עונה אחת יש בשנה, שבה השיירות יוצאות מירושלים מצויות תדיר. כלומר, בכל שנה ושנה. ואיזוהי? זו עונת לקיטת האתרוגים שבסוף הקיץ, שבה יוצאים סוחרי האתרוגים שבעיר לפרדסים אשר ביפו ובסמוך לה ולכל שאר המקומות בארץ שהפרדסים מצויים שם ושוהים שם כמה שבועות ולוקטים אתרוגיהם, אתרוג אתרוג ולקיטתו בזמנו, ועשיותיו שלו, ושמירתו שלו ואריזתו שלו, ואין אתרוג נוגע בחברו כמלוא נימה. שאם תעלה חזזית באחד, לא תזיק לחבריו. ואחר כך אורזים הכול וטוענים אותם בארגזי עץ על חמוריהם, ובשלהי חודש אלול שוב הם עושים שיירה וחוזרים לירושלים בצוותא חדא.
שמא תאמר, כל אוכלוסיותה של ירושלים שצריכים לאתרוגים אינה מגעת להרבה אלפים, וכל אתרוג שנלקח, כמה וכמה אנשים וכמה וכמה משפחות יכולים לברך עליו – אם כן מה מקום יש לסוחרים הרבה? אם אתה אומר כן סימן שלא עמדת עדיין על טיבם של אנשי ירושלים, שאין לך בירושלים קטן בן שש שנים, כל שכן קטן בן תשע שכבר הגיע לחינוך, קל וחומר לכל הגדולים שכבר הגיעו למצוות, שאינו מברך על אתרוגו שלו. אתה יוצא לרחוב היהודים בראשון של חג ונכנס לבתי כנסיותיה ובתי מדרשותיה, וריחו הטוב של האתרוג מכה באפך, כאילו העתיק הפרדס את מקומו ובא לכאן. באותה שעה מוטב לך שתסיח לבך לעניין אחר ואל תתכוון להנאת גופך מן הריח הערב הזה, שמצוות לאו להנות ניתנו. והלולבים המיתמרים ועולים כעשן הקטורת בבית המקדש, ביד כל אדם מכנגד לבו עד למעלה מראשו, ומעוטרים בצדיהם בהדסים שעליהם משולשים – לימינם, ובערבי נחל שעליהם דומים לשפתיים – לשמאלם, אף הם נראים כיער עצי נוי ועצי טעם בגן עדנו של הקדוש ברוך הוא, שעל כל עץ ועץ מעציו, שומר הפקד עליו לעבדו ולשמרו. שומר זה, מיהו? הוא המחזיק בו והמברך עליו והמנענעו ואשר מסר נפשו עליו כדי לזכות במצוותו.
מסירות נפש כיצד? שבכל דבר של מאכל ומשקה כסות ומעון, וכל שאר צרכי הגוף, אין יד הכול שוה בהם, מי שידו משגת אוכל הרבה ונהנה הרבה, ומי שאין ידו משגת אוכל מעט ונהנה מעט, ואילו בצרכי מצוה אין הדבר כן, אלא יד עני ועשיר שווים בהם. לפיכך תמצא את בני ירושלים יוצאים וטליתותיהם נאות על כתפיהם ותפיליהם פאר על ראשיהם, ובשעת החג אתרוגיהם ולולביהם מהודרים בשתי ידיהם, ולא ניכר בהם עשיר לפני דל. אדרבה, כל העני מחברו עושה הידור למצוותיו יותר מחברו, שכל עניו אינו בא לו אלא מפני שהוא בז לצרכי שעה ואינו עוסק אלא בחיי עולם, עכשיו שהוא נצרך למצוה ולהידור מצוה ודאי הוא מהדר יותר מחברו.
אדם מבזבז פרנסת יום אחד וקונה אתרוג למצוה, שכר הוא נוטל. ברם, פרנסת יום אחד של תלמידי החכמים העניים שבירושלים, מה היא? אפילו אם יוציא עליו פרנסתו של כל השבוע, עדיין אין אתרוגו מהודר כל צרכו. מה הוא עושה? מכיוון שימי בין המצרים ממשמשים לבוא, ממעטים במזון ובשאר הוצאות ואוספים פרוטה לפרוטה עד שמצטרף לחשבון גדול, ובערב החג מוציאו על מצוותו. אם תמצי לומר, עדיין אינו מספיק, שזימן לו הקדוש ברוך הוא 'הדר' שבהדרים וכיוון שראוהו שוב אינו יכול לפרוש ממנו אל אתרוג אחר – הולך הוא אל הממונה שקצבת מזונו של כל השנה בידו, ואומר בפני עדים: פלוני זה סוחר אתרוגים, אליו אני משעבד כך וכך מקצבתי שאחר החג, והריהו כזוקפו עליו במלוה בשטר, ונוטל אתרוגו ומברך עליו בחג.
