פרשת צו, בחציה הראשון, מתייחסת כמובן לפרשת ויקרא ומשלימה את פרטי מעשה הקרבנות כסדרן בפרשת ויקרא, מלבד השלמים שבאו כאן בסוף הסדר, בעוד ששם מקומם בין המנחה לחטאת. בפרשת ויקרא עוסקים בעיקר במביאים, בסיבת ההבאה ובמינו של הקרבן, ואילו כאן מתרכזים בהקרבה הנעשית בידי הכהנים בני אהרן – שעל כן הם המצווים כאן – באוכלי הקרבנות, במקום האכילה ובפרטים נוספים.
על רקע זה מתבלט השוני בפרשה הפותחת, פרשת תורת העולה, שלכאורה אינה עוסקת כלל בעולת נדבת יחיד בה מדובר בפרשת ויקרא, אלא בעולת התמיד (שאינה נזכרת כלל בתורת כהנים אלא בפרשת פינחס ובפרשת תצוה), שמביא הציבור בוקר וערב, אשר זו של ערב "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה". כמו כן עוסקת הפרשה במזבח עצמו, בתרומת והוצאת דשנו, ובאש התמיד שתוקד בו – עניינים המסורים כמובן לציבור ולא ליחיד.
נראה מתוך כך שזהו בדיוק עניינה של העולה, שהיא קושרת בין היחיד והציבור. עיקר העבודה ובסיסה היא חובת הציבור בתמידין ומוספין, שרובן ככולן (מלבד שעיר חטאת במועדים וראשי חדשים ושני כבשי שלמים בעצרת) עולות, וכל יחיד המתנדב עולה 'עושה מעשה ציבור' ומצרף את נדבתו אל עולת הציבור שבה פותח סדר עבודת היום ובה הוא מסיים.
יתר על כן, גם בשאר הקרבנות שאינם עולים כליל, החלבים העולים על המזבח הן בחינת ה'עולה' שבהן, והם נקטרים ועולים לפני אכילות אדם, כפי שעולת התמיד ראשונה לכל הקרבנות, הנסמכים ומושלמים עליה, ואף 'נסגרים' בה, בעולת התמיד של בין הערבים.
כי כן, זהו תמצית עניינו של הציבור הקדוש, שכולו כליל לה', שהוא חף מכל חשבונות רבים של יצרי מעללי איש ומחשבות אדם ותחבולותיו. כנסת ישראל שורשה, כנודע, במלכות דאצילות, שם היא קרויה 'שכינה' ו'כלה'; 'עולה' היא מעצם הווייתה, וכל מהותה מסירוּת וכלות הנפש להתייחד עם קודשא בריך הוא בעלה, וחסרון-כיס שיש בעולה אינו עולֶה-בשֵם אצלו, כי "אין ציבור עני".
וכן 'אין ציבור מזיד' (כפי שנשמע מחטאת ציבור הבאה על שגגת עבודה זרה בפרשת שלח, שלא מדובר שם על אפשרות שיעבור הציבור "ביד רמה" כפי שמדובר על-כך ביחיד), לפיכך לא נמצא קרבן אשם, הבא בעיקרו על המזיד או קרוב למזיד, בציבור כלל. שכן "אין ציבור מת" ולא ידח ממנו נדח ו"לא יפול צרור ארץ" לבטלה מכל מעשה הנכלל בציבור.
אף הדשן הנותר מעבודת יום אתמול ו'זועק' על ש'לא הצליח' לעלות עם העולה על מוקדה כל הלילה, תורמים ממנו תרומה ומצמידים אותה למזבח והיא נבלעת במקומה ו"נעשה ממנה גופו של מזבח" כדברי רבותינו – בסיס ויסוד לעבודת היום הבא.[1]
נמצינו למדים שגוף המזבח, אש התמיד שעליו וסדר התמיד של ציבור, הן הן "תורת העולה" המקדימה ומהווה יסוד ושורש לעבודה בכלל, ומשם גם ליחידים שנשאה רוחם אותם ונדבם לבם להביא עולה כליל ולהיכלל עם הציבור, ומשם לשאר קרבנות באמצעות האימורים העולים באש המזבח.[2]
והנה חטאות ואשמות כפרתם מרובה, שהם מכפרים על החמורות, ואילו עולה מכפרת על חולשה במצוות עשה ועל הרהורי הלב, וכפרתה "מקופיא" ולא "מקיבעא", כלומר שטחית וצפה או מקיפה וכללית, ולא ישירה ומסוימת ככפרת חטאת ואשם. והרי לנו שאם כל חטאת היא האדישות והקרירות, ההרהורים והחשבונות האנושיים[3] הפרטיים המצננים את היחס החם והחי והשמח בין החתן והכלה, בין קודשא בריך הוא ושכינתיה, ומכאן מתגלגלים בהמשך כשלונות חמורים ומסוימים יותר. שורש העבודה הוא על כן להלהיט ולהלהיב ולהעלות את אש התמיד אש הקודש (נוטריקון יקוד אש) שתוקד על המזבח כל שעה, וממילא "לא – תכבה", יימנע ויתפוגג כל דבר שבשלילה (כדרשת רבינו הבעש"ט).
