פרק עשרים ותשעה
רות ודוד
רות
לא יבוא עמוני ומואבי
חסד אברהם
בשדה מואב
אמה של מלכות
מלכות יהודה
חסדי רות
דוד בן רות
שירה של תורה
מאת ה' היתה זאת
יסורין של שמחה ואהבה
בארץ ציה ועיֵף בלי מים
יפה עינים וטוב רואי
בן שמיני לישי
עבד ה'
רמז נאה למלכות בית דוד
יומו של דוד
מדרשי חכמים על דוד המלך
רות ודוד
רות
אמרו רבותינו ז"ל: 'המגילה הזו (מגילת רות) אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא התר ולא איסור, ולמה נכתבה? ללמדך שכר של גומלי חסדים'; —
והלא כמה גופי מצוה וכמה גופי הלכה אנו למדים ממגילה זו — דיני גרים, דיני מתנות עניים, דיני צניעות, דיני קנין ועוד כהנה רבים, והכל מרות וממעשיה הנאים, ואתה אומר 'למה נכתבה מגילה זו'? —
אלא כך אתה דורש את דברי החכמים:
אלמלא נמצא ברות דבר טוב שהכל צריכים לו וראוי שהכל יבואו ללמוד אותו ממנה כדי לדעתו ולעשותו כמוה — גם שאר כל מידה טובה והנהגה נכונה שאתה מוצא בה עתה — לא היתה מצויה בה. לפי שסתם גרים אין מביאים לישראל מאומה. ולא עוד, אלא שקשים הם לישראל מפני שמביאים אליו דברים שאינם ראויים לבוא בקהל ה'. כל מה שהגרים זוכים, אינם זוכים אלא משלחנם של ישראל. כלום חסר המזג בישראל, וחסרים בו יודעי תורה ועושי מצוה, שנצפה לגרים שיבואו ללמדנו דיני איסור והתר, טומאה וטהרה, גזל ואונאה, או צניעות ודרך ארץ?
אלא, רות מידה אחרת היתה בה שחסרה לישראל באותה שעה. אבודה לשעה היתה אותה מידה מישראל ומצויה היתה אצל רות. חסר היה המזג ובאה היא והשלימה את החסר. כיון שכך זכות גדולה זכתה רות שהכל היו צריכים לה וכל ישראל כאילו משלחנה אכלו — גרמה לה הזכות הזו גם לעוד הרבה זכויות, וכשאכלנו משלחנה ממה שהיה שלה — כבר אכלנו גם ממה שהביאה לשלחנה מן הדברים שהם שלנו מתחילה ועד סוף.
מידתה של רות — חסד. על ידי החסד שבה, הגיעה לכל מידה טובה בבת אחת, בפסיחה, בקפיצה אחת, והכל נעשה שלם אצלה; וכבר למדנו ממנה גם טומאה וטהרה, איסור והתר, וגם צניעות ודרך ארץ ששלנו היו תמיד ומאתנו היא למדה. ומכחנו היא יצאה גם ללמד.
לא יבוא עמוני ומואבי
אין לך אומה מתועבת לישראל ומרוחקת, כשתי אומות אלה, עמון ומואב, והקשה שבשתיהן — מואב.
לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, אף־על־פי שקם עליך להרגך בכל עת מצוא, בזוי הוא מאד, וכשלא יכול היה להרע לך בעצמו, מתענג היה לעמוד מנגד ביום שבות זרים חילך (עפ"י עובדיה); וכשיכול היה — עדיִן זכור לך את יוֹם יְרוּשָׁלִָם כשאמרו: עָרוּ, עָרוּ, עַד הַיְסוֹד בָּה! (תהלים קלז), מחלציו של אדום יצא עמלק ראש כל צורריך בכל הדורות — לכך, הִלחם בו, דכאהו, השמידהו, אבל לא תתעב אותו — כִּי אָחִיךָ הוּא. כך היא שנאת אחים שאין לה גבול. ומה הוא הגבול? עד תיעוב. והיה כי יבוא אחד מהם להסתפח בנחלתך — קרבהו, כי אחיך הוא, ובבואו אליך הרי הוא חוזר לשורש שממנו גם אתה יצאת. המתן לו שלשה דורות עד שתפוג שנאתו ויבוא בקהלך!
לֹא תְתַעֵב מִצְרִי, אף־על־פי שמזוהם הוא ביותר, ואף־על־פי שהיה ראשון המציקים לך. שִׁעבד אותך. עִנה אותך. דִּכא אותך והשפילך עד עפר. ואת בניך השליך ליאור, ומהם שחט, ומהם חנק, וימרר את חייך — לא תתעב אותו, כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ — ואכסניא בשעת הדחק — אכסניא היא גם כן. והפותח פתח לחברו, את נפשו הוא חייב לו. שכך גדולה מידת הכרת טובה שאין לה גבול. ובבוא אחד מהם אליך, זכור לו את אשר עשה לאבותיך הראשונים שקבלם בארצו. המתן לו שלשה דורות עד כי תפוג זוהמתו ממנו וגמלהו הגדול שבגמולים — הביאהו בקהלך!
ברם, לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'; גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' — עַד עוֹלָם!
הם לא הרעו כראשונים, לא השחיתו כאחרונים, אף־על־פי־כן תעב תתעבם. והיה אם יכנס אחד מהם בקהלך, תעב יתעב גם אותך עד עולם. לא תטהר מפסולו לעולם. הרחק ממנו והרחיקהו ממך.
מה חטאם ומה פשעם יותר מכולם?
המלחמה והרציחה, אינן פשע של תיעוב לגויי הארצות. לחמם הוא זה. השנאה והטומאה, בדמם ובדם זרעיותם הן מדור דור; וכל זמן שאדון כל הארץ לא מחה אותם מעל פני האדמה, ועדיִן הם חיים — אל תתעבם. כבוד יש להם, ונהוג בהם כבוד הבריות. ראה, אין לך גוי ואומה שלא נמצא בהם דבר טוב אחד, לפחות לשעה אחת. היום הוא קם עליך להרגך, מחר ילבין לך שנים לגמול עמך חסד, ויהא אפילו חסד של חטאת. אבל עמון ומואב, כפויי טובה הם יותר מכולם ואינם מסוגלים לדבר אחד של חסד כל ימיהם, אפילו לא חסד של שקר.
לא אחיך הם, אלא בבית אביך גדלו. בזכותו נצולו ממהפכת סדום והיו לעמים. פעם אחת בכל ימיהם הארוכים חייבים היו לבזבז עליך ככר לחם ונאד מים, לא מפני צרכך, אלא מפני כבוד לאביך. בדרך בצאתכם ממצרים, היו חייבים לעשות עמך כך. היום יקדם אתכם בלחם ומים, ומחר יגרה בך את הגיסות — אין רע; כך היא דרך הגויים. אבל הוא, את הגיסות אינו מגרה, כי קצרה ידו; ואולם את כל קלונו ותיעובו גלה — עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם!
כפויי טובה נתעבים הם, שפלה נפשם מנפש המרצח; שהלה, מאכזריות הלב ההומה הוא עושה פשעיו, ולב כי יהמה, עלול הוא שיהמה פעם גם ברחמים; גרוע ממנו חסר הלב שלעולם לא יתוָדע אל החסד. לכן, מרוחק יהא מן העם שעל חסד עולם הוא בנוי.
והגדיל מואב בפשע יותר מעמון. עמי, זכור נא מה יעץ עליך בלק מלך מואב אֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם — לְקַלֲלֶךָּ. גוי אתה וחרב נִתנה בידך — חיה עליה, או מות בה! חדל אישים אתה ומתירא מפני המלחמה — פתח אוצרותיך ושכור בהם לוחמים אחרים שיעשו מלחמתך! לא זה ולא זה, אלא במאמר פיו של אחד שָׂכוּר באגורה אחת אתה אומר להשמיד אומה שלמה, לקללה; וכל עצמה של אותה אומה שאתה בא לקלל אותה — שהיא מביאה ברכה בעולם, ונברכו בה כל משפחות האדמה! —
צר עין אתה. על כספך אתה חס, ועל חיי אומה שלמה שנפשך אתה חייב לך — אינך חס! לא יתערב זרעם בזרעך. לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' עד עולם!
ולבלק זה כפוי הטובה וצר העין, בן, ושמו עגלון. אף הוא כאביו, מלך לעם כפויי טובה וצרי עין, וראש על כולם.
ועגלון זה, בת יצאה ממנו, רות שמה.
רות זו, מה היא?
חסד אברהם
אחד היה אברהם שבזכות החסד ובזכות הרחמים, הציל כל העולם כולו מן החרון שמִּן עושי הרשעה. וילך אברהם למסעיו. סבב הלך, ובכל מקום שופע חסד ורחמים על הכל, עושה נפשות ומלמדם לעשות חסד כמוהו. ולוט בן אחיו עמו בכל דרכו. יצאו שנים, והנה לתוהו כל עמלו. מעשי החסד מרובים בעולם, אך עושי החסד אינם. היכן כל הנפשות אשר עשה? ולוט בן אחיו להיכן הלך? — הלך סדומה…
לא עזב אברהם את חסדו. גדול החסד, שאפילו ארבע מאות שנה, אם הוא צריך לצפות אליו עד שיראהו בגילויו — כדאי הוא לו. ביצחק בנו החל עתה מחדש לבנות עם וממלכה שחסד אלקים יהא שורה עליו בכל מעשיו, ולא ימיש ממנו לעולם. והנה כבר נולד העם הזה, א-ל מוציאו ממצרים ויביאם אל גבול קדשו. חסד אברהם כבר קנה לו עם שלם, וכבר נחל ארץ והוא הולך וכובש.
ובעם הזה, מי יעלה בראש הכובשים? זה שחסדו מרובה יותר משל אחיו, הוא יעלה. זה שאינו יכול לכפור בטובה ושגבורתו עמו להרשיע עצמו ולצדק אחרים ממנו; זה שמתחילתו בחסד ובהודיה נברא — הוא יעלה בראש אחיו, וכולם יבואו אחריו. יהודה יעלה!
ויהודה, המעולים והאפרתים שבו, מי המה? אנשי בית לחם, בחירי יהודה המה. והיתה בית לחם יהודה כביתו של אברהם, שכל הנכנס בו רעב — יוצא שָׂבֵע בכל. והאיש בבית לחם יהודה, בנו של נחשון בן עמינדב הוא, ואלימלך שמו, וכאביו גם הוא נשיא, גדול הדור!
ויהי רעב בארץ. כל העם, בני בניו של אברהם, כולם זקוקים עתה לחסד אביהם. מי יושיעם בצר להם? הכל נותנים עיניהם בבחיר כל העם, באלימלך; —
וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה.
למה הלך ועל מה הלך? —
כי אמר: 'עכשָׁו כל ישראל מסבבין פתחי, זה בקופתו וזה בקופתו — עמד וברח לו מפניהם'.
לאן הלך? —
לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב! —
לבני בנותיו של אותו האיש שפרש מחסדו של אברהם והלך לסדום — לשם הלך נשיא עמו של אברהם בעת צרתם!
הלוך הלך חסדו של אברהם מאוהל לבית, מבית למעון, ממעון לפלטרין, ומפלטרין להיכל, והנה אהה! שם בהיכלו, אבד החסד…
אמר הקדוש־ברוך־הוא: גוזר אני על העליון שירד, ועל התחתון שיעלה!…
בשדה מואב
חס ושלום, לא אבד החסד מעַם אלקי אברהם. מראש אמירו בלבד הוא נפל, ועדיִן הוא שוכן בכל אהלי ישראל לשבטיו. למלאות כל בתיהם — די בו, אבל אין בו די בשביל לקשור כתר מלכות בראש אחד, והוא יהא כתרו של החסד, של הכרת הטובה, של הענוה, של ההודיה; שזה הנושאו בראשו יהיה מוכן בכל עת להודות לאשה אחת ולומר לה: צָדְקָה מִמֶּנִּי, בי אני יֵעשה משפט, ולא תנזק צפרנו של אחד מהם! אבד כתר מלכות של החסד מבית לחם. והיכן הוא מצוי?
כל העם שרוי בצער. ואלימלך שברח מֵעמו יהא נתון ברוָחה?
וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ, כי הכהו ה' על אשר הפיל לבם של ישראל. עליון היית על עמי, כיון שהפלת את לבם — רד!
וַתִּשָּׁאֵר הִיא (נעמי אשתו) וּשְׁנֵי בָנֶיהָ — יתומים וגרים בשדה מואב.
ובשדה מואב שתי בנות, יתומות אף הן. כי הכה אהוד את עגלון אביהן, וימלוך אחר תחתיו. והן ירודות מגדולתן. נִשְׂאו הירודות לירודים.
האב הלך רק לגור בשדה מואב. כיון שמת, אמרו הבנים: אנחנו נשב בשדה מואב, לא כגרים כי אם כתושבים. וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת… וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים.
