אמרה לפרשת ראה / מספר הפרשיות

'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר, קרבה שנת השבע שנת השמטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא'.

גדול מה שנאמר בפרשה זו יותר ממה שנאמר בפרשה שלפניה, שאילו כבר היתה ההלוואה ביד הלווה העני והגיע עת שנת השבע ואז מצוה עליו תורה: 'שמוט כל בעל משה ידו'! קשה עליו הדבר, על המלווה, לשמט חובו, ולא לנגוש ולא לגבות; –

ואולם קשה יותר כשעדיין לא הגיעה ההלוואה ליד הלווה, ואביון זה בא לפני המלווה לבקש הלוואה זמן מועט לפני יום ההשמטה וכמעט ברי הדבר שלא יהיה לאל ידו לפרוע קודם לכן, והרי החוב יישמט בידו – מה יעשה אותו המלווה באותה שעה? – הרי התורה מצוה עליו ומזהירתו: 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר, קרבה שנת השבע שנת השמטה – ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו? – נתון תתן לו! – יש לך דבר קשה מזה? אם קשה הדבר על כל אדם – אין זה קשה על ישראל קדושים, שהם קדושים וגם ממונם קדוש לאלוקיהם.

 

מעשה בחכם גדול אחד שהיה מופלא בדורו בחכמת התורה וגם ערום ביראה ביותר, והיו עניים באים לביתו לבקש ממנו מחסוריהם, וזה נותן להם סיפוקיהם הרבה יותר מיכלתו ואינו משיב פני אדם ריקם לעולם.

היה שם אדם אחד שידע נפש אותו חכם שאינו מסרב לאיש מעודו, והיה בא אליו תדיר במשאלותיו לבקש הלוואות קטנות וגדולות, וקבע לעצמו זמני פירעון – ולא פרע אף פעם לא בזמנו וגם לא לאחר זמנו; ואף על פי כן היה בא לבקש הלוואה עוד ועוד ומעולם לא יצא ריקם מביתו של אותו חכם.

התערמה כנגדו אשתו. אמרה לו: אתה ידעת שביתי ריקם ואותו איש כבר הציג אותך ערום מכל; תמיד הוא מבטיח ואינו מקיים, ואתה בא להלוותו עוד? והלוא רמה ירמה אותך גם עתה הפעם!…

השיב לה בעלה בדברי נחת: ומה אעשה והתורה ציוותה עלי שלא אזכור לו מה שלא פרע עד היום ולא ירע לבבי בתתי לו עוד. ולא עוד, אלא שאם באתי להתחכם וללמוד מן הניסיון – התורה מאיימת עלי: 'וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא'; –

אם 'חטא' הוא הדבר הזה, למה הוא תולה אותו ב'וקרא עליך אל ה", ומה אם לא יקרא? והיכן מצינו שבמקום עונשים התורה מאיימת ב'והיה בך חטא', כלומר, תהיה בידך עברה – כלום אין די במה שקדמה תורה וקראה למעשה 'דבר בליעל'? –

אלא שכך הוא הסברו של העניין: בדומה לאותו עני שמבקש, מבטיח ואינו מקיים ומבקש עוד – כך אנחנו כולנו לפני מלך המשפט בימי הדין שבכל שנה. בימי הדין אנו אומרים לפניו: חטאנו עווינו ופשענו ומבקשים מחילה סליחה וכפרה ומבטיחים לבל נשוב לחטא עוד. אז בא המקטרג וטוען לפני כיסא המשפט וקורא תגר עלינו לפניו: ריבונו של עולם, הלוא זכור תזכור את אשר הבטיחו ומבטיחים אלה כל שנה, ואינם מקיימים; ואתה יודע בהם שגם היום לא יקיימו הבטחתם – אל תמחל להם הפעם, אל תסלח ואל תכפר! –

משיב לו מלך המשפט: אפילו צודקים דבריך – כביכול, איני יכול אלא לחזור ולתת להם מחילה סליחה וכפרה גם הפעם – שכך ציוויתי עליהם בתורתי: 'השמר לך' – מלחשב חשבונות שמן ניסיון העבר; ולא עוד אלא שקראתי לחשבונות אלה: 'דבר בליעל' – כיצד אעבור אני על מה שכתבתי בתורתי? – – –

אבל אם חכם אתה תהיה בעיניך יותר ממני, 'ורעה עינך באחיך האביון' – שזה לו הרבה פעמים שהבטיח ולא קיים הבטחתו, 'ולא תתן לו' – דע לך שגם אני אתנהג עמך כך בחשבון ובניסיון שמן העבר שלך שמכל השנים עד הנה, ובשעה שיעלה המקטרג 'וקרא עליך אל ה" – על כל שדברת דופי עד עתה, שמוע אשמע לו ואתנהג עמך כמעשיך – 'והיה בך חטא' – כל אשר חטאת כל השנה, לא יימחל לך ולא ייסלח ולא יכופר…

כך סיים אותו חכם דבריו לאשתו: לפיכך אין טוב לפני אלא להתעלם מן ההתחכמות שבחשבונות ונתון אתן לו גם הפעם, ואף הקב"ה יתנהג עמנו כך ויכבוש כל עוונותינו ויכתבנו אך לחיים ולשלום כל הימים.