…"על פי ה' ייסעו ועל פי ה' יחנו";"…וייסעו מהר ה'" (במדרש: "כתינוק הבורח מבית הספר") – שתי תפיסות מנוגדות – הילכו שתיהן יחדיו?
במדבר נשמעים דיבורים ואמירות של ה', בתיווכו של משה, אל בני ישראל; דיבורים של הנחיה והדרכה במסעם ובחנייתם. הוראותיו של הקב"ה היו מדויקות ונדרשה תשומת לב רבה כדי ליישמן כראוי. סדר הדגלים וחניית השבטים נקבעו מראש ובמפורט: מי ייסע בראש ומי אחריו; אילו שבטים יחנו בכל צד; היכן יוקם ארון ברית ה'; היכן יחנו בני לוי ומה יהיה תפקידם למשפחותיהם; אלו אותות יסמנו מסע, ואלו יסמנו חנייה; מהו סדר העבודה של הכוהנים במשכן; מהו אופן התקנת הכלים ומהו מיקומם במשכן. בנוסף, הוזהרו ישראל באזהרות חוזרות ונשנות הנוגעות למי שיפר הוראות אלו, הוראות שכל חריגה מהן תגרור ענישה.
מאידך התורה מספרת על תלונות בני ישראל במהלך מסעם במדבר – תלונות, ולא דיבורים. תלונות על המן, על מים, על חשקם לבשר, ועוד טענות ומענות לרוב.
כדי ללמד זכות על ישראל שהביעו חוסר שביעות רצון והרבו בטענות במהלך שהותם במדבר, נזכור כי בצאתם ממצרים, לאחר שנים רבות של עבודת פרך שנכפתה עליהם – עבודה שתפסה את רוב זמנם וינקה את לשדם – נפער במציאות שלהם חלל גדול ופנוי של זמן; חלל שלא ידעו כיצד למלאו, שהרי את כל מחסורם מילא ה' וכל שנצרכו לו סיפק להם; בנוסף, יש להתייחס למצבם הפיזי והנפשי – שסביר להניח שהיה ירוד לאחר שנים רבות של עבדות – וגם את עצם ההליכה המתישה ממקום למקום בתנאים מדבריים. כל אלה, שימשו כ"קרקע פורייה" לפעפוע של חוסר שביעות רצון שהתבטא בתלונות וטענות מגוונות.
(כדאי לשים לב לכך ששבט לוי, שהיה עסוק בפירוק והקמת המשכן, ולא היה פנוי כשאר השבטים – לא חטא בחטא העגל. יתכן שגם התעסקותו במלאכת הקודש וחנייתו מסביב למחנה שכינה, מנעו ממנו את החטא).
בנוסף לתלונות, מספרת לנו התורה על מעשים בלתי ראויים שעשו במשך ההליכה במדבר. חלקם עשה העם כקולקטיב וחלקם עשו בודדים בעם. מעשים אלו גררו ענישה חמורה, ומספרם של ישראל פחת והלך במשך 40 שנות הליכתם במדבר, עד להכחדתו המלאה של כל דור יוצאי מצרים, שלא זכה להיכנס לארץ.
המעשים הראויים שעשו ישראל במדבר היו רק אלו שנעשו על פי צו ה' ובהדרכתו: מעשה המשכן, עבודת הלויים והכוהנים, ועוד ועוד. גם מעשים ויזמות שיזמו יחידים שנתקלו בבעיה מסוימת עקב נסיבות מיוחדות, והפנו את שאלתם למשה, גררו קביעת נורמות חדשות שנהגו בעם לאחר מכן. כך למשל הייתה פנייתן של בנות צלופחד למשה בקשר לשאלת דינה של בת שאין לה אחים – האם זכאית היא לרשת את נחלת אביה. דוגמה נוספת נוגעת לטמאים לנפש אדם, שלא יכלו לעשות את הפסח במועדו, ובעקבות פנייתם נקבע פסח שני.
ישראל, בצאתם ממצרים, היו בבחינת ילדים בגיל הרך שטרם פיתחו זהות עצמית משלהם, ועליהם לציית להוריהם אשר מנחים ומדריכים אותם בשלבים ראשונים של חייהם, ומונעים מהם עשיית מעשים מסוכנים על דעת עצמם. ישראל היו אז בשלב ראשוני של התהוותם לעם, ולפיכך נצטוו לפעול במדויק לפי צו הא-ל המנחה ומדריך אותם בכל צעדיהם וקובע כללי התנהגות ברורים ומוגדרים, שיהיו התשתית והבסיס להתנהגותם כעם ה'. "…על פי ה' ייסעו ועל פי ה' יחנו" הייתה מעין הוראה גורפת ובסיסית שלא לחרוג מציוויו, ולפיה היו אמורים ישראל להתנהל כל זמן שהותם במדבר.יש להניח שבשל כך נצטוו בציוויים כה רבים, מדויקים וקפדניים, ולכן הוזהרו באזהרות חמורות שלא להפר אותם ולהקפיד על מילוים.