לא נתגיְּרו הנשים. כל עצמם של בעליהן לא באו לכאן אלא להיות תושבים במואב, יגיְּרו נשותיהם? וכלום יש גרות למואביות? ובתורתם של אנשי בית לחם כתוב לאמר: לֹא יָבֹא עַמּונִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם!
ובשדה מואב, כלום צדקות יש שם לבנות המקום? או שמא יש צניעות באומה ש'יחוסם' נמשך אחר אמם הראשונה שאמרה לבנה: מואב! — בני אתה שילדתיך מאבי? או אולי טובים הם הבתים האלה שבנו הן עם בעליהן השוכחים עמם ומתישבים במואב, יותר מכל הבתים שבשדה מואב? אין שם לא גרות, לא צדקות, לא צניעות ולא דמיון אחר לבתים אשר בבית לחם יהודה, כי שדה מואב הוא זה. אין כאן מקום זרע ולא בית גידול לפֵרות של בית לחם.
אף־על־פי־כן מציאה אחת אחרת נמצאה שם. ומציאה זו, רק לאחר שאבדה כליל מבעליה הקודמים, רק אז היא נמצאה. אחת מן המרגליות שאבדה מבעליה הראשונים שקנוה, והיא נתגלגלה באשפתות ובמקומות הסריות שמסדום ועד מואב, ולאחר שנתיאשו ממנה יורשי הבעלים הראשונים, יאוש גמור, עתה היא נתגלתה; — וַיָּמֻתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן!
העליון ירד כליל. עכשָׁו הגיעה שעתו של התחתון לעלות.
אמה של מלכות
וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ (מלכים-א ב) — אמר רבי אליעזר: 'לאמה של מלכות' — זו רות.
מה טיבה של זו שזכתה היא לבדה לקשור קשר מלכות בראש עם אלקי אברהם, ונעשתה אם למלכות של חסד אברהם, יותר מכל הנשים שהיו לזרעו של אברהם?
אלא, תבוא זו, שאף היא מכחו של אברהם באה, מאשר זרע ונטע תורת חסד בלוט בן אחיו, והיה דומה שלא נקלט החסד שם ולא כלום והכל אבד בסדום שלשם הלך לוט; ולא עוד, אלא שקם ממנו עם מואב שכולו כפית טובה וחסר חסד מכל וכל; אף־על־פי־כן נותר שם שריד אחד מתורת חסד זו, והשריד נתגלגל ובא בעולם כשבע מאות שנה, דרך כל אשפות וסריות, עד שבקע אורו ברות זו; —
וכשבקע, היה האור מאיר בכח כזה, שכל חושך ואפלה שוב לא יכלו לכסותו ולא להאפיל עליו — תבוא זו ותרפא זרע אחר שהיה לאברהם אצלו בביתו ובחלציו, ואעפ"כ נפל בו מום, עד שאחד מיוחד מבית לחם, נדבק ברעת שאול ועוצר לחם. יבוא זרע אברהם שהיה לו במקום אחר ושעמד בכל הנסיונות ויצא מחוסן ובריא, וירפא לזרעו שהיה בביתו ולא עמד בנסיון.
עצת פלא יועץ היתה זאת, שלמכת המובחר שבבניו אשר במעולה שבנחלתו, בית לחם יהודה, תבוא רפואה מן הגרועים שבמשנאיו ומן השפל שבמקומות, משדה מואב.
ועם כל זה, לא מין בשאינו מינו הוא זה, אלא מין במינו, מקור אחד לשניהם. גם הרפואה ממקור בית לחם באה, אלא שבויה היתה בשבות קשה ועתה היא נגאלה ושבה למקורה הראשון; —
לכך כתיב (רות א): וַתָּשָׁב נָעֳמִי — שמא היא לבדה? לא. אלא — וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ — 'הבאה משדה מואב'? לא, אלא הָשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב. אל מקומה היא שבה.
ובמדרש רות־רבה — 'זו היא ששבה ודאי משדי מואב'.
שבה ודאי. נשמה היא מן הנפשות שעשה אברהם. עתה היא נגאלה משביה ושבה לשרשה. עתה היא באה לבית לחם יהודה להעשות אֵם למלכות יהודה, וכסאה יהיה נכון עד עולם.
מלכות יהודה
כשבנה הקדוש־ברוך־הוא את ישראל לממלכת כהנים ובחר ממנה בית אחד לתת בידו שרביט המלוכה לעולם ועד, לא מפני שחסרה לו עוד ממלכה בין ממלכות הארצות, עוד מלך בין מלכי הארץ; —
אלא כך גזרה חכמתו, שתהא בארץ מלכות אחת, כעין מלכותו כביכול, אשר בשמים. במלכות שמים אמרו: 'כל מקום שאתה מוצא גדולתו, שם אתה מוצא ענוְתנותו'. מלכות זו שאדון כל הארץ בא לבנות גם בארץ, אף היא כך תהיה, מלכות של אמת שהגדולה והענותנות ישמשו בה כאחת ולא יהא אפשר לזו בלא זו.
גדולה שאינה של ענותנות, שפלות היא ולא גדולה. בריה אחת אתה בין כל שאר בריותיו של הקב"ה, למה תתנשא עליהן? ואם הִרבה בוראך את חסדו עליך יותר מעל כולן — חייב אתה הכנעה והכרת טובה יותר מכולן! אם אינך מודה ומכיר בטובה — שפל אתה מכולן. סדומי אתה, עמוני ומואבי!
ענותנות שאינה של גדולה, גאוה היא ולא ענותנות. הבורא האציל עליך מחסדו וטובו ונתן לך רוממות וגדולה — למה תהיה בועט בגדולה מטובותיו? גם אם שפל הנך לגבי אחרים הגדולים ממך — עדיִן הרבה רוממות וגדולה יש בך מחסדו וטובו, ואם באת להודות — עליה תן תודה תחילה; ואל תאמר שפל אני ואיני חייב בהודיה, כי בועט אתה בטובה! גאוה היא זאת!
לכך, כל מקום שאתה מוצא גדולה, שם אתה מוצא גם ענותנות, וכן להפך. וכן אין שלמות במלכות אלא אם שתי מידות אלה מושלמות הן אצלה. מלכות — זו שאין דומה לה בגדולה, וגם אין דומה לה בענותנות. רק זו בלבד היא מלכות אמת, ולא אחרת. שמא היתה מלכות כזאת קיֶּמת בכל ממלכות הארץ?
זאת היא המלכות שאמר ה' להקים לישראל, והיא המלכות שרות הָשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב נעשתה לה אם. השבה לשרשה הנעלה — היא גדולתה. משדה מואב השפלה בממלכות — היא ענותנותה.
חסדי רות
שנים הם חסדיה של הָשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב שמונה לה הכתוב: אשר עשתה את חמותה; וחסדה האחרון הטוב מן הראשון — לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר.
עשר שנים שהיתה עם נעמי חמותה בבית, כולן שוות היו לטובה. לא עצבה רות לנעמי, אלא משתדלת היתה תמיד לשמח לבב אלמנה זו שירדה מגדולתה, עד שהיא עצמה היתה לאלמנה. ברם, כל חסדיה הראשונים האלה, אינם זכורים לה עתה. חסדים גדולים מהם מאפילים עליהם. הראשונים, חסדים של כל אדם המה. אדם שקוע בתוך עצמו וכשהוא מציץ לפרקים חוצה לו, ורואה בצערם של אחרים, מזדקק להם וגומל להם חסד. כאלה היו חסדי רות הקודמים והם אינם זכורים לה עתה.
חסדה הראשון הזכור לעולם ועד — אשר עשתה את חמותה אחרי מות אישהּ. חסד זה לא היה חסד של כל אדם. זה היה חסד של אברהם.
אדם שוכח כל עמלו וצערו שלו ונותן כל לבו רק על צער זולתו בלבד; וכשהוא בא לגמול חסד לזולתו — עם כל כולו הוא גומל ואינו משאיר מאומה לעצמו. כזה היה החסד שעשתה רות את חמותה אחרי מות אישה, בשעה שהיתה בעצמה זקוקה לחסד ולרחמים. לא גמול טוב גמלה לנעמי, אלא עשתה את עצמה כולה מעשה אחד של חסד, ונתנתו לנעמי ולא הותירה לעצמה אפילו שריד.
והטיבה בחסד האחרון יותר מן הראשון; שבזה האחרון נתנה לנעמי יותר ממה שהיה בה כולה. בריאה חדשה בראה רות את עצמה, למען נעמי חמותה. כי ראתה שכל ישותה הקודמת אין בה די כדי למלא את מחסורי האשה העניה נעמי. מה עשתה? — ותלבש רות מלכות ותלך אל בועז, ככל אשר צִוָּתָהּ חמותה. ולהלן יתפרשו הדברים.
כולי שלך!
בתו של עגלון מלך מואב ראש היחס בארץ זו, חשקה נפשה בבן עם זר, באיש בית לחם. עשר שנים חיתה עם הזר ולא ידעה בטוב. כל אשר חלמה בנעוריה, נגוז והלך. עתה מת האיש — הלא שוב תשובי לבקש אשרך בתוך עמך. צעירה את ויפה מאד, וכל גדולי ארצך ועשיריה מבקשים קרבתך! —
ועניה זו, נעמי חמותי, מה תהא עליה? לא אני הבאתיה לכאן. עם בעלה ושני בניה באה. אבל, כמה מלאה היתה כשבאה, כבוד ועושר, בעל, בנים שנולדו כבר ושעמדו להולד — עבר מלא זוהר ועתיד מזהיר יותר; אב הרחמן, כמה מרוקנת היא האשה הזאת מכל טוב, היום הזה! לא. לא אתן לה לשוב לעמה ריקם!
וכי מה יש בידך להשיב לה מכל אשר אבדה? את בעלה לא תחיי, ולא את בניה. גם את נעוריה לא תוכלי להשיב לה. אסון כבד פגע בה, לא את הבאתו עליה, מה תתני לה? —
מאומה אין לי להשיב מכל אשר אבד לה — את עצמי אתן לה והייתי לה למשיבת נפש! —
מואביה את, והיא, לבית לחם היא שבה; והיה כאשר תבואי עמה לשם, והיית לה רק למזכרת עוון ולחרפה ולבוז בעיני כל עמה, ואת — מקור חרפתה; למה תוסיפי לה עוד יגון על יגונה?
מעתה ועד אשר המות יפריד בינינו, שוב לא מואביה אני. בת נעמי אני. לא אב ואם לי ממקום אחר. אין לי מולדת ולא עם, לא חיים ולא מות, אלא עם נעמי. עמה — עמי, ואלקיה — אלקי, ככל אשר תורני אמי, וככל אשר אבין מלבי מה המעשה אשר אעשה ויטב לה. לא בת אל נכר ולא גיורת, אלא מעודי ועדי קברי, כולי שלה!
קרובה אני לנעמי כל כך, דבוקה אני בה — מי ירחקני? מבית המלכות אשר במואב דלגתי לבית לחם להיות שם כאחת השפחות כדי לתת כבוד לאלקיה לעמה שלה — מי ישא חרפה על נעמי בגללי?!
למענך, גם מלכות אלבש!
משנתנה דעתה לילך אחר נעמי אל עם אשר לא ידעה, לא רצתה רות אלא שתהא שם כאחת השפחות המשרתת את גבירתה עד מות; ובמות גבירתה תמות גם היא, שאין לה חיים אלא היא, איך תעלה על הדעת שתנשא בבית לחם לאיש מיהודה, והיא מואביה? מי ישחית את זרעו בה, והכתוב אומר: לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' עד עולם! מוֹאָבִי — והמואביה בכלל. כשם שאסרה תורה אדומי, מצרי וכן ממזר, והנשים שבהם הן בכלל האנשים.
אבל הקדוש־ברוך־הוא, שהוא בורא אורו של משיח, מחשבה אחרת חשב. בדורות הראשונים לא עלתה שאלה זו לפני חכמים, ולא הורו בה הלכה, וגם הקבלה לא היתה ידועה לרבים, כי לא נגע הדבר למעשה. אכן, לא היתה שם אפילו נפש אחת מואביה שראויה לבוא בקהל ה'. רק בדורו של בועז ושל רות נתעוררה שאלה זו בסמוך לבואה של רות. אותה שעה ישבו החכמים ובררו ההלכה; עַמּוֹנִי — ולא 'עמונית'; מוֹאָבִי — ולא 'מואבית'.
שמא תאמר הרי כתוב גם אדומי, מצרי וממזר — והנשים בכלל איסור? — שונה האיסור שבעמון ומואב, שהכתוב נתן בהם טעם לאיסור: עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם. תביעה זו לא חלה על הנשים, לפי שאין דרכן של נשים לצאת ולקדם פני הבאים, לכן גם האיסור אינו חל על הנשים שבעמים אלה; מה שאין כן האיסור שנאסרו האדומים והמצרים — עד שלשה דורות, והממזר עד עולם, נאמר ללא טעם שיהא בו משום חילוק בין האיש והאשה; לכך הכל אסורים, אחד האיש ואחד האשה.
האיר ה' את עיני החכמים שבאותו הדור שבררו הלכה זו, מפני שהיה אותו הדור צריך לכך. כנסת ישראל מצפה לרות שתשוב ותבוא משדה מואב, ושאורו של משיח יגלה בו.
