'האזינו' ורמזי גימטריות / ר' עודד כיטוב

ידוע כי שלושת חגי תשרי עומדים כנגד שלושת המוחין – חכמה בינה ודעת:

ראש השנה שבו נברא אדם (אשר "על שם חכמתו נקרא", וכענין הכתוב "אדמה לעליון") בראשית-חכמה (כתרגום ירושלמי), ובו נקצבים לו חיים (=חכם בגי', וככתוב "החכמה תחיה בעליה"), הוא "ראשית הגילוי", "הברק המבריק על השכל", כהגדרתה של ספירת החכמה. בראש השנה עולה-ובא גם ה'ניגון' של השנה כולה, בשיר-של-חכמה העולה מבית המקדש (בגי' ראש השנה), ושורשו ויסודו בקול תקיעת השופר (שהיא "חכמה ואינה מלאכה"), ו'משירת–רֵשית השנה נידון מה יהא בסופה';

יום הכפורים הוא יום הבינה, אשר היא התשובה, ככתוב "ולבבו יבין ושב" (וכידוע בספר הזוהר שתשובה ובינה הם שמות נרדפים). יום הכפורים בולט במיוחד בשנת היובל הנפתחת בו, שנת החמשים – כנגד חמשים שערי בינה – שבה שב איש אל משפחתו ושדות חוזרות לבעליהן, אך במידה מסוימת גם בכל שנה נקרא ביום הכפורים דרור לארץ (וכרמוז בתקיעה של מוצאי כיפור כנודע) מכל מיני הסתבכויות שאין אדם ניצול מהן לאורך השנה, ומשתחררים וניתרים כל מיני קבעונות – "נדרי ואסרי וחרמי וקונמי וקנסי וכינויי" –  שבין אדם למקום ובין איש לרעהו;

ואילו חג הסוכות כנגד הדעת, ככתוב בו "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי" וגו' (וכידוע ישנם פוסקים הסבורים שכוונה זו מעכבת בקיום מצות סוכה). הדעת היא ההפנמה וההתקשרות של כלל המוחין ב"קשר אמיץ וחזק מאד" (כלשון רבינו בעל ה'תניא'), קשר "חם" (כענין "והאדם ידע") שיש בו כדי להוליד בנים-מידות מתוקנות, שהם תכלית הכוונה [וכידוע בסדר הרְגָלִים סוכות כנגד יעקב שנסע סוכותה, והוא בחיר האבות ותכלית כוונתם (וכפי שראש השנה היא במידה מסוימת הכנה-מכוסה ל"יום חגנו"), וכל זרעו כיוצא בו (ומכאן גם הקשר בין פסח-אברהם שבו נולד עם ישראל ו"אברהם התחיל-להאיר" העולם באור פני א-ל, לראש השנה יום בו האיר אורו של אדם (וכידוע שחסד-אברהם הוא "ענף החכמה" שבקו ימין), וכן הקשר בין שבועות שכנגד יצחק שבו ניתנה תורה מפי הגבורה, ליום הכפורים בו ניתנו לוחות אחרונות, ובו נעקד יצחק כדברי פרקי דר' אליעזר (וכידוע שגבורת יצחק היא "ענף הגבורה" שבקו שמאל). להשלמת התמונה נציין, כי בחגי תשרי הושענא-רבא ושמיני עצרת הם כנגד מלכות דוד (רגל רביעי שבמרכבת האבות כנודע) ושלמה (או כנגד יוסף המצטרף לפעמים אל האבות)].

 

בשנה זו נקראת פרשת האזינו בסמוך לחג הסוכות שכנגד הדעת כאמור, ואכן כל עניינה של שירת האזינו להוות כעין "דעת קושרת ומולידה" ביחס לכל התורה הנקראת "שירה" על שמה – "תורה שיש בה שירה זו" – כדברי חכמים. לגבי השירה נצטווה משה "שימה בפיהם" (מה שמתאים לדברי הזהר כי "הדעת גנוזה בפה", שהוא ה"משפיע של המוחין"-שבראש, כפי שהיסוד הוא "המשפיע של הגוף"), כדי ש"לא תשכח מפי זרעו". שירת האזינו כולה רגש חם העולה מפי משה המזווג שמים וארץ, מוריד תורה מן השמים לארץ ומעיד בנו את השמים ואת הארץ, שזיווגם-בטוב הוא המוליד-לברכה, ככתוב בדברי הושע (ב,כג-כד): והיה ביום ההוא נאם ה' אענה (לשון עדות!) את השמים, והם יענו את הארץ, והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר, והם יענו את יזרעאל.

