קונטרס למען מעוף רחב בחינוך
(ובמיוחד לבעיות החנוך היהודי בארצות הברית)
שמונה פרקים בבעיות החינוך בזמננו
תוכן
| פתיחה | |
| פרק ראשון – | בעיות שהזמן גרמא אחת עשרה בעיות. |
| פרק שני – | הנחות יסוד בחנוך אמת בני ברית ושאינם בני ברית / חינוך אמת וחינוך מדומה / צרכים מיוחדים למקום מיוחד / סימני היכר לילד מישראל. |
| פרק שלישי – | מגמות של מינימום בחינוך בנינו תלמוד תורה / מלאכתו של הקב"ה / דרך ארץ. |
| פרק רביעי – | הירושה ותוספתה מה נלמד מדורות קודמינו בעבודת החינוך ומה נוסיף עוד. |
| פרק חמישי – | על התמורה על הסכנה ועל התקנה על המהפכה המתבקשת בשיטות הלימוד בדורנו, הסכנה הכרוכה בה, והאמצעים כנגד הסכנה. |
| פרק שישי – | כסף בין דורות עניים לדורות עשירים / ניסיון העושר / וממנה יוושע / כך יאדיר כספנו את חינוך בנינו / כי לא כצורנו צורם. |
| פרק שביעי – | הניצוץ, ההנעה הראשונה והתנועה הגדולה במה נתחיל ומה המשך צפוי אחרי ההתחלה. |
| פרק שמיני – | תכנית המעשים בקצרה פעולות ארגון / תכניות לימוד / הנחיות ומגמות / משהו על שיטות הלימוד קצת פרטים בשיטות הרצויות / קנאת סופרים / ספרי לימוד / למנוע ביטול תורה / הכשרת מורים / המשך צריך שיבוא. |
פתיחה
כשהיו ישראל נתונים בשיעבוד קשה של מצרים, מוכים ולוקים נאנחים ונאנקים ועינוייהם הלכו הלוך וגבור והנוגשים אצים: 'כלו מעשיכם – כאשר בהיות התבן'; –
אז בא אליהם משה בדבר ה' וגולל לפניהם תכנית גאולה רחבה מני ים ומסוף העולם ועד סופו עד לדבקות מלאה באלקים חיים; –
'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים' – רוח חדשה אתן בקרבכם, רוח של חרות, ולא תוכלו עוד לסבול את המצרים וזוהמתם; –
'והצלתי אתכם מעבודתם' – ותהללו י-ה כעבדי ה' – ולא עוד עבדי פרעה; –
'וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים' – ואפילו המצרים ידעו כי אני ה' ולא אחר; –
'ולקחתי אתכם לי לעם' – ואתם תהיו לי ממלכת כהני וגוי קדוש; –
מה כתיב אחרי כן? –
'וידבר משה כן'. 'כן' – גולל לפניהם כל הדברים האלה בכל רחבם ועומקם – 'ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה'.
משל למי שנתון בבור שביה ונאנק ביסוריו ובעינוייו, אומרים לו: מחר אנחנו מוציאים אותך מכאן וניתן לך אלף אלפים, ומעלים אותך לגדולה יתרה; והוא אומר: הוציאוני מכאן עכשיו ואל תתנו לי כלום!
לפיכך כתיב אחריו: 'וידבר ה' אל משה ואהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים – להוציא את בני ישראל מארץ מצרים!
'להוציא ממצרים' – דבר זה יכלו לשמוע.
ובתחלה, למה נאמרו להם דברים שלא יכלו לשמוע? וגם אחרי כן כשנשנו להם הדברים בקיצורם 'להוציא ממצרים', כלום חזר בו הקב"ה מהבטחתו הראשונה והעמידה רק על היציאה ממצרים בלבד? הלא את הכל עשה עמהם בסוף, לא נפל דבר.
כך יכול אדם לשאול: היה לו למשה שיאמר לבני ישראל את הדיבור השני תחילה, ולאחר שיראו עצמם גאולים – אז יאמר להם הדיבור הראשון ויגול לפניהם את כל דרך גאולתם הארוכה והנעלה עד לגבהי שחקים, למה לא דיבר להם על הסדר שהם יכולים לשמוע?
דבר זה ללמדנו בא, שכל מי שנועד לגדלות אסור לו להסיח דעתו אל הקטנות בלבד אפילו שעה אחת. אעפ"י שעדיין הוא נתון בשפל המצב ואינו מסוגל לשמוע דברים של גדלות – אתה הכנס הדברים באזניו בעל כרחו. והיה, לכשיפנה לבבו לשמוע אחרי כן, תהא תחילתה של שמיעה זו כבר מעתה, ותהא כל דרכם רצופה אך גדלות בלבד.
הגדול אינו רשאי להיות קטן. מעשהו אפשר שיהיה קטן שבקטנים; ברם, לבו ומחשבתו ברוממות תמיד. תכנית עלייתו עד לגבהי מרומים, צריכה שתהא כתובה ומגוללת לפניו תמיד; יודע אותה וזוכרה בכל שעה והוגה בה בכל עת. מהרה תבוא שעתו ויעלה מעלה מעלה בדרך אשר ידעה מתחלה.
אכן, הדרך שבין התכנית למציאות קרובה היא מאד. לא חסר אלא לגשר על פני התהום שפעורה בין שתיהן ושרבים נופלים בה.
אמת בתכנית ורצון בלב – זה הגשר שעל פני התהום. אנשי אמת ילכו בה ועשירי רצון לא ייכשלו בה.
דברים אלה דים לפתיחה לעניננו. מבוארים הם כשלעצמם ומבארים היטב את המטרה שבפרסום קונטרס זה למען הענין של חינוך ילדי ישראל על פי דרכם.
בין אם אנו עושים כפי היעוד הגדול שעלינו ובין אם עדיין אין אנו עושים, על כל פנים הבה ונדע את כל המעשה אשר עלינו לעשותו מחר. ויש גם מחר שהוא קרוב ושאינו לאחר זמן.
פרק ראשון
בעיות שהזמן גרמן
הבעיות בחנוך שאנו נותנים לבנינו ולבנותינו, ושהזמן גרמן, אלו הן:
א. בזמן החדש, בחברה החדשה ובמקומות של ישוב יהודי חדש או מחודש –
כיצד ובמה נצליח לעצב בבנינו ובבנותינו דמות יהודית מקורית שהיא למעלה מן המקום והזמן?
ב. עיקר שבחו של אדם מישראל אינו בידיעת תורה, אלא בקנין תורה. מה בין זה לזה? – הידיעה בלבד יכולה שתהא מחוצה לאדם היודע, ואולם הקנין הוא עצמי. האדם ניכר בקנינו כשם שהוא ניכר בפרצוף פניו. הנה איפוא זאת הבעיה – כיצד ובמה נקנה לתלמידינו קנין תורה ממש שלא תהא עיסוקם בה רק לשם ידיעה בלבד?
ג. קשור עם שלמעלה ומתוך אספקט רחב וכללי יותר, כך נציג את השאלה: משטר החיים שבזמן החדש, וביותר זה שבאמריקה, הוא כובש את כל האדם, אין האדם פונה ללמוד לשם לימוד אלא כשהוא לו תכלית בחיי המעשה. תלמוד תורה ועסק התורה כבר אינם חלק אורגני בסדר חייהם אפילו של האמונים מראשיתם, אלא נדחק לקרן זוית של זמן ונתון למקרה; –
כיון שכך, מה נעשה כדי להרגיל את בנינו לעסוק בתורה כאדם שעסוק בכל שאר מחסוריו, וגם כי יעזוב ספסלי לימודיו וגם כי יזקין, לא יסור ממנה?
ד. כיצד נציל את תלמידינו מן הבטלה המאורגנת והטוטלית מלעסוק בדברי תורה במשך של שלשה חדשים בשנה – חדשי החופש ו'בין הזמנים'? עסק התורה שעליו נאמר: 'התעיף עיניך בו – ואיננו'; אינו נקנה אלא ברוב יגיעה ואפשר לאבדו ח"ו בהיסח דעת של עפעף-עין אחד – כלום מותר לנו לראות בשאט נפש בהפקרת תלמידינו מלמוד ומחנוך פעיל ברבע מזמן לימודיהם לפחות?
ה. תכנית לימודים זו שבידינו, האם היא עונה על הצרכים, אם לאו? אם לא – איזו צריכה להיות?
ו. איזו הכנה ניתן למורים?
ז. אילו ספרי למוד דרושים וכיצד יש להכינם?
ח. מה היחס הברור שנקבע ל'למודי חול' ולעניני דרך ארץ?
ט. מה המשותף בינינו לבין הפדגוגיה הכללית, מה ממנה נקבל ומה נדחה?
י. על איזה מינימום נעמיד את החנוך האלמנטרי שלנו היום?
יא. מאין ניקח הון תועפות הדרוש למען החנוך בממדים רחבים?
פרק שני
הנחות יסוד בחנוך אמת
להלן מספר הנחות-יסוד כבסיס לדיון בבעיות חנוך אמת לילדי ישראל.
הנחות אלה מקצתן הן כעיקרי אמונה בחנוך של תורה, וההתעלמות מהן –
כמוה כחילוף עיקר בטפל ואולם גם שאר ההנחות המובאות כאן, צריכות הן לגופו של דיון. על אדני האמת והנסיון הטבעו והבא לעסוק בדברי חנוך עסק הראוי לשמו, אסור לו להסיח את דעתו מהן; כדי שלא יהא דומה לבונה בית ושוכח להביא עציו ואבניו הדרושים לבנין ביתו.
א. בני ברית ושאינם בני ברית
נפש הילד היהודי שונה מן הנפש של ילד אחר, שינוי של עצם ומהות.
רבוי האינטיליגנציה ויותרת העדינות והרגישות הנפשית שאצל הילד מישראל לגבי רעהו מאומות העולם, אינם אלא סימפטומים ותוצאות מן השוני שביניהם, ולא הם הם עצם השינוי. הואיל ושרשי הנפשות מחולקים, לא הרי אלה כהרי אלה, לכך ניכר גם שוני של ריבוי ומיעוט אפילו באותם הענפים ששייך בהם שויון לכל אדם באשר הוא אדם.
ברם, זה השינוי שעליו מדובר כאן, הוא שינוי בשרשי הנפש ובמעמקיה. שינוי של מין אחר. אי שם קיימת מערכת של כחות הנפש ותגובות והתפעלויות ורגישות מיוחדת כלפי גורמים ידועים, והיא – כל כלה מיוחדת רק לילד מישראל בלבד, ולרעהו אין לו ממנה כלום; וכן מערכת אחרת לרעהו שאין לילד היהודי ממנה ולא כלום. כשם שהטרף מיוחד לנשר, והשירה מיוחדת לנחליאלי אעפ"י ששניהם מבעלי כנף הן, אלא שזה מין לעצמו וזה מין לעצמו.
עובדא זו, של שוני מהות של שני מינים אפילו במשפחה אחת, לא תשתנה לעולם. אפילו ראית פעם נחליאלי שקם על רעהו והרגו ואת הנשר שפתח בשירה, אין זה אלא פלא, והעובדא משארת עובדא.
חז"ל אומרים שאפילו האנטומיה, כלומר, מבנה הגוף, מחלותיו ורפואותיו, אף הוא אינו שוה לשניהם. עד שבא החתם-סופר ובאחת מתשובותיו הוא קובל על שאין לנו בתי ספר לרפואה ללמד חכמת הרפואה של הגוף היהודי אלא לומדים חכמת רפואה כללית, וכי גוף אחד לישראל ולעמים?
שמא יאמר אדם: והלא אין עינינו רואות הבדלי מהות רבים בין הילד היהודי לשאינו יהודי; ובייחוד היהודים היושבים שקטים ובוטחים בין העמים בעלי תרבות, שם הולכים ומטשטשים המרחקים המפרידים בין ישראל לעמים ואדרבא כבר מוצאים שם הרבה קוי אופי משותפים או דומים; ואם לא באופן טוטלי – הרי לפחות בשכבות מסוימות שבין העמים השונים, שם תהליך ההתקרבות הוא ניכר מאד – כלום אפשר להתכחש למראה עינים?
אם יאמר לך אדם כן, אף אתה אמור לו: אם נכון הוא כמראה עיניך –
אין זה אלא אות אזעקה על אבדן מהות או העלם מהות מן האיש היהודי ומן הילד היהודי, עד שכבר אינו ניכר בכל מהלכיו כי הוא שונה מהכל! אי לזאת כבר הגיעה שעת השתים עשרה של 'עת לעשות' להשבת מהות ולנערה מן האבק ומן הטיח הטפל שדבקו בילד שלנו ומכסים אותו כלו.
ב. חנוך אמת, וחנוך מדומה
חנוך אמת פירושו, להגיע תחלה עד שרשי הנפש של החניך ומעמקיה, לדעתם ולייצבם. רק משם מתחיל תפקיד החנוך לפתח את כל כחותיו ולהביאם על מילויים.
או בלשון זה: חנוך אמת – שיהו כל המעשים וכל המחשבות שנותנים בחנוך, כלם יוצאים מידיעת הנפש של החניך עד עמקי שרשיה, ומבוססים רק עליה בלבד.
חנוך השואף להשוות את המדות בבני אדם בכלל ולהשאיר רק פנות ידועות בנפט ששם יוכל כל אדם לחיות חיים מהותיים שלו לפי נטיותיו האישיות, הגזעיות, או האטניות, חנוך כזה אינו אלא חנוך מדומה.
נהפוך הוא התהליך הרצוי: להעלות באדם את המיוחד שלו ולפתחו, ותוך כדי פתוח המיוחד שלו מסגלים אותו עם כל עצמיותו שיהא יכול לחיות ברצון ובשמחה גם עם האחר והזולת, המיוחד גם הוא בשלו.
כך הוא בשטח החנוך של כל יחיד; וביותר הכלל הזה הוא חיוני בשטח החנוך הלאומי, במדה שאנו מכירים במציאותו של גורם הלאומיות.
אכן, הבדלה זו שבין ישראל ואומות העולם, ודאי שהיא קיימת ומציאותית. המתעלם הימנה, או פונה אליה רק כלאחר יד, לא ידע לעולם פרק בתורת החנוך של הילד היהודי, והחנוך אשר יצא ממנו יהיה חנוך מדומה ולא חנוך אמת.
המסקנא היצאת מהנחה זו, שכל מה שאנו יכולים ללמוד מן הפדגוגיה הכללית, הוא ההכרח בעיקוב ובהסתכלות אחרי החניך עם החובה של עיון ותכנון והרבות והתמד מחשבה ונסיון בכל עת מצד המחנך, למען ידע מה יפה לחניכיו ומה לא יפה. בדבר זה בלבד שוה תורת החנוך שלנו לתורתם של חכמי החנוך בעולם.