לאחר שבאה רות בקהל ה', שוב נסתמו מעינותיה של הלכה זו מעיני חכמים רבים בישראל והחלו מהססים בדבר. גם היסוסים אלה שבלב חכמי ישראל שבדורות הבאים, מאת ה' היו, שלא יהא הפתח פתוח לכל המואביות שתבואנה בקהל ה', וגם מפני עוד טעם שהיה כמוס כמה דורות ונגלה רק לבסוף לאחר שהגיע זמנו של אורו של משיח שיגָּלה בכל תקפו; שהוא היה צריך לעבור תחילה כל גלגולי פחד ומורא הלב וכדי שתהא כל דרכו של מלך המשיח, זה דוד, נתונה תמיד בין שני עברים: פי־פחת ועמקי־שאול מעבר מזה; רום־שמים ופתח־פתוח עד לכסא־הכבוד מעבר מזה.
כך גזרה חכמתו יתברך, שכל דרכו של מלכו משיחו תהא רצופה גדולה וענותנות בכל עמקן ורומן. גדולה שאין למעלה הימנה, וענותנות שאין למטה הימנה.
שערי חכמת התורה ועומק האמת שבה, נפתחו לחכמים שבאותו הדור למען רות, שתנשא לבועז. בועז ראש הסנהדרין ונשיא ישראל לאחר אלימלך — הוא הנגלה שבגדולה, אחד היסודות למלכות; רות, גיורת, מואביה, המלקטת בשבלים אחר הקוצרים — היא הנגלה של הענותנות והיסוד השני למלכות: והקדוש־ברוך־הוא היודע תעלומות לב, הוא יודע גם את הצד הנסתר שבשניהם, ענותנות של בועז וגדולתה של רות.
'ענק נושא ענקית, מה הם מעמידים? — גבורי חיל; בועז נושא לרות, מה הם מעמידים? — דוד! (שנאמר בו, שמואל-א טז): יֹדֵעַ נַגֵּן, וְגִבּוֹר חַיִל, וְאִישׁ מִלְחָמָה, וּנְבוֹן דָּבָר, וְאִישׁ תֹּאַר, וַה' עִמּוֹ. יֹדֵעַ נַגֵּן — במקרא; וְגִבּוֹר חַיִל — במשנה; וְאִישׁ מִלְחָמָה — שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה; וּנְבוֹן דָּבָר — במעשה הטוב; וְאִישׁ תֹּאַר — בתלמוד, שמאיר פנים בהלכה; וַה' עִמּוֹ — הלכה כדבריו'.
והנה זכתה נעמי וכוְּנה דעתה לדעת עליונה של המקום ברוך הוא, ולאחר שזכתה ברות כְּבִתה, שלחה אותה לבועז למען לא תמוש המלכות מביתה. לא היתה רות מעלה על דעתה לרשת הגדולה שבעטרות ישראל. נוח היה לה בענותנותה שתנשא לאחד הבחורים עני ודל; וגם אז לא ידעה נפשה במה תגמול לגומליה טוב שזכתה להסתפח בנחלת ה'. קל וחומר עתה, היאך תשא פנים בעיני עצמה לעלות למקום שאין למעלה ממנו בעליה. ראויה היתה רות לברוח מפני הגדולה, ולא ברחה — כי אמרה: בת נעמי אני, הבה ואחזיר את הגדולה לבעליה. כולי — של נעמי. אף מה שאין בי, אעשה שיהא בי. למענה גם מלכות אני לובשת — כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֵלַי, אֶעֱשֶׂה!
דוד בן רות
רות — 'מאי רות (כלומר, למה נקרא שמה כך)? אמר רבי יוחנן: שזכתה ויצא ממנה דוד, שרִוָּהו לקב"ה בשירות ותשבחות'.
כביכול, צמא היה לשירות ותשבחות ולא היה אדם שיכול לרוות צמאונו עד שבא דוד ורוהו.
וכחו זה של דוד כבר היה טמון ברות; וקורא הדורות שם בפיהם של הראשונים שיקראוה 'רות' נוטריקון: רוית תשבחות, ובדוד נגלה הכח הזה בתעצומות עוז.
מרות ועד דוד שלשה דורות: רות, עובד, ישי, ודוד הוא אחד משמונה בני ישי — ולא נקרא אחד מהם על שם רות אלא דוד. הוא עצמו השתבח בה. ובשירי תפילה לקונו אמר: תְּנָה עֻזְּךָ לְעַבְדֶּךָ וְהוֹשִׁיעָה לְבֶן אֲמָתֶךָ (תהלים פו); אֲנִי עַבְדְךָ בֶּן אֲמָתֶךָ (שם קטז). ידע דוד מה היא לו. ה' גלה לו רז זה באמרו אליו (שם ב): שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ; המורדים והפושעים שבהם — תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל (שם). הטובים והישרים שבהם — פתח פיהם בשיר ורון אתך יחד — הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים (שם קיז). כל הנפשות שעשה אברהם יקיצו וירונו! כי אב המון גויים נתן ה' לאברהם הראשון שבין שבעת הרועים; ושופט בין הגויים ומוכיח לעמים רבים נתן ה' לדוד משיחו, האחרון בשבעת הרועים, עד אשר לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה וכל הנשמה תהלל י-ה; אברהם התחיל, שקרב את כל הבריות והכניסם תחת כנפי השכינה; ואף־על־פי שנתרחקו שוב אחר כך, דוד יסיֵּם ויקרבם שנית ולא יתרחקו עוד; ידע דוד שכל כחו זה, הכל מרות אמו בא לו. לכך אמר: אֲנִי עַבְדְךָ בֶּן אֲמָתֶךָ.
התורה נִתנה לעוסקיה וללומדיה בלבד, לעם ישראל בלבד. אבל השיר והשבח נִתנו לכל מי שבוראו כרה לו אזנים לשמוע שירה אפילו לא למד. דוד המלך כשהוא מנעים זמירותיו, הכל מקלסים עמו, מן הירוד שבירודים עד המעולה שבמעולים. באיזה כח — בכח של רות. מעמקי ארץ בקעה שירתו, ועד שמי שמים הגיעה. ובכן, שירו לה' כל הארץ, שכולכם אחוזים באב המון גויים וכולכם נתונים בנחלת המוכיח לעמים רבים. מתחתיות ארץ אשר בשדה מואב עלה קילוסו של הקב"ה, ממרומי שאר הארצות ולאומים — על אחת כמה וכמה!
כך הוא גדול כח השירה, שממעמקים היא עולה ומגעת עד רום שמים, וגורפת עמה כל הנמצאים בתוֶך.
שירה של תורה
אמרו חכמים, דוד נולד בעצרת ונפטר מן העולם בעצרת. כלומר, בששי בסיון זמן מתן תורתנו בסיני.
עם קבלת התורה זרחה שמשו של דוד, עברו שבעים שנה וחזרה ונשנתה עליו קבלת התורה שבעים ואחת פעם — אז באה שמשו של דוד, ויאסף אל עמיו.
וכשם שלידתו וסילוקו מן העולם בתורה היה, כך כל ימיו אשר חי באמצע וכל שירתו ותשבחותיו שרִוָּה בהן לקדוש־ברוך־הוא, הכל תורה. אלא שלתורה פנים הרבה, אברהם גִּלה בה הפנים של מצוה שאדון החסד מצוה על הנהנים מחסדיו, והיו הנפשות אשר עשה הולכים בדרכיו ועוזבים אותן אחרי כן. משה רבינו וכל דורו גִלו בה הפנים של מורא על ידי גילוי שכינה והמוראים הגדולים אשר עשה ה' לעיני כל העולם; אז נבהלו אלופי עמים ויאחזמו רעד ולא קבלוה. דוד המלך גִּלה בה הפנים של שירה; ולכשיבוא בן דוד באחרית הימים — כל עמי תבל ינהרו אליו ויתנו לה' כתר מלוכה.
'מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד, בעל חכמה יתרה יהיה יותר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו; ולפיכך יְלַמד כל העם ויורה אותם דרך ה'. ויבואו כל הגויים לשמעו' וכו'.
חמשה ספרים בספר תהלים, כנגד חמשה חומשי תורה. ומנין פסוקי תהלים יתרים על של תורה שמונה פסוקים, כך אמרו חז"ל, אף־על־פי שאין אנו יודעים לכוֵּן מנין זה, שאין אנו בקיאים יפה בפיסוקם.
ללמדך שכל שירתו של דוד היא התורה מסיני, וספר תהלים שאמר דוד הוא גילוי הפנים של שירה שיש בתורה זו, לכך אמר דוד (תהלים קיט): זְמִירֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ.
מהיכן בא לו כח זה? מרות אמו. מה היא צלולה היתה בעמקי תהום ועלתה שחקים, אף שירתו של דוד חובקת כל זרועות עולם, מן התהום ועד כסא הכבוד וכל היקום שבאמצע. שאין הנפש יכולה לומר שירה אלא כשהיא מתעלה מן המעמקים ומגעת עד למרומים.
סוד כמוס
סודה של רות שצפונה בו רויה של שירות ותשבחות מלא כל התורה כולה, כמוס היה מבני דורה. לכן, גם אחרי שנתחדשה ההלכה 'מואבי — ולא מואבית', עדיִן מתירא היה דודו של בועז לקחתה לאשה ואמר (רות ד): פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי. והיו שם אנשים שאף־על־פי שלא הרהרו אחרי ההלכה, הרהרו אחרי מעשה בועז. אמרו: מואביה זו, אפילו מותרת היא לבוא בקהל — עד ביתו של בועז צריכה שתתעלה? והבית הזה קֹדש קדשים הוא למלכות שמים!
אמרו רבותינו זכרונם לברכה, שאותו לילה שבועז כנס את רות לביתו, לילו האחרון היה, ולמחרת, הכל השכימו להלויתו, כי מת.
עצה עמוקה היתה זאת ממי שהוא פלא יועץ. בועז, לא היו כתובות לו שנים בספר החיים, ועכבו הקדוש־ברוך־הוא עד שיתן זרע לרות, כדי להעמיד את דוד מבין שני ענקים. כיון שמלא את רצון ה', מיד הלך לעולמו. ואולם כמה גדולים היו חקרי הלב ברבים מן העם אחרי שראו אותו מעשה. כל מי שטעה, ראה בכך יד ה' שהיתה בבועז להענישו על ש'פגם' משפחתו; כשם שקודם לכן נענש אלימלך אחי אביו, ונענשו בניו על אותו עוון.
רבים אמרו, ולואי שלא יצא ולד מן הנישואים האלה. והקב"ה היה מצפה לאותו ולד — מתי יצא. וכשנולד בן לרות, לא מצינו בכתוב ששמחו בו, אלא הנשים השכנות לנעמי. הן שמחו והן קראו לו שם. ואיה כל גדולי המקום והזקנים שברכוהו לבועז קודם לכן? אין הם נזכרים כאן. אולי גם הם נבהלו מאותו מעשה שראו את מיתתו של בועז מיד לאחר שכנס את רות. חששו שמא ח"ו ארע כאן מכשול של שגגת הוראה ושגגת מעשה.
כיון שהשכנות טִפלו ברות ובבנה, וברכוהו — לכך נתן הקב"ה רוח הקֹּדש בפיותיהן ועשה את כל דבריהן תורה, ונכתבו במגילת ספר לדור דור; —
וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם, לֵאמֹר, יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי, וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד; —
פסוק זה שרוח הקֹּדש כתבה מפי השכנות, כולו אומר דרשני; ותקראנה ותקראנה, שתי פעמים, למה?
כל מקום שנאמר בתורה לאמר לענין שם, לאחר הזכרת השם נאמר, וכאן — לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי — ואיה השם גופא שמשמעו 'יולד בן לנעמי'?
וכן קריאת שם 'עובד' שנזכר בסוף, לא נאמר בו למה נקרא כך.
והתמוה ביותר הוא סופו של הפסוק: וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד. אם לענין היחס, הרי הוא אמור לחוד בפסוק שלאחריו, כל היחוס מפרץ עד דוד, ולמה נאמר יחוס זה כאן?
אלא כך דרשהו למקרא זה:
וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם — לענין טהרת הבן שיצאו עליו עוררין, שמִּן המואביה בא — לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי כלומר, אין שם של אם מואביה נקרא על הבן הזה, אלא שם נעמי נקרא עליו, ונעמי מגדולי היחס היא, בת בנו של נחשון בן עמינדב; וגם רות היתה לה כיוצאת מחלציה. ולענין יעודו של הבן הזה לעתיד — וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד. דרך נוטריקון: עובד — עוד בן — דוד. כלומר, הבן הזה, ועוד בן שיוליד הוא, ואחר כך — דוד. שכן רוח הקֹּדש היתה מדברת מתוך גרונן בברכה זו.
ורוח הקֹּדש אמרה: אמן, כן יהי כדבריכן — הוּא אֲבִי יִשַׁי, אֲבִי דָוִד.
