הפקידה והמשכון
אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה וגו'. וברש"י (ממדרש תנחומא): המשכן משכן – שני פעמים – רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהם של ישראל.
[ורמז רמזו: משכן עולה 410, כמנין שנות בית ראשון; המשכן עם 5 אותיותיו עולה 420, כמנין שנות בית שני].
כפי הנראה מסתמך המדרש הזה גם על לשון פקודי ופוקד שמשמש (כמו שורשים רבים בלשון הקדש שמתהפכים מחיוב לשלילה) גם במובן של חיסרון, כמו "ונפקדת כי יפקד מושבך". כביכול ברגע שמוזכרים פקודים במובן של פקידה (ותפקיד) מיד צץ ועולה גם שמץ של צער על "פקודת כל בשר", על "האי שופרא דבלי בארעא"[1], על 'חוק האנטרופיה' שפושט בכול ואפילו בדברים שבקדושה. נכון להזכיר כאן גם את מדרש רבותינו על הכתוב בהתוודע יוסף אל אחיו "ויפול על צוארי בנימין אחיו ובנימין בכה על צואריו", שבכו על המקדשים ("כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות") שבחלקם שעתידים ליחרב – דווקא מתוך ולאור שמחת המפגש.
כפי הנראה זהו גם אחד הטעמים לכך שהנגף שולט במניין – כאשר פוקדים-מונים, מבליטים ומדגישים ומתגדרים בכּמוּת, מיד מתעורר כעין צל של קטרוג האומר: אולי באמת יש קצת יותר מדאי ונכון 'לספוג שומנים' ולהסיר עודפים…
וכך גם לענין מינוי לתפקיד, נשיאות-ראש שזוכה לה אדם, עלול הדבר לגרום לו חס ושלום מפָלָה ונשיאת ראשו מעליו, כעניין שכתוב בשר האופים. וכבר אמרו: "לעולם הוי קבל (=שרוי באפלה) – וקיים", ו"מפני מה מת יוסף קודם לאחיו – שהרבנות מקברת את בעליה".
ועדיין קשה לקבל רמז של ביקורת על המפקד שנעשה כאן ולתלות בו 'גרמא בנזיקין' לחורבנות העתידים, כאשר נתנו ישראל "איש כופר נפשו" כמצווה עליהם, וכמובטח להם בפירוש "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" – מה עוד שמשה העניו מכל אדם הוא הפוקד, ובוודאי אין שמץ של בליטה והתפארות בפקודותיו [וראו בספר הפרשיות לאבא ז"ל אריכות בדברים נעימים על טעמיה וענייניה הפנימיים של פקידה זו, ומפני מה לא חל עליה הכלל של "אין הברכה שורה בדבר הספור והמנוי אלא בדבר הסמוי מן העין"].
נכון אפוא לומר באופן שונה במקצת: כאשר שומעים אנו על פקודת המשכן המושלם, שנעשה על פי ה' כפי שהָראה בהר משה שלא קם נאמן-בית כמוהו – וכאשר קראו עליו במדרש כאן את הכתוב במשלי "איש אמונות רב ברכות" – מיד עולים על הלב משכנות-מקדשות אחרים שאינם מושלמים כמוהו; מקדש שלמה שנשתתפו בו בוני חירם מלך צור, ומקדש שני שבחסות ובתרומות מלכי פרס ומדי – ואשר-על-כן שלטה בהם יד אדם וסופם שחרבו, בניגוד למשכן משה שלא שלטה בו יד אדם כדברי חכמים, אלא נגנז בשלמותו ויתגלה אורו וכבוד ה' החופף עליו בפנימיות בנין-עולם שלעתיד[2].
ומעתה, מאחר שגרעין-הקודש קיים ועומד בשלמותו, רשאים אנו להניח שגם פיתוחיו, מקדש ראשון ושני, לא נתפוגגו לגמרי ולא פקעה קדושתם בכדִי, אלא 'נתמשכנו', נלקחו במשכון לפי-שעה, ועתידים גם המה להיפדות ולהיכלל בבית השלישי ולתת בו מכוחם (וכפי שנוהג הרבי מלובביץ' להקפיד להתבטא "השלישי-המשולש").