ברם, ההלכות הפסוקות שיוצאות מבית מדרשם של חכמי אומות העולם בתורה זו, הלכות פסוקות בקביעת המעשים ודרכי ההשפעה – הלכות פסוקות אלה יכולות להיות נוגדות נגוד קטבי את ההלכות הפסוקות התואמות לנו, מה שיפה לזה מסוכנת לזה וכן להיפך.
מה יפה לילד היהודי ומה אינו יפה, מה מזיק לו ומה אינו מזיק – דבר זה אין לנו לבקש אלא מחכמי הנפש שלנו בלבד. מהם ומהוראותיהם המפורשות ומה שניתן ללמד מהן על מה שלא פורש אצלם.
וכבר היה מעשה בר' מרדכי בנט שהזהיר את הקיסר אשר בהשפעת 'משכילים' שלנו רצה לגזור גזרות של 'חנוך אחיד' לישראל ולעמו; –
אמר לו ר' מרדכי באזהרתו: אבות ישראל וחכמיו אמרו על עמם: 'ישראל עזים שבאומות' ואין ממתקת עזותם אלא התורה שהם עוסקים בה בלבד. נוטל אתה מהם תורתם – היזהר מפניהם! מהר תראה שמהם מורדים, מהם מהפכנים ומהם פושעים – הנח להם ויעסקו בתורה כי היא חייהם ומהם תורת חיים יוצאת לכל באי העולם!
סוף פסוק: הילד היהודי בכל מקום שהוא נמצא, ואפילו בארצות נכר, אינו בן-מדינתו ולא בן-זמנו, אלא כלו ותמיד הוא רק יהודי בלבד. יהודי מסיני ומירושלים של מעלה ומירושלים של מטה. רק כך צריך לדעתו ולחנכו ולחכמו, וממוצא זה לפתח כל כחותיו לשעתו ולתמיד, לצורך מקומו ולצורך כל מקום אחר שרגליו דורכות בו.
ג. צרכים מיוחדים למקום מיוחד
אם ראית מקום של אוכלוסיה מעורבת, בני ברית ושאינם בני ברית, ששם ילדי ישראל גדלים בלי סמני היכר בולטים, ודומים לבני מקומם ומשתלבים עמהם במציאות אותו מקום, יותר מבשאר מקומות – דע שהחנוך באותו מקום טעון בקורת ותיקון יותר ממקום אחר.
ככל שההשתלבות עם המציאות יתירה, כך ההתרחקות מן השרשים העצמיים יתירה, ועל כן נחוצה שם רביזיה ביסודות החנוך ומלחמה קונסטרוקטיבית, מתמדת ושקטה, כדי להשיב את הילד היהודי לשורש עצמותו. לחזור ולהעמידו על רגליו שלו עד שיהו רואים בו כל סימני ההיכר המהותיים שלו.
הפירוש האמריקאי לדברים האמורים כאן – מתן דגש חזק במערכת החנוך האמריקאית לחנך את התלמידים לקחת דברים ברצינות יתר, היפך ה'איזי'; למדוד ערכים לפי חשיבותם ולא לפי כדאיותם ולקבלת עול בשמחה ובחלוציות נפשית.
ד. סימני היכר
ילד מישראל שחינוכו הוא יהודי-שרשי, הרי הוא ניכר בחמשה סימני היכר בולטים ביותר ואלה הם:
נטיה טבעית לחסד;
יראת שמים על פניו;
יחס של רתת ואימה לתורה;
קרבה נפשית אינטואיטיבית לכל יהודי;
אהבת אמת לארץ ישראל וכיסופים לה מרחוק.
נטיה לחסד – לא במעשים תליא מילתא, שכן יש מעשים של חסד הבאים לא מטהרת הנפש אלא מתוך פזרנות וקלות דעת, רדיפת כבוד, או אפילו יחס של בוז כלפי הנהנה מחסדה. חסד הבא ממקור אברהם אבינו, ניכר יותר ב'וימהר אברהם' ב'וירץ לקראתם' וב'וישתחו ארצה' וכל דיבוריו עם אורחיו; כלומר, בהתנערות הנפש שתרצה לעשות חסד אפילו אינו עושה; (שהרבה גורמים מפריעים את המעשה, אבל שום דבר אינו עומד בפני הרצון – מה מעכב בידו לרצות?) ובהרגשת חיוב של 'איך אוכל וראיתי", ובפחד תמיד שמא לא יצאתי ידי חובתי.
כל ילד מישראל הוא כלי מוכן לשכן בתוכו מדת החסד בטהרתה; אם רק לא יעזרו בטמטומו.
יראת שמים .- כך דרכה של תורה וטבעו של חנוך אמת שהם מטביעים חותם של יראה בושה וצניעות על הפנים של עוסקיהם. וביותר, אצל ילדי ישראל שלא טעמו טעם חטא ולא נתנסו קשות במלחמת החיים ולבם רך וכל טוהר הלב צף ועולה על זוך הפנים. וכן דרשו חכמים: 'למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו – זו הבושה.
ושוב יש להדגיש גם כאן האבחנה שבין הרגלי מעשה וסגנוני חיים שסתם בני אדם רגילים לזהותם עם יראת שמים, ובין הסגולות הנפשיות – הבושה והצניעות שהן תולדות של יראת שמים ממש; –
לא תמיד מעיד המעשה והסגנון על יראה שבלב; אבל הבושה והצניעות שבנפש, תמיד הן מעידות גם על המעשה הטוב, או על ההכשרה לקראת המעשה הטוב שיבוא לאחר זמן.
באנשים מבוגרים עשויות הסגולות הנפשיות הללו להיעלם מעל חזות פניהם, בתוקף מערכות החיים הקשות שנתונים בהן. ואולם חזות פניו של הילד, תמיד צריכה להעיד על הסגולות ההן וכל ילד שחזותו אומרת עזות ושאט נפש, סימן שעדיין לא עמדו רגליו על הר סיני שלו ולא הריח אפו מריחה של תורה.
כבוד והדר לתורה – אעפ"י שהחנוך הטוב מחייב להרגיל את הילד ליחס של כבוד אל כל עיסוקי וכלי תשמישיו, כל שכן לספרי הלימוד שבידו עד האחרונה שבמחברות העזר שבילקוטו – אעפי"כ לא נקרא חנוך אמת של תורה לילד מישראל, עד שנראהו לילד שהוא יודע להבחין בין הכבוד לתורת אלקים לבין הכבוד שחייבים לכל יצור נוצר; שהרי כל מה שברא אלקים לכבודו ברא.
ילד המכבד לבושיו ומקפיד על כל חפציו שיהו נקיים ומסודרים, ודאי זו מדה טובה אצלו; אבל אינו דומה כבוד זה לכבוד שאותו ילד מכבד לספר תורה שהוא רואה בבית הכנסת, בשעה שהכל קמים לקראתו ומחבקים ומנשקים לו. כך הדבר בין לימודו בתורה לבין שאר למודיו, שצריך הוא לחוש בכל חושיו שאין שום צד דמיון בין זה לזה אעפ"י שיש לו חובות כלפי כל מה שהוא עסוק בו.
אבחנה זו צריכה שתבוא לידי ביטוי בהבדלי יחס חיצוניים וגם פנימיים-נפשיים. ביטוי חיצוני – שכל ספריו ומחברותיו ועפרונותיו ושאר מכשירי למודיו, יהו שלמים נקיים ומסודרים, ואולם ספר תורת אלקים וסדור תפלה לרבון העולמים – יהו אצלו מהודרים ומעוטרים ונשמרים במשמרת למשמרת ומונחים בתוך ילקוט יפה או בתוך תא מיוחד שבילקוטו שהוכן לכך הכנה מיוחדת. ספר תורת אלקים חיים, ספר שממנו תוצאות חיים בעולם הזה ובעולם הבא – כלום אפשר למדוד אותו במדה אחת עם ספר אחר שאין בו מן המדה הזאת אלא מראשו ומחשבתו של אדם נברא?
אכן אין שום צד דמיון בין השנים ובדין היה לעשות ביניהם הבדלה גדולה כהבדל המהותי שביניהם, רק מה כחו של אדם במעשה ידיו ומה יכולת יש לו? אפילו כשהוא בא להפריד בין קודש לחול אינו יכול אלא ליתן בהם סימנים בלבד, ואילו למדוד לשניהם כמדתם, אין בכח האדם כלל.
ברם, בכל הנוגע להבדלי יחס פנימיים-נפשיים, שם אין האדם מוגבל כלל. במחשבתו יכול כל אדם להפליג למרחבים ולמרומים אין קץ; ומחו של הילד מסוגל לכך לא פחות משל אדם מבוגר. וכך צריכה וגם יכולה דעתו של ילד להבחין בין תורת אלקים לשאר למודים. שזו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים שאפילו כל ענקי רוח וחכמי כל הדורות שדעתם רחבה מדעתו רבוא רבואות מונים, אף הם לא השיג שכלם אפס קצהו של תורה, ואולם שאר למודים, הרי אינן אלא חכמת אנוש ובהישג יד כל אדם; –
לפיכך לעולם לא תשבע נפשו של תלמיד לומר: 'למדתי תורה הרבה'; או: 'כן, וודאי שאני חכם ומבין בפרשה זו של תורה', אלא תמיד הוא בטל לתורה ויודע שאין לו בה אלא שכר יגיעה בלבד.
תלמיד שאין לו תחושה טבעית כזו, חסר לו סימן היכר זה של ילד העוסק בתורה, ומוריו אף הם לא יצאו בו ידי חובתם.
בין ישראל אחיו לבין בן-אל-נכר – בזאת ייבחן ילד מישראל שחינוכו אמת:
אם נפשו תחוש קרבת אחים אל כל יהודי באשר הוא יהודי, עני או עשיר, שכנו ומיודעו או גר מארץ לא מודעת לו, מדבר בלשונו או לא ישמע לשונו, מכובד או בזוי, שומר מצוה כמוהו או פוקר ופורק עול מצוה, ואפילו יראה מי שחברו בו כל הדברים יחדיו לרעה – אעפי"כ לבו ומעיו הומים עליו כי על כן יהודי הוא. גואלו הוא. אחד מאחיו; –
ולעומת זה, תחוש נפשו זרות כלפי בן-אל-נכר אפילו חברו בו יחדיו כל הצדדים המקרבים את הדעת אליו: שכן ויחסים טובים ביניהם, מדבר בלשונו, עשיר, מכובד וגם מכבד דתו ודת שכנו – עם כל אלה אינו אלא מכבדו ודורש טובתו ומשתדל להטיב עמו ומכיר לו טובה, אבל לא יותר מזה. הלב אינו הולך עמו כי על כן זר הוא לו, והוא כבר נתן את כל לבו לאחיו ואך קרבת אחיו לו טוב.
רצונך לבחון נטיית הלב למעשה – זמן את שלשתם: תלמידך יהודה, וכריסטיאן רעהו ושכנו, והשלישי – איש יהודי גר ממקום אחר – לא תואר לו ולא מראה ואשר לא ישמע לשונו; את שלשתם תזמן לפונדק אחד שאין שם אלא הם. באותה שעה הבט והסתכל אחרי יהודה תלמידך – את חברתו של מי יבחר ושל מי יעזוב? וידעת אם הצלחת להקנות ליהודה את המינימום שבקניני החנוך השרשי, או ח"ו לא הצלחת בו.
ארץ ישראל, ארץ אחת היא לו – אף בזאת ייבחן הילד היהודי בחו"ל אם חנוכו מקורי ובריא, אם לאו: אם עיניו ולבו לארץ ישראל בלבד, לארץ עריסת עולמו, לארץ תקוות עתידו האחת – חנוכו בריא ושלם; אבל אם יכול הוא להסיח דעתו מארץ ישראל וכל לבו תפוס רק בשאר דברים, ואפילו במלי דשמיא –
חנוכו לקוי וחולני.
ילד מישראל בלי תחושת הגלות ובלי כיסופי גאולה, טבעיים לפחות כטבעיות כיסופיו להיות מיליונר לכשיגדל, למה הוא דומה? לבן חורין שהטילו כבלים על ידיו ורגליו מלפני שנים רבות וכבר התרגל לעשות כל צרכיו בידים אזוקות וברגלים כבולות. בא אליו רעהו ומזכיר לו כיצד היה קודם לכן, ומה הגיע אליו וכי עתיד הוא לחזור לקדמותו, ואותו אסיר חושב בלבו: מה אכפת לי מכל זאת, האם חסר לי כלום? טוב לי גם עתה שאני מקפץ בשתי רגלי ונעזר בכל גופי וכל מחסורי ניתנים לי … אוי לו לזה שהוא חסר מכל וכל; ואוי לו שבעתיים שאפילו אינו מרגיש בחסרונו!
כל תורה שמלמדים לתינוק שלנו, וכל תפלה שמלמדים אותו להתפלל וכל תחנה וכל בקשה וכל ברכה; אף כל אבל וכל מחול שמרגילים אותו בהם להשתתף עם הצבור, הכל יחד אומר לו בקול אחד וברור: השכינה וכנסת ישראל והתורה כלם בגלות; הגלות היא הקשה שבפורענויות; ואין תורה כתורת ארץ ישראל ואין מצוה שלמה אלא שם; ואין תקוה ואין אחרית ואין ישע אלא ע"י היציאה מן הגלות והשיבה לארץ ישראל – כך מלמדים את הילד שלנו מ'ראשית חכמה' עד שנעשה 'ראש לחכמים' ואין מפסיקין בזה
כלל, ואחרי ככלות הכל – אין הילד והנער והמתבגר יודע מאומה מה רוצים ממנו ואומר בלבו: הניחו לי, טוב לי שבת כאן ואיני חפץ בטוב מזה …
ניגע בנפשנו מה עשינו לילד הזה? – עשינו לו שיהא רואה גלות צער ופורענות וכל רע ב … חומש ובסידור, ואילו בחיים שלו רואה אך טוב וחופש ועונג ושלוה ותקוה – מאריה דאברהם! הזהו חינוך טוב, חנוך של תורה, חנוך של אמת שאנו נותנים לילדינו?
כל מורה ומורה ובעיותיו, תכופות המורה עומד אין אותם בפני שאלות של תלמידים שאין המורה מוכן להשיב עליהן, או שאין השעה כשרה, או שהגיל אינו כשר לתשובה לשאלותיהם; –
שמא כבר שמענו מן המורים שקובלים על בעיה זו: הילדים מתקיפים אותי בשאלתם: 'מה אנחנו עושים כאן בגלות? הרי ארצנו פתוחה לפנינו'! ….
אין ילדינו שואלים והמורה שלנו פטור מלענות – אידיליה ממש של תרדמת שכרות מ'אשרה של הגלות' – הנה איפוא מי מאתנו כלנו, יכול עוד להתיימר שהוא עוסק בחנוך של תורה לילדי ישראל האמונים עלי תורה ואמונה?
רבתה המחלוקת אם מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה או אינה, ברם, הכל מודים שהגלות היא גלות ולכל הדעות – מי מבין ילדינו בוכה על הגלות הזו?