התינוקות שבירושלים, אף הם כל פרוטה שבאה לידם מפורים ואילך, מחשבים עליה חשבונות הרבה, ומטמינים אותה עד שקרב החג, אז התינוק מוסר הכול לאביו והוא קונה בו ד' מינים עבורו. וכל כך למה? שמצוה היא שכתובה בתורה: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" והתורה כולה ומצוותיה, תורתם של העשירים ושל העניים היא בשווה. ואילו היתה התורה מכתיבה עליהם: כל האזרח בישראל ישבו בארמונות מלכים, היו בונים ארמונות ויושבים בהם, שבני ישראל לא רודפי ממון הם אלא רודפי מצוה. וכל מי שרודף ויגע בכל כוחו לקיים מצוה, חזקה עליו שהוא מוצא. כל ישראל כך, אלא שבני ירושלים מצויינים בעניין זה ביותר.
*
אמרו לו לר' זלמן (= ר' זלמן בהר"ן מבוני ירושלים): אתה מחבב את המצוות שתהיינה מהודרות, ואתה מחבב את פֵּרות ארץ ישראל שיהו עולים למצוה ומברכים עליהם בחג – הרי שתי החיבות הללו סותרות זו את זו? שאנן סהדי שאתרוגי קורפו שביוון, מהודרים יותר מאתרוגי ארץ ישראל!
אמר להם: האדם יראה לעיניים והיהודי יראה ללבב. איש מישראל אינו מסתכל רק בעיניו בלבד, אלא גם בתוך מסתרי לבו קבועות לו עיניים שהוא רואה בהן. והרי אמונה זו תקועה בלבותינו, שפֵּרות ארץ ישראל אפילו עדיין הם בקללתם, יפים הם מכל פרות שבעולם. שכל פרי שגדל בארץ ישראל, הוא יונק מאדמתה והוא ספוג מאווירה, ושם הוויה חקוק בכל פרי ופרי ואפילו אינו נראה מבחוץ. ועוד, שכל פרי מארץ ישראל שיש עליו קופצים לקונות, בעליו טורחים עליו לשמור עצו ולנועה חדשים, ונמצא מפריחים את שממותיה של ארץ ישראל. וביותר בימינו שהרבה אדמות מאדמותיה של ארץ ישראל חזרו לבניה והם עובדים בה ושומרים עליה כל מצוותיה – אין לך יפה מאתרוג שגדל בארץ ישראל! – – –
ועוד אמר ר' זלמן: כל הנוטל לידו פרי תלוש מן האילן ובא עמו לבית הכנסת לעשות בו מצוותו, לא את הפרי בלבד הוא רואה, אלא אותו ואת האדם שתלשו מן האילן, שניהם הוא רואה – בוחר אני את הפרי שאדם מישראל המחוייב במצוות תלשו, ואני והוא, שנינו יחד מברכים עליו, ואיני בוחר בפרי שתלשו היווני, שאיני רוצה להכניסו עמי לביתי ולא לבית הכנסת…
*
מעשה בתינוק בן שבע שאביו קנה לו אתרוג לברך עליו בחג. אותו תינוק עדיין לא ידע שהכול רצין אצל ר' זלמן ומראין לו מקחיהם. אחר חצות היום של ערב החג, שמע את גדולי הבית שמתווכחין ביניהן על מה ששמעו מפיו של ר' זלמן שאמר להם על אתרוגיהם. שמע התינוק ואמר, הכול מראין אתרוגיהם לר' זלמן ואני איני מראה? – יצא לבקש את ר' זלמן ומצאוֹ כשהוא אץ למקוה טהרה לטבול לכבוד הרגל. ור' זלמן עדיין עליו טורח גדול לפני התקדש החג, שהוא טורח עם בני ביתו ועם שאר אנשים שעיניהם נשואות אליו לפני כניסת החג. אפילו רגע אחד אינו פנוי לו לר' זלמן בשעה זו, כיוון שרצה הילד לעצרו כדי להראות לו את אתרוגו, פלט ר' זלמן מפניו דבר שלא פלט עד עתה אפילו פעם אחת: 'הניחני עכשיו שאין לי פנאי'.