מעיון שטחי ומסקירת מעשיהם של ישראל במדבר אפשר להיווכח בכישלונם של ישראל ובענישתם בכל פעם שבה פעלו על דעת עצמם ולא התייעצו במשה. כך למשל קרה במעשה העגל – כשבושש משה לרדת מן ההר, וישראל סברו שכבר הגיע זמנו לרדת מן ההר – הרגישו אבודים ללא מנהיגם, ופעלו מתוך תחושה של פחד ובהלה שאין לשאתה, ומרצון מידי למלא את הכאוס בהעדרו. הם מיהרו למצוא לעצמם מעין תחליף למשה, ו'המליכו' עליהם את העגל – מעשה המעיד על חוסר איזון נפשי ושיקול דעת בוגר. פעולתם הונעה מאמוציות, מדחפים ומבלבול, ולא נבעה מחשיבה שכלית מודעת המתחשבת בנתונים נוספים ובמורכבותם של הדברים.
גם התקוממותם של קורח ועדתו כנגד משה ואהרן על היותם, כביכול, מתנשאים על העם ולוקחים זכויות יתר לעצמם, לקתה בחוסר שיקול דעת שהביאם לעיוות. ה'מרד' נבע ממניעים אישיים, והמתקוממים נגד 'הסדר הישן' דרשו שוויון מעמדי לעצמם ולכל העדה בטענתם – "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע (משה ואהרן) תתנשאו"?! – דרישתם בעת ההיא לשוויון מעמדי להם ולכל ישראל, הקדימה את זמנה. טענתם תהיה אולי ישימה בעתיד, במצב של גאולה, אז יעשה ה' מעין מחול לצדיקים, ויתבטלו הבדלי המעמדות בישראל. קורח ועדתו, שעשו דין לעצמם, טעו והטעו, מרדו והמרידו את העם, ולפיכך נענשו בחומרה יתרה.
בקשת ישראל לשלוח מרגלים לתור את הארץ לפני הכניסה אליה, הייתה גם היא חלק מאותה נטייה לעצמאות שבמסגרתה מנסים ישראל לקחת את גורלם בידיהם ולשלוט במעשיהם ובקורות אותם. עצם הבקשה, אין בה פסול, ולכן ה' נעתר לבקשתם והורה למשה לעשות כאשר בקשו ולשלוח מרגלים שיתורו את הארץ, אלא שהתוצאה הייתה גרועה והרת-אסון. גם תגובתם של ישראל לאחר שמיעת דברי המרגלים העידה על חוסר איזון ועל אי יכולתם, באותה עת, לקחת את גורלם בידיהם ולפעול על דעת עצמם. המרגלים, שנשלחו לתור את הארץ, הוציאו את דיבתה רעה, ומלבד יהושע בן נון וכלב בן יפונה, דיברו כל היתר סרה על הארץ וזרעו פחד ובהלה עצומים שגרמו לעם להעדיף את מותו במדבר על פני כניסתו לארץ – "מי ייתן מותנו במדבר". המרגלים, שהיו נשיאי השבטים ונכבדיהם, אמורים היו לשמש סמל ודוגמה לביטחון ואמונה בה', אבל עשו בדיוק ההיפך – כשלו והכשילו, התייראו וייראו את העם, לפיכך עונשם היה חמור ביותר. הם עצמם – מלבד יהושע וכלב – ניגפו ומתו, וישראל, שמיהרו לשכוח את הניסים והנפלאות שנעשו להם במצרים ובמדבר, וסירבו בעקבות דברי המרגלים להיכנס לארץ, נענשו בהליכה ובדשדוש במדבר במשך ארבעים שנה, ובמניעת כניסתם לארץ. הם, למעשה, קיבלו את שביקשו, ומתו במדבר, ורק בניהם – בני הדור הבא – זכו לעלות לארץ ולהתנחל בה.
