עניין פרה אדומה לפי פשוטם של דברים, הוא רמז-כפרה-בשורש של החטא הקדמון שהביא לעולם מיתה וטומאת מת, היינו טמטום של יאוש וחידלון לנוכח המוות האופף את הכול, ו'מדביק' את כל הבא במגע קרוב עמו; התחושה של תוקפו הנראה-כמוחלט של חוק האנטרופיה שבסופו של דבר גובר ומפורר הכל – זה שהחל מאז הפירוד הראשון מן הבורא שאירע ביום ברוא אלקים אדם, ומאז הפירוד בין איש לאשתו, בין אבות ובנים ובתוך האדם עצמו, מה שנחתם וניכר גם פיזית ביום מותו.
בכדי לצאת מכל זה נוטלים גוש חיוּת וישות בולטת כפרה אדומה, מחזירים אותה לעפרה-אפרה, ואז 'משנים כיוון' ומתחילים תהליך הפוך של גיבוש על ידי גיבול האפר במים חיים, וכעניין אדם הראשון שנוצר עפר מן האדמה ונגבל ונתגבש עד שהיה ל"נפש חיה" כלולה בהדרה.[1] וכדברי גביהה בן פסיסא לאותו מין בפרק חלק: אם מי שלא היה – נהיה, מי שכבר היה כל שכן שיכול לחזור ולהיות. וכך שנינו באבות סוף פרק רביעי: "היילודים – למות, והמתים – להֵחיות", והא בהא תליא.
ואולם אחרי כל הדברים והאמת האלה, לא נוכל לומר שטעמנו טעם פרה, אשר כדברי רז"ל לא נתגלה אלא למשה – כולנו מאמינים בני מאמינים בתחיית המתים "בעת שיעלה רצון מלפניו יתברך", ובזריקת מים טהורים שיטהרו בשורש מכל טומאה וחטא,[2] ואולם 'אמונה' היא מעֵבר או למעלה מטעם ודעת, ובפועל אנחנו רואים וחווים את הכיוון המפורר והמדרדר שסופו מוות וחידלון. אכן, זאת מחמת הישות הנפרדת שבמודעותנו, שאנו מתעקשים, ללא הצלחה יתרה, להחזיק בה ויהי מה, ואיננו מוכנים לביטול גמור, אך משה שכל עצמו בביטול גמור – "ונחנו מה" – נמצא כל שעה בנקודת השורש, וממילא בכיוון של הִתחַיוּת מתמדת – "לא כהתה עינו ולא נס לֵחה".[3] וכן אברהם אבינו הראשון ראה עצמו "עפר ואפר",[4] ולכן הטעימו הקב"ה (לו וליצחק ויעקב) טעם עולם הבא, 'עולם התחייה', בחייו, כדברי רבותינו. ועל כך אמרו זקני הנגב לאלכסנדר מוקדון במסכת תמיד (לב,א): מה יעשה אדם ויחיה – ימית עצמו.
* * *
חטא העגל הוא כידוע 'החטא הקדמון' של ישראל, שהרי במתן תורה נעשו "חרות מיצר הרע וממלאך המות" ונדמו להיות כאלקים, ומחמת העגל – "אכן כאדם (הראשון) תמותון" כדברי רז"ל, וממנו משתשלים ונגררים כל חטאי ישראל וכל פקידת עוון יש בה משהו מפקידת עוון העגל, ככתוב בו "וביום פקדי ופקדתי". כפרת-טהרת הפרה היא אם כן 'טיפול ישיר' בחטא העגל, ושוב: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ומכיווּן ההתדרדרות שנתפס אליו, אלא באמצעות משה ש'לא היה תחת כיפת הרקיע' בשעת מעשה העגל, והריהו שרוי ב'טל של תחייה' מסיני – אליו יקחו את הפרה והוא יטעים את כולנו מסוד התחייה. וגם שאר הפרות שנעשו בהמשך הדורות, מעורב בהן מאפר פרה שעשה משה.