הלך ממנו התינוק ופניו עצבים.
לאחר שהלך עלתה חרטה בלב ר' זלמן – תינוק מישראל שהולך על עסקי חינוך מצוה – ואני ציערתיו! לחזור וללכת אליו לפייסו עתה, אי אפשר, שכבר משועבד הוא בזמנו לאחרים. לבוא לבית אביו אחר סעודת החג ולפייסו, אולי ישן הוא כבר, או אולי עדיין כעסו עליו ואין מרצין לאדם בשעת כעסו ואפילו תינוק. מה עשה? למחרת בהשכמת הבוקר הלך לסוכת אביו של אותו תינוק, ושאל עליו אצל אביו, אמר לו אביו עדיין ישן הוא במיטה. המתין קמעא ואחר כך אמר לו ר' זלמן לאביו של אותו תינוק: במטותא מינך, הרי שעת קימה היא, לך אמור לבנך שייטול ידיו ויתלבש וירחץ בפני ויברך, ויבוא לסוכה, שזלמן ר' נחומ'ס רוצה לדבר עמו. שמע התינוק כך, מיהר לקום ובא. שח עמו ר' זלמן שעה קלה, לבסוף אמר לו: אתרוגך היכן? הלך והביא. לקחו ר' זלמן בידיו ובדקו מכל צדדיו, ראהו כי טוב והחזירו לתינוק בעין יפה. ואחר אמר לו: אתמול טרוד הייתי מאד, וחס ושלום, לא נתכוונתי לצערך, עכשיו לא אזוז מכאן עד שתשמיעני סלחתי. שמע התינוק ונתפייס, ואמר לו: סלחתי – – –
*
אף על פי שדברי ר' זלמן הלכה פסוקה היא, אתה מוצא לפעמים שאברכי חמד באים אליו להראות אתרוגיהם, הוא אומר להם את דעתו והם מקיפים עליו שאלות וקושיות ולא במהרה הם מודים לדבריו. כך דרכם של בני תשחורת, וביותר עם עשירי תורה הם, שדעתם זחה עליהם ומראים את כוחם בסברא ובבקיאות. ור' זלמן לעולם אינו מקפיד, ולא עוד אלא שנהנה, ששומע את הבל פיהם של אברכי חמד אלה שמלא הוא תורה הרבה, ומתענג.
פעם אחת היה מעשה ואברך אחד בר אוריין בא אליו במוצאי יום הכיפורים והראה לו את אתרוגו. אתרוג זה מהודר היה בגידול נאה, בנוי כמגדל, שקיעותיו ובליטותיו כערוגות הבושר, ומראהו דומה לזהב ירוק. בדק ר' זלמן את האתרוג מכל צדדיו ועינו החדה הבחינה במקום אחד חשש חסר – ופסלו.
אותה שנה, יום ראשון של החג חל להיות בשבת, ואין מברכין על האתרוג בשבת משום דרבָּה, 'גזרה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים' ואימתי מברכין? למחר, ביום השני של החג. ומצות לולב ביום השני של החג כבר אינה דאורייתא אלא דרבנן, שהרי בתורה כתוב: "ולקחתם לכם ביום הראשון".
אותו אברך, שצר היה לו על אתרוגו המהודר שנפסל, פנה לר' זלמן ואמר: אף על פי כן, חושבני שיש להקל בשנה זו, שכל עיקר המצוה בשנה זו – דרבנן…
שמע ר' זלמן דברים אלה יוצאים מפי אותו האברך ונזדעזע כמי שנשכו נחש. ולא נתקררה דעתו עד שגער בו גערה גדולה וכך אמר לו: תמה אני עליך, שבר אוריין אתה ועוסק בתורה, וחמיך מבזבז עליך את ממונו כדי שתלמד תורה במנוחה, ואתה אין לך אמונה שמהיום ועד ערב החג הבא אלינו לטובה, שני ימים תמימים ויותר, עתיד הוא משיח בן דוד לבוא, ובית המקדש להיבנות, ולולב ניטל כל שבעה במקדש – דאורייתא! – – –