שוויון מקודש
מעֵבר לכל האמור, ייתכן שרמוז כאן בעומק עניין נוסף, המתקשר לחודש אדר שבו משמיעים על השקלים ובו קוראים בתורה בפרשיות אלו של פקודי המשכן. אדר הוא החודש האחרון, המרוחק ביותר מניסיו של ניסן, כך גם מגילת אסתר שבסוף המקרא, בתחילת ימי בית שני שלא שרתה בו שכינה בגילוי, שם שמים לא נזכר בה בפירוש; זהו עידן שבו עולים על פני השטח ערכים אָדָמיים-הומניסטיים של שוויון ופשיטות, מינות והמוניות שמורגשים ומבוטאים על ידי אחשוורוש ש"מלך מעצמו" בלא ייחוס-אבות ומכניס לארמונו את המון העם, מסלק את ושתי אשתו היחסנית לטובת אסתר הבת-בלי-שם שנמצאה לו מתוך ההמון, ומגדל את המן, נביא ההמון, שמעלה את אדר בגורל להשמיד את ישראל, היחסנים ה'אלוקיים' ש'עבר זמנם' ואינם מסוגלים לדעתו 'להיות בני אדם' ולהפנים את הערכים החדשים ההומניסטיים.
ואולם כידוע "המלך" הוא גם מלכו של עולם שלב-מלכים בידו, ואכן ישנה הומניות גם בקדושה, זו אשר אסתר הנושאת חן בפשטותה בעיני כל רואיה ו"לא בקשה דבר" בזכות יחסנותה שאף אינה מגדת אותה – היא המייצגת אותה בסופו של דבר. אלא שהקליפה קודמת לפרי והמן (גי' המלך) המתנשא למלוך הוא הומניסט מדוּמֶה, וכשנחשף ונתלה מוּשָׂמים מרדכי ואסתר על בית המן להיות נושאי דגל האָדָמיוּת האמיתית ("אתם קרויים אדם" ותפקידכם ללמד אנושיות את כל בני האדם) שאינה סותרת את הערכים האלוקיים אלא מהווה כלי ומכון להם לשבתם ולהתיישבותם בכל מצב ובכל אדם באשר הוא.
מה לכל זה ולפקודי המשכן ושקלי אדר? הריחוק מאורו של המשכן ותכניו הפנימיים, והעיסוק בחומר בכלל ובדו"ח הכספי בפרט, הוא לכאורה סותר ומעלים ו'מחריב' את ענייניו האלוקיים הקדושים הסודיים של המשכן ו'מחלנים' אותם. אבל באמת לאמתו בדיוק לשם כך נועד ההעלם הזה – להעלות את האנושי והחומרי והגופני מסתמיותו וגסותו, לשקול הימנו ולתרום-להרים ממנו החל מניסן הבא, הסמוך-ונראה, את קרבנות הציבור לפני מי ששיכן שמו בבית הזה וחופף עליו כל היום. פקודי המשכן ו'דוחותיו היבשים' הם כעין עדות ואות למצב של חורבן, סילוק ונפקדוּת האור הפנימי, אבל הם הם עצמם מכון ותנאי לפקידה חדשה – לאור גדול באין ערוך העתיד להופיע עליהם ומכוחם. הגוף הגשמי התחתון שאליו יורדת הנשמה המאירה, היא בפי חז"ל גם שמו של מקום אוצר הנשמות "נשמות שבגוף" העליון.
"באחד באדר משמיעין על השקלים, לפי שגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול על ישראל לאבדם, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו" – הקדים והעלה את השקלים לשורשם-בקודש כמכון ואמצעי לאור ותוכן אלוקי, לפני שקליו של המן המייצגים עולם בו "הכסף יענה את הכל" ושוויו נועד ליצור "שיוויון" מלאכותי דורסני הרומס כל ייחודיות ושאר-רוח.