עוני ויסורין
אמרו רבותינו: למה קורין רות בעצרת, ללמדך שאין התורה נקנית אלא מתוך עוני ויסורין.
אף כך אפשר לדרוש: למה מזכירין את דוד במגילת רות שקורין בעצרת? ללמדך שאין אדם זוכה להיות מרכבה למלכות שמים על הארץ, אלא מתוך עוני ויסורין. שכן דרך אחת של עוני ויסורין לרות, ולדוד.
צא ולמד, מי היה דוד? אדיר במלכים, חסיד בחסידים, ראש לחכמים, ענו בענוים וראשון ואחרון למשוררים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. עם כל אלה לא היה אדם שנצטער כל ימי חייו כדוד. מתחילת בריָּתו נולד לצער ויסורין והם לא עזבוהו עד יומו האחרון, עד שבא שלמה בנו. רק אז, בימיו של שלמה, נודע לכל העולם מה היה דוד, אז הושחרו פני אויבי דוד כשולי קדרה.
הרי כה הם דברי דוד (תהלים סט): הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹקִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ! וגו'. פסוק זה, וכל הבאים אחריו — אחד קשה מחברו. שהרי לא ח"ו מליצות הן, שאין אומר מליצות לפני המקום אלא מי שאין בו יראת שמים, ודוד שהתחסד עם קונו ונכנס תמיד לפנים משורת הדין, יהא יוצא חוץ לשורה וזועק לפני המקום יותר מכפי הכאב? ח"ו. אל תאמר כן, אלא באו מים עד נפש ממש. למה היתה מצוקתו כל כך גדולה?
רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שֹׂנְאַי חִנָּם וגו' (שם) — דברים כפשוטם. אדם יש לו בראשו עשרים אלף שערות, שלשים אלף, ויותר, ושונאי חנם של דוד — רבים יותר! למי הרע דוד? מי שקם עליו להרגו, חמל עליו דוד, קל וחומר למי שלא הרע לו. שופע היה דוד חסדו על כל אדם תמיד, למה שנאוהו?
אֲשֶׁר לֹא גָזַלְתִּי, אָז אָשִׁיב וגו' (שם) — דברי תורה נדרשים: פשט, רמז, דרוש, סוד, וכפטיש יפוצץ סלע, וכל אחד מהם מתחלק להרבה פנים. וגם דברים אלה של דוד מתפרשים בהרבה ענינים, לענין כנסת ישראל השרויה בין האומות וכו'.
אבל גם את הפשט הפשוט לא חסרו דברים אלה. רבון העולמים, גם אשמות גזל ושוד טפלו על דוד, ואף הוא השיב את הגזלות אשר לא גזל! כיצד נבין זאת?
אֱלֹקִים, אַתָּה (לבדך) יָדַעְתָּ לְ'אִוַּלְתִּי', וְ'אַשְׁמוֹתַי' מִמְּךָ לֹא נִכְחָדוּ (שם) — ולא היה נמצא לדוד לא אוהב ולא גואל, לא אח ולא קרוב שידע גם הוא בצדקת דוד ובחכמתו, ויעיד עליו שאינו אויל ושהוא נקי מכל אותן אשמות שוא?
אַל יֵבֹשׁוּ בִי קֹוֶיךָ וגו' כִּי עָלֶיךָ נָשָׂאתִי חֶרְפָּה וגו' (שם) — מה ענין חרפתו של דוד שלמען ה' נשאה עליו?
מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי (שם) — אף פסוק זה דברים כפשוטם ממש, והוא הגדול שבמכאובי אנוש. אדם שיש לו אחים ואחיות והוא אִתם תחת קורת גג אחת. הכל שם בבית מראים חבה של קרבה מזה על זה, רק אחד יש ביניהם שהוא זר בכל הבית ונכרי לכל אלה שמבטן אחת יצאו עמו. ולא זר ממש ונכרי ממש, שדעתו של אדם סובלתם, אלא אח, עצמם ובשרם שנעשה להם זר. (מוּזָר ולא זר); קרוב להם האיש ואף־על־פי־כן נעשה להם כנכרי והוא לצנינים בעיניהם ולשכים בצדיהם, נכנסים ונתקלים בו, יוצאים ונתקלים בו, עד שנפש הכל קצה בו. כלום יש צער גדול מזה?
מה עשה דוד שכך עלתה לו?
כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וגו' (שם) — 'ביתך' זה, האמור כאן בדברי דוד לקדוש־ברוך־הוא, אינו אלא ביתו של ישי אביו, שאין להקב"ה בעולמו בית יפה ממנו להשכין את שכינתו בתוכו. כל קנאה היוצאת מן הבית הזה, אי אתה יכול לדורשה אלא לשבח, קנאת ה' צב־אות היא זו — קנאה טהורה זו ולשם שמים. למה אפוא היא אכלה את דוד שהקב"ה אהבו מאד ובחר בו מכל אחיו?
וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי (שם) — הרי ברור שכל חרפה שנפלה על ראש דוד, לא אליו היתה יעודה אלא למחרפי ה' — למה אם כן נפלו כולן על ראש דוד, עבד ה'?
וָאֶבְכֶּה בַצּוֹם נַפְשִׁי — וַתְּהִי לַחֲרָפוֹת לִי; וָאֶתְּנָה לְבוּשִׁי שָׂק — וָאֱהִי לָהֶם לְמָשָׁל (שם) — גם צום גם סיגופים לא טהרו את דוד מ'כתמיו'. והרי שערי תשובה, לשום חוטא שבעולם לא ננעלו, ולדוד בחיר ה' שמכל הדורות אשר לא חטא מעולם — ננעלו. מה פשר הדבר?
יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר וגו' — אלה הסנהדרין שהיו דנים בו אם כשר הוא או ח"ו פסול הוא, שבא מרות המואביה. ואף־על־פי שכבר נתחדשה ההלכה 'מואבי — ולא מואבית' קודם לשלשה דורות, היו עתה שוב נושאים ונותנים בדבר, שמא שגגת הוראה היתה; והרי כל אחיו כמוהו מרות באו, וישי אביו, צדיק כל הדורות, קרוב לרות ממנו; וכן עובד אבי אביו, קרוב יותר, ובכולם לא נשאו ונתנו אם כשרים הם או ח"ו פסולים, והלא דוד כמוהם, ומחלציהם יצא?
וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר (שם) — אלה סובאי היין, יושבי קרנות ומבלי עולם, שאף הם מצאו ענין לענות בדוד. חברו לו מנגינות של שחוק כדי שתנעם עליהם שבתם במסבאות היין — ריבון כל העולמים, אב הרחמן, למה תעשה כן לחסידך?!
הפלא ופלא
הנה גם פרק אחר במקרא, שאף הוא מענין המדובר קודם, וכולו פלאי־פלאים ואין מחו של אדם יכול לקלטם. אלא שברבות הפלאים והחידות אפשר שתהא חידה אחת פותרת את השניה, ונזכה להבין שמץ דבר מכל הפלא הגדול הזה.
ספר שמואל-א, פרק טז: וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל וגו' מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן, וְלֵךְ, אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי — 'אל ישי בית לחם' אינו אומר, אלא בית הלחמי – תואר של כבוד הוא זה לישי, שמקומו נקרא עליו. (בית לחם, מקום שגרם למלכות כנ"ל בענין של רות); —
כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ — 'ראיתי' ו'לי' האמורים כאן, לרמז לו, כי לא ראיָּתו כראיַּת הרואה בשר ודם. כלומר, אני ראיתי, לי הוא טוב; אבל אתם לא תראו, לכם לא יֵראה מלך. רמזו ולא נרמז; —
וַיָּבֹא בֵּית לֶחֶם, וַיֶּחֶרְדוּ זִקְנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ וגו' — שהכל יודעים בשמואל שכל מעשיו על פי ה', ודאי על שליחות גדולה בא; —
וַיְקַדֵּשׁ אֶת יִשַׁי וְאֶת בָּנָיו וַיִּקְרָא לָהֶם לַזָּבַח — הואיל ולא ידע איזה מבניו, אמר: אתה ו'כל' בניך תהיו עמי בזבח. כלום יש כאן מקום לפסוח על אחד הבנים? או שמא צדיק כישי יכשל בהסח דעתו מאחד הבנים? סתם אדם כשר מישראל שבא לקיֵּם מצוה אחת מתרי"ג מצוות הכתובות בתורה ושלכל ישראל נאמרו ולא אליו בלבד, אף־על־פי־כן חרד הוא על מצוָתו ומקיֵּם אותה בשלמות כדי להוציא עצמו מכל צד של ספק; קל וחומר לצדיק ישי, ובמצוה שנאמרה אליו במיוחד; והמצוה, בענין של בחירת משיח ה' שעיני כל ישראל יהיו נשואות אליו; קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלכתחילה כך נאמרה המצוה בלשון סתומה, כדי שישי יבין שלא יוכל לעשותה אלא אם יביא כל בניו. למה אפוא לא הביא את דוד? —
ועוד, שהביא ישי את אליהוא, הצעיר שבבניו (מאשה אחרת), ואת דוד הגדול מאליהוא, לא הביא; —
וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: לֹא בָחַר ה' בָּאֵלֶּה — כל זקני בית לחם יודעים כי לא דבר רֵק בבואו של שמואל, ויחרדו לקראתו, וישי, שהנביא גִלה לו סוד שליחותו ודאי ידע כי דבר ה' לא ישוב ריקם מביתו — מי אפוא היה צריך להזכר עתה כי עוד בן לישי, אם לא ישי האב? אפילו הסיח דעתו ממנו קודם, עכשָׁו צריך הוא, או אחד מבניו, להזכר בדוד ולבקש מה' שימחול להם שגגתם שלא הביאוהו מיד. ישי לא נזכר בדוד, כל שבעת אחי דוד לא נזכרו בו, כאילו ח"ו אפשר שדבר ה' ישוב ריקם? —
שִׁבְעַת בָּנָיו — 'שבעה מבניו' או 'שבעת הבנים', אינו אומר, אלא שִׁבְעַת בָּנָיו, משמע, ששבעה אלה כל בניו הם, והלא היה לו עוד בן שמיני, והוא דוד?
איש אינו נזכר בדוד, אלא: —
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי — ה' אמר: ראיתי בבניך לי מלך; וה' אמר: לא בחרתי באלה, והן דברו לא יפול ארצה — הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?!
וַיֹּאמֶר (ישי. 'אל יחר אפך בי כי לא הבאתי אחד מהם, ואשלח לקחתו' — לא אמר, אלא התחיל מסיחו לדבר אחר): עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן (בן עשרים ותשע שנים!) וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן — למאי נפקא מינה? והנה כאן סוף פסוק. אין בפי ישי עוד דברים. כי אין את נפשו להביא את דוד. ואם היו עוד דברים בפיו באותה שעה — כך אמר: 'הבה ונסוב, כי הזבח עשוי והשלחן ערוך', אלא שלא נכתבו דברים אלה בספר מפני שאין בהם צורך לדורות, ורק מן הדברים שהשיב שמואל לישי נדעם. שכך השיב שמואל:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי: (כלום על עסקי זבח ומשתה באתי אליך, והלא על עסק בנך זה באתי) — שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ, כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ פֹה. — אין אומרים כִּי לֹא נָסֹב אלא למי שאמר: 'הבה ונסוב'.
וַיִּשְׁלַח, וַיְבִיאֵהוּ, וְהוּא אַדְמוֹנִי, עִם יְפֵה עֵינַיִם, וְטוֹב רֹאִי — מן התוארים האלה שהסתום בהם מרובה על הגלוי, אפשר רק ללמוד שלא עשה רושם כאליאב אחיו הבכור. כי לא היה בעל קומה כמוהו ולא יפה מראה כמוהו. נמוך, אדמוני. היה שמואל נבוך לרגע, הזה יצלח למלוכה? —
וַיֹּאמֶר ה': קוּם! (משיחי עומד, ואתה קדוש יושב?) מְשָׁחֵהוּ, כִּי זֶה הוּא! וגו'.
וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו — הכל ראו את מעשה ה' ביד שמואל נביאו. וגם עיני אליאב אחיו רואות. כלום נשתנה אחרי כן יחסו לדוד, או יחס שאר אחיו אליו? — הכתובים הבאים יתנו עדיהם כי לא נשתנה מאומה מכמות שהיה.
תעלומה אחר תעלומה
בהמשך הכתובים שבסוף הפרק הנזכר ובפרק הבא אחריו, מתרבות התעלומות הלוך ורב.
רוח ה' צלחה על דוד מהיום ההוא ומעלה, ורוח ה' סרה מעם שאול ובעתתו רוח רעה מאת ה'. דואג האדומי, עינו חדה ורואה התמורה שבדוד ובשאול, מסמיך שני הדברים יחד וכבר מעתה זומם רעה על דוד. בעצתו נלקח דוד כמנגן לשאול למען ירוַח לו, ולמען יתקנא בדוד בסוף. דוד נעשה אהובו של המלך ונושא כליו. אף־על־פי־כן אין מניחים לו מלרעות צאן אביו, אלא הולך ושב מעל שאול לרעות את צאן אביו בבית לחם. רועה צאן היה לפני שנמשח ורועה צאן נשאר לאחר שנמשח, ולאחר שכל עניניו מתגלגלים לעיני אחיו וקרבים ובאים לקראת המלוכה.
