ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל (לד,כז).
ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה, ויכתב על הלחת את דברי הברית עשרת הדברים (כח).
הרושם הראשון העולה מקריאה פשוטה בפסוקים הללו, הוא ש'ויכתב' מוסב על משה, אשר הוא הנושא בפסוק כח, ואשר לשם כתיבה זו שהה בהר "עם ה'" ארבעים יום ולילה ונתקדש גופו מאכילה ושתיה, ועל הכתיבה הזו נצטווה בפסוק כז.
ואולם כל המפרשים (ראו רשב"ם, ראב"ע ורמב"ן) שללו הבנה זו באופן נחרץ, והסכימו שויכתב פירושו ה' כתב, שהרי לעיל פסוק א' נאמר: ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלֻחֹת את הדברים אשר היו על הלֻחֹת הראשֹׁנים אשר שברת וגו'. וכן במשנה תורה (י,א-ב): בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחֹת אבנים ועלה אלי ההרה… וְאֶכתב על הלחת את הדברים אשר היו על הלֻחֹת הראשונים אשר שברת וגו'. ושם בהמשך (פסוק ג-ד): ואפסל… ואעל ההרה ושני הלחת בידי, ויכתב על הלחת כמכתב הראשון את עשרת הדברים… ויתנם ה' אלי. הרי לנו מפורש שה' הוא הכותב! – וממילא גם צריכים אנו לומר ש'כתב לך' שבראש הפרשה אינו מוסב על הֶמשֵכה, אלא על קובץ המצוות שבפרשה הקודמת (פסוקים יא-כו) שעליהם נאמר (פסוק י) "הנה אנכי כורת ברית", והן מקבילות למצוות "ספר הברית" שבסוף פרשת משפטים, בטרם עלייתו הראשונה להר (מה שנראה דחוק, שהרי כאן משה לבדו בהר, באין ישראל בעלי הברית עמו ובאין מזבח ודם הברית כבראשונה).[1]
ומכל מקום ברור שלא על חינם נכתבו הדברים באופן המייחס לכאורה את הכתיבה למשה. ואכן מצינו בשמות רבה (מז,ב, וראה גם שם בסוף הפרשה) מדרש המייחס את כתיבת הלוחות השניים למשה: אמר הקב"ה למשה: הלוחות הראשונות אני כתבתי אותם… באצבע אלקים, אבל השניים כתוב אתה – ולואי אתן ידי בו! משל למלך שנשא אשה וכתב לה כתובה משלו (=בכתב ידו), לאחר ימים קלקלה וטרדה מביתו, בא שושבינה וריצה אותה למלך, אמר המלך לשושבין: הרי נתרציתי לה, אלא עשה לה (אתה) כתובה (בכתב ידך(, ולואי אתן בה ידי! הדא הוא דכתיב ואֶכתוב על הלוחות. הרי שמפרשים רבותינו ואֶכתוב (או וכתבתי) בלשון תקווה או איחול לעצמו (וכענין שאומר ה' (דברים ה,כו) "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" וגו') – מה שמסתמא גם נתקיים לבסוף, כפי שאפשר לשמוע מהמשך הסיפור בדברים (המובא לעיל): "ואפסול… ואעל ההרה… ויכתב… ויתנם ה' אלי", ויתפרש מעתה: ויכתוב עמי, כלומר נתן ידו עמי בשעה שכתבתי.
[וייתכן גם לומר שמשה, המספר בלשונו במשנה תורה, אשר כל עניינו ביטול עצמי כאמרו "ונחנו מה", אכן אינו מרגיש כלל שהוא הכותב כאשר יד ה' עמו, ומייחס הכול לה', ואילו כאן, כאשר מסופרים הדברים בלשון כותב-מן-הצד, מודגשת דווקא כתיבת משה-השושבין שרצון ה'-המלך לעשותו עיקר בכתיבה זו[2]].