יודע הכותב שכל הנוגע בבעיה זו כאילו מחתה בגחלים ולא יינצל ממכוות אש, שהרי כפסע בינו לבין הפוליטיקה השורפת והמכלה כל הנוגע בה. אכן, סהדיו במרומים שאינו מתכוון לצד הפוליטי שהוא נתון במערכות מלחמה ובחזיתות-אש. אין הכוונה כאן אלא לנגוע באספקט החינוכי הקשור עם תסבוכת זו; –
שכן אליבא דכולי עלמא צריכה נפש הילד שתהא הומה לארץ ישראל, א"י שלמעלה או שלמטה, של עתה או של מחר – מכן ההמיה הזו?
האיש המבוגר יכול למצוא ק"ן טעמים של אמת ושל רמיה עצמית כדי להיות צדיק בפני עצמו לנוכח היסח דעתו מארץ ישראל; גם בעלי הדעה המלחמתית האקטיבית נגד כל הקשור עם שם ארץ ישראל בזמננו, יכולים גם הם להתפאר בלבבם לאמור: האח, מצאנו דרך אמת בחנוך בנינו כלפי שאלת ארץ ישראל! פשוט, איסור מצאו להזדקק לארץ ישראל של ימינו, שההזדקקות לה עכשיו צד סכנה רוחנית יש בה. והם בעיניהם כתורה יעשו; וכך הם מסבירים גם לבניהם ותלמידיהם. אמת, או לא אמת, מכל מקום צד שלמות יש בחנוך שהם מטיפים לו: 'אין אנו מסיחים את הדעת ולא שוכחים, אלא זוכרים להילחם תמיד בדעות הכוזבות המתהלכות בענין ארץ ישראל'; –
ברם, מה יענו הללו שדעתם שוללת מלחמת מצוה זו, וארץ ישראל היא תמיד מקודשת ומיוחלת בלבותיהם – מדוע כל עולמם של חניכיהם מלא היסח הדעת ושכחה ממש מדבר שהנפש והנשמה היהודית תלויות בו? ואם אמנם היסח הדעת יש כאן – חנוך אין כאן ועת לעשות לחנוך אמת ובריא.
פרק שלישי
מגמות של מינימום בחינוך בנינו
א. תלמוד תורה
דורות הולכים ודורות באים ודברי חכמים לעולם עומדים. משנתו של יהודה בן תימא, אף היא היתה הווה ותהיה יסוד מוסד אחד בחנוך בנינו. וביותר בזמן החדש ובתנאים החדשים.
כבר הורגל העם להחזיק את בניו על ספסל הלמודים כשתים עשרה שנה בממוצע, אלא שבהשפעת מערכות החנוך המקובלות אצל הגויים, חילקו אף אנו את שתים עשרה שנות למוד אלה לשני חלקים: חנוך יסודי ב-8 שנים הראשונית ותיכוני ב-4 השנים שלאחריהן; ברם מצותם אנו לחדש לפחות חדוש זה שיהא כולו משלנו, שנהא קובעים הלכה: אין חנוך יסודי אצלנו בפחות משתים עשרה שנות למוד.
ויש בקביעות הלכה זו דברים הרבה של נפקא-מינה, משאילו אנו אומרים: שמונה שנתים ועוד ארבע. והדברים מוכנים לכל יודע פרק בחנוך.
ואולם הנפקא-מינה הגדול ביותר הוא בזה, שאנו נדרשים לבנות את תכנית הלמודים שתהא בה שלמות אורגנית מתחלה ועד סוף, לא שתי מסגרות נפרדות וממילא גם שני עולמות נפרדים בחנוך עד שאין לאחד מגע עם השני; –
תינוק מתחיל בכתה ראשונה – כבר צריכה שתהא דרכו ברורה עבורו עד סוף שנת למודו השתים עשרה.
'יהודה בן תימא אומר: בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לתלמוד וכו'.
משנה ראשונה זו לא נעקרה ממקומה ולא תיעקר לעולם אבל כל דור ודור מותר לו וגם צריך בהתאם לתנאי אותו הזמן ולמגבלותיו, לשלב תקופת למוד אחת בשניה, להקדים ולקפץ מעט לפי יכלתו ולפי המכשירים שבידו ולפי ההכרח. שכן אמנם הלבבות נתמעטו במהלך הדורות; ברם, המכשירים נשתנו וגם התנאים משתנים והולכים, והם מחייבים גם שינוי מעט בסדר הלימוד ודילוגים במדה שהם מתקבלים על הדעת. ואולם היסוד בסדר לימוד המוזכר במשנה זו, נשאר קיים לתמיד.
זה הכלל: אין אנו רשאים לפטור תלמיד מרשות בית הספר ומתוך כתליו, עד שהקנינו לו קנין אמת שלא יסור ממנו, בשלשה דברים אלה:
א. ידיעה שטחית בכל עשרים וארבעה כתבי קדש, שיידעם כמעט על פה;
אותם ואת טעמי נגיניהם עם מינימום של פירושים ומדרשים; –
ב. ידיעה שטחית בכל מקצועות ההלכה, בין אלה שנוהגות גם בזמן הזה ובין אלה שיהו נוהגות עם בנין בית המקדט במהרה בימינו, ותוך שימת דגש של ההלכות הנוהגות תמיד; –
ג. והרגלתהו לצעוד בעצמו במבואות התלמוד ומדרשי אגדה.
ב. מלאכתו של הקב"ה
'למודים כלליים', או 'למודי חול' .- לית מאן דכר שמייהו! נבערם כליל מתוך כתלי בתי הספר שלנו ומתוך מחותיהם ולבותיהם של בנינו ובנותינו;
פרט ללמודי שפה הכרחים שאנו נאלצים להזדקק להם כל עוד אנחנו שרויים בין האומות.
אף למודים אלה, למודי שפה, לא נשאירם להפקר ולבטלה, אלא נעשה בהם מקסימום של שימוש לחנוך המועיל שלנו.
אי אפשר? – אפשר ואפשר. רק הבו מורים, הבו עצה, הרבו מחשבה. הרי התורה ניתנה בכל שבעים לשון. משמע, שאין לשון בעולם שאין בה קליטה לתורה, ואנחנו את הרע שבהן נקבל ואת הטוב שבהן נאבד?
אין לנו בכל מערכות החנוך אלא תכנית אחת והיא כלה קדש!
אין לך קשה לחנוך משתי רשויות, קדש וחול. אפילו ישתדל המורה להלביש לחול מחלצות של קדושה, כדרך שרגילים רבים לעשות מתוך כוונה טובה, אין עולה בידו אלא הישג מלאכותי בלבד שבדיני חנוך ההא גרוע מלא כלום.
ככפה הנתונה על ראש מי שאינו בן-ברית – כך הם למודי הטבע על מתכונת 'כללית' ש'מתיהדים' אח"כ באופן מלאכותי. אם עולם אחד הוא – אין צורך בקישור ובהדגשת הקרבה בין חלקיו; ואם ח"ו פירוד יש שם, פירוד בדעת ובמחשבה – שום אמצעי קישור לא יועילו לקשר בין הפרודים. ואם לא יועילו, יזיקו.
הרואה פרדס ומכיר את בעליו שנטעוהו – כל נטיעה ונטיעה, כל שביל וכל ערוגה שהוא רואה שם – הכל מזכיר לו את בעליו ונוטעיו ואין צורך להדביק להם תוים וסימניות לומר: 'פרדסו של פלוני הוא זה ונטיעותיו'; אבל אם הוא מדמה בנפשו שהפרדס הפקר – אסור לו לטייל בפרדס. ואפילו ירבו שם בסימניות, לא ישים אל לב ועשוי הוא לקצץ בנטיעות; –
אף בלמודי הטבע שבבית הספר כך הוא הדבר: השכיל המורה לנטוע בלב התלמיד אמונה תמה עד שהוא מכיר את בורא העולם – יכול הוא לטייל עמו בעולם וללמוד את כל מדעי האמת שבמעשי בראשית אפילו מפי ספר שאין שם אזכרה אחת; לא הגיע התלמיד לאמונה תמה ולבו עדיין חלוק עליו – חס-ושלום מלהכניסו בפרדס כלל! שאם יכניסו – עלול הוא ח"ו לקצץ בנטיעות. גם אם ילמד מתוך ספר שכמה וכמה אזכרות שם ומאמרי חז"ל – את הטבע שבו יקבל, ואת הלמעלה מן הטבע שנדבק לטבע באופן מלאכותי לא יקבל.
יאמרו לאמר: היכן הם הילדים שמשחר ילדותם הגיעו לשלמות האמונה? וכי אפשר בתנאי המציאות וההכרח של ימינו שלא להטעים לילד כלום ממדעי הטבע, עד שימלא תחלה כרסו בש"ס ופוסקים ודעת ה' וכל לבו באמונת אומן? מה יאמרו הבריות ומה יענו ההורים שנפשם חמדה ל'השכיל' את בניהם? וכיצד נמלא ספסלינו תלמידים? –
לפיכך, זאת העצה היעוצה ואחת היא: כל אשר אנו אומרים להנחיל לתלמידינו ידיעות והתרשמויות ומחשבה יוצרת בלמודי הטבע, אל נלמדהו מכל אותם הדברים כמקצוע לעצמו, אלא הכל יינתן לו מלא וגדוש אגב למודיו בתורת אלקים ובמצוותיו; –
ממורה אחד, מספר למוד אחד ילמד הדברים, ויהד הדברים עשירים ומשוכללים יותר וגם נכונים יותר ונקלטים בלב ובחושים יותר משאילו נלמדו לעצמם.
אף גם זאת, אם נלמד לתלמידינו מקצועות אלה כך, או אז הם ימלאו גם תפקיד נכבד אחר – על ידם תשתכלל בינתו של התלמיד, תרחב דעתו ויתחזק שכלו של התלמיד בעיקר עיסוקו – בתורה, במצוה, ובתפלה. הרי למען עיסוק זה כבשנו גם שטחים אחרים במחשבתו של התלמיד והכל נעשו משרתים את תכליח המטרות.
אין אנו מלמדים לתלמידינו אלא תורה ומצוות, כל השאר – פרשנות טבעית בלבד.
אכן, התורה וכל היקום כך הם מתחלת ברייתם: התורה מלמדת על העולם שנברא על תכניתה. ושוב חוזרת המתכונת ומלמדת על התכנית.
הילד שלומד תורה שבה נברא העולם ומשבח את אלקיו היוצר אור ובורא חשך:
'מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך! יכול הוא ילד זה וגם חייב, לדעת מעולמו של הקב"ה אשר ברא, לאין ערוך יותר מרעהו התלמיד המשכיל שאינו לומד תורה.
אכן, בדרך זו השכלנו לעשות שאת כל אשר הוא יודע מן ה'למודים הכלליים' – את הכל מן התורה הוא יודע. לא הסיח דעתו ממנה לעולם.
שוב יהיו טוענים לאמר: חלום רחוק הוא זה, חזון לאחרית הימים; תכנית ידיעות ענפות של מדעים שונים, חדשים ומתחדשים – מי חכם וידע לשלב את הכל שילוב טבעי רק במסגרת של למודי קדש בלבד? –
אמת ייציב, לא נמצא כזה איש נבון וחכם שידע לעשות מעשה כזה לבדו. גם אין בית ספר בעולם שיוכל עשותו לבדו. ברם, מוסד החולש על מאות בתי ספר ותכנית של 'הבו גודל' בידו – יכול יוכל לו. לא בשנה אחת ולא בשנתיים – וכי מה היא תקופה של עשר שנים אפילו, במפעל של חנוך שעומד לעד ומתיימר לעלות הלוך ועלה תמיד?
ונשוב לדבר על הנושא אי"ה גם בפרקים הבאים.
ג. דרך ארץ
הרבה מן הדברים האמורים לעיל לגבי למודים מדעיים, אמורים גם לגבי למודי דרך ארץ, היינו: מלאכה ואומנות והכשרה אחרת של התלמיד לקראת פרנסה ויחסי חברה.
נוסיף כאן דבר שיפה לענין הנידון כאן, – ענין למודי דרך ארץ, ויפה גם לענין שנידון לפניו, – ענין למודי טבע:
תינוק מישראל שמתחיל ללמוד, כל למוד שהוא מתחיל, הרי הוא תמיד נכנס באותו יעוד שניתן לכל עמו ולכל יחיד בו ושהוא יסוד כל הוויתו חייו ועסקיו בעולם – היעוד של 'והיית רק למעלה, ולא תהיה למטה'.
התורה גופא – מאורסה היא לישראל בלבד וזר לא יתערב עמהם; –
חכמת עולמו של הקב"ה, אף בה לישראל חלק בראש. כל העולם לא נברא אלא בשבילם ובתורה שהיא בת זוגם של ישראל נברא העולם, ולא יהו יודעים את עולמם? –
אף האומנות והמלאכה חכמה מלאה, חכמת ישוב עולמו של הקב"ה.
אמרו חכמים: נאמר בעשרת הדברות: 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך' – מלמד, כשם שהתורה ניתנה בברית כך המלאכה נתנה בברית. (כלומר, ניתנה יחד עם ברית של תורה בהר סיני) ולא שרתה שכינה על ישראל עד שעשו מלאכה שנאמר: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'. הואיל וכן, לא נאה
להם לישראל ולא יאה להיות בה למטה ולא למעלה.
נקוט כלל זה בידך: לעולם צריך היהודי לצפות לרגלו של משיח שיבוא היום, ולשעה שישראל יהיו בראש העמים וכל תורה וכל חכמה מהם תצא. ואין הצפיה צפיה אלא אם האדם עושה להיות מוכן לקראת היעוד המצפה לו.
משל למה הדבר דומה? – לאופוזיציה שהיא נגד הנהגת המדינה וממשלתה; תאמר שהיא מסתפקת בבקורת בלבד? לא. אלא שהיא מכינה 'ממשלת צללים' והיא מוכנה תמיד ליום אשר הנהגת המדינה תעבור לידה.
אף ישראל כך צריכים לראות עצמם תמיד שהנהגת העולם מצפה להם שתעבור לידם ביום מן הימים, והרי תמיד צריכים להיות מוכנים לכך, להורות דרך לעולם בכל עניניו, בתורה, במוסר, במדע ובחכמה, ואף פרק בישוב העולם. וזאת תורת החנוך של אמת שצריך להטביע בלבבות רבים של ילד ישראל שעשויים להיות גדולים בכל המובנים של המלה הזו.
זאת המגמה בחנוך אמת של ילדי ישראל, שיהא הילד גדל בענוה נסוכה על פניו ובבטחון בלבו ובכושר מלא לחיות חיים מלאים בהיותו בכל דבר רק למעלה ולא למטה. שכן לבו מלא אמונה שסוף העולם להיות מונהג ע"י תורת ישראל והננו כולנו מתעתדים למלאות כל חיי העולם תורה ודרך ארץ של תורה, לכך תחושת העליונות טבעית אצלו, ואינו בטל לעולם ולא מתבטל לפני כל גדולה אחרת שאינה גדולת עולם.