* * *
ועוד דברים בגו: בשעה שחוזרים אל השורש והגרעין – בביטול גמור וכלות הנפש כנ"ל – ממילא נמצאנו 'מחזירים-את-הכדור' אל הקב"ה יוצר הכול, ואז הוא כביכול 'לוקח על עצמו' את כל מה שאירע בהמשך, כמו הכול כלול וגנוז וצפוי וקבוע וידוע מראש בנקודת הראשית, וממילא 'אין שָם חטא ועוון כלל', כי "במקום הידיעה אין מקום לבחירה" (כלשון האריז"ל), אשר רק מצדה החטא והעונש כמובן.
זהו משמעם של דברי ר' משה הדרשן בסוד הפרה "תבוא האם (המולידה, תיקח לפיכך אחריות על עצמה) ותקנח צואת בנה", וכעניין מקראות שמנו חכמים (במסכת ברכות פרק אין עומדין), שמהם עולה כי גם בתחום החטא הכול ביד ה' וממנו בלבד, כמו "ואתה הסיבות את לבם אחורנית" שבפי אליהו, או "כחומר ביד היוצר כן אתם בידי" בפי ירמיהו, וכיוצא באלה דברי ה' בפי מיכה הנביא "ואשר הרעותי" ודברי ישעיהו "גם כל מעשינו פעלת לנו" ועוד. וכדברי חכמים שם, "אלמלא מקראות הללו נתמוטטו רגליהן של (שונאי) ישראל", כי אכן כאמור, בלא זאת מי יוכל לזכות לבבו משורש החטא הקדמון.
ואולם ה'טיעון' הזה כֶּשֶל יש בו: אמנם עולם הידיעה והקביעה אמת, וקיים הוא בממד כלשהו, אך הרי החטא נעשה בעולם הבחירה, כלומר מתוך חוויית החוטא באוטונומיה הנפרדת שלו ו'זכותו' ויכולתו לעשות 'אליבא דנפשיה' גם בלא רצון יוצרו, או כגונב-דעת ונסתר-במסתרים מידיעתו, שאילו היה שרוי בעולם הידיעה הרי אין שם מקום לַהיפך מדרך ה' (ואם משם באת, להכריחו לידע את שאינו רוצה, הרי גדול עוונך באין-ערוך, כי נמצאת מקצץ בנטיעות ומקלקל כביכול בבורא עצמו), ואם כן אפוא איך תוכל להצדיק עצמך ממקומך, בטיעון מעולם אחר.
או מכיווּן אחר: על פי חוקי עולם הידיעה ו'החזרת הכדור' ליד ה' שקבע הכול מראש, הרי לית דין ולית דיין והכול מותר! המגע עם הפרה ומה שהיא רומזת יכול מיניה-וביה לגרום קלות ראש ולהתיר הרצועה גם לטהור שלא חטא, הוא שאמרו בפרה ש"מטמאת טהורים", ואיך תוכל אם-כן לטהר טמאים?!
ברור אם כן שרק משה שלא כָּשַל בבחירה ולא נשתתף בחטא כלל, הוא לבדו יכול להעלות טיעון זה שמצד עולם הידיעה – ולא לצורך עצמו, שהרי אינו צריך לכך, ואדרבה עלול הוא לגרום לו קלות ראש כנ"ל, אלא לצורך ישראל שחטאו.
בזאת בדיוק עסק ונתעצם משה בארבעים יום אמצעיים בהם נתנפל לפני ה' להעביר את רוע הגזרה בידיעת דרכיו של ה' וראיית כבודו, אשר מצדו שני העולמות חד הם, וכן אחור וקדם עבר ועתיד, ומשם ביקש שיישא ה' וייקח על עצמו עוון ישראל לפי מבטו שלו, גם אם אינם זכאים לכך מנקודת מבטם שלהם (וכשם שאני, משה, מוסר נפשי ומכניס עצמי בעבורם למקום שאינו בריא לי ומסכן אותי כנ"ל), והסכים עמו הקב"ה לחזור ולשכון בתוכם במשכן שיעשו "כאשר צוה ה' את משה" (ומתוך ביטול אליו שהוא בטל-בעצם).
* * *
והנה ברור שיש הבדל עצום בין החטא הקדמון של ישראל שעמדו רגליהם על הר סיני ופסקה מהם זוהמא שהטיל נחש בחוה, לבין החטא הקדמון של אדם הראשון. וכך העגל אינו עבודה זרה נכרית אלא ישראלית, שלא נתכוונו להמיר דתם ואלקיהם אלא למצוא להם ממוצע-מחבר תחת משה שנעלם, ומכל מקום נצטרפו אליו ('בעזרת' הערב-רב) גם אלמנטים זרים לגמרי, ונחשב להם זאת כעבודה זרה גמורה (בשים-לב לכך שגם עבודה זרה נכרית משתלשלת מִבּקשַת ממוצעים, כדברי רמב"ם בריש הלכות עכו"ם).