דוגמה נוספת לפעולה עצמאית שנעשתה מתוך התרגשות והתלהבות ספונטנית היא מעשה "המעפילים" שניסו לעלות בהר ולהעפיל לארץ, בניגוד מפורש לצו ה' שאסר על בני דור יוצאי מצרים להיכנס לארץ לאחר חטא המרגלים. על המעפילים נכתב: "והיא לא תצלח", ור' צדוק הכהן מלובלין דרש: "והיא לא תצלח" – באותה עת, אבל לעתיד לבוא תצלח… שהרי הכמיהה לארץ עצמה היא דבר רצוי וחיובי, אלא שבאותה עת הפרו המעפילים את הצו האלוקי וניסו לעלות קודם זמנם, ולפיכך מתו. גם הם, כקורח ועדתו, עשו דין לעצמם ופעלו באופן עצמאי, מדחף ומהתלהבות ספונטנית, ולא ממודעות בוגרת המביאה בחשבון את מורכבות הדברים ואת ההשלכות העתידיות של המעשים.
בדומה לאלה, גם מעשים עצמאיים אחרים שנזכרים בספר במדבר, מעשים שעשו יחידים על דעת עצמם ובניגוד לצו האלוקי, היו כושלים ובלתי ראויים; כך למשל מעשיהם של נדב ואביהוא, בני אהרן הכהן, שמתוך תחושה של התלהבות והתפשטות רוחנית חסרת גבולות, הקריבו קטורת – "אש זרה אשר לא צוה אֹתם", ונכנסו לפני ולפנים, ובשל כך נשרפו חיים; כך גם מעשהו הפרובוקטיבי של "המחרף", שגידף שם שמים (אחד מכינויו היה: שאול בן הכנענית, ואמו הייתה שלומית בת דברי); וכן גם דתן ואבירם שפעלו בניגוד למה שנצטוו ישראל, והותירו מן המן ליום המחרת; מעשה ה"מקושש" שהקריב עצים ביום השבת וחילל אותה בפרהסיה, היה גם הוא מעשה עצמאי כזה. חז"ל אומרים שהמקושש היה צלופחד, אביהן של בנות צלופחד הידועות, איש חשוב ונכבד (שלפי המדרש, עשה את מעשהו כדי שייתן עליו את הדין, ובכך ימנע מישראל חילול שבת בעתיד) בגלל עצמאותו שגרמה למעשהו זה, שהביאה אותו לידי חטא ועיוות – נרגם המקושש ע"י העדה ומת. גם מעשהו של זמרי בן סלוא, ראש שבט שמעון ונשיאו, שחטא בריש גלי עם המדיינית בחשבו שהיא מיועדת לו מששת ימי בראשית (כמובא בספרי הקבלה) – עשה מעשה שלא ייעשה ועבר על איסור חמור, וכתוצאה ממנו נפגע בידי פנחס בן אהרן הכהן ומת.
מעניין שאת רוב המעשים הנ"ל עשו אנשים נכבדים ונשואי פנים. יש להניח שבשל מעמדם הרם הרשו לעצמם חרות יתרה, ועשו דין לעצמם; ואולי דווקא בשל מעמדם הנכבד נענשו בחומרה רבה, שהרי מצופה מאנשים כאלה להיות סמל ודוגמה לאחרים.
אמנם מעשיהם של יחידים אינם מעידים בהכרח על הכלל כולו, אבל עצם סיפורם ופירוטם בתורה של מעשים אלו והעונשים שגררו, מעיד על כך שלפחות בשלב זה, הסמוך לצאתם של ישראל ממצרים, היו מעשיהם העצמאיים בוסריים ובלתי שקולים, והביאום לידי עיוות וחטא חרף היות החוטאים אנשים נכבדים.
בלכתם במדבר זכו ישראל שייעשו להם נסים ונפלאות וכל צרכיהם סופקו להם מאת הא-ל: המן ניתן להם כדי להשביע רעבונם, הבאר – להרוות צימאונם, ענני הכבוד – להגן עליהם מפגעי המדבר ומטרדותיו, ועוד כהנה וכהנה נסים ונפלאות שזכו להם. העם היה תלוי לגמרי בה' מבחינה פיזית, והיה אמור להשליך יהבו עליו, לבטוח בו ולהשתיק רצונות ומאוויים אישיים. כלומר על ישראל לבטל את רצונם מפני רצונו של ה' ולהתבטל בפניו. רק כך הם יוכלו להגיע לדרגה רוחנית גבוהה יותר, ועם הזמן – לבשלות נפשית ורוחנית שתכשיר אותם לקבלת התורה בצורה בוגרת, ולכניסה לארץ ישראל. בארץ הם ילמדו, בתהליך ארוך ומורכב, להלך בצורה עצמאית יותר, וע"י ניסוי וטעייה, נפילה ותקומה – גם להתבגר כעם.
