בהולים על ממונם
כך דרכו של הנופל בבהלה על ממונו, אפילו טוב הוא וכשהבהלה עזבתו הוא מוכן לכל דבר טוב, ואולם בשעה שהוא בהול מסיח את דעתו לרגע מכל עניין אחר. כל דעתו נתונה אך לממונו בלבד – עד שמחזירים אותו ליישוב דעתו ומזכירים לו דברים שהיו בהיסח הדעת ממנו, ואז הוא נזכר. אם הוא זוכה, מתנער באותה שעה מן הבהילות לגמרי ושוכחה ונרפא הימנה כאילו לא היתה מתחילה; אבל אם אינו זוכה – הבהלה אינה עוזבת אותו אלא מתוך שמזכירים לו שאר דברים – הוא נזכר ומשיב עליהם דברים לעניין והכול מתוך אותה הבהלה שאינה מרפה ממנו.
אומרים, נכלמים ואינם חוזרים
'ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד' – מפסיק בין 'ומקנה' לבין 'רב היה' – קרי: 'ומקנה – רב היה'. כלומר, רב היה בעיניהם מקניהם יותר מן הראוי, ולבם נתנו עליו; –
'ויראו את ארץ יעזר וגו' והנה המקום מקום מקנה' – אמרו: הרי מקנה והרי מקומו. את אשר ביקשנו מצאנו ראינו! ולצורכי כלל עמם לא נתנו לבם באותה שעה. תפוסים הם בצורכי עצמם בלבד. בהולים על ממונם, וזה השכיח מהם לשעה כל דבר אחר; –
'ארץ מקנה היא. ולעבדיך מקנה' – הם רואים נכוחה, אלא שכל ראייתם עתה, מוֹצאה מראיית צרכיהם בלבד. באו לפרש דבריהם מה הם מבקשים – אינם יכולים בבת אחת. מתחילים להרגיש שקשה הוא הדבר בפיהם לומר עוד, לכך מפסיקים לרגע וממשיכים במאמץ נפשם להחזיק בדבריהם –
'ויאמרו, אם מצאנו חן בעיניך' וגו'.
'… יותן… את הארץ הזאת – לעבדיך לאחֻזה' (הפיסוק כאן שהוא בעל משמעות – לפי הטעמים שבמקרא).
גם כשהם בהולים על ממונם, יודעים הם ומבינים שאינו בדין שהם יקחו אחוזה כאן וגם יקחו את חלקם בין השבטים בארץ כנען, לכן הם אומרים: 'אל תעבירנו את הירדן' – לנחול גם שם. תהא אחוזתנו כאן כל חלקנו ולא יותר…
יפה הם אומרים, אלא שארץ כנען אינה פרוסה עדיין ומוכנה לחלוקה, שהם בוחרים לעצמם חלק זה כאן ומניחים לאחרים חלקם שם – עוד מלחמה קשה נכונה לנוחלים בארץ כאן ועוד מבחנים קשים עד שיגיעו אל המנוחה והנחלה כאשר הם נאה דורשים לעצמם. והם, לא שאינם רוצים, אלא שכוּחה היתה מחשבה זו מלבם מתוך הבהילות; –
ולעצמם נאה דורשים? כיצד הם מוותרים על עיקר ארץ הבחירה? וכי ארץ סיחון ועוג היא שבחה של ארץ ישראל? והלוא אין היא אלא טפלה לארץ ישראל וייעודה רק לאחר זמן, לכשיקדשו אותה בקדושתם ובקדושת משכן ה', או אז תימשך קדושה גם לה; כל זמן שהעיקר חסר, שאין ארץ כנען – הרי ארץ זו לבדה 'ארץ טמאה' היא, כשאר ארצות – כיצד הם מניחים את העיקר ובוחרים את הטפל? כיצד הם עשו את ממונם עיקר חפצם? – אלא שאין משה אומר להוכיחם עתה על הדבר הזה האחרון. בבוא הזמן ישמעו תוכחה זו מפי יהושע ופינחס וראשי המטות שבימיהם. לעת עתה אין אזנם כרויה לשמוע כי על ממונם הם בהולים; –
ברם, על מחשבתם לעזוב את כל אחיהם במלחמתם לבדם, הוא מוכיחם עתה. ישמעו ויבושו. או אז ייפתח לבם להבין עוד.
תוכחתו של משה
'ויאמר משה' – אמירה רכה של תוכחה כדי להעמידם על דברים ששכחו לתת דעתם עליהם, וישמע חכם ויוסף לקח; –
'האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה' – כיצד אתם אומרים 'אל תעבירנו את הירדן'? אכן, לה' המלחמה ואין מעצור לה' להושיע ברב או במעט, אתכם וגם בלעדיכם, ואולם מה יאמרו אחיכם, הלוא יאמרו יראים מן המלחמה אתם ותפילו מורך גם בלבם – 'ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ' וגו' – אתם אומרים 'אל תעבירנו', גם הם יאמרו כך.
'כה עשו אבותיכם וגו' והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים' – כל זה אמר להם ברכּות בשביל לפקוח עיניהם ולפתוח לבבם לידע עד היכן הגיעו בבהילותם אחר ממונם ולחזור אל ישוב דעתם השלמה.