וראה גם בפירוש הרס"ג כאן: ויכתב על הלוחות – ויכתב לו על הלוחות. כפי הנראה בא לפרש כי גם אם ה' הוא הכותב, הרי משה הוא הנושא בכל הפסוק, ולכן גם כתיבת ה' היא כתיבה למשה, על הלוחות 'שלו', וממילא מסתבר שהיה זה בנוכחות משה ו'ברשותו', ואולי אף באמצעות ידיו של משה![3]
* * *
כך או כך, עולה לנו מחיבור כל לשונות הכתובים צירוף מופלא של מעשה שמים ומעשה אנוש בלוחות השניים, ולא רק בכך שאבן הלוחות נפסלה בידי אדם (גם זאת לא-בלי מימד נסי – "מחצב של סנפירנון (=אבן ספיר) נזדמן לו למשה באהלו"), אלא גם בכתיבתם מתרחש השיתוף המופלא הזה – שיתוף האופייני לתורה-שבעל-פה שכל עניינה חיבור וזיווג שכל-אנוש העולה מלמטה עם דיבור-אלוקי היורד מלמעלה, וכבר העירו רבים על הקשר בין לוחות השניות דווקא לבין התורה שבעל-פה מכמה פנים:
הפסוק שלנו המסיים "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית" שממנו למדו רבותינו ש"לא נכרתה ברית אלא על דברים שבעל פה", שאכן, כאמור, כל-עצמה היא שאיפה מתמדת לחיבור-רצוני והזדהות בין המעלה והמטה, בין האלקי והאנושי;-
לוחות שניות שהן לאחר החטא, הן הגורמות ל(צורך ב)ריבוי תורה שבעל פה, כדברי חכמים במסכת נדרים על פסוק כי "ברוב חכמה רוב כעס" כי אלמלא חטאו ישראל (בעגל – "רוב כעס") לא ניתן להם (רוב חכמה) אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד;-
נוסח הדברות שבמשנה תורה (- 'התורה שבעל-פה שבתורה-שבכתב' שכלשון רז"ל "משה מפי עצמו אמרו") הוא, כפי הנראה מדברי חכמים,[4] הנוסח הכתוב על לוחות שניים (ובכך מתבארים יפה גם שינויי הנוסח, ואכמ"ל).
* * *
ה"מגע" הממשי הזה שהתרחש בין ידי משה וידי ה' בכתיבת הלוחות השניות, הוא ככל הנראה הגורם לקירון עור פני משה ומצריכו לשים על פניו מסוה – כביכול נעשה גופו אלקי (וכדברי רז"ל על "איש האלקים" – "מחציו ומטה איש ומחציו ומעלה אלקים"), "ומראהו כמראה מלאך האלקים נורא מאד" (ראה שופטים יג,ו), כי נגעה בו יד ה', וזיו פניו מבהיק מאור-פני-א-ל וצריך הוא למאמץ-מודע להֵראות כאחד האדם. ואולם בשעה שמדבר אל בני ישראל מסיר הוא את המסוה ככתוב, כי מדבר הוא בקולו-שלו האנושי, אשר בדברות הללו האחרונות לא נתחבר עם קול ה', ונמצא הדיבור עצמו משמש מסוה.
וכך כשירד משה עם הלוחות ביום הכפורים נגשו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה, "ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצום את כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני" בקולו שלו[5], והוא הוא 'מתן תורה' של יום הכיפורים, הנזכר במשנה בסוף תענית. [ומשום כך היה כפי הנראה מנהג ישראל לסיים את התורה בכל שנה ביום הכפורים[6] – ולכך קשורה גם השמחה היתרה של ערב יום הכפורים – כפי שיש לשמוע ממה שסבר רב ביבי בר אביי (בברכות ח,ב, עיין שם) להשלים פרשיותיו עם הציבור בערב יום הכפורים].