ד. מעשה ברב שעמד בפני מלך
מספרים על רב אחד, תלמיד חכם וירא שמים, ששימש ברבנות בעיירה אחת נידחת במדינת אונגרן לפני מלחמת עולם הראשונה. פעם אחת באה הודעה מחצר המלכות של פראנץ יוזף מלך אוסטריה וקיסר אונגרן, שהמלך עומד לבקר באותה עיירה.
היו גדולי המקום עם תושביו מתכוננים בכל עוז לקראת הביקור של מלך אדיר זה. ראש העיר, כומר הכנסיה, ואחד משכיל ומלומד שהיה שם, עליהם הוטל לקבל את פני המלך בנאומי ברכה וכבוד כמנהג אותם הימים. אף הם היו מסדרים להם דבריהם וחוזרים ומשננים אותם הרבה פעמים בטרם בוא המלך,
כדי שלא יכשלו בפיהם ולא ינקשו בלשונם בבוא המועד.
ועל אותו רב שהיה שם הטילו טובי העיר שיהא הוא מקבל את המלך בשם קהלת היהודים אשר שם.
ובהגיע יום הביקור חרדו כל אנשי העיר לקראת המאורע ויצאו כלם לקבל את פני מלכם שלא ראוהו מעודם. ראש העיר, הכומר, ואותו המלומד-המשכיל הלכו בראש העם להתיצב לפני המלך בברכה אשר הכינו בפיהם. וגם רב העיר עמם היה.
כיון שהגיע המלך ופמלייתו עמו, והכל ראו הודו והדרו, מיד נתמלאו כלם אימה וחלחלה ויצא לבם מן היראה כלפי מלכות, ולא היה שם איש שיכול לפתוח פיו ולדבר בפני המלך. נשפכו מים על שוקיהם. כל גופם מלא רתת וכל מוצא פיהם בגמגום היה. נשכחו מהם כל דבריהם אשר סדרו להם תחלה.
אחד היה שם שהציל את המצב, הוא רב העיר. ראה את כל אנשי המקום כי ברע הם, קרב הוא ובא אל המלך ויברך את המלך בשם עדתו ובשם כל אנשי מקומו, ודבריו ברור מללו ושל טעם טוב ונימוס יפה.
ויהי אחרי כן, באו כל גדולי המקום אל הרב והודו לו על מעשהו הרב, ושאלוהו: מהיכן לך אומץ כזה, ואתה נראה שפל-ברך יותר מאתנו?
אף הוא השיב אמרים להם וכך אמר:
הרי אני רגיל להתיצב בפני מלך אדיר ונורא, לאין ערוך גדול יותר ממלך זה, שלש פעמים בכל יום; –
לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא – ולא אוכל לדבר לפני מלך בשר ודם?!…
פרק רביעי
הירושה ותוספתה
כל אימת וכל מקום בעולם שאדם מישראל יתן את דעתו על משאת נפש זו:
להחזיר עטרת חנוך של תורה למקום הראוי לה – מיד יביאהו רעיונו לתור אחר העבר ולחפש שם תבנית לבנין העתיד.
זו גדולתם של ישראל שאינם מעפרים בעפר את עברם כדרך שהגויים עושים, אלא חביב הוא עברם עליהם ביותר. ומתוך שהם מחבבים את עברם לכך הם מפארים אותו ואין נזכר לפניהם אלא מעלותיו בלבד.
אכן ה'חדר', ה'חדר הישן', היו בו יסודות של חנוך יהודי אידיאלי, חנוך אמת עם הרבה חכמה של הכרת נפש התלמיד, ואעפ"י שעושיו לא נמנו בין חכמי הפדגוגיה. כיון שכך, אנו יכולים וגם חייבים ליקח ממנו הרבה לבנין העתיד של החנוך, בימינו ולימים הבאים.
ברם, ה'חדר' כמות שהיה, אינו ניתן להעתקה לימים של עתה על כל תכנו ודרך פעולתו. אם נעתיקו כמות שהיה לא יוכל לעמוד בכל אותם המבחנים שבית החנוך של ימינו צריך לעמוד בהם.
למען האמת, צריך להודות ש'חדר' זה שנתחנכו בו דור אבותינו והדור שלפניהם, אפילו בשעתו כבר לא מילא כל תפקידו שהיה יכול למלא. החנוך היסודי של אז משעה שהתינוק התחיל בו אל"ף בי"ת ועד שיצא לישיבה גדולה, או לעשות במלאכה, לא ניתן לו כל תשומת הלב של ראשי העם ולא של ההורים; –
בטחו ביראת שמים של המלמד שלא יעשה מלאכת ה' רמיה. בטחו בקנאת סופרים שבין המלמדים. סמכו על הפקוח המתמיד ועל התביעות הגדולות של ההורים, ועל השגחתם של תלמידי החכמים שבכל מקום שלא יתנו לפרוץ פרצות ב'חדר'. ועל הכל נשענים היו על יראת שמים ואהבת תורה ששלטו ברשות הרבים שלטון מלא. לכן אמרו: לא הצליח המלמד, לא הצליח התלמיד היום – לעולם לא יישמט מידינו, סוף שנדביקו אחרי כן ויצליח מחר.
כל גורמי הבטחון הללו היו גורמים של ממש. אעפי"כ לא תמיד אסתייעא מילתא ונפרצו פרצות חמורות בחומת החנוך עד שעינינו הרואות היום את הפרוץ מרובה על העומד.
כל שכן וקל וחומר לדור האחרון, לדור שלנו.
בדור הזה עברה נקודת הכובד שבחנוך, אל בית-הספר היסודי והתיכוני. חס ושלום אם הוא מקלקל, מי יתקן אחריו? אעפי"כ ובכל זאת עדיין אין אנו נותנים את כל תשומת לבנו לחנוך היסוד לנצלו ניצול מאכסימלי. לא ירשנו מן הדורות שלפנינו את כל אוצר הטוב שהשכילו להביא אל מערכות החנוך של אז, אבל עברה לנו מאז יחס של חוסר תשומת לב מספקת לתקופת לימוד ראשונה בראשית צעדיו על הילד.
למען הנוחיות, או בשביל הפחד והמורא מפני האחריות שהיא באמת עצומה, רבים מאתנו בורחים מפני המחשבה הבקרתית התובעת שינוי דרכים – כדי שלא לבוא ח"ו אל שינוי ערכין, אשר על כן הם מסתתרים תחת כנפי העבר ואומרים: 'אין אנו אלא ממשיכים והולכים ב'עקבי הצאן', ואילו לאמתו של דבר לא 'עקבי הצאן' הם אלה, אלא הכיוון הפוך ממש. שינויים כבירים נופלים בערכים שאינם ניתנים להשתנות, והכל בשביל שאומרים לאחוז בדרכים ללא שינוי. והדרכים עשויות להשתנות תמיד לפי הנער, לפי השעה ולפי המקום. וסוף שהאבדה גדולה על פני כל החזיתות, בדרכים ושיטות וגם בערכים ממש.
כך נתחדשו עלינו עתה קונפליקטים חמורים בין 'למודי קדש' ל'למודי חול'. קונפליקטים שמעולם לא היו בתוך כתלי בית החנוך שלנו. אם כן, הרי אין אנו ממשיכים אלא שוקעים בבעיות חדשות שלא שערום אבותינו שקדמונו שני דורות ויותר.
ולמה נכחיש? הלא מוטב שנהא רואים את הנראה ונתוודע אליו, שמא נמצא גם תרופה למחלות ופתרת לבעיות, תוך מחשבה ועיון מדוקדק; –
כי ברוב המקרים שיש קונפליקט בין קדש לחול, האחרון גובר; –
אפילו במקום שכלפי חוץ נראה כאילו גבר הקודש על החול – 'ראו בית ספר פלוני כמה תורה מלמדים שם וכמה גדולים הישגיו בלמודי קדש, ראו כמה יוצאים ממנו לישיבה ולהוראה! –
ניחא. כל טפה נוספת של תורה שמכניסים אצל התלמיד במקום פלוני יותר מבמקום אחר, הרי היא לנו חשובה כאוצר יקר. ברם, ינסו נא ה'ממשיכים' הללו לעשות השוואה קלה עם אותם ההישגים שהשיגו אתמול בחנוך של תורה, או אז יראו את המרחקים והמרחבים המפרידים בין הממשיכים לאלה שמהם רוצים להימשך.
יראת שמים, על קצו של מזלג קטן; תורה פחות מכדי חצי שיעור; בורות אצל התלמידים, חסרון ידיעה אלימנטרית ברוב גופי תורה אצל מרבית המלמדים; חשך טוטלי בדברים שבהשקפה ויסודות המחשבה היהודית המקורית!
אם חסרו כמה מן הדברים האלה בחנוך היסודי גם בדורות שעברו, הרי נתמלאו אחרי כן; האם יש לנו בטחון בזה גם עתה? והרי אנו שמחים אילו ידענו שרוב רובם של תלמידינו לא ישכחו מה שלמדו בתוך כתלי בית הספר – היכן כאן ה'המשך'?
ועל הכל – צאו נא וראו כמה גדולה בימינו ההתבטלות של הילד שלנו ורוב מוריו מפני המדע והמדענים שאינם בני תורה.
והתבטלות זו באה לידי ביטוי בשתי צורות נוגדות: הכנעה כלפיהם, או צעקנות נגדם. יסוד אחד לשתיהן ותוצאה קשה אחת.
לפיכך אין לנו לומר אלא כך: המשך? – ודאי מן המורשה הגדולה, מורשת העבר הקרוב, ממנה נקח כל חלק יפה וטוב שאנו יכולים לקחת וניתן להעתיקו בדרך זו או אחרת. מן המורשה הזו לא נגרע כלום אבל נוסיף עליה תוספת מרובה כנגד האבדה הגדולה שאבדה לנו ברוב העתים. שכן הישגי הראשונים בתורה בתוך כתלי ה'חדר', שוב אין בהם די לימים אלה. הישגים מרובים מן הראשונים הם המינימום בימים האחרונים. ההורים אינם מסייעים לנו, הרחוב מתנכל לנו, יתום הדור מגדולי ראשונים כמלאכים; ההמשך של למודי תורה בעת הבגרות כמעט שלא בא בחשבון – הבה אבוא נפטם את התלמיד כל זמן שהוא ברשותנו בפטומי חנוך שלא ידעו קודמינו.
כולי האי, ואולי.
פרק חמשי
על התמורה, על הסכנה ועל התקנה
על התמורה
מכל האמור למעלה נעשה ברור כי דרושה רביזיה יסודית ושינוי רדיקלי במעשים, בדרכים, בתכנית למודים, בכל מערכת החנוך שלנו שבכל מקום, ממסד ועד הטפחות. בחנוך היסודי כמו במה שנקרא אצלנו: חנוך תיכוני. וכתוצאה מאותה רביזיה נבוא ממילא לחולל תמורה גדולה בכל מעשינו וחתירותינו בשטח החנוך המקורי.
הדעת נותנת שאותה תביעה לרביזיה ולתמורה משתרעת גם על פני שטחי חנוך רחבים יותר ומגעת גם לחנוך שבישיבות הגדולות, והכוללים בכלל; שיהו כל מעשינו תואמים יחדיו ועונים על צרכיו המיוחדים של הדור הזה, ובהדגשה חוזרת ונישנית שאין המדובר לגרוע אלא להוסיף בלבד. להוסיף כמות ואיכות וכו'; –
וכן הדברים נוגעים לא פחות במערכת החנוך אשר אנו עושים עבור בנותינו, שכתורה וכדרישה מהזמן גרמן תיעשה; –
אלא שראוי לנו להצטמצם עתה ובפעם הזאת לתת זכות בכורה לדיון על החנוך היסודי בלבד והנוגע לחנוך בנים בלבד.
החנוך הגבוה מעוט הכמות הוא באופן יחסי, מסגרותיו קבועות בפחות ויותר והוא נתון ביד אנשים שדעתם רחבה יותר; ואילו החנוך היסודי רב הכמות הוא ומסגרותיו רופפות והעוסקים עמו זקוקים לסיוע ביותר – לו משפט הבכורה.
חנוך הבנות צורך גבוה הוא ג"כ, אף בו גדול ההכרח למלאותו תוכן אמת וקיים, בריא ושלם, ככל היכולת; ברם, אין העולם מתקיים אלא על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן שחייבים ללמוד תורה מדין 'ושננתם'. להם משפט הבכורה.
עיקר התמורה שצריכה להתחולל קודם כל בשטח חנוך הבנים, היא בלבם של העושים אותו. – מוריו מנהליו ועסקניו וכל פטרון אשר עליו. שיהו כלם רואים עצמם אחראים יחידים על כלל ישראל וכלפי דורות שקדמו ודורות שיבואו; –
שלא יהו מסתפקים במועט אלא יתנו לילד מישראל ככל יכולת קיבולו, ויכלתו מרובה מאד;
ויהו מתכשרים ומתמחים לתפקיד זה, ונעזרים איש באחיו כדי לעשות מלאכתם אמת ואמונה ובמדה יפה ולא במדה זעומה, ומתוך גישה ראשונית של 'הבו גודל'.
על הסכנה
מפני הזהירות שלא נוציא ח"ו כחנו לבטלה, לדברי ריבות ומחלוקות הבאים מחשדות ותגובות שכנגד – לפיכך חייבים אנו לדעת מראש שכל נסיון של רביזיה ותמורה גם סכנה גדולה כרוכה עמהן.
אמנם כן, אין ראויים לתפקיד אחראי זה אלא מנהיגים גדולים שהם מוכרים על ידי הצבור הרחב וקרואים. הלא הם הם אביהם של כל ילדי ישראל וכל הנעשה עבורם, מידם של אלה בלבד צריך להיעשות.
אין שם כאלה, או ישנם אבל גמרו בדעתם להיות נחבאים אל כליהם – אותה שעה רשאי כל אדם אפילו אינו קרוא, אם יש אמונה תמה בלבו, שישתדל הוא להיות איש במקום הקרואים.
קשה מזה יותר בשעה שיש רפיון אצל הרואים עצמם קרואים וחסרון מנהיגות אצל מנהיגים. השמירה הנוחה על הקיים, הופכת לקנאות בעד ה'ישן';
והרתיעה מן האחריות הופכת לזהירות. מהם ודאי אין לצפות ליזמה בעלת מעוף שתבוא מידם; אלא שאפילו אם יבואו אנשים מן השורה השניה והשלישית לקחת היזמה בידם, אין ספק שייתקלו בהתנגדות אקטיבית ותקיפה.
אותה שעה כבר נידונית כל יזמה כזו לכשלון. כי לעולם, במקרים אלה, יד המתנגדים על העליונה, בלתי אם יקרה נס; ובכגון דא אין סומכין על הנס. שכן היזקה של המחלוקת ודאי, והנס ספק; ואין דוחים את הוודאי מפני הספק.