וַיֵּאספו פלשתים למלחמה. בגאותם, מעמידים הפלשתים פנים שאינם רוצים בשפך דמים לכן הם מטיחים דברים נגד שאול ואיש ישראל: אם עם ה' אתם, למה תרצו במלחמה — תנו מכם איש אחד וילחם בגלית, וה' אלקיכם יושיעכם מידו! ולא קמה רוח בשאול ואיש ישראל מפני חרופיו של גלית. לערוך מלחמה כבר לא יכלו, גם איש גיבור כגלית לא מצאו. רבים האנשים שעם שאול שהיו מחרפים נפשם למות על תשועת ישראל, ברם כאן התשועה לא במותם תהא אלא במות גלית, ולא נמצא ביניהם אחד היודע בעצמו שכחו גדול מכח הפלשתי. גם אין סומכין על הנס, שמא אינו ראוי שיעשה הנס על ידו ועל כל העדה יצא הקצף. ויחתו ויראו מאד, ואין יודע מאין תבוא הישועה.
אחד עשר אנשים היו שם שידעו היכן מקור הישועה לישראל. תשעה מהם בעיניהם ראו את מעשה הנביא וידעו משיח ה' מי הוא — ישי, שבעת בניו, ודוד הקטן; ושמואל הרואה המושח; ועוד אחד היה שם, ואף על פי שלא ראה, בחכמתו ידע, הוא דואג האדומי. ומכל אלה לא נמצא אחד שיכוֵּן את דוד אל המערכה הזו להושיע את ישראל, למה?
וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב — שתי פעמים בכל יום הוא מכריז: אני חרפתי את מערכות ישראל — תנו לי איש ונלחמה יחד! — וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם!
שלשה בני ישי הגדולים הלכו אחרי שאול למלחמה. וְדָוִד הוּא הַקָּטָן — אפילו להיות אחד מני רבים אינו ראוי? למלחמה אינו ראוי, להטיל עליו עוד שליחות, מלבד מעשיו עם שאול ועם הצאן, לכך הוא ראוי; —
במצוַת אביו בא דוד למחנה לפקוד שלום אחיו. שם הוא שומע את חרופיו של הפלשתי הערל (בן אחותה של רות אמו זקנתו…) ומתנדב להתיצב כנגדו להסיר חרפה מעל ישראל. ברם, כמה דברים היו שם שאומרים דרשני:
יחד עם כל הניצבים שם, שמע גם דוד את דברי הפלשתי וגם את דברי הכרוז של שאול: אִישׁ יִשְׂרָאֵל, הַרְאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה? כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה! וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ — יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ, עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ, וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל! — למה אם כן שואל דוד לאנשים: מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וגו' ומחכה שיאמר לו העם כדבר הזה, לאמר, כה יעשה לאיש — יעשרנו וגו' ואת בתו יתן וגו', הלא שמע כמוהם?
וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל (עדיִן הוא גדול על דוד?) בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים (מה יעשה לאיש וגו') וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד (אין לו מורא מפני משיח ה'?) וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ (במצוַת אביו ירד, והוא שואל, למה?) וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר, (הכתוב מעיד בו: וַיִּטֹּשׁ אֶת הַצֹּאן עַל שׁמֵר, והוא חושד בו כך?) אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ, כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ! — כך מדברים למשיח ה'? וכן אתה מתמה על אליאב שאלמלא הגדיל דוד, היה ראוי בעיני שמואל להיות משיח ה', כיצד הוא אמר על דוד אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וגו' איך ובמה ידע?
וַיֹּאמֶר דָּוִד, מֶה עָשִׂיתִי עָתָּה וגו' — האין במשמע דבריו כאילו אומר: תמיד כשאתה כועס עלי אין כעסך על חנם, ואולם עתה, מה עשיתי?…
וַיּסֹּב (דוד) מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אַחֵר, וַיֹּאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה (מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז?) וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן (יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וגו') — באזניו שמע את הכרוז כורז, וכבר שאל ואמרו לו, מה הוא שואל עוד ועוד?
ראוי שנדע כי בתחילה כשהלך דוד להלחם עם גלית לא סמך על נס, אלא ידע בעצמו שכחו וגבורתו אתו להפיל את גיבורם של הפלשתים. אפילו חרב אינו צריך, די לו בקלע של אבן קטנה אחת שבעצמת ידיו יקלע אל מצחו ולא יחטיא, והוא יטבע במצחו המשורין של הגיבור, כאילו מטיט רך היו עשויים מצחו ושריונו; —
תדע, שכך הוא מספר לשאול את מעשהו עם הארי והדב עמו; ועם הארי שני גוריו, וגור אחד עם הדב. רק שה אחד נישא מעדרו ולא שמח דוד שלא פגעו בו אלא יצא והציל את השה מפיו של הארי. וכשקם עליו, לקחו בזקנו והכה בו את הדב ובידיו המית את כולם. והרי אין אדם נכנס לסכנה כל כך גדולה בשביל הצלת שה, אם אינו יודע בנפשו שחזק הוא מהם. אדם שכחו וגבורתו כל כך גדולה, יאמר לו שאול: לֹא תוּכַל לָלֶכֶת וכו' כִּי נַעַר אַתָּה?
מאת ה' היה זאת
כל הנאמר עד כאן מעניָּנו של דוד, הכל שרשרת אחת מפלאי הבורא שצרפם יחד כדי לברוא אורו של משיח. כך גזרה חכמתו יתברך שיהא האור הזה טמון ומכוסה ונראה כחושך מחשיך עד עת בוא קצו להגלות. וכרוב כיסויו שמקודם לכן, כך עצמת אורו לאחר גילויו. וכל כך למה? בשביל שרצה הקדוש־ברוך־הוא שבהעלות אורו של משיח, כל המחשכים יאירו, ויועלו עמו כל הטמונים בחושך. החושך לא יחשיך ולילה כיום יאיר, כחשכה כאורה — הכל ממקור האור הראשון נברא והכל גם ישוב לאור כבתחילה.
בשר ודם שהקב"ה חפץ לחלק לו כבוד מכבודו שלו, להשליטו על כל מעשיו ולעטרו בכתר מלכות מעין דוגמא של מעלה, ולכונן כסאו עד עולם, הוא משליטו תחילה על בשרו ודמו שלו, שלא יתנשאו על רוחו; ושם עליו משמר שלא תשלוט בו עין רעה משל אחרים, ולא עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה משל עצמו. מי ששלם בשלש מידות אלה: עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, הוא לבדו ראוי למלכות. כך עשה הקב"ה את דוד מלכו משיחו, וכזה יהיה משיח בן דוד משיח צדקנו שיגלה לנו במהרה בימינו.
בוא וראה כמה כיסויים כסה הקב"ה על אורו של דוד, עד שמצאו ראוי לשבת על כסא מלכותו. אור זה נגלה לראשונה באברהם אבינו הראשון, ונכסה, וחזר ונגלה, ושוב נכסה כמה פעמים, עד שמלך דוד. ועדיִן לא היה דוד גלוי בכל עוזו, שלא היו הדורות ראויים לכך, ועתיד הוא להראות במלא עוזו, במשיח בן דוד, לעת קץ.
אחרי אברהם, נחלק האור הזה, אורו של משיח, לשנים. חציו נטמן בתחתיות ארץ, בזרע עמון ומואב; וחציו השני נשאר גלוי, ועבר ליצחק, וממנו ליעקב, וביהודה בן יעקב כבר החל האור הזה להיות מבהיק, וראו הכל כי ראוי הוא למלכות. והיה האור הזה הולך ומבהיק בזרעו של יהודה שמבני פרץ, ונכסה במצרים, ונגלה שוב בנחשון בן עמינדב שהיה מיוצאי מצרים, ונשאר גלוי בבניו, עד שנכסה שוב בימי אלימלך בן נחשון, שאז אמרו הכל: זה האיש שקוינו לו שישב על כסא מלכות בישראל — אינו ראוי למלוכה. ברח לו למואב.
אז גלה הקב"ה את האור שהיה טמון בשדה מואב, והיתה עצה עמוקה ל'השיב' את רות לבית לחם, ויגלה אורו של משיח משני חלקיו בבת אחת. בועז בן שלמון בן נחשון הוא שיולידו מרות בת… עגלון, השבה משדה מואב לשרשה הראשון: תורת חסד של אברהם.
על חוט השערה
כשמת בועז מיד לאחר שכנס לרות, שוב ירדה אפלה בעולם ונתכסה אורו של משיח. רבים אומרים, אין חפץ לה' שיתערב זרע מואב בזרע המובחר שבישראל; רות היא שגרמה למותו של בועז, והבן אשר תלד ממנו, אם תלד, שמא הוא פסול.
שכן, כל חידוש ההלכה לטהר את המואביה, עדיִן היה רופף בישראל ונמצאו עליו עוררים. דוק במגילת רות ותמצא, כי מן העת שנזכר שם הריונה של רות ועד הסוף, נתעלם זכרם של הזקנים ושאר כל העם שנזכרו קודם, בשעת נישואי רות לבועז. גם רות היולדת והאם של עובד, אינה נזכרת עוד כלל. עכשָׁו אין מטפל בבן הנולד אלא הנשים השכנות, שמפני רחמנותן היתרה כאילו רוצות לכסות על חלק רות שבבן זה — יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי… והן קוראות לו שם מתוך רצון לעודד את נעמי שממנה יצא כל הדבר. שכך היתה ההלכה ההיא תלויה על חוט השערה, ולא היה אדם יודע להכריע בבטחה, ורק הקדוש־ברוך־הוא לבדו ידע בהכרעתה שאמת היא הלכה זו, וכל מעשה בועז ורות, לשם שמים ולשם גילוי אורו של משיח.
גדל עובד וראוהו כי טוב וצדיק, נתאוששו. אמרו: אלמלא ח"ו פסול היה, אי אפשר שיהא צדיק וקדוש כמוהו.
דעה זו נתחזקה יותר לאחר שנולד ישי והכל ראו שכולו טהור. אפילו לכלוכית של חטא אין בו, אז אמרו, רוח ה' דבר בבועז והזקנים שטהרו את רות לבוא בקהל ה', וכתורה עשו.
והנה נולדו גם לישי ששה בנים. כולם סולת נקיה ואין כמוהם צדיקים בכל בית לחם. גיבורים בגבורה של תורה ועשר ידות להם בכל חלק טוב הנמצא בעולם. הרי החוט משולש הוא עתה: עובד, ישי, אליאב וכל אחיו — לא ינתק! כל מי שהיה מהסס קודם לכן ואמר בלבו: אין מתיאשין מן הפורענות אפילו לאחר זמן, עכשָׁו שנולדו שלשה דורות בטהרה ובקדושה גדולה, כבר התיאשו הכל מן הפורענות. הכל יודעים שטהור וזך הוא בית ישי כולו. אין פסול בו, וממנו עתיד שיצא האור המקווה והמיוחל לכל יהודה; —
עד שנולד דוד, וענן־חושך כסה את שמי העם, כאשר לא היה עוד, ושוב לא ידע איש היכן האור שרוי. רק הקדוש־ברוך־הוא לבדו ידע.
כיסוי אחרון הוא זה, לפני הגילוי הגדול; לכן גם היה הכיסוי הזה גדול מכל הכיסויים הקודמים. לקח הקב"ה את אורו של משיח וכסהו מעין כל חי. בתוך החושך גנז את האור.
כי זה הוא
יש לך אדם שהוא מכוסה בפני כל אדם אבל מפני אביו ואמו אינו מכוסה. ויש שהוא מכוסה בפני אביו ואמו אבל לאחרים הוא גלוי. אפילו יש מי שמכוסה מפני הכל, אבל כיצד הוא יכול להיות מכוסה מפני גדול הנביאים שבדורו, זה שנתן הקדוש־ברוך־הוא חכמה בלבו והוא הרואה והמביט מסוף העולם ועד סופו?
ברם, סודו של דוד מכוסה היה בפני אביו ואמו, בפני כל אנשי דורו וגם בפני שמואל הרואה, שלא ידע בו אפילו לאחר שראהו, עד שאמר לו הקב"ה: קוּם, מְשָׁחֵהוּ, כִּי זֶה הוּא!
ה' אמר לשכון בערפל
אמרו רבותינו זכרונם לברכה, שישי אבי דוד מגודל חרדתו שהוא חרד מפני כל נדנוד של חטא, עלתה טינא של ספק בלבו לעת זקנתו. אמר, שמא חס ושלום לא כוְּנו בועז זקני ובית דינו אל ההלכה, ונמצא אני פסול ואסור עלי לבוא בקהל ה', והיאך אני דר עם אשתי שבת ישראל כשרה היא, ואני — שמא מואבי אני!
