי את מה שנכון בכללות ובחיצוניות מכח יעקב]. משה בשבילנו הוא אם כן המתווך, 'הממוצע המחבר' – אבל הוא עצמו אינו צריך לממוצע, ומשום כך אינו מוסיף "אמת"!
וכאן מופיעה עדת קרח ואומרת: אמנם כן – "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'", כולנו בני יעקב שמיטתו שלמה ומדוע תתנשאו על קהל ה', הרי אתה עצמך אינך מוסיף "אמת" ובכך מודה ש'כל אחד יכול' ואין צורך בממוצע, וכפי שאמנם יהיה לעתיד לבוא ש"לא ילמדו עוד איש את רעהו… כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיה לא,לג). ומה יכול משה להשיב על כך? הרי זהו בדיוק מה שהוא מלמד כל ימיו שכל עם ה' יכולים להיות נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, והיראה-הראיה "מלתא זוטרתא" היא, ובאמת אינו מבין מדוע אין הכל רואים את מה שהוא רואה [ובזה גופא הוא ממוצע מחבר, כי הוא 'בהסתלקות' ומקרין שבעצם לא צריך אותו, שאילו היה סבור לרגע שרק הוא יכול, היה הופך מיניה וביה ל'ממוצע המפסיק']!
וכשנבלעו-נשרפו קרח ועדתו, מה הם אומרים מתוך פי הארץ – משה אמת ותורתו אמת! (כפי שמספר לנו רבה בר בר חנה שראה-שמע במסעותיו את בלועי קרח), כלומר אמת היא שכל העדה כולם קדושים ואין צורך ברבי, אך בהחלט צריך רבי כזה שילווה אותך כל ימיך וימחיש בכל הווייתו את האמת הפשוטה הזו וישכנע אותך היטב היטב שאין צורך ברבי! וכולי-האי-ואולי תעמוד ברבות השנים על דעת רבך ותזכה גם אתה לחוות מתוכך את הפשיטות הזו, אך בלא זה תמצא עצמך בלוע עמוק עמוק בעולם הדמיון או בחיצונית ריקה, ותו לא מידי.
וכמובן כולנו קלטנו את המסר וזהירים לסמוך אלקיכם לאמת-משה, ורק כך יודעים אל נכון כי אלקים חיים הוא ומלך עולם [וניתן לעורר לפי האמור, שכל מי שאינו זהיר בסמיכות הזו, עלול חס ושלום לנפול בעוון עדת קרח].