כשנולד נח אמר עליו אביו: "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'". ונשאלת השאלה: היכן התממשה תקווה זו (שאלמלא נתממשה לא היתה תקוות שוא נכתבת בתורה), והלוא דווקא בימיו חרב הכל?! ואמנם נאמר בהמשך שהיה "איש האדמה" ופירשו לנו חכמים שאצבעותיו חלוקות, והתקין מחרשה וכיוצא, אך היכן מובלט זאת בכתוב, והאם שקול הדבר כנגד המבול שכילה הכל?!
נראה שהתשובה טמונה בכתוב הסמוך ללידתו: "ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם" וגו', אשר נראה מזה שעד לאותו זמן לא החל האדם לרוב! קללה שהתקללה האדמה בעקבות חטא אדם הראשון, שגדולתו ומעלתו הן שהכשילוהו להמרות ולהפריד עצמו מבוראו, התקיימה פשוטה כמשמעה, והבנים והבנות שהוליד אדם וצאצאיו אולי הסתובבו רעבים בג'ונגלים ואכלו זה את זה או הפכו קופים ואיבדו צלם אנוש – שנשמר בעיקר באלו עשרה דורות המפורשים בתורה בשמותיהם ובמשפחתם הקרובה.
רק בדור עשירי לאחר 'קומה שלמה' של פורענות ביקש למך על הסרת הקללה ונתינת הזדמנות נוספת למין האדם, ולפתע החלה האדמה להאיר פניה לאדם, והחלו בני האדם (בדור השמיני לבני קין המקביל לעשירי במניין הדורות מאדם) לתפוס כינור ועוגב, לגדל מקנה וליצור כלי ברזל למלאכה, ופתאום החל האדם לרוב על פני האדמה ואף לטפח את עצמו ולגלות את היופי ("כי טובות הנה"), כמו חזר לגן העדן. אמנם עד מהרה מתברר שכאשר חוזר האדם למעלתו מיד הוא חוזר לסורו "ויאמרו לא-ל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו" ומרשה לעצמו לנהוג כבן (=יורש) אלוקים ולקחת-לגזול מכל אשר יבחר.
לכאורה שורת הדין נותנת להחזיר את קללת האדמה לעולמי עד, שהרי נתברר שתקנתו של אדם היא קלקלתו! ואולם הנה דווקא נח ראש הדור, שמן הסתם יישם לברכה את ההישגים הטכנולוגיים שפיתחו מקביליו בני קין – כפי הנראה למימוש יצר מחשבות לבם הרע – לא קלקל מתוך חזרת הברכה, ועודו מחזיק בתומתו הוא ומשפחתו! לפיכך יצא המשפט שלא תחזור עוד קללת האדמה ("לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם" וגו'), גם במחיר כיליון הדור הזה כולו, ונח אבי העולם החדש ילמד את בניו אחריו לפחות לא להרשיע כדורו "ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ".
יש כאן אפוא המתקה בשתיים: האחת, שבו-בדור היתה פריחת האדם ובו-בדור גוויעתו. אין מדובר מדובר בתרבות עתיקה ומצטברת שחרבה באחת. והשנית, והיא העיקר – שמוטב כיליון כמעט גמור אבל חד פעמי, מאשר קללת עולם שמלווה את המציאות וטבועה בה, שהרי סוף אדם למות וכך טבעו של עולם שדור הולך ודור בא, וחשוב יותר המסר והלקח הנלמד שהולך ומצטבר לברכה ולקידמה, כאשר הקללה הטבועה במציאות הוסרה עולמית, וסוף התשובה, הגאולה והמנוחה השבתית לבוא בעיתה, באין דרך נסיגה!
וכך כמדומה רואים אנו בדברי רז"ל שאינם נוטים להתבוסס באסונות אלא להתרכז בלקח הנלמד לגבי ההמשך שמכאן ואילך, שכשיעמוד על מילויו עתיד הוא לתת פשר ומשמעות גם לאסון הכבד שבדרך. "אודך ה' כי אנפת בי – ישוב אפך ותנחמני".
כמדומה שיש בכל זה פתח-כיוון נחמה גם בדורותינו אנו, ששתו-מצו את קובעת כוס תרעלה, ומתוך כך גופא לא יוסיפו לשתותה עוד. אמן כן יהי רצון.