מלכויות ח-יג בניסן / ר' עודד כיטוב

ט. יום ועש"ק מצורע ושבת הגדול ח' ניסן, נשיא מנשה גמליאל בן פדהצור.

מנשה בכור יוסף הוא 'יוסף שביוסף',[1] יסוד שביסוד, 'זכר שבזכר', ושמו מעיד עליו שיש בו נטייה לניתוק (כמו גיד הנשה), וכדברי יוסף בלידתו "כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי" – לא רק במובן של "השכיחני את כל צרות העָבָר" (ראה בפירוש הספורנו), אלא גם ניתק אותי מבית אבי, שכך היה סבור יוסף באותה שעה (לפי פשוטו של מקרא) שמוטב לו ולהם הניתוק. האיש אשר על בית יוסף הפועל בקור רוח וברוב כשרון לממש את הניתוק הזה, לדעת רבותינו, הוא מנשה בן יוסף.

בצד הלא-טוב בא הדבר לביטוי קשה בהשָׁאַת ישראל לעבודת הבעל הנכרי בימי אחאב-שממנשה ואיזבל אשתו, שאותו חזו האחים ביוסף "בעל החלומות – שעתיד להשיאנו לבעלים" כדרז"ל [ויש להזכיר כאן גם את מנשה בן חזקיהו שהעמיד צלם בהיכל, וכן את משה רבינו שמכונה מנשה בסיפור על יהונתן בן גרשום בנו שנעשה שמש לעבודה זרה (שופטים יח,ל), משום שבימי גירושו-ניתוקו נאלץ משה להישבע ליתרו חותנו שבנו הראשון גרשום יתחנך ברוח סבו כדרז"ל].

אך יש לזכור שגם אליהו הלוחם בבית אחאב ומבָעֵר (עם אלישע תלמידו) את נביאי הבעל, גם הוא מגלעד שלמנשה (וכדעה הסופית בב"ר ע"א, שאליהו עצמו העיד עליה, שהוא מבני-בניה של רחל) [ומסתמא משה (שעצמות יוסף עמו, גם חלק מנשה שביוסף) בסופו של דבר הוא הגורם שנכדו יהונתן שב לה' בכל לבו בימי דוד כמו שאמרו ז"ל].

בחלוקת הארץ באה לביטוי הנטייה הזו לניתוק, בעובדה שמחצית שבט מנשה חָברו אל ראובן וגד לנחול בעבר הירדן. ואולם נראה כי כאן בא הדבר בתיקון, שכן מן הכתוב לא שמענו שבני מנשה בקשו לנחול שם, וכפי הנראה משה (שעצמות יוסף עמו כנ"ל) הוא ששלָחו שמה עם בני ראובן וגד להנהיגם ולשמור אותם מפני הניתוק, כי כח הנהגה בו מיסוד אביו, ויודע הוא לשמור ברית גם בארץ טמאה כפי ששמר יוסף על קדושתו בימי ניתוקו במצרים (ולדברי ר' יוסף בכור שור בפירוש דברי הימים, נחלה היתה לו לשבט מנשה בגלעד שאחוזה בידו כל ימי גלות מצרים מכיבושי מכיר בן מנשה ויאיר נכדו). השמירה הזאת מובטחת גם בזכות העובדה שמחצית השבט, משפחות בני גלעד בן מכיר בן מנשה, נחלו בארץ כנען, ומקושרים היטב עם שאר בני מכיר היושבים בארץ הגלעד שבעבר הירדן. יש לציין גם את זאת שיאיר בן (בת מכיר בן) מנשה, הכובש הגדול בעבר הירדן, כאמור בסוף פרשת מטות ובסוף פרשת דברים, הוא בעצם משבט יהודה מצד אביו שגוב בן חצרון בן פרץ, כמבואר בדברי הימים (-א ב,כא-כב), והרי לנו חיבור הדוק בין יהודה-הראשון למנשה-השמיני (החוזר אל הראשון בסדר השבוע – מה שרומז גם-כן על כח ההנהגה העצמאי שבמנשה). [כך גם מצינו בשירת דבורה "מני מכיר ירדו מחוקקים", מה שקושר אותו ליהודה שלא יסור מחוקק מבין רגליו].

ובימי שפוט השופטים יש לציין את גדעון שממנשה, שהוא כמדומה המרכזי והמובהק בשופטים, שביקשו ממנו ישראל להעמיד מלוכה – "משול בנו גם אתה גם בנך גם בן-בנך" (שופטים ח,כב) – מה שמעיד על כח-מלכות עצמאי שישנו בו [ולפי הנראה מן הכתובים, סירובו לכך הוא שגרם לתוצאות השליליות שבהמשך, הן בענין הזנות אחרי הבעלים, הן בענין בנו אבימלך שהרג את כל אחיו ונטל מלכות בזרוע (אולי חרה לו יותר משאר אחיו על סירוב אביו למלכות), ושמו מעיד עליו שציפו ממנו להיות אבי-בית-מלוכה, אלא שזו הופיעה בו בדרך 'אכילת פגה' או קליפה הקודמת לפרי].