* * *
בניגוד-מקביל לכל זאת עומדים הלוחות הראשונים. שם המכתב (כמו גם גוף הלוחות) מכתב אלקים לבדו באין משה עמו.[7] ומאידך מתרחש חיבור-זיווג האלקי והאנושי, המעלה והמטה, דווקא בדיבור המשמיע לעם. כי כן מצד אחד נאמר בפתח דיברות ראשונות "וידבר אלקים את כל הדברים האלה", וכן בסיום הדיברות שבפרשת ואתחנן: "את הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהלכם מתוך האש" וגו', ובהמשך: "…את קולו שמענו מתוך האש" וגו', ויחד עם זאת נאמר לפני דיברות ראשונות "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך" וגו', וכן לפני דיברות שניות: "אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה'" וגו'! – ברור אפוא שיש כאן שיתוף קולות בין קול משה וקול אלקים, וכפי שנאמר שם (לפי פשוטו מתייחס אל הדיברות הסמוכים אחריו): "משה ידבר והאלקים יעננו בקול", ופירשו חכמים (ברכות מה,א): בקולו של משה, ולמדו מכאן שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא.
וראה בתוספות שם בשם רב אלפס לבאר את הלימוד הזה. ולולא דמסתפינא הייתי אומר, שתפקיד המתרגם (וכן המתורגמן ביחס לחכם הדורש) להכניס כח וטוב-טעם בדברי הקורא (-החכם), ובענייננו משה הוא המדבר והקב"ה עונהו, כלומר מגביה ומעצים את קולו ל'רמה אלקית' ומטעים את דבריו באינסוף טעמים (אשר הם-המה טעמי תורה ו"מסטורין שכסה עתיק יומין", ומתגלים במקצת לעמלי תורה שבעל-פה, ושלמות גילוים על ידי משיח צדקנו) – ואף על פי כן לא נתעלם קולו של משה ולא נתבטל בעצמה האלקית, כי כך רצה הקב"ה, שעשה כאן מעשה מתורגמן, שעם כל העצמה האלקית החדורה בקולו של משה עדיין ניתן יהיה לשמוע את קול משה-האיש! כי כך דווקא מתבצעת ירידת שכינה וחיבור העליון והתחתון אשר היא תכלית הכוונה. אם כנים הדברים ייתכן מתוך-כך להכריע גם לעניין המקביל, השיתוף-בכתב שבלוחות שניות, שגם שם משה הוא הכותב והקב"ה העומד על גביו מכניס בתוך כתָבוֹ עצמה ותוקף אלוקיים המכילים את כל טעמי התורה הכמוסים ומוקרנים מתוך הכתב.
ונראה לומר שכל עוד נמסרה התורה שבעל-פה מפה לפה, מקולו של הרב לאוזני התלמיד, עדיין היה בעולם רושם כלשהו מקולו של משה בדברות ראשונות החדור בעצמה אלוקית וכך מטביע רושם-בל-ימחה, ואילו משגברה השכחה[8] בעולם, והתירו לכתוב דברים שבעל פה [והיה זה עם חיבור המשנה, בתום "שני אלפים תורה"] – מאותה שעה לוחות שניות עיקר, והכתב האנושי יכול גם הוא שיהא חדור במידת–מה בכוח אלוקי. וכידוע לדעת רבנו הרא"ש מצוות כתיבת ספר תורה חלה היום גם – ואולי בעיקר – על כתיבת (וקניית) מכלול ספרי התלמוד ופירושיהם, וייתכן שעוד יותר מכך – על כתיבת חידושי-תורה.
[וראה גם בדברי רבנו צדוק הכהן בסוף ספר רסיסי לילה, שמאז שניתנה תורה שבעל-פה ליכתב, הריהי במידה מסוימת כתורה שבכתב שנתון בה כוח הפועל בנפעל, ושעל כן גם חנוכה שהוא חג "שלא ניתן ליכתב" במקרא, ולכן לא "נתפס בגוף" ולא ניתן מתחילתו למשתה ושמחת הגוף – נעשה גם הוא חג 'גופני' וסעודותיו סעודות מצוה].