ואולם אהרן שצר את העגל בחרט, ודאי אין במעשהו ולא בכוונתו שום צל של עבודה זרה, ומה שעשה לא עשה אלא כדי 'להרויח זמן', וכדי שלא יוכתם עוונם לאין כפרה בהריגת כהן ונביא כנודע מדברי חכמים.[5] ובכל זאת לא במקרה נתגלגל הדבר על ידי אהרן, עד שהתאנף ה' בו להשמידו. אכן על הכתוב בהושע "וכסף הרביתי לה, וזהב עשו לבעל" אמרו חכמים: כך דרכן של ישראל: נתבעים לעגל ונותנים נתבעים למשכן ונותנים. ונראה שיש להרגיש מן הלשון הזה שאין שני הדברים רחוקים זה מזה אלא כמלוא נימא: המתנתם וצפייתם הדרוכה של ישראל למשה שיֵרד ובידו תבנית המשכן ש'ילביש' ויישב בתוכם את לוחות העדות וחוויית התגלות סיני, היא המביאה אותם למעשה העגל כתחליף למשכן. ואהרן הראש אחי משה הקרוב אליו מכול, וודאי ציפייתו למשכן דרוכה ולוהטת מכולם, לכן מעשה העגל נתגלגל על ידו דווקא, אעפ"י שכל-כולו, גם בנגלה ובפועל, אחוז בלהב-אש-קדש של עבודת שמים בלבד.
מכלל הדברים למדנו שגם התלהבות-יתר לעבודת שמים יכול שיהא בה צד של אש זרה המאכלת ושורפת, מצד שמץ של ישות ותחושת עצמו ("יש מי שאוהב") שאי אפשר שלא תאחוז במידות הלב-הלוהב בלא שליטת מח החכמה שענינה ביטול גמור ("כח מה") אל הציווי.
ואולם זה רק צד אחד באהרן, אשר ממנו נולדו נדב ואביהוא, ששמם מעיד על נדבת-לב ואֲביָה (=רצון וחשק) תקיפה. אמנם יש בו צד נוסף המוליד את אלעזר ואיתמר, ששמם מורה על עשייה מתוך מודעות לעזר הא-ל, ואך ורק כמצווה וכנאמר מפיו.
על כך נאמר "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו – אין השמדה אלא כילוי בנים – ואתפלל גם בעד אהרן – ותפילתו של משה עשתה מחצה, שהרי נותרו אלעזר ואיתמר".[6] להיטות-היֶּתר בקדושה של נדב ואביהוא, שהופיעה כבר בסיני באכלם ושתותם בזחיחות, תוך כדי ומתוך שמחת מחזה אלקים שחזו, היא שלהטה בהם ואיכלה אותם כשהופיעה שוב ביום השמיני למילואים. ודעת לנבון נקל שכל מה שאמרו חכמים בהם שהיו שתויי יין ופרועי ראש ומחוסרי בגדים ומורים הלכה בפני רבם ועוד כהנה וכהנה – כולם ביטויים שונים של קלות ראש מתוך תוקף עצום של קדושה.[7]
הנסחף בהתלהבותו נוטה כמובן גם להתפעלות ותגובת-יתר של צער בשעת אסון, ודמימתו של אהרן מראה על נשיאת ההפכים שבו, והיא שמחייה מקיימת את אלעזר ואיתמר.
[ואולם משה לפי מדרגתו סבור לתקן האסון בדרך "התהפכא" – לאכול בשמחה גם את החטאת "כאשר צוויתי" ובכך להפוך גם קדשי-דורות לקדשי-שעה ולהשלים התיקון בבת אחת כאן ועכשו, אולם הודה ולא בוש לדרכו של אהרן שלפי מצבו צריך הוא לאחוז בקצה השני בדרך איתכפיא ולהתנהל לאיטו, עד שיבוא במשך הזמן לדרך המיצוע שהיא הדרך המבוקשת, הדרך הטובה והישרה].