***
העבודה היא לעולם בשמחה, ככתוב עבדו את ה' בשמחה, וכל עיקר התוכחה במשנה תורה בא "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב", וכן בברית חורב שבסוף ספר ויקרא באה הפורענות על ההליכה בקרי, הווי אומר בקרירות, באדישות ובספקנות. ומחיית עמלק "אשר קרך בדרך" התורה והמצוה, מעלה 'ממות לחיים', מקרירות לחמימות ומעיצבון לשמחה אשר היא בסיס העבודה המייחדת קוב"ה ושכינתיה, שכל עצמו של עמלק כופר בה ומנַגד לה.[4] התוכחה, כמו גזרת ההשמדה של המן, לא באה אלא 'לשמח את העבודה' – לבסס את השמחה הלוהטת שבבסיס כל עבודת ה'.
הכניסה לגוף העבודה, להיות עבדי ה' בפועל, בהלל ושירה על הקרבן במקדש, מתחיל בפסח, ואולם השמחה נטו, שהיא העומדת ביסוד העבודה, נבנית באדר, החודש המכין את ניסן, שבו גם נאספים השקלים לקרבנות הקרבים מניסן ואילך. השמחה העצמית היסודית, השמחה התמידית שאינה תלויה בדבר, היא על עצם ההיות, על החיים עצמם, גם ובעיקר כשהם מופשטים מכל טובה כי "עדיין עבדי אחשוורוש אנו", ועם זאת "בעבדותנו לא עזבנו אלקינו ויט אלינו חסד" להחיותנו כהיום הזה, וכדברי רבא במסכת ברכות שחייב – ויכול – אדם לברך על הרעה בשמחה כשם שמברך על הטובה, וגדולה שמחה זו על עצם החיים שאינם מותנים בטובה, שהיא תמידית ובסיסית יותר, ועל גבה יופיעו בהמשך כל מיני טובות נראות ונגלות, שכל המקיים את השמחה מעוני ועבדות וגלות, סופו לקיימה מעושר וחרות.
ו"אין עני (ועשיר) אלא בדעת", נמצאת שמחת פורים "עד דלא ידע" – בפשיטות מופשטת מכל 'ייחוס' ומעמד ובשוויון גמור בין איש לרעהו, כקטן כגדול, ובין ארור המן לברוך מרדכי, מתוך אמונה פשוטה (שלושה ביטויים שווים בחשבון גימטריא), שגם הצרה שתכליתה שמחה וחיות מקדימה את עבודת ניסן שהיא בדעה ודיבור. ובאנו למאן דאמר באדר נברא העולם, היינו הדומם צומח וחי, ואילו האדם שבו דעה ודיבור נברא באחד בניסן.
ודוק ותראה במזמור ברכי נפשי שעיקר שמחת ה' במעשיו נאמרה על בריאת הטבע הפשוט שבטרם אדם, כאשר גם האדם עודנו כלול בבחינת בהמה שבו, בתמימותה ופשיטותה ובטרם מודעתו העצמית שהכשילה אותו ביום היבראו.
קרבן עולת בהמה העולה כליל לריח ניחוח שייך למצב ראשוני זה, בו "אדם ובהמה תושיע ה'", שדרשו חכמים: "אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה" – שגם במצבו האנושי 'זוכר' הוא את בחינת הבהמה שבו, כי "מי יודע רוח האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ", שיתפרש לענייננו: כאשר האדם ("זה המן" כמו שדרשו ז"ל פסוק "בקום עלינו אדם") כופר באפשרות לעלות למעלה, אז מוֹתר האדם מן הבהמה אין ורוחו יורדת למטה לארץ, אך כאשר רוח האדם ("אתם קרויים אדם") שואפת ומתמסרת למעלה, גם רוח הבהמה שמקריב ונפשו הבהמית, עולה עמו ונכללת ב"אָיִן" האלוקי, למעלה מעלה מטעם ודעת.
"אש היין" של משתה פורים הריהו כיין המשמח המתנסך "נסך שכר לה'" על גבי המזבח עם הקרבת עולת התמיד, ומזין את אש התמיד – "וטוב לב משתה תמיד" – שלא תכבה. ומיום הפורים עצמו – ומכוחו – שואלין ודורשין בהלכות סדר ליל פסח, בו נסב על היין בדעת שלמה כבני חורין, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים בהלל ושירות על גאולתנו ועל פדות נפשנו. ברוך גואל ישראל.
וכך היה פותח ר' אבא בר כהנא את דרשתו למגילה (מגילה י,ב): "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה" – זה מרדכי – "ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס" – זה המן – "לתת לטוב לפני האלקים" – "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן". כלומר: המאמץ ההומניסטי של המן נביא ההמון וערכי השוויון והפשטות שהוא מוביל, לא עברו מן העולם עם תלייתו, אלא ניטלו מן הקליפה המורידה אותם מטה מטה אל המכנה המשותף הנמוך וסוגרת אותם במעגל סגור ללא מוצא, וניתנו למרדכי ואסתר להעלות אותם מעלה מעלה – להפיק מכל אדם באשר הוא אדם ריח טוב, ריח ניחוח אשה לה'.
[1] כמבואר כל זאת היטב בספר בית יעקב לרבנו מאיז'ביצא, ושם מובא על כך הפסוק בישעיה "לסריסים אשר ישמרו… ומחזיקים בבריתי, ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם, טוב מבנים ומבנות".
[2] דוגמא ליחס הזה שבין העולה-הכליל, שהיא היסוד והמסגרת, לבין שאר קרבנות, מצינו גם ביחס בין הלבן שבציצית והתכלת שבה, שקיימא לן "מתחיל (לכרוך) בשל לבן ומסיים בשל לבן, ותכלת באמצע".
[3] לפיכך קרבן עולה לעולם הוא בא מן הזכר, שעניינו השפעה ונתינה בלא חשבונות רבים.
[4] ראו מאמר לפרשת ויקרא-זכור.