כללית, הכתב לגבי הקול הרי הוא ככלי לעומת האור. אכן ידוע ש"שורש הכלים גבוה משורש האורות", כי מקורם ב'גוף' העליון החשׁוך וחשׂוך מן ההשגה, המקור ל'נשמות שבגוף' – בעצמות ה' דלית מחשבה תפיסא ביה כלל (בעוד שהאורות הן לבושים לעצם – "עוטה אור כשלמה"), ונמצא ששבירת הלוחות היא מעין "הצמצום הראשון" – צמצום באור אין-סוף בכדי "שייכנס המאור במקום האור" – לאפשר מגע כלשהו בעצם הבלתי-נתפס דווקא בתוך העולם-העלום וחשוך מן האור, כמבואר בספרים, עד ש"החשך עצמו יאיר".
"והיה יום אחד הוא יוודע לה' לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור… והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יא,ז-ט).
* * *
כמה הערות בשולי הדברים:
א – ידועה דרשת חכמים בסוף מסכת מכות כי תורה בגימטריא תרי"א, צוה לנו משה, כי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. והנה מלבד הרמז הזה לכאורה אין שום ביטוי בכתובים לחלוקה הזאת (שמופיעה בדרש הזה כדבר ידוע). נראה על-כן שאין כאן התייחסות לזהות המשמיע (או לכותב, בשניוֹת), אלא לעובדה הפשוטה שבאנכי ולא יהיה לך מדבר ה' בגוף ראשון, ואילו בהמשך מופיע ה' בלשון נסתר ("כי לא ינקה ה'"; "שבת לה'" וכן הלאה), אבל לענין הקול הדובר אפשר שכולן שווים בקול אלקים או בקול משה או גם-שניהם כנ"ל.
עם זאת ייתכן שבתוך הקול המשותף ישנה נטיה מסויימת לצד קול אלקים בשתי דברות ראשונות, ולצד קול משה בשאר. ולפי זה ניתן גם לחשוב שדברי העם אל משה בסיום הדברות ביתרו "דבר אתה עמנו ונשמעה", אולי נאמרו באמצע הדיברות, לאחר אנכי ולא יהיה לך, ומאז עמדו מרחוק, רחוק מכדי לשמוע את קול ה', ומשה לבדו "נגש אל הערפל" להביא אליהם את דבר ה' בשאר הדיברות בקולו שלו.
אכן בפרשת ואתחנן מבואר שהיה זה לאחר הדברות כולן, ולפי האמור שם מתייחסים דברי העם אל שאר כל התורה כולה שקיבל משה בהר[9]. ואולם ייתכן שרומזים בפנימיות גם למתן תורה של לוחות שניות (שלא נזכרו כלל בפרשת ואתחנן!) ביום הכפורים לאחר שבירת הראשונות, שניתנו בקולו של משה בלבד כנ"ל.
לפי זה ניתן לומר שרצון העם לעמוד מרחוק ולמסור הכול ביד משה, הוא עצמו בדַקוּת השורש לחטא העגל (שאירע מפני איחורו של משה), ולשון ה' בהסכמתו לבקשת העם "היטיבו אשר דברו, מי יתן והיה לבבם זה להם" וגו', מזכיר את דברי המלך לשושבינו במשל המדרש הנזכר בראש דברינו "ולואי תהא ידי בה", כלומר הלואי שלא יגרום החטא להתרחק ממני לגמרי אלא לבוא למקום טוב יותר, למקום שבעלי תשובה עומדים, אשר שם חזק ומתקיים יותר שיתוף האלוקי והאנושי – היינו לוחות שניות שנאמר בהן-דווקא טוב – במובן של חזק. (כמו "אומר לדבק טוב הוא"), כהערת הגמרא בבבא קמא נה,א.