[כעין דוגמא למבנה הזה נוכל לתת על פי המובא בספר קבלה הנקרא מעין החכמה (ומיוחס לא פחות מאשר למשה רבינו בכבודו בעצמו… שעל פיו פוּקד המשכן). שם נאמר כי כל שורש בלשון הקדש יש להתבונן בו בחמשה מימדים על פי הסדר, ואלו הן: תיקון – כלומר כל המובנים והפירושים של השורש; צירוף – כל המלים היוצאות מחילוף סדר אותיותיו; מאמר – הרחבת המלה למשפט קצר, נוטריקון או ראשי תיבות; מכלול – ביטויים וניבים המצטרפים אליו היטב, ולבסוף: חשבון – חישובו בגימטריות לסוגיהן. והנה העיסוק בגימטריא לכאורה מעלים לגמרי את ייחודיותו של השורש ומשווה אותו לאלף ואחד דברים אחרים העולים לאותו מספר, משל לאדם שאינו מתעניין בטעמו וריחו ויפיו וסגולותיו של התפוח, אלא רק במחירו… אבל בעצם זה גם המבט הגבוה ביותר, של שר האוצר עצמו, השווה ומשווה את כל סוגי המוצרים ורואה בהם פנים שונות של "תוצר לאומי גלמי" גרידא…
ולענייננו – משה שכולו אור, כשהוא יורד למטה לעסוק בפקודים ומספרים, אוחז בעצם במידתו של ה' א-ל עליון המונה מספר לכוכבים (אף שכל אחד מהם עולם שלם מיוחד לעצמו), ו"מִספָר את רובע ישראל" (- כביכול מחשב גימטריאות מופלאות להצלחת זיווגי יהודים…). נמצא שישנו קשר בין הפשוט ביותר למופשט ביותר].
שקל הכסף אשר גם שמו מעיד על שיקול ושוויון, עולה במספר נפש (430), כך בדיוק עולה גם יהודי פשוט (שלדברי רבינו הבעש"ט זי"ע מגלם את "פשיטות העצמוּת" שלמעלה-מעלה מכל אור והשגה), וגם צדיק יסוד עולם! ללמדך שבעצם הנפש וכיסופיה הכל שווים, העשיר (גם בדעת!) לא ירבה ויתגדל על חברו הדל, וכך גם הדל לא ימעיט מערכו ומאחריותו הציבורית.
השוויון הקדוש הזה, המוקדש לתכלית, הוא המכפר ומונע נגף, והוא העומד ביסוד המשכן – באדני הכסף המעמידים את קרשי המשכן ונותנים לו קיום נצחי "שאין הרקב שולט בו"[3], ובווי העמודים המחברים את קלעי החצר. בהמשך הדורות נועדה שקילת השקלים לקרבנות הציבור שהם יסוד עבודת המקדש ויד הכל שווה בהן, בעוד ששאר קרבנות היחיד שבין שני התמידים מסורים לכל איש, אם וכאשר ידבנו לבו, אחד המרבה ואחד הממעיט.
נמצא שיחס שאר הנדבה אל תרומת שקלי הכסף, כיחס המקדשות שנבנים ונחרבים, מתמשכנים ונפדים, אל המשכן שעשה משה – גרעין הקדש היסודי הנצחי.
משום כך שקל הכסף לבדו קרוי שקל הקדש שממנו דווקא – ומן הכיסופים והשווין שהוא מבטא – גרעין ויסוד הקודש. ולדברי הרמב"ן ז"ל בתחילת כי-תשא "קבע לו משה מטבע כסף בישראל, כי מלך גדול היה, וקרא למטבע ההוא שקל, בעבור שכל המטבע במשקל שלם, אין בו פחת ולא כסף סיגים".
תהליך של התפרטות, ריבוי והרחבה
לשאלת השר הרומאי על החשבונות שבפרשת פקודי, השיב רבן יוחנן בן זכאי (בבכורות ה,א): "מנה של קדש כפול היה", וכך עולה יפה חשבון שש מאות אלף מחציות השקלים למאת ככר כסף, כי הככר ששים מנה, והמנה מאה מחציות שקל-סלע, ולא מאה דינרים (– רבעי סלע) כפי שהיה המנה בסוף ימי הבית השני.
נראה כי באור העניין כך הוא: בימי משה שימשו רק הסלע ומחציתו בתור המטבעות העיקריים המהלכים, ומנה שפירושו מאה (כמו בביטוי "יש לו מנה רוצה מאתים"), מתייחס בסתם למחצית השקל (שאולי נטבע במיוחד לצורך השקילה למקדש וכך נעשה למטבע-המהלך העיקרי, ובימי חז"ל כבר נקרא שמו "שקל" על שם השקילה הזו), והרי הוא מאתיים דינרים-זוזים.