כבר נולדו לישי ששה בנים ושתי בנות קודם שעלה ספק איום זה בלבו. ומה יועיל לתקן את העבר? אלא שלא כמידת הרשעים מידת הצדיקים, מידת הרשעים — שאינם יראים מן החטא, ואם יראים — מחמת העונש הם יראים, כיון שרואים עצמם שקועים בחטא יותר מדי, כבר הם מפקירים עצמם לעונש ואינם עוזבים את החטא. אבל הצדיקים אינם כן, אלא עיקר יראתם הוא מפני החטא, לכך אפילו בשעה שרואים עצמם שנכשלו בגופו של חטא ואינם יכולים להנצל מפניו, אף־על־פי־כן אין הם מוסיפים חלילה שום נדנוד חטא עוד; —
הלך ישי ופרש מאשתו והיה פרוש ממנה כמה שנים. ובניו ידעו.
כיון שצדיק גדול היה ישי, אמר, לא לתוהו ברא הקב"ה את עולמו, כי לשֶׁבֶת יצרוֹ, ואין נאה לאדם לישב בלא אשה, מה עשה? לאחר כמה שנים שהיה פרוש מאשתו, לקח שפחה כנענית שהיתה בביתו, ואמר לה: הרי את משוחררת על תנאי: אם כשר אני לבוא בקהל ה' — שחרורך שחרור, ותהי לי לאשה כדת משה וישראל; ואם פסול אני — שחרורך אינו שחרור, והרי את בעבדותך ומותרת גם למואבי…
אשתו שהיתה צדקת ביותר, נצטערה צער גדול על שצדיק זה, בעלה, פרוש ממנה, והיתה מתאוה להעמיד ממנו עוד זרע אנשים. ראתה השפחה בצער האשה, אמרה לה: עשי בי כמעשה שעשתה רחל בלאה אחותה. ותבוא אשת ישי במקום השפחה ותתקדש מאד, ותתפלל לה', ויתן ה' לה הריון. ולא יסף ישי לדעתה עוד, ולא את שפחתו. ומאת ה' היה שלא ידע ישי מן התמורה. ויהי כמשלש חדשים ויראו בניו כי הרתה אמם ויאמרו לישי אביהם: 'ראה, אמנו הרה לזנונים, ואנו רוצים להרגה, אותה ואת העובר שבמעיה!'.
אותה שעה נצטער ישי צער גדול מאד ולבו חלל בקרבו, וכך אמר לבניו: 'הניחו לה שתלד, ולא תוציאו לעז עליכם, ויהיה הולד מאוס ועבד לכם', וכדי שלא יתערב הבן שיולד בישראל, אף־על־פי שלא יפרסמו 'פסולו', אמר כן, שיהיה 'מאוס ועבד'.
אותו בן שנולד מהריון זה — דוד היה.
'הוא שאמר דוד (תהלים סט): מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי — שחשבו שאני ממזר, וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי — שחשדו שזנתה'.
יסורין של שמחה ואהבה
קשים היסורים. לאו כל אדם זוכה שיוכל לקבלם מאהבה. יש לך אדם שהוא מבעט ביסורים ומתמרמר כנגד מידותיו של הקדוש־ברוך־הוא, ויש שהיסורים מביאים את האדם לידי מידה קשה מזו; כיון שהוא נרדף והכל מרחקים אותו, הרי הוא בורח ומתרחק גם מאלקיו ועוזב לגמרי את מקור חייו; נמצא שהיסורין היו לו לרועץ והביאוהו לידי כחש וכפירה רחמנא ליצלן. כך היא מידתם של בני אדם שפופים וחלשים שאינם יכולים לעמוד ביסוריהם.
ברם דוד, גיבור כל הדורות היה. ומה היא גבורתו — שהיה יכול לעמוד ביסורים יותר מכל אדם שעל פני האדמה. לכך נתנו הקב"ה באמצע הדורות, שיהא נושא עליו כל הדורות שלפניו ושלאחריו עד שיגלה כל כחו לעת קץ הימים, כקורה זו שנותנים אותה באמצעה של התקרה כדי שתעמיד את כל התקרה.
למודים הם בני שבטו של יהודה, שמשחר ילדותם הם עומדים על כל כחם וגבורתם וחכמת לבם. צא ולמד מיהודה ראש השבט, שבמשך עשרים ושתים שנה עשה שלשה דורות: ער ואונן ושלה בני יהודה, פרץ וזרח בני שלה, חצרון וחמול בני פרץ. וכן אתה מוצא בכלב בן יפונה ודורותיו: חור, אורי, בצלאל, שעד שהם בני שבע ובני שמונה, הם עושים תולדות. ובצלאל בן אורי בן חור בן כלב, בן שלש עשרה שנה היה, ומלא אותו ה' בחכמה ובתבונה ובדעת לעשות את משכן ה' ולצרף בו אותיות שנבראו בהן השמים והארץ, כאמרם ז"ל.
וכן לא שלטה בהם זקנה כבשאר כל אדם, וכלביאי אריות היו עד סוף ימיהם. קל וחומר לדוד שהיה תקפו של השבט ובחור מכולם.
תינוק היה דוד, וכבר עמד על דעתו וידע כל אשר אתו. עד שהיה מוטל בעריסה לחשה אמו באזניו: טהור אתה בני, קדוש מרחם, ואף אמך כך — אל יפול לבך עליך ביסוריך המצפים לך; קבל אותם באהבה וחסה בה' — אל תבוש לעולם… ואזני דוד שומעות…
גדל מעט, ועיניו ראו את המחיצה המבדלת בין כל אחיו לבינו. סבר וקבל.
אמרו חכמים, ישי גדול בכל עמו היה. כל מקום שנכנס לשם, אוכלוסים רבים מישראל יצאו לקבל פניו, ואוכלסים רבים יצאו תמיד ללוותו. 'יצא באוכלוסא ונכנס באוכלוסא ודרש באוכלוסא'.
כל שבעת בני ישי שהלכו בדרכי אביהם, אפרתים היו כמוהו; חשובים מאד בכל עמם. אף הם יצאו עם אביהם לכבודו ונכנסו עמו תמיד, וגדל כבודם עם כבודו. רק דוד הקטן, בל עמם. כי רחקוהו ומאסוהו.
רחקוהו ולא נתרחק. מאסוהו ונתחבב. ידע על שום מה מרחקים אותו, לשם שמים כוָּנתם. אף הוא הוסיף עליהם אהבה בסתר לבו. כי אמר, לא אותי מתעבים, אלא את העוון, והרי העוון מתועב בעיני כבעיניהם.
ראה כל העם שאחי דוד מרחקים אותו, אמרו: דברים בגו; תרבות רעה בתוך ביתו של ישי…
כיון שלא היה אדם בכל העם שידע למה דוד מרוחק מכל אנשי ביתו, היו נותנים לבם לשער עליו הרבה דברים שלא היו בו, והיו טופלים עליו אשמות רבות. תחילה מספק, וכיון שלא היה מי שיכחיש, נעשו הספקות ודאיות, וכל איש ישראל 'ידע' את דוד כי ב'רע' הוא. וכבר לא היה איש חושש לפגוע בכבודו של דוד, שהכל אמרו: בשתו של דוד — כבודו של בית ישי הוא; יודעיו מקרוב שנאוהו, אנו על אחת כמה וכמה!
מרוחק מביתו ומבודד מכל עמו, מצא דוד מרעה שמן ומבועי מים זכים לנפשו הצמאה לאלקים, בארץ מדבר וציה שלשם ברח מחברת בני אדם לבקש לו קרבת אלקים, ואיש לא ידעו שם ולא ראה אותו.
כמה מעצורים וכמה מפריעים לאדם המתהלך בתוך עמו, כשהוא בא להתענג על דבקות באלקיו.
הטרדות מונעות והעינים פוגמות. תמיד הוא טרוד מאהבת הבריות שאוהבים אותו, ומוטרד משנאתם ששונאים אותו, ואימתי יתפנה ללמוד חוקי ה' ולדעת משפטיו ולדבקה בו? ברם, דוד כל ימיו במדבר, פטור הוא מאהבת הבריות ומגעגועיהם עליו, חפשי הוא משנאתו עליהם, פנוי מטרדותיהם ומוצל מעיניהם, אך לה' לבדו כל לבו ובשרו! אב הוא לו, וגם אח ורע. כל תענוגות בני אדם שם בישוב — אך תוהו הן ואפס נחשבו; מה הן לעומת תענוגו של דוד המתענג מזיו השכינה ומטובו וחסדו במדבר וזר לא יתערב ועין אדם לא תשורנו! לכן — טוֹב לִי כִי עֻנֵּיתִי (שם בישוב), לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ (כאן במדבר) (תהלים קיט). שמח היה דוד ביסוריו מבני אדם ונותן הודיה עליהם; שאילולא הם לא היה זוכה לדבקות כה גדולה באלקים חיים.
בארץ ציה ועיֵף בלי מים
כמה יפה הוא המדבר, שכל שמיו וענניהם ממעל, וכל גרגרי חולותיו מתחת, עם כל קוץ ודרדר, שמיר ושית שמסביב — הכל אומרים יחד עם דוד שיר ושבחה לאלקים עליון, ואין שם לא קול ולא בת קול שאינם של שירה! —
כמה נעימים הם הנקיקים והמערות אשר שם, שבשעה שהאדם נמצא בתוכם — היקום כולו נעלם מן העין, וכל מלֹא העין — זיו השכינה בלבד! —
כמה ערב הוא הצמאון שבמדבר, ששם הוא הופך לצמאון לדבר אלקים חיים. לה' צמאה הנפש, ואליו כמה הבשר, ואינו זז משם עד שתשבע הנפש כמו חלב ודשן משפתי רננות שהפה מהלל — כי טוב חסדו מחיים!
וכמה שמחים הם מחשכי המדבר וצנת לילותיו, ששם נגלה עליו האלקים, והלילה נעשה אור בעדו, החושך לא יחשיך והלילה כיום יאיר! —
לכן, טוֹב עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ (תהלים קיט. ואם אשכח ואבקש ממך טוב אחר, אל תשמע לי) ה' — כִּדְבָרֶךָ — עשה עמי, ולא כדברי!
יפה עינים וטוב רואי
לעתים פוקד דוד את בית אביו. חוזר לבית לחם, ואנשי העיר שמים בו עיניהם. לחם לשבעה לא אכל, בתענוגות הגוף לא עדן בשרו, לבושי הדר לא לבש; והיה כי תעבור רוח קנאה בלבו — ויבכה בצום נפשו ויתן לבושו שק ושם כל נפשו בתפילה לקונו שיטהר לבבו ולא יחשוב לו עוון — כיצד יכולים הבריות לראותו ביפיו? אדמוני מלהט שמש המדבר, בעיניו יקד יקוד מעצמת הדבקות, בשרו כחוש, קומתו נמוכה מקומת כל בני משפחתו, ובגדיו מרופטים — היכן היית דוד, ומה היו מעשיך?…
והיה, פורץ כי יבוא בעיר וחותר מחתרת, ולא נמצא הגנב — היכן היית דוד באותו לילה — הבא עדים מה עשית והפטר! האמור יאמר: עם קוני התחסדתי, מזמור שיר לאלקי שרתי? היה הרשע עומד לנגדו והכיר בו דוד, אף־על־פי־כן שמר לפיו מחסום. הנקל בעיניו לשאת חרפה ובוז, ולא יציל עצמו בדברי תורה. למען כבוד השם הגדול נשא חרפה, למען יתקדש שם ה' לאחר זמן בשעה שהדורות יראו עלילותיו בבני אדם; —
השב אשיב את הגזלה אשר אמרתם — אמר דוד.
חרפת עמך! — אמרו אנשי בית לחם.
קלון בית אביך! — אמרו אחיו.
כיון ש'ראו' הבריות את 'מעשי' דוד ו'עלילותיו' ואשר בתחבולות יעשה מעשהו תמיד ולא נתפס בשעת קלקלתו מעולם, אז חזרו הכל להיות תולים את הקלקלה במקור קדמון של קלקלה. הרי מרות המואביה הוא בא! כל צדקותיו של בועז יצאו בישי ושבעת בניו; כל הפסולת שמִּן רות — בדוד לבדו יצאה ודבקה בו. חקרי לב ישנים נושנים חזרו ונעורו עתה. היה לשיחת הבריות, למִן הסנהדרין היושבים בשער שהחלו בוחנים מחדש את דברי הראשונים, ועד שותי השכר שבמסבאות שחברו לו מנגינות של שחוק. וכל כך למה? לפי שעדיִן לא בא קצו להגלות. טרם שתה מצה דוד את כל כוסו, עד לבלתי השאיר כלום מכוס תמרורים זו, לעולם שהוא עתיד להנהיגו.
עד אותה שעה היה דוד מקבל באהבה ובשמחה כל צרה ויגון שעברו עליו, ולא בקש מאלקיו להגאל מצרתו. 'יפה־עינים' היה דוד והביט על מה שעבר עליו בעין יפה. 'טוב־רואי' היה דוד, וכל ראיותיו שראה, אך טוב ראה ולא בקש טוב אחר. ואימתי נעשה דוד איש תואר ויפה מראה גם לעיני רואיו? רק לאחר שנמשח למלך וקרב קצו להגלות. ואילו קודם לכן, רואה היה ולא נראה, רואה טוב ולא מראה טוב.