ניתן אף לומר שיחס לוחות ראשונות לאחרונות הוא במידה מסויימת כיחס שאר הדברות לאנכי ולא יהיה.
ב – במאמר אחר הזכרנו את דברי הגאון מרוגאצ'וב שכל דברי ספר התורה שכתב משה (ולא רק כתב הלוחות שהוא מן הנבראים בבין השמשות, היינו ממוצע בין מעשה אלקים למעשה בשר ודם) היה בהם ממד אלוקי, והיו מאירים בו ומתנגנים מתוכו טעמי תורה[10], ולכך קרויה תורה זו בפרט "שירה", והוא הספר שמצא יאשיהו המלך בהיכל ונפתח לו מאליו בפסוק יולך ה' אותך ואת מלכך וגו' כדברי רז"ל, ועורר אותו לתשובה.
ואולם יש לומר שבשמונה פסוקים אחרונים שבתורה, שכתב משה תוך כדי סילוקו מן העולם אל כנפי השכינה, מופיע ענין זה ביתר שאת, מעין כתב הלוחות, שהקב"ה עצמו כביכול כותב באצבעו של משה. וכך ניתן גם לפרש "ומשה כותב בדמע" – בתערובת האלוקי עם האנושי.
ג – אם כי נאמר "קרן עור פניו בדברו אתו", נראה לייחס את הקירון למגע ה'גופני' כביכול שבכתיבה כאמור בפנים, זאת בעיקר מפני שלא נזכר כלל דיבור בלוחות שניות, ואילו בראשונות שנזכר, ועוד-איך נזכר, לא מסופר על קירון פנים (אם כי ניתן לומר שמקורו מאז, רק שנכתב כאן בסוף הענין, או שמא סר הקירון בעקבות העגל ועכשו חזר, וצריך עיון).
לדרכנו יתפרש אם-כן "בדברו" מלשון הנהגה – כשעמד ה' על גביו וכתב משה בהדרכתו.
ד – יחס הדיברות הראשונות לאחרונות שלאחר חטא העגל, שהוא כמובן היחס בין צדיק גמור לבעל תשובה, הוא גם היחס בין עולם הבחירה לעולם הידיעה או הקביעה האלקית. צדיק הוא זה שהשכיל לבחור בטוב, ואילו זה שכשל בעולם הבחירה, אין לו תקנה אלא בהיכנס לתחום הידיעה והקביעה האלקית – לעולם בו 'הכל בידי שמים ואפילו יראת שמים', ומצדו אומר אליהו לה' (בהפטרה): "ואתה הסיבות את לבם אחורנית" (אחד מן המקראות ש"אלמלא הן נתמוטטו רגליהן של שונאי ישראל" – ראו ברכות ל,א – כלומר מהווים "מפלט אחרון" לחוטא), גם טהרת וכפרת הפרה האדומה (הנקראת ברוב שנים עם פרשת כי תשא) עניינה "תבוא אם ותקנח צואת בנה (העגל)" הרומז על הבורא-המוליד הנושא עוון עוון וכביכול נוטלו על כתפו, כמו הכול ברור ומתוכנן מראש ועתיד להתברר לזכות. [וכמובן אין החוטא עצמו זכאי להשתמש בטענה זו – שהרי חווייתו בשעת החטא הייתה נפרדוּת ולא תלוּת והיא שגרמה את החטא – אבל בדיעבד, ולאחר שמכיר החוטא בחטאו ומקבל עליו בהכנעה את עונשו, יכול משה, הצדיק שלא השתתף כלל בחטא, להעלות את הטענה הזו בעבור החוטאים. בזה בדיוק עסק משה בארבעים יום האמצעיים כשביקש לדעת דרכי ה' ולראות את כבודו מאחוריו – היינו לאחר מעשה, בדיעבד – ומצד עולם הידיעה שזכה לו 'השיג' את הכפרה].