על התקנה
ואעפ"'כ אין האדם, אפילו הפשוט נפטר מן האחריות לעולם, אם לבו מבין שיש בידו לעשות ואחרים אינם עושים.
גדולה סכנה זו שהזכרנוה לעיל ואולם גם תקנה יש לה.
עסקני אמת, אפילו אינם גדולים ולא קרואים אבל רחש לבם דבר טוב ומכוונים לבם לשמים; אין מעצור בידם מלעשות כל מעשה אפילו כביר מאד, ויחד עם זה לא להסתכן כלל בסכנת התנגדות זו – שמביאה לידי בזבוז כחות לחנם.
אין להם אלא לבקש לעצמם שטח שהוא פנוי לגמרי מן ה'ישן' וממלא אין שם לא פטרונים ולא מגינים עליו.
כך עשה ר' שמשון רפאל הירש בשעתו. רש"ר בקעה מצא וגידרה ולא עצבו איש על כך. ראה מדבר שממה, מקום הפקר בלי חזקות ובלי זכיונות, שם פעל ועשה והצליח. לא נלחם בו איש מבין קרוביו שאתם לא רצה לבוא בקשרי מלחמה. הכל אמרו לו: חזק ואמץ! אף הוא התחזק והתאמץ וראה ברכה. וכשהצליח, לא היתה הצלחתו לשעתו ולמקומו בלבד, אלא טובה היתה גם לאחר זמן ולמקומות אחרים.
בשטח פנוי יכול כל אדם לפעול כרוחו וכנדבת לבו ואין איש שואלו: 'מי שמך?!' כיון שמצליח להפוך מדבר למקום ישוב נאה, אותה שעה מרחבת ידו ומשגת לפעול גם במקומות שהיה בו ישוב לפניו אלא שאינו נאה כשלו.
שטח אידיאלי כזה למעשי בראשית במעשי החנוך, אי אפשר למצוא בעולם, כמו שהוא מצוי במרחביה של אמריקה.
ארץ ישראל תפוסה בידי המפלגות והמוסדות בעלי החזקה. אירופה מרוקנת ומרוששת מאדם ושרידיה עדיין לא התאוששו. אפריקה ואסיה מדולדלות וחרבות או סגורות או מוגבלות בכחות. אוסטרליה קטנה ורחוקה. ואולם אמריקה מלאה צאן-אדם. צמאונה גדול להתחדשות. אוצר הכחות שבה הוא בלתי מנוצל מכל וכל. ה'יש' שכבר נמצא בתוכה אעפ"י שאינו מבוטל כלל וכלל עדיין הוא כאין וכאפס כלפי האפשרויות הצפונות בה והמצפות לגואלים; –
אשר על כן, מוטב לעסקני אמת אלה, שיניחו לוויליאמסבורג וחברותיה וישאירון ביד בעליהן, ואותם הגואלים יבואו לגאול שממות ויעשו בהן כרצון לבם הטוב ואין מכלים להם דבר.
הנראה כמה חזק בטחונם וכמה אמת בלבם וכמה רצונם חזק ועשוי ללא חת.
מקום רב הניחו להם קודמיהם לעשות במדינות אמריקה – יבואו חלוצי אמת בחנוך אמת ויתגדרו בו!
פרק ששי
כסף
א. בין דורות עניים לדורות עשירים
כל הבא לעשות במלאכה שלא קדמו בה אחר, לא בגודל ולא בהיקף ולא בחכמה ובמדע אשר במלאכה זו שקיבל עליו, שואלים אותו לא רק על עסקי חכמה ומדע בלבד, אם הוא יודע פרק בהנדסה ומומחה באדריכליות, אלא שואלים אותו גם, ובעיקר, על עסקי ממון: התדע לשער כמה יעלה המפעל;
והחשבת מהיכן ליקח הון עצום זה הדרוש למפעלך?
ואמנם, אין להעלות על הדעת שינויי מערכה בשטח החנוך, ותנופה גדולה בחזון ובמעוף נרחב מאד, בלי שיעמדו לרשות הבונים סכומים ממלכתיים כבירים. סכומים במימדים כאלה אשר אפילו בעלי היזמה הנועזים ביותר שבתוכנו לא חלמו עליהם עד הנה. סכומים אלה, מאין יבואו לידם של אנשים שעד היום הזה נאבקים קשה עם תקציבים ננסיים וצרכים של פרוטות? –
מאין תבוא להם עשירות כזו מופלגת?
דורות ישראל בגלות נתנסו בנסיון עניות יותר מכל אומה ולשון, ועמדו בנסיון זה. לא העבירתם העניות על דעתם ועל דעת קונם ח"ו. לא דוכאה רוחם ולא אבדה מהם ע"י העניות אפילו טפה אחת מתשעה קבין של יעוד חלוצי שנטלו בעולם. ולא עוד אלא שהעניות גם היא הוסיפה להם עטרה של פאר עד שאמרו חכמינו: "יאה עניותא לישראל'. כלומר, אף העניות הולמתם ונראית יפה עליהם; כאשה יפה ומלאת טעם שכל מלבוש שהיא לובשת – בכל היא נראית יפה וכאילו עשוי מתחילה לטעמה ולנויה.
ברם, בנסיון העשירות לא נתנסו הדורות של גלות הרבה, שכן לא תמיד עמדו בנסיון זה. לפיכך אתה מוצא כמה תקופות של רווחה שבהן אבד לישראל מעט מכבודו ותפארתו, וביותר בשטח החנוך. הענו – נשארו בכבודם והדרם; העשירו – הפסידו יציבותם ונראו כתועים בדרכים חדשות להם.
ב. נסיון העשירות
אתה מוצא, בעיות החנוך הקשות שהועמדנו בפניהן בדור הזה, כלן מנסיון העושר באות.
ב"ה שהיתה מעט הרווחה בתפוצות ישראל ובפזוריו וממנה צפו ועלו אותן הבעיות שהזמן גרמן. התלמידים כהוריהם נעשו מפונקים ומעודנים וקשה עליהם עול תורה יותר מדי. המורים והמלמדים נעשו צרכיהם מרובים מאד
ולבם תפוס בהם ושוב אינם כל כלם שקועים במלאכתם מלאכת הקדש, ומבקשים להם סיפוק צרכיהם בדברים שמחוץ למלאכתם. פתחים נרחבים כפתחו של אולם נפתחו לילד מישראל, אל היכלי זוהר של מדע, אמנות, תהילה ועושר, והם קוסמים וצודים כל עין וכל לב וקוראים להם לתור אחריהם; והילד שלומד תורה נעשה בעיניו כ'ילד מסכן וחכם' כלפי ריעיו שפרשו לממלכתו של 'מלך זקן וכסיל', ואינו יכול לעמוד בהתחרות כנגדו.
העניות היא אמנם 'תכשיט' לישראל, אבל שוב אינה עוברת לסוחר ואין קופצים עליה בתקופה זו של עשירות יחסית, על כן היא הפכה לבעיה.
מה נעשה לחנוך שלנו שיוכל עמוד בנסיון העושר? כיצד ניתן לחנוך שלנו צביון של עשירות שיהא צודה את הלב גם של רודפי עושר?
וקשה בעיה זו שבעתיים בארצות אמריקה. שהרי שם הפך ענין זה למצרך ראשון אצל כל אדם שמבקש עשרו קודם לפרנסתו; כל מנוחתו ושלוותו ושמחתו בחיים כל ימיו, יתן האדם בעד התקוה להתעשר ביום מן הימים. אכן, מדה זו של רדיפה אחר העשירות, הפכה לצרה ליעקב במקומות הללו, ומי יקום להם לאהלי יעקב כי דלים הם ואין ידם משגת לרדוף ולהשיג את עשרם של היכלי חנוך זרים? –
ואעפי"כ מצווים אנו להצטיין בדור זה גם בענין זה של עשירות, להיות 'הגדולים ביותר' במעשים שאנו עושים עם הילד מישראל ואין דומה לנו בכך. האפשר הדבר? –
אפשר ואפשר!
אפשר – מפני שזהו תנאי להצלחה בימינו ובמקומות פזורינו; ותורה, לעולמי עד ניתנה; לעשותה בכל מקום ובכל תנאי.
ואפשר – מפני שהעשירות מדה של ברכה היא והולמת בעצם מהותה את התורה שהיא מקור הברכה, יותר משהיא הולמת את החכמה סתם.
ג. …וממנה יוושע
אמנם, הרווחה והעשירות שבימינו מעמידות במבחן קשה את עמלנו, אלו הבנים, ואת כל מעשינו שאנו עושים עמהם לחנוכם בדרכי אמת. חס לנו מלבעוט ברוב טובה; ואולם מבחינת הקשיים הנערמים לפנינו בשטח החנוך בעטיה של זו, דומה היא לנו שעה זו כעת צרה ליעקב; –
ברם, ישראל מלומדי נסיון הם וכבר עברו עתות בצרה רבות ויכלו להן תמיד. ולא עוד אלא שכלל גדול שמור לנצח ישראל: 'עת צרה היא ליעקב – וממנה יוושע'. מקור הצרה הופך למקור הישועה.
הרווחה והעושר המופלג הם המתנכלים לחנוך הטוב במדינת אמריקה? – 'צרה' היא זו, וממנה ניוושע… בה נבקש עתה את הישע. הבו גודל לחנוך של אמת. רכזו למענו אוצרות הון כאשר טרם היה לפנינו, עד שהחנוך שלנו ייראה בתפארתו ובעשרו יותר מכל מפעל חנוך אחר. שכן תמיד אנו מצווים: 'והיית רק למעלה ולא תהיה למטה'.
ד. אוצרות קרח – לתורת משה
אוצרות אלה למען החנוך, אין אנו זקוקים להם בשביל לבנות בהם בניני פאר או בשביל לפזרם על שכלולים חיצוניים מרהיבי עין, בדומה למה שעושים עשירי ארץ אחרים וממלכות עשירות. לא על דרך זו תפארתנו, אדרבא, ככל שאנחנו רצים לחקות מעשי אחרים – סימן דלות הוא לנו, כי אנו באים להתהדר בשל אחרים ולא די לנו בשלנו. בדברים שלהם, לעולם לא תשיג ידנו כמוהם. יהי להם אשר להם, ולנו יהא אשר לנו וידם לעולם לא תשיג אותנו בשלנו; –
כסף לבנינים ולשכלולים ולרווחה ולהרחבת הדעת בלימודים, אף לזה אנו צריכים, וכי מי ראוי לכל אלה יותר מתינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא ועליהם כל העולם מתקיים, מי? אלא שאין כסף זה נחשב מאומה לגבי האוצרות פי אלפים מזה שהם דרושים לנו לצורך גבוה מזה – בשביל לבנות בהם דברים כאלה שבהם ייראה עשרנו יותר משל כלם והכל לגבינו עניים ודלים באותם הדברים.
אכן, אוצרות של אור אמת, של שירה צודה כל לב, של יופי-עד, של חכמת נצח, נחמדים מזהב ומפז ומתוקים מדבש ונופת צופים – כל אלה מצויים אתנו, ורק אתנו, והם במתנה ניתנו לנו, חנם אין כסף. כל כסף שאנו צריכים אינו אלא בשביל לחשוף אור אמת זה לכל עין רואה, שלא תלך אחר דמדומי אורות תועים; בשביל להביא צלילי שירתנו עד כל אזן שומעת, שלא תהא שבויה בידי שירה צורמת; בשביל להסיר מעטה, מכסה וקליפה שהעולם הזר מנסה לכסות בהם כל יופי וחכמה שיש אתנו; כדי להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה תימלא טוב – לכך בלבד אנו צריכים כסף והון תועפות.
בכספם ובזהבם עשו מאפליות לכסות על עין השמש, בכספנו ובזהבנו, אפילו הוא פחות משלהם, אעפי"כ הוא יספיק לנו בשביל להרוס מחיצות מבדילות בין תורת ישראל לאדם מישראל ולעשות אזנים לתורה ועינים לתושיה.
ה. כך יאדיר כספנו את חנוך בנינו
דרך משל: אחד בעם שמלאכתו מלאכת שמים ומלמד תורה לילדי ישראל.
פעם אחת שרתה עליו הרוח והשכיל עתה יותר מתמיד ושיעורו לתלמידיו שלם היה, יפה וטוב. כיוונה דעתו לאמתה של תורה, מסרה לתלמידיו ברוממות הנפש ובשלמות של ביטוי. עליו ועל אותה שעה אמר הכתוב: 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צב-אות הוא' – לא שינה מתורתו של הקב"ה כלום ולא מעל בה אלא מסרה לתלמידי כנתינתה מסיני. כמלאך שנשלח במלאכות ואינו משנה לעולם. הוא היה, באותה שעה, כקורא בשם ה' לתלמידים, והם היו באותה שעה כמקבלי תורה מסיני, אשר שום חכמה ושום מדע אחר וכל חפץ אחר בעולם לא ישוו להם עתה.
הגע בנפשך: אותה שעה – היש בעולם שיעור אחר מעולם אחר שהוא טוב מזה? ואם יוצג אז לפני תלמידיו של אותו מורה באותו מקום כל 'לעומת זה' אחר – הלא עתה יבוש המציג ופניו יחוורו!
כל כך למה? – לפי שאין דבר עומד בפני האמת של תורה כשהוא נתון בדרך אמת.
מעתה, כך תשאל ותאמר: שיעור מוצלח ומצליח זה, מדוע יישאר קנינו של אותו מורה בלבד ורק של תלמידיו בלבד, ולאותו יום בלבד? והרי תראה שכל כסף וזהב שבעולם וכל חכמת תבל ומדע אנוש שבזמן האחרון, כולם עומדים להם לכל מיני דברים בטלים שבעולם להנציחם, ליפותם ולהפיצם בכל פנה נדחת שבעולם ולשמרם תמיד, – דברים בטלים יכולים לעשות שימוש לעצמם מכל אותם הדברים, ודברי תורה אינם יכולים?! הלא לה' הכסף ושלו הזהב, ממנו כל חכמה ובתורתו כל מדע – לדברי הבל הם יפים לשרת, לתורת א-ל חי לא כל שכן?!
אף אתה זאת תעשה: מציאה מצאת אצל אותו מורה, זכה בה לעצמך ולכל עולמך כולו. העתק את השיעור הזה והביאו על גבי הנייר, ועל גבי התקליט ופזרם בין רבבות חבריו של מורה זה ומאות אלפי תלמידיהם בעולם, ושלחם על פני גלי האתר והראם לעיני מיליוני ילדים צופים, לכלם תן הדברים בעתם ובזמנם!
כמה הוצאת על שיעור אחד זה? ואולם, הידעת גם כמה נפשות קנית, כמה לבבות הרננת, כמה נשמות טיהרת וכמה מעשים טובים הולדת לשעה ולדורות?!