נשארים בשלהם
העשתה תוכחתו של משה כל פעולתה? – הנראה:
'ויגשו אליו' – נתאוששו לאחר שמעם דברים בוטים מוצָאים מפיו של משה ונרתעו לכתחילה, נועצו ביניהם עכשיו, חזרו וקרבו אליו. מצאו מענה לדבריו; –
'ויאמרו, גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו. ואנחנו נחלץ חושים' וגו' – נשארו בשלהם. לא יצאו מבהילותם לממונם. את גדרות הצאן הם שמים בראש דברם, והערים לטף באחרונה. 'ואנחנו נחלץ חושים' – ראו מה עושים למען ממונם – אפילו חלוצי מלחמה יהיו ובלבד שנכסיהם יהיו מובטחים!…
'נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאונום' – אנחנו נביאם ואת שם ה' הם שוכחים להזכיר; 'וישב טפנו בערי המבצר' – בוטחים במבצריהם; 'כי באה נחלתנו אלינו' – ואת ה' המנחיל והנותן כח לעשות חיל, שוכחים עדיין להזכיר עד שמזכירם משה ומתקן כל דבריהם: 'אם תחלצו לפני ה" – ולא חלוצים לפני בני ישראל; 'ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה" – הוא הנותן חיל; 'ונכבשה הארץ לפני ה" – לא אתם תביאום; 'והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה" – לא מאליה באה נחלתכם אליכם; 'בנו לכם ערים לטפכם' – ערים ולא מבצרים, כי מגדל עוז שם ה' בלבד; 'ערים לטפכם' – בתחילה, ואחריהן – 'וגדרות לצאנכם'.
עשו דבריו של משה פעולה – 'ויאמר בני גד ובני ראובן אל משה לאמר, עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה וגו' ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדוני דובר' – הכול יעשו ובלבד שישארו בשלהם; –
'נחנו נעבור חלוצים לפני ה" – ובלבד – 'ואתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן'…
עשו דבריו של משה פעולה, אבל עדיין לא כל פעולתם. אלמלי כן, היו אומרים: ביד ה' נפקיד רוחנו ונחלתנו, יעשה בנו מה שחפץ.
חצי שבט המנשה
ראו הכול שכך, אמר משה: למנעם מחפצם אי אפשר, שכן נכונים דבריהם, אנשי מקנה הם והארץ ארץ מקנה ורבים צריכים להם; לתת להם חפצם ולהניחם לנפשם אי אפשר, הן היום בעוד יושבים הם בקרב כל עמם והמן מצוי להם והשליו יורד להם, ממונם להם עיקר והשאר טפל, ואף כי אחרי שיפרדו מעל אחיהם והירדן להם גבול מבדיל; היום שמעו תוכחה וקבלו אשר קבלו – שמא מחר לא ישמעו עוד? –
עמד משה ועשה להם שני דברים:
ציוה ליהושע ופינחס וכו' ועשה עם בני גד ובני ראובן תנאי כפול וחזק לעבור חלוצים דווקא בראש מחנה הלוחמים – למען תעמוד להם זכותם על שחרפו נפשם בעד עם ה' ובעד ערי ארצם ולמען יחוזק בכך הקשר בינם לבין כל אחיהם שבארץ כנען; –
זאת שנית: לא הניחם לנפשם בארץ אחוזתם לבדם, אלא שתל בהם ממיטב המשפחות שבשבטי ישראל וממיטב האישים שבהם – בני מנשה בן יוסף אשר להם מסורת מיוסף אבי אביהם של חיבת ארץ ישראל. את מכיר בכור מנשה שעדיין קיים, שלח עמהם ואת ביתו, ואת יאיר בן מנשה אעפ"י שהוא עצמו מבני יהודה, נקרא על שם מנשה מפני שאמו באה ממנשה – כולם גיבורי כוח ואדירי תורה שקולים כרובה של סנהדרין שעל כל שבטי י-ה – כולם עם חרץ נפשו למות על קדושת ישראל וקדושת ארץ ישראל, אותם ביקש, והם גם נענו לבקשת משה – לקבוע דירתם בעבר הירדן בין בני גד ובני ראובן בעבר הירדן, להאציל מרוחם עליהם ולחזק ברית עולם עם ה' וכל עמו.
אעפי"כ נשמרה טינא בלב כל ישראל עליהם ודאגה מפחד המחר שלא תביאם בהילותם אחר הממון לידי כישלון ביום מן הימים. פחד טמיר זה נתגלה לאחר ארבע עשרה שנה בימי יהושע, וכששמע פינחס דבריהם והוטבו בעיניו, אז הודה לה' ואמרו: 'היום ידענו כי בתוכנו ה', אשר לא מעלתם בה' המעל הזה'. 'המעל הזה' – מכאן שעדיין היו יראים ממעל אחר שלא יתגלע חלילה ביום מן הימים.
וסוף שניתכה עליהם פורענות הגלות לאחר זמן – שמונה שנים לפני שהיא פקדה בשבטים אחרים. וכל כך למה – היא הנחלה שחמדו בבהלה – – – – –