לא מצאו אחיו ובית אביו מנוחה מדוד עד שמסרו לו לרעות צאן אביהם במדבר, מאותה שעה רוַח להם ורוח לדוד. שהיה רוב שבתו במדבר וזה שובו הביתה אך מעט.
בן שמיני לישי
כבר נתיאש בית ישי מהגלות כבוד ה' מתוכו, בעטיו של דוד אשר 'המיט' עליו חרפה; שכך היה רצון ה' לכסות מאהוביו את אשר הוא עושה, עד עת בוא דברו; והנה שמואל בא וקרן שמן המשחה בידו, שלוח מאת ה' למשוח מבני ישי לי מלך. חוץ מאותו 'קלון' שבבית — כולם ראויים למלכות. את כל שבעת בניו הביא ישי, וה' יבחר את הטוב בעיניו. את דוד לא הביא. שעד אותה שעה לא גלה הקדוש־ברוך־הוא לישי צדיקו ולא לשמואל נביאו, מה הוא דוד לישי ומה הוא עתיד להיות לכל עמו. שבעה בנים היו לו לישי עד אותה שעה. עתה בורא לו הקב"ה לישי בן שמיני, נכבד מכל זרעו, דוד שמו; —
הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים? — כך שם ה' דברים בפי נביאו. שאילו שאל: 'התמו בניך' — היה מכשילו להשיב: 'תמו'. פה קדוש של ישי, יכשל לומר דבר אשר לא כן? נְעָרִים — הכל במשמע, גם עבד, גם…
עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן — אל תהא לנו מזכרת עוון. הניחה לו בצאן ויטב לנו ויטב גם לו… וה' יורנו את המעשה אשר יעשה; —
שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ! —
אין דרך החסידים והתמימים לחקור במה שלא הורשו. מעתה שוב אינו רשאי להחכים על מצוַת הנביא; —
וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ, וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי — ההגון זה למלכות? — וַיֹּאמֶר ה', קוּם, מְשָׁחֵהוּ, כִּי זֶה הוּא! — וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו — עתה נתחוֵּר לו לישי בבת אחת כל אשר היה עם דוד מעת היותו בבטן ועד עכשָׁו. ידע שבן שמיני נולד לו בזה וככל אשר השכילה אמו והשכיל בנו לכסות — כן עלו חנם וחסדם בעיני ישי עד למרום. ישי הבין הכל, ומעתה ואילך כבר קראו בני. אליאב, שאף הוא ראה אותו מעשה, עדיִן לא הבין את סוד ה'. פליאה דעת ממנו, נשגבה, לא יוכל הבין אותה. 'פסול' אחד יש בבני אמו — ההוא ימלוך?!
כן דרך הצדיקים והישרים — דברים שהם מכבשונו של עולם וכמוסים עם ה', כיון שהדברים נגלים לאחד, אין הם מגלים מזה אל זה, עד ירא ה' ויגלה הצדק לעיני כל ואז יראו הכל. ישי שזכה, ידע; אליאב עדיִן לא באה שעתו שידע — ימתין.
עדיִן לא נתמלאה סאת יסוריו של דוד. גיבור הוא יותר מכל אדם, צדיק הוא, חכם הוא יותר מהכל, כיון שבא להיות מלך — טוב לו שיהא גם ענו יותר מכל אדם, מדוכא ביסוריו ונכנע מרדיפות שירדפוהו הכל, גם אחרי שנמשח כל זמן שכתר מלכות אינו מעטר את ראשו.
אף ישי אביו שכבר ידע הכל, אין לו לקרב את הקץ. יהא העולם כמנהגו נוהג אחר המשיחה כלפני המשיחה, וה' הטוב בעיניו יעשה. הרי גם כל הנעשה עד עתה, רק כרצון ה' בלבד נעשה, ולא שתף הקב"ה במעשיו שום אדם — יכלה ה' את מעשהו לבדו. דוד נשאר על הצאן, ושלשה בניו הגדולים הלכו אחר שאול למלחמה בפלשתים.
לב אליאב חלוק עליו
וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו כתוב, ומה ראה אליאב לרחק את דוד עוד, הרי ראה וידע כי משחו ה' למלך על העם? אלא שכבר קדמוהו גדולי החכמים וראשי הסנהדריאות שבדור דעה, שלקחם לבם לחלוק על משה בעדת קרח. תאמר שתחילת מחלוקתם לא לשם שמים היתה, הרי הכתוב מפליג בשבחם וקוראם (במדבר טז): נְשִׂיאֵי עֵדָה, קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי שֵׁם? אלא ודאי צדיקים היו, חכמים וברי לבב. ידעו כי עין בעין דִּבר ה' עם משה, ועל ידו עשה את כל האותות והמופתים וכל הענין כולו, כיצד באו לחלוק על משה?
אלא כך בארו החכמים האחרונים את דבר מחלוקתם שתחילתה לשם שמים היתה:
ראו את גדולת משה וידעו כי לא קם כמוהו איש אשר ידעו ה' פנים בפנים, אבל גם דברים של תימה ראו בו הרבה ולא יכלה דעתם לסבלם, ולדעתם חייב כל אדם לקיֵּם את הציווי לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ (דברים א), אפילו משה הוא, ולקנא קנאת ה' צב-אות עד דכדוכה של אמת. תחילה חשדו בעצמם שמא טועים הם, שמא פניה ונגיעה יש בהם; לאחר שבררו עצמם יפה וראו כי אין לבם הולך אחר כבוד ולא אחר כל דבר אחר של פגם, שאלו: כיצד אפשר שיהיה לבנו חלוק על משה שנראה בו דברים של חסרון, והרי ברי שבסופו של דבר, משה אמת וכל מעשיו אמת, למה חשכו עינינו מלראות אמת זו? —
יצאו לחלוק על משה. אמרו, אם צדקת לבנו תצא לאור, הרי קנאת ה' צב-אות קנאנו. ואם צדקתו של משה תצא לאור ואנו נתחיֵּב ראשנו — מה בכך? מה אנו ומה כל חיינו שעינינו שמות אור לחושך וחושך לאור. בין כך ובין כך אין אנו מפסידים, ושם שמים יתגדל ויתקדש בנו.
עד כדי כך היתה מסירות נפשם על נקודה אחת של אמת. ולמה נענשו? שלא היו צריכים להחזיק במחלוקת עד הסוף. שאין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה'. וכשהוזהרו במצוַת ה' לבטל המחלוקת, היו חייבים לקבל. כיון שלא קבלו, נענשו.
אף כך אתה דורש באליאב: ידע בלבו כי הוא שלם עם אלקיו ונקי מכל עוון ואשמה. 'ידע' בדוד מה הוא בביתו; זר, ולא בן לישי; ראה את מעשי ה' על ידי נביאו — כיצד יתישבו כל הסתירות הללו? כלום מותר לו לאדם שיכבוש את האמת שבלבבו, והוא לא הוזהר.
אף־על־פי־כן, לא החזיק במחלוקת ימים רבים. ראה את ישועת ה' לישראל שצלחה ביד דוד. אז נכנע מפני דוד. מה שהבין ישי מיד, הבין אף הוא לאחר זמן. טהור הוא דוד, אח תמים הוא לו, ולא עוד אלא שנצרף ונטהר יותר ממנו בכור היסורין, ונעשה הגון למלכות יותר ממנו.
עבד ה'
אֲנִי עַבְדְךָ בֶּן אֲמָתֶךָ — אמר דוד; 'עבד תרבות', 'עבד בן אמה' — פרשו חז"ל. והעבד, אין לו אלא רצון קונו בלבד.
עבד שהמלך אוהבו ביותר ומכניסו בהיכלו לפני ולפנים ומתיחד עמו בלבד ואוהב לשמוע זמירותיו ושירתו, כלום יש לעבד תענוג גדול מזה. אף־על־פי־כן, אם חפץ בו המלך ושולח אותו למרחקים לעשות מלחמותיו וכיוצא בזה, אעפ"י שההתיחדות עם המלך חביבה עליו ביותר, הרי הוא מקבל עליו ברצון ובאהבה את שליחותו. שאין לו רצון אלא רצונו של המלך בלבד; —
כך היה דוד מקבל עליו באהבה גם את כתר מלכות שנִּתן בראשו, כי מאת ה' היה. ואולם דוד עצמו — אך קרבת אלקים לו טוב, בין במדבר ובין בישוב, במכלאות צאן כבארמון מלך — מי לו בארמון, ועמו לא יחפוץ בארץ ציה? ולא עוד, אלא שגדולה הקרבה שחש דוד במדבר, מבשעת שבתו על כסא מלוכה. ובכל זאת נכנס למלכות למען רצון ה'. אלא שאין דוד דוחק את הקץ. ה' אשר שלח נביאו למשחו, הוא יגמור בו את כל רצונו.
כאשר צִוָּהו ישי
אין דוד הולך למלחמה כאשר חשדו אליאב: כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ, שכן לא צִוָּהו ה' עדיִן. הולך הוא רק במצוַת אביו, שכך הכתוב מעיד עליו:
וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר — כל הצדיקים מעשיהם בהשכמה — וַיִּטֹּשׁ אֶת הַצֹּאן עַל שֹׁמֵר — להוציא מלבו של אליאב שגער בו: עַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן. — וַיִּשָּׂא — על שכמו משא כבד מאד למזון שלשה אחיו ולמתנה לשר האלף — וילך מרחק רב מאד, מבית לחם עד בין שוכה ובין עזקה — כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יִשָׁי — ולא מחמת רצונו שלו.
היגלה דוד בטרם עת את אשר ה' כסהו? לא. דוד שומר סודו לאחר שנמשח כשם ששמר סודו קודם שנמשח למלך. ולא עוד אלא שנותן הודיה לה' על שעדיִן הוא מכוסה מאחיו, שאין מכירים בו כלום; ועדיִן אליאב הוא הַבְּכוֹר, וְדָוִד הוּא הַקָּטָן.
מגלה מעט ומכסה הרבה
כשבא דוד למערכה ושמע חרופיו של 'איש־הבינים', גלית הפלשתי שמו, ידע בנפשו שכחו וגבורתו עמו להכות את הפלשתי הזה כאחד האריות והדובים אשר הכם אתמול, בלא להכנס לסכנה ושיהא זקוק לנס. כך היה כחו גדול מאז ומתמיד. אלא שאיש לא ידעו בכח זה, והיתה גבורתו מכוסה מעיני הבריות ככל שאר כחותיו הגדולים.
אלמלא היה גיבור כך, לא היה סומך על הישועה שה' יעשה למשיחו, שעדיִן לא באה עתו להגלות, וכיצד יהא דוחק את הקץ?
אפילו עתה שלא מכח הנס בא אלא מפני הגבורה — חושש היה לפרסמה, שלא יאמרו: גיבור הוא דוד, חרף נפשו על ישועת ישראל, ראוי הוא לתהילה! לכך חשב מחשבות לכסות על המעשה הגדול שהוא עומד לעשות, בכל מה שאפשר.
שמע את הכרוז כורז: אִישׁ יִשְׂרָאֵל, הַרְאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה? וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ, יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וגו' — נאחז בדברי הכרוז הזה, כדי להסוות בו את גדולתו ולמעט את גבורתו.
הלך וסבב מאיש לאיש. שאל: מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז?… אמרו לו. סבב מאצלם אל מול אחרים ושאל שוב אותה שאלה; וכך כמה פעמים. עכשָׁו, ידע דוד, יאמרו הכל: ראו פלוני זה, רועה צאן הוא, קטן הוא, ובבת המלך חשקה נפשו — ויהא נבזה בעיניהם. הרי הוא הולך לעשות מעשה רב, המעשה יֵעָשה, וכבוד לא ינחול על ידו אלא בזיון. כך נאה וכך יאה לדוד מלך ישראל, משיח ה' לכל הדורות.
גם בדברו אל שאול קודם שיצא אל גלית, תפס לשון ערומים והיה מגלה לו טפח מגבורתו ומכסה בה שני טפחים מקנאת ה' צב-אות הבוערת בלבו מפני חרופיו של הפלשתי. ושוב חוזר ומכסה את להטי האש שבלבבו עם דברי ענוה ותפילה: ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב — הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה. לשון ערומים זו, יחד עם לשון העם שהביאוהו אל שאול, ואמרו לו: 'זה האיש שחפץ בבתך ולמענה יכה את הפלשתי'; גם את מדי שאול אשר הסירם מעליו לבלתי יתנו בו כל העם את עיניהם — הכל יחד נצטרף למסוה אחד על פניו של דוד לבלתי יכירוהו בגדולתו, ויראוהו הכל בקטנותו בלבד, ככל חפץ לב דוד.