התלונות, העבירות על ציוויי ה' ותוצאותיהן החמורות, הנזכרות בכתובים והמובאות כאן, עשויות להעיד על ישראל שלא כך נהגו, ולא הלכו בדרך זו של התבטלות כשלב בהתבגרות, אלא העדיפו לפעול על דעת עצמם ולהתנסות במצבים שהיו "גדולים עליהם" ושעמדו בניגוד לצו ה'. נאמר בכתוב "ויסעו מהר ה'" – אמרו חז"ל: "כתינוק הבורח מבית הספר". יש הרואים בבריחה זו את הבסיס לכל הכישלונות שבאו לאחר מכן. אבל (כפי שכתב עודד במאמרו היפה שנתפרסם כאן באתר בפר' בהעלותך) במסע עצמו אין רע, וגם לא ברצונם של ישראל להיות עצמאיים ו"ללכת בעצמם"; אלא שמסע מסוג זה בשלב "ילדי" כרוך בסיכון רב, והכישלון שיבוא בעקבותיו כמעט בלתי נמנע. אך לא מכבר השתחררו מעבדות במצרים, וטרם רכשו כלים ופיתחו יכולות להתמודדות עצמאית במצבים מורכבים. ואכן התוצאה הבלתי נמנעת הייתה דרך החתחתים שעברו בה, שהכשילה אותם שוב ושוב; בעקבות מעשיהם אלו נענשו ומספרם פחת והלך עד שמתו כולם במדבר.
אין אנו יודעים אם דור יוצאי מצרים שנהג בחירות מסוימת, ושבשלב מסוים מאס בהנהגת משה רבנו, אכן התבגר בעקבות כישלונותיו. במשך ארבעים שנות נדידתו במדבר לא שמענו על אודותיו דבר, רק בסוף התקופה אנו מוצאים כישלון נוסף – בעל פעור ובנות מדיין. התורה לא מספרת לנו על קורות בני הדור הזה בכל התקופה הארוכה שבה נדדו, אלא רק את עניין מותם במדבר ואי כניסתם לארץ. נראה כי דווקא העצמאות שלקחו לעצמם הייתה להם לרועץ והביאה לקצם. יש להניח שהתבגרות קורה ממילא, ועוברת דרך כישלונות, ענישה, חרטה וניסיונות נוספים שהמציאות מזמנת; כך שבדיעבד ובמבט לאחור ניתן לראות גם צד חיובי בבחירתו של דור זה לילך בדרך זו, והוא שלפחות בניהם של בני הדור, שהיו עדים למה שעברו אבותיהם, יפיקו לקחים ויתבגרו בעקבות כך.
מה שנראה לעין ממרחק של אלפי שנות היסטוריה הוא שטרם זכינו לבגרות מלאה. אנו שרויים במצב של התבגרות מתמדת שאין לה סוף – התבגרות רצופה בכישלונות, בעליות ומורדות, בנפילה ותקומה. בכל זאת, ולמרות הכשלים והמעידות, ואולי דווקא בשלהם, אנו הולכים ומתבגרים כעם. אני מאמינה שכל דור מקדם, במידה זו או אחרת, את העולם לקראת ייעודו. הזיכרון הקולקטיבי של עמנו נטבע בנו במהלך אלפי שנות היסטוריה, ואינו בטל או אבד. למרות מה שנראה לעתים כרגרסיה וכנסיגה במצבנו הרוחני, אין ספק שבסך הכול העולם מתבגר והולך וצועד קדימה לקראת תכלית "תיקון עולם במלכות שדי", תוך שהוא סופג ומטמיע את התנסויות הדורות הקודמים, מכיל אותם, וממשיך להלך בדרכו שלו, לחדש ולהתחדש.
הבגרות המלאה – יש להניח – תגיע כנראה רק בקץ הימים, עם בוא הגאולה.
אנו, שתורתם של בני דור יוצאי מצרים, מעשיהם וכישלונותיהם פרושה לפנינו בספר במדבר, יכולים ללמוד ממנה, ולהתפלל ל'התבגרות' קלה יותר. במצב של הסתר פנים שאנו שרויים בו ו "אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה", נזכה לגילוי והארה, ועין בעין נראה בשוב ה' ציון, אמן.