עתה הכפל את המעשה, לפי מקצועות התורה ולפי רבות השיעורים הטובים שבצבא המורים שבעולם, שאין לך אדם שאין לו מקום ואין לך דבר שאין לו שעה ואין לך שעה שאין בה חידוש, צרף אחד אל אחדים, העמד עליהם מומחי עולם ובזבז עליהם כל ממון שבעולם – אם קרא זה בשם ה' ודבריו נכנסו בלב – כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע ובאזני כל עם ה' תמיד.
וכי אינו מספיק הדמיון של כל אדם בנו, כדי שיבין מה אפשר לעשות לאחר שנצליח להקים בית מדרש אחד גדול לתורת החנוך של אמת, שארבעת כתליו יעמדו בארבע רוחות השמים, וספסליו בכל קצוי ארץ ותלמידיו ומלמדיו ממלאים אותו על פני תבל, וכל אחד מהם אינו מביא לשם אלא אות אחת שלו שיש לו בתורת אלקים, נקודה אחת או תג אחד – ונמצאת התורה שלמה בפי הכל, כליל החכמה, שלמות היופי, טוב לעין ונחמד להשכיל – היש שלמות גדולה מזו ומי כמוהם יורו דעה לכל עמם? כל נצוצות קטנים שבתוכנו אם נחברם לשלהבת אש מחממת ומאירה אחת – היש בעולם אי גדול מזה?
בפינו ובלבבנו לעשותו!
כספנו וזהבנו די לעשותו. חזוננו ומרצנו ואמונתנו יעשו את הפלא הזה!
ועוד לא-לוה מלין וברצות ה' מחשבתנו נשמיעם בפרקים הבאים.
ו. כי לא כצורנו צורם
האמונה בה' אחד, בא-ל חי, א-ל רם ונישא האצורה בדמנו, היא מחייבת אותנו שבכל עת צורך נוכל גם אנו להתרומם ולהתנשא למעלה מכל חולשה ושפל, שנאמין בלב שלם כי יש לאל ידנו להפוך חלום רחוק למציאות קרובה.
אם אמנם נראה דרך לפעולת אמת ונצח ורק נעמוד בפני מבחן אחד – כסף, האם לא נוכל לעמוד במבחן זה?
דור של חלל, אנשים של רוחב דעת ויכולת ללא גבול, ובמקום של שפע ואוצר כל טוב – העתה ובאלה ובמקום הזה הכסף יעצור את הכל?
אם דרוש יידרשו לנו מיליונים רבים, הבטוחים אנחנו שלא נשיגם? הרי לא נסינו עדיין מעודנו ללכת בדרך זו של 'הבו גודל', כל מאמצינו עד עתה וכל נסיונותינו היו רק במעשים פעוטים לפי ערך היעוד ואוצר הכחות שבנו. ולא נביא ראיה מן הכשלונות שהיו לנו אפילו במאמצינו הקטנים ולדון בהם קל וחומר למאמצים גדולים מהם הרבה, שכן זה הכלל תמיד שכל הנועד לגדלות אינו מצליח בקטנות.
ז. בין מציאות צפופה לשטח פנוי
האמת היא, שכל סיפוק צרכנו שאנו מבקשים היום, אותם העשרות או מאות האלפים זוזים החסרים לנו עתה, בדין שיהו קשה עלינו למצאם. שכן במציאות צפופה ובשטחים תפוסים אנחנו עמלים. אין אנו באים לבדנו ולא תביעה בלעדית בפינה אלא 'בתוך הבאים' נדחקים גם אנו. אנו אומרים לאיש: 'אתה נותן יד לפושעים – תן גם לנו יד', והוא נותן 'גם' לנו, או שאינו נותן שכבר 'עייפה' נפשו למתנים.
אילו באנו לבדנו עם חזון יחיד ואת כל לב היינו דורשים ותובעים כל כח, או אז היינו מלהיבים לבבות הנתבעים כלבב התובעים ואוצרות חדשים היו נפתחים, רק לנו.
הנקל לומר לאיש מישראל: תן לנו כל רכושך, כל אשר אין לך צורך בו לגופך, ואנחנו יחד נבנה את בית ה' ההרוס, והבית הזה בהבנותו, על שמך ייקרא, וכל רבבות למודי ה', בניך הם – עשה לביתך! נקל לומר כך מלומר לו: 'תן כנדבת לבך' …
ועוד דברים בגו: תלמוד תורה המתקיים על כל כסף מנדבות צבי, לפעמים צד חששא יש בדבר – כסף זה של איש פלוני, שמא אינו ראוי לבוא בית ה', ואם איש ראוי – שמא הוא פוסל במוקדשין; –
אבל אדם כי יקריב קרבן לה' בכל מאדו, בכל כחו ואונו ומשייר לעצמו פחות ממה שהוא נותן, הרי באותה שעה הוא מעלה עצמו ואת ממונו למדרגה גבוהה, בבת אחת, למדרגה של קדושה ממש! פנים חדשות באו לכאן, ואז הוא זוכה ודאי. ולא עוד אלא שמזכותו הוא מזכה את המפעל כי ממקום קדוש יהלכון.
שמא כבר נסינו לדבר לישראל קדושים בשפה זו? לא נסיון עדיין. ננסה עתה ונראה מה כחם של ישראל קדושים!
או כלך לדרך הזאת: רבים בישראל אשר לא זכו להקים להם שם בישראל בבנים ובבנות, ונפשם חמדה ליד ושם אשד לא יכרת מישראל לעולם. מי כמונו ומי כמוהם שצריכים זה לזה ויכולים ליהנות זה מזה?!
שכן כל אלה המזכרות בשלטי נחשת או בשלטי עץ ואבן המתנוססים מעל גבי קירות הבתים השונים, לזכרם של אלה – שוב אין בהם כדי מרגוע לנפשות רעבות; –
כה תאמרו להם אתם: בואו עמנו להחזיק בברית ה', לבנות ביתו וחומותיו להציב דלתותיו ויהו לכם יד ושם בבית ה' ובחומותיו, טוב מבנים ומבנות. תנו לה' את אשר לכם ויהו ילדי ישראל לרבבותיהם הרבות מזכירים אתכם בפיותיהם כל בוקר ובוקר בתפילותיהם ומזכירים אתכם לתהלה ולברכה ולעולמי עד ויהו שפתותיכם דובבות עמהם לעד, עד כי יבוא שילה ויקיצו וירננו כל שוכני עפר!
ואל תהיו אתם העסקנים צנועים באותה שעה. אלא כה תאמרו וכן תעשו, שימו תפלה בפי תלמידיכם אשר במאות ואלפי בתי חנוך, שיאמרוה בכל עת, לחיו זרע לאשר אין להם זרע, והם נתנו כל חילם למען אמץ ידכם בפעלכם. ראויים הם לכך מדין תורה. 'מפרסמים עושי מצוה' – כך היא הלכה רווחת בישראל ואין לך פרסום גדול מזה אשר תשימו תהלתם בפיהם של תינוקות בית רבן שלומדים תורה בלי חטא.
אכן, לפי שעה עדיין אין אנו צריכים לסכומים שלמעלה מיכלתנו עתה. עדיין בית קיבול אין לנו. ברם, להעזר בהם כבר אנו צריכים משעה ראשונה. וסכומים 'קטנים', ביחס, אנו זקוקים כדי ליצור את בית הקיבול.
הבו גודל בלבכם, ואחריכם יבואו המון גדול ויתנו גודל במעשיהם עמכם.
פרק שביעי
הניצוץ, ההנעה הראשונה והתנועה הגדולה
ישנם כל הנתונים לתקופת מהפכה דינמית ובעלת מעוף גדול בשטח החנוך, שתתחולל עתה והיא תעשה חיל. הזמן ותנאיו המיוחדים תובעים, הצרכים זועקים, וגם המקום ואפשרויותיו מסייעים.
מאי חסר? לא חסר אלא הניצוץ הראשון וההנעה הראשונה של גלגל המנוע ואח"כ נופתע למראה עינינו בראותנו את התנועה הגדולה שתבוא מאליה.
הניצוץ הראשון, הוא פתיחת 'שערי שחק' והראות אופק רחב לפני כל עושי המלאכה במלאכת הקודש שיראו מה רב המעשה המצפה להם, ולהם בלבד, ומה הגדולה והתהלה שלכך נוצרו. העם הצועדים רק במיצרים – הראו להם מרחבים שפתוחים לפניהם ושמקום הניחו להם קודמיהם להתגדר בהם; –
במלים פשוטות: תוגש נא תכנית פעולה, תכנית של התחדשות והתפשטות, תכנית בעלת מעוף ותנופה אדירה; יראוה נא כל מורי בתי הספר שלנו, מנהליהם ועסקניהם, – או אז יידלק בהם ניצוץ של תקוה גדולה וצפיה לקראת המעשה בפועל.
ההנעה הראשונה, היא לכודם של היוזמים הראשונים אנשי חזון ואנשי מעש, מהם מומחים בהוראה, מהם בעלי ממון, ומהם בעלי כושר ארגון, שיתלכדו יחד ל'מעשי בראשית' בשטח החנוך הנאמן.
התנועה הגדולה אשר צפויה לבוא מאליה, הם האלפים והרבבות של תלמידים גדולים וקטנים שיהו נתונים בתחום השפעתה של יזמה זו מראשיתה ואשר יהנו מטל של תחיה בתורתם וישמחו בתלמודם ויתקנאו בהם חבריהם, קנאת סופרים שהיא מרבה חכמה; –
הם האבות לבנים אשר ישמחו ביוצאי חלציהם וירצו לשתף עמם בשמחתם גם את קרוביהם וידידיהם; –
הם אלפי הכחות המעולים במחנה ישראל סבא, הרדומים עתה, שיעורו משנתם ויתגייסו יחד עם החלוצים הראשונים עם כל כחם האדיר בהם, לחידוש פני עולם;-
והם העשרות, המאות, האלפים והרבבות של בעלי רצון טוב ובעלי יכולת, קטנה או גדולה, אשר יתנדבו למפעל זה של 'הבו גודל' במלוא הונם ואונם והנקל יהא בעיניהם לתת למפעל כל אשר אין להם צורך בו לגופם, כדי לחיות ממש, חיי נצחים ממש, יחד עם מפעלם; –
והם הם זוגות אין ספור של 'יששכר' וזבולון' לשמותיהם השונים ולדורותיהם הרבים עד ר' שמשון רפאל הירש ובן זוגו ר אשר אנשל רוטשילד, דרך עזרא ונחמיה בשעתם, יהושע בן גמלא ועוזריו, ר חייא ומסייעיו בשעתם.
כי שם ה' יקראו, כל עם ה' יענו וישמחו לבוא אחר הקוראים לקיים: 'הבו גודל לאלקינו'.
פרק שמיני
תכנית המעשים בקצרה
א. פעולות ארגון
פותחים קרן החנך בהון של מיליון דולר לפחות לראשית הפעולה ולהבטחת פעולה סדירה במשך שנה אחת.
קרן זו נפתחת בצנעה בלי לשתף את הצבור הרחב. ההון הראשון בא מנדבות יחידים וארגונים או מוסדות המשתפים פעולה בתחלה, ומההתחייבויות של בעלי שאר רוח להפריש מעשר מרווחיהם, או נותן מחצית ממה שמשלם מס הכנסה במדינתו מלבד מה שמוסיף מרצונו.
מכריזים על יסוד מכון עולמי לעניני החנוך ובעיותיו. מכון זה נועד להיות 'תלפיות' שכל פיות פונים לשם. כל אשר לו בעיה בחנוך וכל אשר לו פתרון לבעיה – הכל פונים לשם.
מכון זה מעמיד קשרים יציבים עם כל בתי חנוך של תורה בעולם כלו ועם כל יחיד אשר יש לו מה לומר בשטח החנוך הנאמן. אנשי חנוך מובהקים מרכזים פעולותיו של המכון והם מעודדים את הבאת הבעיות בפני הצבור, והחיפוש אחרי פתרונות אמת.
מטעם המכון מתפרסמים כתבי עת או ביולטינים ששם מובא לידיעת הצבור המעונין בכך כל שאלה וכל תשובה וכל דיון בעל ערך המגיעים אליו מכל קצוי תבל, עד שהדברים הופכים נושאים לדיון פעיל שמשתתפים בו מאות אנשים מומחים בכל הקשור לחנוך לעניניו השוטפים ולמטרותיו.
ב. תכניות למוד
אחד מתפקידיו העיקריים של מכון תלפיות – עיבוד תכניות למודים של קבע לבנים ולבנות, עבור בתי ספר חדשים שיוקמו ע"י היוזמים או גם בתי ספר שקימים כבר, והם רוצים להשתלב עם היזמה החדשה.
תכנית אחידה, או דומה מאד (השינויים – כתוצאה משינויי תנאי המקום, השפה וכו') לכל בתי הספר כדי שתלמיד העובר ממקום למקום ימצא בבית ספרו החדש המשך טבעי למה שלמד במקומו.
תכנית אחת ואחידה, או דומה (כדלעיל) לבנים, ותכנית אחידה לבנות בהתאם לדרישות המיוחדות של ההשקפה המקורית של תורה הקובעת מסמרות לחנוך של בנים, ויסודות אחרים לחנוך של בנות. ובהתחשבות גם עם הצרכים והתנאים המיוחדים של כתות נמוכות מעורבות במקומות שאי אפשר להמנע מזה.
עיבוד תכניות למוד נעשה ברוב משתתפים וברוב יועץ, כיוצאים מתוך ההנחה שאין בזמננו מי שיודע פרק מספיק בהלכה זו לבדו. שכן השדה, שדה בור לא עובד עד היום. על כן מזמינים הצעות מכל חלקי תבל ואנשים מומחים יושבים בקביעות ובוחנים ההצעות עד שמגיעים לידי מסקנות, ושוב נבחנות המסקנות
ע"י דעת הקהל עד שיוצא דבר מלובן ומתקבל על דעת הרבים יודעי דבר.
המוזמנים להביא הצעות ובוחניהן ומסכמיהן — כל תכנונם ועבודתם, הכל לפי הנחיות היוצאות מטעם המכון ומתוך ברור מוקדם של המטרות בלימודים, המגמות החינוכיות וההישגים למעשה. הכל נקנה בכסף מלא.
ג. הנחיות ומגמות
והרי כאן מקצת מן ההנחיות שבהן המכון מנחה אח המשתפים אתו פעולה למען עיבוד של תכנית למודים קבועה ואחידה לכל מקום שילדי ישראל לומדים שם תורה ; וכן המגמות העיקרית שצריכות לכוון את התכנית בכללה ובפרטיה:
התכנית מכוונת לחנוך יסודי של 12 שנות לימוד.