קול משיח ה' המדבר
לא עמדו לו לדוד כל הסוָאותיו, עת גשתו אל הפלשתי ודברו אליו את דבריו באזני כל עמו מזה ועם הפלשתי מזה. אותה שעה לא בקולו דבר ולא ממחשבתו, רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו.
באה שעתו של דוד להגלות.
הפלשתי דכא את רוח עמו, הפיל עליו מוראו וחתיתו ולא היה נמצא בכל עמו איש אחד מסוגל להשיב לפלשתי דברים הראויים לו. עכשָׁו עיני כל ישראל נשואות אל מצב הבינים שבין שתי מערכות הלוחמים. לא דוד הקטן עומד עתה מול הפלשתי המחרף. חרב ישראל וגאותו, חרב נוקמת נקם ברית עולם, היא שנטויה עתה על ראש הפלשתי. ולחרב הזו שתי פיפיות, אחת להשיב דברים כנגד המחרף, ואחת להמית אותו; —
עתה ישמע כל העם וירא, מה בין בנה של ערפה השבה לשדה מואב, לבין בנה של רות השבה לבית לחם; —
וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד: הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת? — למראה דוד נשברו שניו ושוב אין דברים בפיו לחרף, אלא שאלה בלבד שדוד במקלותיו שם אותה בפיו, למען תהא שאלתו — תשובתו. כל עצמו נצב כאן לתבוע עלבונו משום כבוד עצמו שחולל. ואילו את עמו נטש ולא זכרו עוד. בטחונו עזבו. כועס הוא, מקלל הוא — וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו. פה לאלהיך ולא ידבר, כמוהו יהיה המקלל בשמו! וידום הפלשתי מרוב כעסו.
והנה עדיִן לא נתגלה כל קלונו של הפלשתי הערל הזה בטרם הוא נופל שדוד, לכך שוב נפער פיו לדבר עוד; —
וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד: לְכָה אֵלַי — ודאי אליך יבוא דוד, ולא תוכל אתה לבוא אליו. וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה — נטרפה דעתך הפלשתי! ראית מימיך בהמה אוכלת בשר אדם? כך תתן בשרי לעוף השמים. וְאֶתְּנָה — לעתיד, אמרת; את אשר היה כבר, אינך יודע, התדע מה שעתיד להיות? דום הפלשתי, כי כבר חרצת משפטך! —
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן — וה' אלקינו משבית מלחמות, קשת ישבר וקצץ חנית — וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָ-אוֹת אֱלֹקֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ — להשיב כבוד למלך הכבוד א-ל חי וקיָּם לעד. הַיּוֹם הַזֶּה — כיום הזה שהוא בהיר, כך גורלך ברור: יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי — כך אני גוזר ומצוה; והקדוש־ברוך־הוא לא ישיב דברי אחור אלא נאמן הוא לקיֵּם — וְהִכִּתִיךָ — כבר, ולא לעתיד. וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ — ראה, הנה הוא כבר בידי! וְנָתַתִּי — כבר — פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים — שאתה בכעסך שכחתו והנה הוא זכור לפני היטב — הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ — והיא, חית הארץ, אכול תאכל ותשבע מן הפגרים והעוף עמה. וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹקִים לְיִשְׂרָאֵל.
לא דוד המדבר, רוח הקֹּדש מדברת מתוך גרונו; ומאמרו של הקב"ה מעשה הוא.
רבות מחשבות
אמור אמר דוד בתחילה: אכלה את מעשי בפלשתי ואשוב אל צאן אבי במדבר — וה' חשב מחשבה אחרת ולא נתנו לשוב עוד, ויקחהו ממכלאות צאן. מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו.
הגיעה שעתך למלוך, דוד.
אמור אמר דוד אחרי כן: הנה נזר ה' על ראשי, יגדל נא כבוד משיח ה' בכל העם, יראוני הכל בכבודי ואשיב את כל הכבוד למלך הכבוד, כי מה כבוד אוכל לתת לו — ואנכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם? —
וה' לא צִוָּה עדיִן.
כבר מלך דוד, ועדיִן רבים משערות ראשו, שונאיו חנם. עדיִן הכל זוכרים לו חרפתו מביתו, לא נשכחו מהם כל 'אשמותיו' שמלפנים, 'גזלותיו' שלא גזל אשר אז השיב. כל רואיו ילעיגו לו כל עת. והיה כאשר יטיב ה' לעמו — בזכותם הטיב, ובצר להם — בעוונו צר. מואבי בן מואביה, כי ימלוך — אין ישועתה לו באלקים סלה!
הגיעה שעתך, דוד, למלוך, ואולם עדיִן לא הגיעה שעתם של כל בני עמך שתהיה אתה מלך עליהם. הט שכמך לסבול עוד למען כל עמך. שפוך לבך לפני מלכך ותהי שירתך — נצחך ונצח עמך. טרם נתמלאה כוס יגונך. עדיִן לא מצאת את הפרידה (גוזל של יונה) השניה שאבדה לאברהם אביך הראשון, בעמון.
גם היא, נעמה העמונית — עיקר במלכותך, כרות אמך. בימי בנך שלמה היא תמצא ויתמלא כל המזג. תשב רות המואביה, אם זקנך, בביתך, ותאריך ימיה עד ימי שלמה בנך, ותהי לאלה עטרת גאון, ולאלה מזכרת עוון, עד אשר תבוא נעמה העמונית לבית שלמה בנך.
גם אז לא תמלא עדיִן סאת היסורים מבית מלכותך, עוד מלחמות רבות נכונות לך וליוצאי חלציך נגד המתיצבים על ה' ועל משיחו. וה' לבדו איש מלחמה, אבל האדם אין זה שבחו ולא תפארתו במלחמות. כל העולם בצער מלחמה והוא יושב בשלוה ובכבודו של עולם? שתף עצמך עם יסורי העולם עד אשר יעברו יסורים מן העולם, או אז תשוב אליך גם מנוחתך ותבוא על שכרך מכל יסוריך. אז יגלה לכל רוב כבודך שמכבודי חלקתי עמך. בימי בן בנך תהיה זאת. בימי משיח בן דוד, במהרה בימינו, אמן.
רמז נאה למלכות בית דוד
כשעלה בלב דוד לבנות לה' בית, שלח ה' ביד נתן הנביא לאמר: אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ, הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי (שמואל-ב ז). ושם גם הבטיחו לכונן לו כסא מלכות עד עולם: כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם. והנה כל דברי החזיון הזה של הנביא נשנו גם בספר דברי־הימים (א, פרק יז) אשר למלכי יהודה, ושם כתוב וְכִסְאוֹ במקום כִּסְאֲךָ שבספר שמואל — רמז יש כאן לימי מלכות בית דוד:
וְכִסְאוֹ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם עולה בגימטריא ארבע מאות ששים ותשע. והנה זה הוא במכוון מנין כל הימים אשר מלכו כל עשרים ואחד מלכי יהודה מדוד עד צדקיהו האחרון — ארבע מאות ששים ותשע שנים.
צא וחשוב: ארבעים שנה לדוד, ארבעים לשלמה, שבע עשרה לרחבעם, שלש לאביה, ארבעים ואחת לאסא, עשרים וחמש ליהושפט, שמונה ליהורם, אחת לאחזיה, ארבעים ליהואש, עשרים ותשע לאמציה, חמשים ושתים לעזריה, שש עשרה ליותם, שש עשרה לאחז, עשרים ותשע לחזקיהו, חמשים וחמש למנשה, שתים לאמון, שלשים ואחת ליאשיהו, אחת עשרה ליהויקים, אחת עשרה לצדקיהו, וליהואחז ויהויכין שמלכו כל אחד פחות משנה, מונה להם גם כן שנה לכל אחד — הרי ארבע מאות ששים ותשע שנים בין כולם.
ורמז זה, הוא בספר דברי הימים בלבד, שעיקרו של ספר זה — דברי ימיהם של מלכי בית דוד שכבר מלכו. ואולם אין המקרא יוצא מידי פשוטו שבספר שמואל כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם ממש.
יומו של דוד
יום טוב של שבועות, יום זכרון של דוד מלכנו הוא. על כן נהגו בחוץ לארץ להתאסף בבתי הכנסת ביום טוב שני של שבועות, שהוא יום סילוקו של דוד מן העולם, (וכבר אמרנו שאותם שני הימים, ששי בסיון ושביעי בו, מעורים אחד בשני וכיום אחד נחשבו) ומשלימים בציבור כל ספר תהלים ומדליקים נרות הרבה. ויש קהילות שמדליקים ביום זה מאה וחמשים נרות כמנין המזמורים שבספר תהלים.
ובירושלים עיר הקֹּדש, נהגו ללכת ביום זה למקום המקובל כקברי בית דוד, להזכיר זכותו של דוד וצדקותיו אשר עשה, ואשר עתיד לעשות עם ישראל, עד יבוא לציון גואל במהרה בימינו, אמן.
מדרשי חכמים על דוד המלך
מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי (תהלים פט) — היכן מצאתיו? בסדום. (בראשית רבה מא)
אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה וגו' (דברים ב) — אמר לו הקדוש ברוך הוא וכו' שתי פרידות (=גוזלות) טובות יש לי להוציא מהן: רות המואביה ונעמה העמונית. (בבא קמא לח:)
לא מתה רות המואביה עד שראתה שלמה בן בנה יושב ודן דינן של זונות.
(רו"ר ב)
נוח לו לאדם לכוף קשת נחושה, ולא לכוף זרועו של דוד. (מדרש תהלים יח)
ה' צַדִּיק יִבְחָן (תהלים יא) — בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר (תהלים עח): וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן. מהו מִמִּכְלְאֹת צֹאן? — שהיה דוד כולא אלו מפני אלו: מוציא את הגדיים ומאכילן ראשי עשבים, מוציא התישים ומאכילן אמצען של עשבים, מוציא את הזקנות ומאכילן עיקרם של עשבים. אמר הקדוש־ברוך־הוא: הואיל ויודע לרעות את הצאן — יבוא וירעה צאני, אלו ישראל; שנאמר (תהלים עח): מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ. (ילקוט תהלים תתכג)
כנור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה באה רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו. מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר, נכנסו חכמי ישראל אצלו וכו'. (ברכות ג:)
כל העם היו יושבין בישיבה לפניו, אבל דוד המלך לא היה יושב לא על הכר ולא על הספסל, אלא היה יושב על הארץ ומלמד תורה לשם שמים. (תנא דבי אליהו — ג)
וַיֵּצֵא שֵׁם דָּוִיד בְּכָל הָאֲרָצוֹת (דבה"י־א יד) — יצא לו מוניטין בעולם, ומה היה מוניטין שלו? מקל ותרמיל מכאן, ומגדל מכאן. (בראשית רבה לט)
כביכול, מסב למעלה מן האבות, ואבות וכל הצדיקים וכו' והוא מחלק להם מנות וכו' והוא מביא להם פירות מגן עדן ומאכילם מעץ החיים. ומי מברך תחילה? הכל חולקים כבוד להקדוש־ברוך־הוא שהוא יצַוֶּה לברך. והקב"ה אומר למיכאל: ברך. והוא אומר לגבריאל, וגבריאל אומר לאבות העולם, והם חולקים כבוד למשה ואהרן, והם לזקנים, והם חולקים כבוד לדוד ואומרים: המלך שבארץ, יברך את המלך שבשמים! ונותנים לדוד הכוס ואומר: כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא. (שמות רבה כה)
וְדָוִד הוּא הַקָּטָן (שמואל-א יז) — וכי אין אנו יודעים שדוד הוא הקטן? אלא להודיעך צדקו של דוד. וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו ואף על פי שנעשה מלך על ישראל, דוד בקטנו. (ספרי האזינו שלד)
אתה מוצא שכל מה שעשה משה, עשה דוד וכו'. משה נתן להם ה' חומשי תורה, וכנגדם נתן להם דוד ספר תהלים שיש בו ה' ספרים. (שוחר-טוב א)
אמרו על דוד המלך: בשעה שסיֵּם ספר תהלים, זחה דעתו עליו, אמר לפניו: רבונו של עולם, כלום יש דבר בעולם שאמר שירה כמותי? נזדמנה לו צפרדע אחת, אמרה לו: אל תזוח דעתך עליך, שאני אומרת שירה יותר ממך, ועל כל שירה ושירה שאני אומרת, אני ממשלה עליה ג' אלפים משל. (ילקוט תהלים תתפט)
אף־על־פי שנאמר (ספר התהלים) על ידי עשרה זקנים, לא נתקן אלא על ידי דוד מלך ישראל. משל לחבורה של זמרין שהיתה מבקשת לומר שבחו של מלך, הימנון למלך, אמר להם המלך: כולכם זכאים, כולכם זמרים, כולכם משובחים וראויין לומר הימנון, אלא איש פלוני יאמר על ידי כולכם. למה? שקולו ערב יותר מן הכל. (שוחר טוב א)
כל מה שאמר דוד בספרו, כנגדו, וכנגד כל ישראל, וכנגד כל העתים אמרו.
(שוחר טוב יח)