במסכת מנחות (צט,ב): אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית – קיים "לא ימוש (ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה)". ועוד שם: שאל בן דמה, בן אחותו של רבי ישמעאל, את רבי ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יוונית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה – צא ובדוק שעה שאינה מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יוונית…
ויש לשאול: האם אין כאן היפוך שיטה מן הסוגיה בברכות (לה,ב), שם שנו רבותנו: "ואספת דגנך" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו', יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר "ואספת דגנך" – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בר יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח – תורה מה תהא עליה?! אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר "ואספת דגנך", ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר "ועבדת את אויביך". אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן; כרבי שמעון – ולא עלתה בידן. עד כאן. כיצד אם כן, רשב"י הפוטר ממנהג דרך ארץ לשם התרכזות בתורה, מקיים והגית בו יומם ולילה בקריאת שמע שחרית וערבית, ואילו רבי ישמעאל הממליץ על מנהג דרך ארץ עם התורה 'אינו מוצא זמן' לכל חכמה אחרת?
מתבקש לומר כך: לרבי ישמעאל, הדרך-ארץ במובן של סדר ומנהג אנושי סביר, קדמה לתורה, ולא באה התורה 'על חשבונו', אלא למלא את כל שעות הפנאי; "בשבתך בביתך" בטל מן העבודה, "ובלכתך בדרך" אל עבודתך, "ובשכבך ובקומך" – לפני ואחרי העבודה. ואולם משניתנה תורה, שוב אין לנו חכמה אחרת – אין לנו ללמוד מחכמת הגויים שום דבר של ממש, וגם אין סיכוי של ממש להאירם באור תורה שסירבו לקבלה בסיני. שעות הפנאי אמורות אם כן להתמלא בתורה בלבד, תורה מסוימת ומוגדרת, בדיוק כמו שעות העבודה והעיסוק בדרך ארץ, ולא נותר מקום וזמן ולא צורך בשום לימוד אחר. במלים אחרות: מיטב הדרך-ארץ שמטרם מתן תורה (הבאה לביטוי ביתרו שלפני מתן תורה בא – על פי הפשט – וכיוצא בו ממיטב הגויים), כבר כלולה בסיני. ומאז ואילך אנו נושאים את עצמנו, ואיננו צריכים לא לחכמתם ולא למלאכתם.
לעומת זאת רשב"י – תלמיד רבי עקיבא – הפוטר עצמו מעול דרך ארץ ומנהג העולם, גם תורתו (מלבד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית) אינה מוגדרת ומסוימת במצריה, אלא כל מיטב החכמה, המדע והיופי שבעולם מעניינים אותו, ויכולים להיות כלים ולבושים לתורה וכך להפרות אותה. יש ויש מה ללמוד מן הגויים ולכבד את חכמתם, (שבעצם זו פנימיות הדרך-ארץ), כי הרי תפקידנו באמת גם ללמד אותם ולהכניסם תחת כנפי השכינה, ותוך כדי כך הם גם מסייעים אותנו במלאכתנו (כעניין שאמרו "כל מלאכות שעבד עושה לרבו, תלמיד עושה לרבו"). וזה עיקר עניינה של תורה שבעל פה, להביא ממרחק לחמה, 'ללקט ניצוצות' ולקשור הכול לתורה, וכעניין שמתואר בנביאים לגבי העתיד לבוא על עמים רבים וכספם וזהבם אתם העולים ובאים אל הר ה'.
מצינו (בבבא קמא קיג) שרבי עקיבא מחמיר בגזל הגוי והפקעת הלוואתו משום קידוש השם ומניעת חילולו, ואילו רבי ישמעאל אינו חושש לכך. כי כאמור לדעתו אין סיכוי של ממש להיותנו מקובלים עליהם ו'אין טעם להשקיע בהם'.
רבי ישמעאל הוא נכדו של רבי ישמעאל בן אלישע, הכהן הגדול המיוחס שנהרג בייסורים קשים בימי המרד הגדול, לעומת רבי עקיבא ש"אין לו זכות אבות", כי בן גרים הוא מזרע יתרו.
[ידוע גם שרבי ישמעאל 'פשטן', ולשיטתו "דברה תורה בלשון בני אדם". ואכן פשט המקראות על הרוב שולל ודוחה את הגויים כ"קוצים כסוחים" וחסרי תקנה שעיקר ענייננו להיבדל מהם, ואילו רבי עקיבא דורש ומוצא צפונות מני חושך, וגם אשת טורנוסרופוס הנציב הרומאי התגיירה ונישאה לו, וממנה העשיר (ע"ז י,ב)].
* * *
כך תתפרש ה'פרוגרמה' שלפני מתן תורה: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים… ועתה אם שמע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" – בשני אופנים הפכיים:
לי כל הארץ-העולם, אך 'אין עם מי לדבר' ולכן תהיו לי אתם לבדכם סגולה נבדלת, ממלכת כהנים וגוי קדוש-נבדל הנושא את עצמו, "כרך שהכל בו – ממנו כהניו שופטיו ונביאיו".
או: אינני מוותר על כל הארץ-העולם שבראתי לכבודי, ולכן היו לי אתם כהנים-שליחים בעבור כל באי עולם עד שיהיו לאחדים הממלכה והכהנים, הגוי (- הגֵו-הגוף) והקדוש, כאשר כרגע אתם לבדכם הסגולה המייצגת את החיבור המופלא הזה, עם כל נשמות הגרים שגם הם עומדים פה עמנו היום.
כדברי אביי הנזכרים, הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם. הווי אומר: דרכו של רבי ישמעאל היא דרך הרבים – המושרשים בפרשת והיה אם שמע, שבלשון רבים נאמרה, ובה נאמר "ואספת דגנך". מרוב העם אין לדרוש להיבטל ממלאכה ולהתמסר לתורה בכל מאודו-ממונו (ואכן לא נאמר בפרשה שנייה בכל מאדכם). עיקר עניינו של העם הפשוט להיבדל מעבודה זרה ומן הגויים עובדי עבודה זרה.
אמנם דרך רבי שמעון היא 'דרך היחיד' המושרשת בפרשה ראשונה שבלשון יחיד נאמרה, ובה אין עיסוק בדרך ארץ אלא מסירת כל המאוד לאהבת ה' וייחודו בייחודא עילאה וייחודא תתאה (- "שמע" ו"ברוך שם", שעניינם הוא (בהתאמה) "ה' הוא הכול" ואין עוד מלבדו ממש, ו"הכול הוא ה'" כי הוא אלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין דבר שאינו חדור אלקות).
ומאחר שתיקנו לנו חכמים לומר בכל יום פעמיים את שתי הפרשיות, יש לנו לשמוע שאין לך אדם פשוט שאין בו נקודות זמנים ומקומות בהם הוא 'יחיד', ומאידך גם הגדול שבגדולים הוא לפעמים כפשוט שבפשוטים שעיקר עניינו "שלא עשני גוי".
ההתכללות בין שתי הבחינות הללו, היא עצמה ביטוי מושלם לנשיאת ההפכים: ממלכה – וכהנים; גוי – וקדוש.