ההישג הכללי בשתים עשרה שנות לימוד אלה לתלמיד הבינוני, הוא כדלהלן :
ידיעה כמעט על פה – כל חמשה חומשי תורה, אותם ואת טעמי נגוניהם ותוכן רוב עניניהם ופירושים קצרים ומדרשים ואגדות מובחרים לפי כושר קליטתם של התלמידים בגיליהם השונים; –
כל שאר כתבי הקודש (נביאים וכתובים) בטעמי נגוניהם שיהו שגורים על פיו, הם ותוכן עניניהם וסיפוריהם עם מבחר מדרשים ואגדות המתרבים והולכים לפי הגילים; –
שליש מכל ששה סדרי משנה, מסכתות מובחרות מכל הסדרים, ורובו ככולו של ספר ה'יד החזקה' להרמב"ם ז"ל. עם פירושים מקוצרים שהוכנו במיוחד לשמם ולצרכיהם של תלמידים צעירים וברוח שיטות הלימוד המיוחדות לתכנית זו.
ידיעה בטוחה ורהוטה בכל החומר הנ"ל עם הרגלת התלמיד לקרוא באופן עצמאי בפירושים המקובלים למשניות ורמב"ם.
כ-300 דף גמרא המתלקטים כמעט מכל מסכתות הש"ס, שקלא וטריא וגם אגדתא. מיעוטם גמרא בלבד, ורובם גם בשילוב עם רש"י, וגם חלק עם תוספות המתבקשות אל הפשט. ולא נקרא לימוד גמרא עד שהתלמיד ידע לרוץ מהם והם שנונים בפיו אפילו בשעה שמעירים אותו מתוך שנתו. וכן מרגילים אותו ללימוד עצמאי בגמרא ומפרשים; –
ענינים רבים ועיקרי הלכות ויסודותיהם על כל חגי ומועדי ישראל. כל חומר לימודי זה יוכן מתחלה באופן יסודי לפי תכנית זו ורוחה; –
ידיעה יסודית במדעים ריאליים והומנים ושאר ידיעות מעולמו של הקב"ה לפי בחירה מקורית ענינית ותועלתית באמת, ולא מעשה חיקוי לבתי ספר אחרים. הכל בדרגה שהיא גבוהה הרבה מאד מהישגיהם של תלמידי בתי ספר שגרתיים שבכתות ובגילים המקבילים.
כל למודי הטבע ושאר הלמודים הידועים עתה בשם השגור: 'למודי חול', כלם נקנים לתלמידים אגב למודי הקודש ובהתאמה טבעית להם, ולמען הרחבת הדעת בלמוד הקודש, עד שנעשים קודש גם הם וכפירושים לתורתו אשר רק בה יהגה התלמיד.
יוצא מן הכלל למודי השפות הזרות שאינן יכולות להיעשות אורגניות עם למודי הקודש; ואולם גם בלמודים אלה בוחרים בשיטות מקוריות ומשתמשים באמצעים מיוחדים להקנות שפה בלי היסח הדעת מן המטרות העיקריות שבחנוך הנאמן.
כל המלמד לתלמידיו תורה שתים עשרה שנים ואינו משיג הישגים מינימליים כנזכר למעלה, לא יצא בו ידי חובתו, שכן דרישות אלה בלימודי תורה לנער, מינימום הן, לפי ההלכה כנזכר בשלחן ערוך יורה דעה, הלכות תלמוד תורה, עיין שם.
ד. משהו על שיטות הלימוד
האומר שכמויות והישגים שנזכרו לעיל מרובים מדאי והשגתם קרובה לחלום ורחוקה ממציאות, אינו אלא טועה.
אמנם, אם יבוא להסתמך על הנסיון וישקיף על הדרישה הזו מתוך אספקלריית שיטות הלמוד והמטרות בלמוד שהן נהוגות בדורות האחרונים ברוב המקומות; כל שכן אם יביט על הדברים וימדדם בקנה המדה המקובלת בדור האחרון הזה, וביותר בארצות אמריקה – ודאי שהדברים והדרישות האלה ייראו בעיניו כגוזמא רחוקה.
אכן, הכל תלוי בשיטות הלמוד ובמטרות שהביאו לאחוז בשיטות. והנה באשר לשיטות ומטרות המלוות אותן, אין מסמרות קבועים במסורת החנוך. אפילו אם נרצה לקדש את כל השיטות בלמוד הנהוגות בהרבה מקומות זה כמה וכמה דורות; גם אז אסור לנו למעט בקדושתן של שיטות אחרות שהיו נהוגות בישראל בדורות קדמונים ותפסו מקום נכבד בתורה שבע"פ המסורה לנו כמו מסיני.
אם נפשך לומר – כך תאמר: הדורות האחרונים ששינו שיטות הלמוד ממה שקבעו הדורות הראשונים, לא עשו כן אלא מפני צורך גבוה שנבע מהשתנות העתים, אבל בשום אופן לא נתקדשו שיטות אלה בקדושת עולם. שאין קדושת עולם אלא התורה בלבד, ואילו הדרכים והשיטות עשויות להשתנות לפי הצורך של כל עת ועת למען קנין תורת נצח גם בעת המשתנה.
שכך היא ההנחה: כל הדרכים מובילית אל האמת, וכל השיטות מוצאן הקנאת תורה אלא שיש לך לבחון בכל עת מה הדרך שהנער הולך בה עתה, ותדע לבחור לו שיטה לפי דרכו, ועל כך הזהיר שלמה המלך בחכמתו: 'חנוך לנער על פי דרכו' וגו'.
הרי אנו מנסים וחוזרים ומנסים להעתיק מן המורשה של האתמול הקרוב כל מה שאפשר, ואין אנו מצליחים. בעינינו אנו רואים כמה איומה הדלות והעניות של רוב תלמידינו, רוב ככל; עם כל מה שאנו נותנים עליהם מיטב הכחות.
שיטות של אתמול אינן מצליחות, אולי יצליחו השיטות של שלשום?
והרי לפנינו כאן נסיון של חזרה אל שיטות הלמוד שהיו נהוגות אצל אבות אבותינו בזמן שהיה בית המקדש קיים ובדורות רבים מאד שאחרי החרבן. שיטות גדולי הדורות וענקי הרוח כהמהר"ל בשעתו ושל"ה בשעתו ואחרים הדומים להם בחכמה ובקדושה.
ה. קצת פרטים בשיטות הרצויות
היסוד המוסד לשיטות הלמוד הרצויות בימינו ובזמננו, היא משנתו של ר' יהודה בן תימא בפרק חמישי מפרקי אבות: 'הוא היה אומר: בן חמש שנים למקרא. בן עשר שנים למשנה. בן שלש עשרה למצוות. בן חמש עשרה לגמרא'.
אמנם, אין כל עתות בנינו בידינו היום, כאשר היו מאז ומעולם ואין אנו יכולים להמתין עד הגיעם לגיל חמש עשרה מלהטעימם טעם גמרא; לכן אנו מחוייבים לקצר את תהליכי הלימוד ולעשות מעברים וגשרים משלב לשלב. ברם, היסוד נשאר על עמדו – קודם שמכניסים את התלמיד לטייל בפרדס של תלמוד, אנו מבצרים את עמידתו בשתי רגליו על יסוד המקרא וההלכה שיהו קנוים בידו קנין הגוף ממש עד כי יזקין לא יסור מהם.
בשנותיו הראשונות אנו מפטמים אותו בכמויות רבות מאד של מקרא ואח"כ משנה – זו הלכה; ולבסיף גמרא. וכשהתלמיד נכנס לגמרא עם מטען גדול כזה שלפניו, הרי צעדיו בתלמוד מהירים יותר וקונה הרבה יותר בפעם אחת עד שנמצא שבסוף חשבון למודיו הרי הוא קונה אפילו גמרא יותר משאילו היינו מתחילה מקפצים ומדלגים על השלבים הקודמים.
תינוק המתחיל לקרא בלשון הקדש, וזה אחרי 2-3 חדשים מיום שנכנס לבית הספר והוא כבן חמש או כבן שש – מלמדים אותו כל שבוע את כל הפרשה של השבוע הזה וגומר חמשה חומשי תורה כל שנה ושנה; משנה שנכנס בה ללמוד ואינו פוסק לעולם.
שלש שנים הראשונות, עיקר לימודו של התלמיד, וכמעט כל לימודו – בחומש. ועובר חמש פעמים על כל חמשה חומשי תורה ואינו מדלג כלום. אף אותן הפרשיות שחלות בימי הפסקות הלימודים של החגים וכד', מבליעים אותם בשאר ימות השנה כדי שתהא תורתו תמימה.
אעפ"י שלימוד החומש הוא עיקר, רוב ככל, מבליעים עם הלימוד הזה ובצדו וקשור אליו קשר טבעו, גם שאר למודים כגון ברכות והלכות ועניני המועדים ואפילו מטעימים אותו מעט מרש"י ומדרשים ואגדות לפי מה שמוחו של תינוק תופס, ומעלים את רמת למודיו וכמות שאר למודים הנלמדים בצד עיקר הלמוד, כל שנה ושנה יותר ויותר; לפי גדולו של התלמיד וכח קבולו. ובשנה השלישית, אפילו מראים לו קטעים קלים מן המשנה ואפילו של גמרא השייכים לענין שלומד בו בתורה.
וכיצד הוא לימוד החומש בשנים הראשונות, עד שאנו אומרים שאפילו בשנת למודו הראשונה הרי הוא גומר פרשת השבוע וכך כל השנה – חמשה חומשי תורה?
אלא שבשנה הראשונה, כל מה שלומד מן הפרשה – הקריאה עם טעמי המקרא. ואעפ"י שעדיין אינם יודעים טעמים, מרגילים אותם בנגינה. הם קוראים פסוק לאטם והמורה חוזר עליו בטעמי נגינתו והפטיפון עם הקלטה אמנותית של כל הפרשה, עוזר לו עד שאזן התלמיד מתרגלת לפסוק ולטעמיו.
והמורה מוסר לתלמידיו בעל פה, בלשון שהם שומעים, תמצית ותוכן ממה שקראו ומפתח שיחה עמהם לפי כשרו ולפי קליטתם.
אותן התמציות שהוא מוסר לתלמידים, הם מוכנים עבור המורה בכתב ובהקלטה והם נעשו ביד מומחים ממדרגה נעלה ביותר.
בשנה השניה, כבר רגילים התלמידים יותר במקרא ובטעמים וקצב הקריאה מהיר יותר והרי הקריאה מתקצרת וההסברה מאריכה יותר; וכן באופן יחסי השנה השלישית כשידיעות התלמידים ושגירותם בפרשיות רבה יותר, עד שהמעבר מן הקריאה להבנה הוא אטי, טבעי, נוח ומושך.
גם בשנים שלאחריהן, אין המורה פוסק מלעבור עם תלמידיו על כל פרשת השבוע מדי שבוע בשבוע, אלא שמוסיף בה חדש בפירוש, במדרש ובאגדה; ולעולם אין פוסקים מלעבור על כל התורה מדי שנה בשנה עם הטעמים; וכלם בקול אחד ובליוויו של המורה ומכונת ההקלטה המנעימה את הקריאה, עד השנה האחרונה. אלא שהקצב מהיר ביותר וחלק הלמוד רב והעיון עם ההבנה גוברים והולכים.
אין התלמיד עוזב את ספסלי בית ספרו עד שהוא יודע כל התורה כלה בטעמיה בעל פה ממש, אעפ"י שאין מתכוונים במיוחד ללמדו בע"פ. די לו במה ששמע באזניו כשהוא ילד רך, חש בחושיו ונתרשם ברשמיו, מן הקריאה המרשימה ובתוספת ביאוריה ומדרשיה של התורה שהם מלאי חויות ורשמים אצל הילד – 12-11 פעמים, מלבד מה ששמע בבית הכנסת ומה שלמד בעצמו ושינן בדרכים שונות – הכל כפי הוראות והדרכות מבוררות ומפורטות שמיד המכון למורה, ומיד המורה לתלמיד ולהוריו.
שתי שנים אחרי השלש הראשונות, נוסף עוד לימוד עיקרי בצד לימוד החומש, הוא לימוד נביאים ואחרי כן גם כתובים – הכל ג"כ בטעמיהם ובניגוניהם שבמסורת. ומאריכים בהסברת הסיפור והענין, ומקצרים בביאורי המלים והלשונות.
לביאורי מלים ולשונות, משתמשים יותר בלוח הכתה ובשאר אמצעים טכניים ואין נותנים עליהם זמן של למודים אינטנסיביים. וסוף שהם ודקדוקם נקנים מאליהם ע"י רוב השימוש במקורות ובשפת המורה שהוא מבליעם בנעימת לשונו ושפתו, כפי הדרכה מיוחדת שתינתן למורה בספרי עזר מטעם המכון.
ובלמוד נביאים וכתובים חורזים מתורה לנביא ומנביא לכתובים בענינים שיש ביניהם מגע עניני או כרונולוגי, כגון: נבואות יחזקאל ושל שאר נביאים על מצרים, עם למוד פרשיות מצרים בספר שמות; מעשי מרכבה ביחזקאל ובישעיה עם פרשת יתרו; בנין בית-המקדש במלכים עם פרשיות המשכן; ירושת הארץ וחלוקתה בספר יהושע ושופטים עם פרשת מסעי על גבולות הארץ ועם ברית בין הבתרים שבפרשת לך לך. וכן פרקים רבים מתהילים עם ספר שמואל; משלי וקהלת עם הפרשיות שבספר מלכים המדברות משלמה המלך; והרבה כיוצא באלה. ואפילו קטעים רבים של תלמוד ומדרשים מכניסים בגוף הלימוד של תנ"ך.
אין התלמיד גומר את בית הספר עד שיחזור על למוד כל נביאים וכתובים שש שבע פעמים, קריאה מרשימה, למוד עניני, תוך היעזרות עם כל אמצעי הטכניקה המודרנית.
מכתה ו' ולמעלה, כבר שגור כל התנ"ך בפי כל התלמידים. התנ"ך וטעמי נגינתו המסורתיים המתחלפים מספר לספר.
מאותה שנה ומעלה, מתאספים כל תלמידי הכתות הגבוהות לאולם אחד גדול, הם ומוריהם – שעה ראשונה של למודים ואז עוברים בקריאה ובצוותא קול אחד, קול גדול, על פרשה אחת בתורה, פרשתו של היום, פרשה מן הנביאים ופרשה מן הכתובים, בחלוקה אשר יהא בה משום גמירת כל תנ"ך במשך כל שנה. ובליווי קול זמרת המורים וכלים טכניים שונים. גומרים סדר זה מדי יום ביומו, אז מתפזרים לכתות ללמודים.
בארבע השנים שלאחרי חמש הראשונות, עוברים בהדרגה אל למודי המשנה וההלכה (הרמב"ם או אלפסי) ומאז נעשה למוד זה עיקר, ואליהם מקשרים שאר הלמודים. וכן עושים אותם ראש פרק לשנן על ידם תורה ונביאים וכתובים בכל עת מצוא שניתן לקשר משנה או הלכה באחת מפרשיות התורה או מן הנביא.