נמצא אהרן דווקא הוא הממוצע המחבר כאן בין דעת עליון דמשה והביטול האלוקי שלו, לבין ישראל שכשלו בבחירתם מצד דעת תחתון, ולכן הוא הנבחר ונִקרב לשרת, וזכה לו ולזרעו אחריו העושים מעשה אהרן וזריזים-זהירים לעשות כתורה וכמצוה, עם אש-קדש אצורה ועצורה בלבם.[8]
"ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח" – "למה אתה בוש – לכך נבחרת" – פירשו חסידים: מתוך ומחמת הבושה עצמה, המעידה כי מעיקרא לא חטא אלא ש'אכלה פגה' מתוך להיטות של קדושה, שעתידה היא עצמה להתברר לזכות ולמצוה (כדרך שאמרו ז"ל על מעשה דוד ובת שבע), ומתוך עצמו יודע הוא שבעצם כך הם בעומק כל חטאת עם-בני-ישראל הרשומים בשמו יתברך ואין בהם יוצא-חוץ.
[1] ניתן להזכיר בהקשר זה את חוק שימור החומר, היינו מאחר שתמיד נשאר משהו, ולוּ אפר, ניתן להתחיל ממנו ולאסוף-לגבש אליו את כל החומר המבוזר אי שם.
[2] כדברי יחזקאל הנביא בהפטרה – והוא גם הוא החוזה בתחיית העצמות היבשות.
[3] עד שיש מרבותינו אומרים "לא מת משה", וגם למי שאומר מת הרי "לא ידע איש את קבורתו", ומקום יש לומר (וכך איתא) שזאת משום שהפך לעפר מיד, כי משום עוצם ביטולו אינו צריך שיהוי זמן להפריד הנפש מן הגוף, אלא מיד שב העפר אל הארץ כשהיה והרוח שבה אל האלקים אשר נתנה, וממילא מיד מתחיל היפוך הכיוון.
[4] כי אכן עלה מ"מצב של אפר" – מכבשן האש שהושלך אליו.
[5] וכך נראה גם מלשון הפסוק "…העם אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן", כלומר לקחו את מעשה אהרן למקום אחר מכוונתו ומעשהו המקורי.
[6] ויושם לב שכתוב זאת על ארבעים יום אמצעיים, שמחציתם נופל בתשעה באב, יום החורבן וביטול כהונה.
[7] והשגה גבוהה בדרכי ה' – עולם הידיעה הנ"ל, שלאמתו של דבר אינו מושג בחשיפה גלויה אלא בהסתר פנים ומראה-אחוריים, כפי שנגלה למשה בסנה ובנקרת הצור, ועל דרך "תכלית הידיעה (שנדע) שלא נדע".
[8] יושם-לב שירבעם שעשה עגל בבית א-ל ועלה על המזבח להקטיר כאהרן, קרא לבניו נדב ואביה, ממש כשני בני אהרן הראשונים, כי הלך אחר לבו (וקנאתו בשלמה) לעשות שלא ככתוב וכמצווה, ואיבד שני עולמות. ואולם מתוך שמצינו כי אביה בנו "נמצא בו דבר טוב" ויובא אלי קבר ויספדו לו כל ישראל ככתוב, ניתן להבין כי יש תיקון מסוים גם לבחינת אביהוא, היינו רצון הלב עם שם-שמים הכלול בו. וייתכן שלעתיד כאשר יבוקש עוון ישראל ואיננו (ויבנה המקדש שנשרף בלהט-יתר ובטחון עצמי מופרז, ותשעה באב יהפוך לששון ולשמחה), תתברר ואולי אף תגדל מעלתה של בחינת נדב, שמבטאת נדבה טהורה בלי מודעות אלוקית מצַוָה-מבחוץ, דוגמת אברהם אבינו ע"ה שקיים כל התורה בלא שנצטוה ונקרא 'נדיב', אלא במודעות טבעית שמבטאת חיבור גמור ופשוט בין העליון והתחתון, ובין המח והלב. ואכן כך קבלנו כי לעתיד לבוא "גדול שאינו מצווה ועושה מן המצווה ועושה", וזה אחד מן הפירושים או הביטויים לכך ש"מצוות בטלות לעתיד לבוא".