וכך טבעו של עולם שבמהלך הדורות, כמו שצאצאיו של אדם אחד מתרבים ומתפרטים ונחלתו מתחלקת לחלקות קטנות, כך גם המטבעות נפרטים והולכים ומתקטנים, כי ברבות הימים והנפשות "תינוק נולד וככרו עמו" ומתחדשים ונמצאים דרכים שונות ומשונות להפיק הרבה מן המעט, וכן מתגוונים המוצרים ולכל מוצר נדרש מטבע כנגדו.[4] זהו גם הרעיון שביסוד המאמר "כל כסף האמור בתורה – סלע צורי, ושל דבריהם – סלע מדינה (ששוויו שמינית שבצורי)".
האבות הראשונים הם כעין מצבות-אבן גדולות, והבנים – ריבוי אבנים קטנות, כדברי רבותינו "מצבה שהייתה חביבה בימי האבות, נאסרה בימי הבנים", ובא תחתיה מזבח של אבנים הרבה. כך גם עניינו של ה"פי שנים ברוחך" של אלישע לעומת אליהו, וכך בכלל מידת תורה שבעל-פה שהיא "כפליים לתושיה" לעומת תורה שבכתב המהוה לה גרעין ומקור "איכותי" בטרם נתפרט ונתרבה בכמות.
זהו אם כן גם היחס בין משכן משה למקדשות-שבהמשך שהלכו וגדלו במידותיהם; מידות ההיכל והדביר במקדש הם פי שניים באורך וברוחב ביחס לקדש וקדש-הקדשים במשכן (וכל הבנין וספיחיו מאה (על מאה על מאה) כאורך חצר המשכן וכמספר האדנים, ובמקדש יחזקאל גדל המקדש והעזרה למדת העיר כולה). וכמו שתורה שבכתב "קביעא וקיימא", עליה אין להוסיף ולא לגרוע, ביחס לתורה שבעל פה שהיא 'נזילה' ו'פתוחה' לשינויים ומחלוקות וחזרות, כך המקדשות ביחס למשכן, שעם כל 'ניידותו' הוא היסוד המעמיד הכל, וכדברי הגמרא במסכת שבת שמאחר שעל פי ה' הוא חונה ונוסע, הריהו לעולם 'במקומו', וכפי שהקב"ה נקרא במגילה "מקום" – "שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו", הוי אומר: העולם נוסע בו ולא הוא נוסע בעולם.
ובמקדש השלישי ('המשולש') יתאחדו ויתגלו בשלמותם כל הבחינות הללו, ותאיר הארץ כולה מכבודו. אמן כן יהי רצון במהרה בימינו.
[1] כמסופר בגמרא שעל כך בכה ר' אלעזר כשראה את יופיו של ר' יוחנן רבו שגילה זרועו ונגה אור.
[2] וכך-גם אמרו לענין שערי המקדש שהכינם דוד עצמו ש"טבעו בארץ" ולא שלטה בהם יד אדם.
[3] כפי שדרש ריש לקיש על "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף", שאילו היו ישראל עולים כחומה (- כאיש אחד חברים) בבית שני, היה מתקיים ככסף ולא נרקב כ"לוח ארז".
[4] ואגב-כך נוצר לחץ מסוים כלפי מעלה, והמטבעות הישנים הגדולים נוטה ערכם לעלות לאט לאט, וכך נעשה הסלע 24 מעות במקום 20 גרה (=מעה, "יחידת הייחוס" הקטנה של הכסף, "אגורת כסף") בימי משה (ופעמים אף 30, שעל-כן בימי נחמיה היו שוקלים שלישית השקל – ראה רמב"ן שם), וכן הוסיפו על המדות בירושלים ואחר כך בציפורי כידוע. משום כך בקשו בהמשך הדורות לשקול דינרים במקום מחצית השקל כי נעשה הדינר מטבע-מהלך חשוב, אך לא קבלו מהן (שקלים ב,ג) למַעֵט, כי גם המקדשות התרחבו וגדלו צרכיהם.
שלום עודד יקר,
מרתקת ההשוואה הניגודית שאתה עורך בין המן לאסתר.
אולי כוונת ההוראה להתבסם בפורים "עד דלא ידע…" היא להגיע דרך הטשטוש לכאורה שביניהם הרחק מעבר לנקודת הדמיון המטעה, אל מקום בו נשכח המן כי נבלע בתוך אסתר והיא מכילה אותו בתוך סודה הכמוס.
אסתר בדרכה הפנימה את מהפכת המן – המוניות/הומניות והעלתה אותה אל החלקים הנסתרים שבה – הן האלוקי והן האנושי/אדמי – ה"ייחוס" היהודי שהיא נושאת אתה על כל המשתמע..