בתקופה זו כבר מסוגל הילד להכין וללמוד בפני עצמו משנה והלכה ואת הלמוד בין כתלי הכתה מנצלים להרחבה ולהעמקה.
וכן אין נמנעים מן הקריאה בצוותא את המשנה וההלכה שעניניהם ופירושיהם כבר ידועים, וחוזרים עליהם פעם אחת בנעימה של משנה בקול גדול ובתנועות הגוף ושומרים בקפדנות על קצב אחיד ועל קריאה מדויקת ומוטעמת לפי הענין.
כל מה שלמד התלמיד בשנה אחת, חוזרים עליו גם בשנה השניה בקריאה בלבד והמורה מוצא לו מקום והזדמנות לרענן את זכרון תלמידיו באותם הדברים הנקראים, וזאת בעזרת הדרכה מפורטת שניתנת לו למורה בספרי עזר מטעם המכון וגם ע"י ציורים, מדגמים, ותרשימים וכו' התלויים על הקיר או גם נראים
בפילם ושייכים לאותו ענין הנלמד עתה ונקרא בכתה.
וכן עושים בשנה השלישית עם כל מה שנלמד בשנתיים הקודמות וכן ברביעית עם כל הלימוד הקודם שחזרתו בשנים הבאות דרך קריאה. ואין פוסקים מן הקריאה הזו גם כל השנים שלאחריהן עד סוף למודי בית הספר אלא שאין מתפיסים בשנים האחרונות את שעות הלימוד לקריאה בצוותא משנה והלכה,
אלא התלמידים קוראים ומשננים בבתיהם או במועדוניהם, והמורה מקדיש רבע שעה בכל יום לבקרת בכתה על מה שהתלמיד קרא בביתו או במועדון.
נמצא שלא גמר התלמיד את בית הספר עד שעבר 4-5-6 פעמים על רוב גופי המשנה וההלכה שבתורה ושינונו בהם רב וקנינו אותם חזק ולאורך ימים.
בשנות הלמוד האחרונות, נעשה למוד גמרא עיקר ואליו נותנים רוב הזמן וממנו עושים ראשי גשר לחזור, לשנן, להרחיב ולהעמיק את כל הלמודים הקודמים.
מתחילת כניסתו של התלמיד לגמרא, מרגילים אותו ללימוד עצמי.
כדי להתגבר על קשיי הלשון והסגנון, משתמשים באמצעים טכניים שיש בהם תועלת רבה ואין בהם משום תפיסת זמן. גם נותנים להם בתחילה גמרא עם נקודות ופיסוק טעמים, ואין המורה זז משעורו עד שכל כתתו רהוטה בלשונו ובהבנת עניניו כל צורך תלמידיו. והקריאה מחודדת בפיהם ומוטעמת יפה יפה בלי גמגום כלל. שהגמגום בקריאה פוגם בהבנה.
לאחר שעמדו התלמידים על תוכן שעורם יפה וכל צרכם, חוזרים עליו כמה פעמים ובהזדמנויות שונות שיש בהן משום תוספת טעם, קריאה בצוותא בקול אחד ובניגון על גמרא – קריאה בלבד, אבל מוטעמת כל צרכה יפה יפה, ומרגלים אותם לתנועות הגוף בשעת קריאה ולמוד, עד שתהא תורתם שנונה בפיהם ובלבם וגם כל עצמותיהם ואיבריהם ישתתפו עם הפה והלב.
זה כלל גדול בתורה, וביותר בתורתם של ילדי ישראל: 'השמר לך פן תשכח את הדברים' וגו'.
דבר שלמד התלמיד פעם אחת, אסור לשכחו כל ימיו. וזה מעשה ביה"ס וכל מאמציו לשקוד על כך שהדברים יהיו שנונים תמיד בכל עת, כל ימי למודיו בביה"ס. וגם כי יצא מבית הספר, לא במהרה יוכל לשכחם.
ואעפי"כ אסור להשתמש בשיטות החזרה השגרתית. שכן החזרה לראש, לרוב היא משעממת את התלמיד ונוטלת ממנו חשקת הלמוד וגם אינה מסייעת לזכרון כל צורך הזכרון אלא לשעה בלבד.
האזהרה שבתורה 'פן תשכח', אינה בשביל לחזור ולהיזכר לאחר השכחה, אלא למנוע את השכחה שלא תבוא כלל; ולכך החזרה השגרתית אינה פתרון.
הרבה דרכם יש כדי להחזיק את הזכרון ער ולא לתת לשכחה מקום לחול. החזרה המועילה ביותר היא תוך כדי התקדמות מתמדת ואינה פוסקת כלל.
רבבות הזדמנויות יש, כדי להזכיר ראשונות מתוך למוד אחרונות, והמורה המחונן ידען.
גם מי שאינו מחונן כל כך ישיג כל חפצו ע"י הדרכה מיוחדת שתינתן לו בכתב מטעם המכון שתורה לו דרכי החזרה לכל למוד ולמוד בפני עצמו ולכל פרק ופרק.
גם הבחינות השיטתיות והעונתיות פסולות בחינוך המקורי והטבעי, הן גוזלות זמן יקר ומותחות עצבי התלמיד. אין בהן מועיל אבל היזקן רב ושומר נפש החניך, ירחק מהן כמטחוי קשת.
המורה עצמו הוא הבוחן והוא המחזיק את דופק תלמידיו בידו. ולא נקרא תלמודו שעלה יפה, עד שיהו כל למודיהם של חניכיו, רעננים תמיד וסדורים לפניהם הרבה יותר מאותו תלמיד שעשה לילות כימים כדי להתכונן לבחינה בעונה אחת ובמקצוע אחד. האחרון, ישכח מיד לכשיעבור מעליו סיוט המבחן, ואילו הראשון, למודו נצמד אליו ולא יסור.
כלל שני בתורת ההוראה לילדי ישראל – כל זמן שמוחו של תינוק רופס, רך וצעיר – אז לבו פתוח יותר לשירה של תורה מלעומק עניניה. לפיכך מלמדים אותו הרבה מקרא, מדרשים ואגדות שמעסיקים את פיו ואזניו ולבו.
כל למוד שהוא לומד אז, צריך שהצד האמוציונלי יהא חזק יותר מצד הסברה ואפילו הידיעה.
הגדיל הילד ונתחזק לבו, מלעיטים אותו בידיעה והסברה. ואין לך קשה לילד מלהלעיט אותו סברא קודם זמנו.
אילולא שכחות הנפש של הילד מישראל עשויים כעשת שן וכל כלי יוצר עליו לא יצלח להרחיקו מתורה, כבר היו אבודים מלהבין בסברא ובגמרא בעטיו של מנהג קשה זה ללמד נערים בני עשר ב'אלו מציאות' ו'ארבעה אבות נזיקין'. כלל אחר – 'ספי ליה כתורא'; 'ליגמר, והדר ליסבר'.
אין יפה לתלמיד רך בשנים מלהפעיל כל כח ההתרשמות והחויה הבאות מלמוד כמויות רבות ו'חילופי הנופים', אעפ"י שאינו יודעם הרבה ואיש מבינם אלא מעט. אם לא נאמץ את כח המחשבה של התלמיד יותר מכפי כחו, הדברים יהיו נקלטים בזכרונו יפה ויעכלם אח"כ ברוב שנים וברוב למוד ואז יהיו
קנויים מאותה שעה ולמפרע. משעה ששמעה אזנו את הדברים פעם ראשונה. ואולם תנאי לכך, ששמיעה ראשונה תהיה מלאת רושם על הנפש.
ו. קנאת סופרים
לא ביום אחד ולא בשנה אחת ולא בידי אנשים אחדים תוכן ותושלם תכנית ענפה ומקורית זו. מעשה רב הוא זה ואין בתוכנו איש שאפשר להטילה עליו בלבד.
ברם, אפשר למלאכה רבה זו שתיעשה בשיתופם של אנשים רבים. גם זה מתוך תכנון מדוקדק וכושר אבחנה בין תבן לבר.
אשר על כן יכריז המכון על קונקורס עולמי בין מורים מחוננים ומומחים ותיקים, עם פרסים גדולים ופרסי משנה נכבדים – הכל מוזמנים להציג שיעורים לדוגמא בהתאם להנחיות הקשורות לתכנת זו ולמגמותיה המפורטות.
המובחר שבמובחר ייבדק ויילטש ויותאם לשמש חלקיק אחד מני רבים בתוך התכנית הכוללת.
תכנית זו תובעת כעשרת אלפים שיעורים טובים. לפחות על מחציתם צריך יהא המכון להוציא הרבה מאות אלפי דולרים, כדי להפעיל עבורם מוחות של מאות אנשים מחוננים שיתנו בדבר מיטב הכח והכשרון.
ואל יהא המכון קמצן באותו ענין. שאין לך זול מן הנקנה בכסף מלא.
שיעורי הדוגמא יהיו לכל כתה וכתה ולכל מקצוע ומקצוע ולכל תקופות השנה, שיעור שיעור ומקומו וענינו וזמנו. המצוינים ביותר יעברו עוד עיבוד ועבודות התאמה. הם גם יוקלטו על גבי תקליטים ע"י מומחים מקצועיים בהשמעת קול ערב מתאים לנסיבות, ויחוברו יחדיו בספר ערוך לפי התכנית, הנחיותיה
ומטרותיה; ויוגשו לכל מורה בכתתו. ואליהם יצורפו ספרי עזר והדרכה שיוכנו במיוחד לכך וידריכו את המורה באופני השימוש בתכנית ובתנאיה להועיל.
חזנים וזמרים בעלי נפש ובעלי שם, יקראו כל חמשה חומשי תורה ונביאים ומגלות וכל הכתובים, בטעמיהם ובנגינותיהם המתחלפים מספר לספר בכתבי הקדש, ויעלום על גבי תקליטים ויתאימו קצב קריאה מיוחד לכל כתה וגיל לפי רמתם.
תקליטים אלה מתחלקים לכתות ועוזרים לתלמידים ולמוריהם בקריאת הפרשיות בצוותא דבר יום ביומו.
אף הם יזמרו 'אויסרעדעכצער'* יפים ומסורתיים עבור כתות נמוכות בלמוד ספר בראשית ושיר השירים ועוד, הכל לפי המסורת הקדומה, ויעשו בהם שימוש בכתות בעונת הלמודים.
ז. ספרי למוד
כשם שמצוה להציל את הילד מערבוביא של למודים, כך מצוה להציל את ילקוטו של התלמיד מערבוביא של ספרים.
אין לתלמיד בילקוטו אלא ספר אחד ומחברת אחת. את הספר הוא מחליף שלש או ארבע פעמים בשנה, ישן בחדש, לאחר גמרו את הקודם; ושומר על הישן.
הספר ערוך לפי מתכונתה של התבנית. ואעפ"י שעיקרו של הספר נושא אחד, יש לו שם מכל מה שנחוץ לו לאותה תקופת שנה שהספר משמש לה.
גם סידור תפלה יש לו בראש הספר. אף הוא אינו אלא בן מספר דפים השוה לתפלתו של תלמיד באותה כתה ובאותו פרק זמן – למה נטריח עליו יותר?
ספר זה, צריך שיהא מהודר ביותר מכל בחינותיו, ויצטרכו בתחילה להשקיע בהוצאותיו ממון רב, אף הוא יהא לאחר זמן מקור לא אכזב של הכנסות קבע ובטוחות עבור המכון, לכשתהא תפוצתו בכל המדינות בעשרות ריבואות.
מקור דומה לו להכנסות, יהיו גם התקליטים שירבו עליהם הקופצים בכל שכבות העם.
ח. למנוע ביטול תורה
כדי למנוע ביטול תורה מילדי ישראל בעונת החגים ובימים אחרים של פגרא, או ילד כי יהיה צמוד לביתו בגלל חולשה או סבה אחרת – יותקנו סידורים שונים.
ספר למוד אחד יותקן במיוחד לכל ימי הפגרא הקבועים שבשנה, והוא יותאם ללמוד עצמי ולשינון מעניין ומושך את התלמיד; ספר לכל כתה וכתה. המורה מדריך את תלמידיו לפני הפגרא כיצד לעשות שימוש בספר ומבקר את מעשיהם לאחר הפגרא. דברי הספר הזה הם חוליות בתכנית הכללית של השנה. יחסר
התלמיד לעסוק בהם, יורגש חסרונו בכל השנה.
יש די כסף בעולם בשביל שמערכת חינוך התורה תוכל להחזיק תחנת רדיו משל עצמה ואף תחנות טלביזיה. תחנות אלה תשרתנה את התלמיד ביום העדרו מבית הספר שלפני הצהרים, שימצא שם המינימום של למודיו בבית ספרו; ואחרי הצהרים לשינון, לחזרה ולשאר צרכים חינוכיים; –
ואילו בימי הפגרא, יהיו הם בשבילו ממלאי מקום לבית ספרו לעזר ולעידוד בעשיית חובתו ובהתאם לקצבת למודים שבספר המיוחד לימי החופש.
ט. הכשרת מורים
אם אפשר יהא להניח כי רעיון נועז כזה ותכנית נועזת כזו הם בני ביצוע, ובתי ספר חדשים וגם ישנים במספר רב יהו מסגלם לעצמם שיטות למוד אלה, כי אז מצטמצמת ממילא בעית הכשרת המורים עד למינימום קטן. אדם בעל אינטלגנציה ממוצעת ועם כושר טבעי להוראה, הרי הוא לומד את התכנית
על בוריה וספרי העזר אשר לה, ונבחן בה כראו, ומיד הוא מסוגל לידע בנפשו אם מילוי תפקידים אלה למעשה, הוא בגבול יכלתו; –
מחליט בנפשו שהוא מסוגל, הרי הוא נכנס בהדרכת הממונים על כך מטעם המכון, לשנה או לשנתיים לשמש עוזר לאחד המורים. שם הוא רוכש כל הידע המעשי וסדרי נוהל ואמצעי משמעת כשמורה מנוסה עומד על גביו כל שעה, עד שנעשה מוכשר לנהל כתה באופן עצמאי תוך השתלמות עצמאית מתמדת,
י. המשך צריך שיבוא
עוד חזון למועד להרחיב הדיבור על חינוך בנות שהוא עולם בפני עצמו, וגם על חנוך גבוה משלנו. אפילו לא יהא הדבור מיותר על מפעל של חינוך הקהל הרחב, וביותר, בחוגי ההורים.
וברצות ה' את דרכנו, יבוא המשך ודיון גם על נושאים אלה.
* 'אויסרעדעכצער' – נוסחאות קבועות שהיו נהוגות בדורות שלפנינו ב'חדר' להקריא בע"פ ובניגון מיוחד, כדי להוסיף טעם ורקע לפסוק הנלמד, כגון בפסוקים: 'ויאכל, וישת, ויקם, וילך' שאצל עשו, בפסוק 'ואני בבואי מפדן ארם מתה עלי רחל' ובפסוק 'שמעון ולוי אחים' וכד'.