כל זאת בהשראת ממצא-גימטריא מופלא ששמעתי ממורי הריצ"ג שליט"א): האזינו השמים עולה דעת, העולה ו' פעמים דעה, כאשר האזינו עולה דעה, ואילו השמים עולה עוד ה' פעמים דעה! הרי לפנינו דעת שהיא מן המוחין, אך היא "נשמת זעיר אנפין" כלומר מקור-מוליד לששת מדות הלב, המכונים לענייננו דעות, כאשר הוא בלשון הרמב"ם (שיש לה שורש בלשון חז"ל) ש"הלכות דעות" שלו עוסקות כידוע בתיקון המידות. הדעה הראשונה, הקובעת כאן ברכה לעצמה בהיותה רמוזה (כנ"ל) בתיבת האזינו העומדת לעצמה, היא כפי הנראה מדת החסד (שבה "עולם יבנה" ככתוב בתהלים פט) המלווה את שאר המידות, כפי שדרשו בזוהר מפסוק "יומם יצוה ה' חסדו" (תהלים מב), שהחסד הוא "יום ההולך עם כל הימים"-הספירות ו"נותן להן את הטון".

משום כך דווקא בשירת האזינו (שגם היתה מחולקת ומוּשֶרֶת בפי הלוויים על מוספי השבת) מצינו (בראש השנה לא) חלוקה פנימית מדינא דגמרא (מה שלא מצינו בשאר פרשיות, אכן נכון ללמוד מכאן גם לשאר פרשיות השבוע, שניתן להתבונן בחלוקתן לשבעה קרואים הנהוגה בישראל מימים ימימה, ולערכה לעומת שבע הספירות, וכבר הראה כוחו בזה מורי הנ"ל לאורך כל התורה בספר עמודיה שבעה העומד לצאת לאור-עולם בימים אלו), וסימני ההתחלות ה'ז'י'ו' ל'ך' (ולמרבה הפלא ישנן כמה אפשרויות בזה, ונחלקו בהן הראשונים, ואכמ"ל),

כי מדובר בשש מדות-מדודות וקבועות כששת הימים-הספירות בהם נברא העולם. [הזיו רומז כנראה לתפארת-יעקב-אבי-הבנים, שנחשבת גוף ומרכז המדות; הזיו לך עולה 78, 6 פעמים אהבה, היינו החסד הפועם בכל ששת המדות כנ"ל].

 

השביעי של פרשתנו העוסק ב"תכלית", בביצוע, בדיבור-בפועל את דברי השירה הזאת באזני העם – הוא כמובן כנגד ספירת המלכות שהיא "עולם הדיבור" אל העם הפשוט העוסק בישובה של ארץ (=כינוי קבוע למלכות כידוע). כאן גם נזכר (י)הושע בן נון מנחיל הארץ, ומשה המצוּוה לעלות אל הר נבו בכדי לראות משם את הארץ (ולמות מתוך-כך, כידוע שהמלכות "רגליה יורדות מות"…).

מאחר שעסקנו היום ברמזים של גימטריה, לא נסיים בלי להזכיר את הרמז המופלא של בעל ספר הרוקח: הפסוק שבסוף הפרשה כי לא דבר רֵק הוא מכם עולה בדיוק גימטריאות! בניגוד למה שסבורים רבים, הגמטריאות אינן דבר ריק, וכהערת הירושלמי (פאה א,א) על פסוק זה (אודות דברי תורה בכלל!): "…ואם רק הוא – מכם! שאין אתם יגעים בה!" להבחין בין פשט הגון לפשט צולע, בין רמז מובהק לרמז מדומה, בין דרוש נאה לדרוש סתמי ובין סוד-ה'-ליראיו ל"סוד" של הולכי רכיל בעלמא, ואם יזכה אדם יבחין בין עמלי תורה (משמע יגעים ומצטערים עליה ועל כבודה) לשמה, להללו שאינם עמלים בה לאמיתה. "הפוך בה והפוך בה דכולא-בה"… ו"לפום צערא אגרא" (כדברי בן-בג-בג ובן-הא-הא באבות סוף פ"ה).

ואם-אמנם אמרו (אבות סוף פ"ג) "תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה", הרי כידוע פרפראות הם (גם) דגים בשר וביצים וכל המלפת את הפת, ובימינו ידוע כי החלבונים הם עיקר בנין הגוף (בעוד שהלחם והפחמימות-בכלל נועדו לאנרגיה זמינה, ומומלץ למעט בהם…), וכפי שהתקופות וסוד-העיבור הן מיסודי הדת (וכך מקובל היום לראות במתמטיקה את הראש-החכמה של כל שאר המדעים, שהם בבחינת בינה לגביה: המדע-הבינה מבין ותופס את הטבע בהשראת הנוסחאות והתבניות המופשטות שמספקת לו החכמה), ודי בזה לחכם ומבין-מדעתו.