והנה יחס הקול או הדיבור שבראשונות למול הכתב שבאחרונות הנ"ל, הוא עצמו היחס בין הבחירה לקביעה. הדיבור הריהו נזיל, מנסה לשכנע ורשמו עלול לפוג, ואילו הכתב מנסה לקַבֵּע ולהנציח באורח בלתי-הפיך, על דרך המובטח לנו לעתיד, לאחר התשובה והגאולה השלמה, בפי ירמיהו (לא,לג) "נתתי את תורתי בלבם ועל לבם אכתבנה", וכל המתעצם ומצטרף אל מאמץ הכתיבה האדיר שראשיתו בכתיבת משה בלוחות אחרונות, הריהו מקדם לפי ערכו וטוהר כוונתו את ההבטחה הזו.
ה – גם היחס בין בית ראשון לבית שני ניתן לקשרו ללוחות ראשונות מול השניות. בבית ראשון שרתה שכינה ונבואה-מדברת, אך בדרך כלל לא שמע העם אל הנביאים המזהירים וכך חרב המקדש ובטלה קדושה ראשונה לגמרי. ודווקא בבית שני נכתבו-נחתמו כתבי הקדש ונקבעו כדברים שבכתב הנצרכים ומשפיעים – הם ותולדותיהם ופירושיהם – לדורות עולם! הנביאים אמנם "לא לעולם יחיו", "אך דברי וחוקי" החקוקים בכתב, ישיגו את מטרתם (ראו זכריה א).
[1] וראה בפירוש הספורנו כאן, ובדרושים שבשו"ת בית הלוי סי' י"ח. ראה עוד במאמר לפרשת תרומה.
[2] וייתכן שזה עצמו גם הפער בין המפרשים הראשונים-כמלאכים הנוטים יותר להפשיט ולייחס הכול לה', לעומתנו אחרוני אחרונים, יתמי דיתמי שבסוף הדורות – הנעוץ בתחילתם – ש"רצוננו לראות את מלכנו" משה הממשי כותב בידו (באצבע אלקים כדלהלן), וכרוח חז"ל הקרובים יותר למקרא ונוטים להמחיש, ודוק.
[3] ויעוין גם בחידושי הרד"ל למדרש שם שהעיר כי גם מדברי הגמרא בעירובין (נד,א) המייחסת את שכחת התורה לשבירת לוחות ראשונות, יש לשמוע שכתיבת השניים שונה מכתיבת הראשונים. וראה בית הלוי שם.
[4] ראה בבא קמא נה,א, וכך שיער-מלבו גם הראב"ע בפירושו.
[5] שהוא כמובן "חשאי" לגמרי ביחס ללוחות הראשונות שניתנו בפומבי, ו"אין לך יפה מן הצניעות" ולכך לוחות שניות דווקא נתקיימו בידינו, כדברי רז"ל.
[6] עד שבא תחתיו בימי הגאונים מנהגנו לסיים בשמיני עצרת.
[7] וכפי העולה מן הכתוב לעיל כד,יב, כתובים היו לפניו יתברך עוד בטרם עלה משה להר לארבעים יום ראשונים, ואולי נכתבו-נחקקו ממילא תוך כדי מעמד סיני, או סמוך אחריו – ראה דברים ה,יט.
[8] שמקורה בשבירת לוחות ראשונות כנ"ל.
[9] וכן אל דברי שאר הנביאים שיבואו בעקבות משה ככתוב בפרשת שופטים – יח,טז-יח.
[10] בשים-לב לכך שמשה ראש הלויים המשוררים היה ו"בקי בכל מיני נגינה", וממנו למדו במסכת ערכין (י"א סוע"א) לעיקר שירה מן התורה (שנאמר) "משה ידבר (בשיר) והאלקים יעננו בקול – (הוא שצווהו) על עסקי קול".