מכלל הדברים נוכל אולי להבין, שמלך ישראל אשר מיהודה-דוד, צריך לעומתו כעין מנהיג-זכר מקביל לו המייצג את המצב ו/או המקום המנותק ומנהיג אותו באופן שלא ייפרד מן הקדושה. מסתבר שיחד עם זאת מכניס ומלקט מנשה ניצוצות קדושים של יופי וכשרון השבויים באומות עכו"ם שנתנתקו מאורחא דמהימנותא, ועל כן נודע הוא בגויים לשם ולתהילה ולתפארת באנושיותו (גם אם אינה בדיוק "דתית"), על דרך שאמרו עבדי בן-הדד מלך ארם הנחבא מפני אחאב המלך שממנשה "הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל מלכי חסד הם" (מלכים-א כ,לא).

וכשיתחברו עץ יוסף ועץ יהודה לעץ אחד, יהיו לאחדים גם היהודיות והאנושיות, כעין שני מלכים מושלים בכתר אחד, ולמנשה בכור יוסף תפקיד מרכזי בחיבור הזה.

[חדשו של מנשה הוא מרחשון השמיני, החודש שאין בו שום חג (לאחר הניתוק מתשרי השביעי-המושׂבע בחגים), ובחושי-הנפש חוש הריח (הכתוב לראשונה בקרבנו של נח שיצא מן התבה בסוף מרחשון), העתיד להתגלות בכל בחורי ישראל גם אם נראים כדודאים הגדלים-פרא, כדברי חז"ל על "הדודאים נתנו ריח". ויש מי שאומר שהמקדש העתיד, בית התפילה לכל העמים ייבנה במרחשון (לשון רחישת שפתים), חדשו של מנשה].

 

י. מוצאי שבת הגדול, ליל ט' ניסן, קרבן נשיא בנימין אבידן בן גדעוני.

בנימין בן רחל, הקטן בשבטים, קשור בקשר מיוחד ליהודה הגובר בבני לאה. יהודה הוא זה שנכנס בעובי הקורה ועָרַב על בנימין לפני אביו, ואכן מסר נפשו עליו במצרים להיות תחתיו עבד עולם, ומתוך תעצומות נפשו לא יכול יוסף להתאפק ונתאחדו השבטים. נמצא בנימין הקטן, שנולד הוא לבדו בארץ ישראל ("בן-ימין", ארץ הדרום שכולה ימין, ואין בה שמאל ו"לב רגז" המיוחס לחו"ל דווקא, כדברי ר' יוחנן בנדרים כב,א), ולאחר שמתה רחל ופג המתח בבית יעקב, יש בו כוח מאחד ומשים-שלום בין השבטים.

משום כך נחלת בנימין היא במרכז הארץ, וממצעת בין יהודה שבדרום ושאר שבטים שבצפון. לפיכך גם המקדש – עליו נאמר "במקום הזה אתן שלום" – בחלקו הוא בנוי (ויש מי שאומר שבמידה מסוימת כל נחלת בנימין היא נחלת שכינה, ואכמ"ל), "ידיד ה'" הוא ובין כתפיו שוכן הכבוד, כשם שיעקב הזקן שנפשו קשורה בנפשו, היה נסמך על כתפיו בייחוד. [לכן חדשו של בנימין-התשיעי הוא כסלו שעניינו בטחון (כמו "ה' יהיה בכסלך"), וחוש-הנפש הוא שינה (וחלימה), על דרך הכתוב (תהלים קכז) בשלמה בונה-המקדש ("בית הידידות לידיד", זה ה', כלשון חז"ל) "כן יתן לידידו שינה", ועל דרך יעקב שישן במקום המקדש וזכה בחלומו למבטח עוז].

גם המלך (שכל עניינו איחוד העם, כדברי רמב"ם בספר המצוות) הראשון שאול, מבנימין הוא. לאחר שכמעט כָּלָה שבט בנימין במלחמת פילגש בגבעה – כשהתייצב מול כל שבטי ישראל, כפי הנראה משום שהרגיש יותר מכולם את חוסר התוחלת במצב של "איש הישר בעיניו יעשה" – 'תפסו השבטים את עצמם' והסכימה דעתם  (ודעת שכינה) להעמיד מלך דווקא מבנימין הקטן גם במספרו. שאול הוא זה החונך ומכשיר את דוד למלכות, ובמילותיו האחרונות הוא מברכו "עשה תעשה וגם יכול תוכל" (שמואל-א כו,כה), כצדיק-השב-בתשובה ומודה ומכיר שמלכותו שלו מלכות שעה היא וכל עצמה הכנה למלכות עולם של דוד. ויהונתן בן שאול שנועד להיות יורש העצר, אוהב את דוד כנפשו, מסייע בידיו ומייעד לו בפירוש את המלוכה, ומסכים להיות לו למשנה. ואיתא בספרים שהוא הדמות המובהקת במקרא למשיח בן יוסף המתוקן, הבטל לגמרי למשיח בן דוד (ואילו דוד נבחן ביחסו לבית שאול בכלל, ולמפיבושת בן יהונתן (שהיה לו לרב) בפרט, ומחמת שקיבל עליו לשון הרע מספק ונטל ממנו מחצית נכסיו, נגזר פילוג הממלכה כדרז"ל).

ובימי פילוג הממלכה, בנימין בן רחל הוא היחיד החובר ליהודה, ובכך יוצר התכללות הנותנת סיכוי לאיחוד עתידי בו "לא יהיו עוד לשני גוים ולא ייחצו עוד לשתי ממלכות" (יחזקאל לז,כב). בלשון הקבלה בנימין הוא 'יסוד נוקבא' – יוסף שביהודה – ומכוּנה 'צדיק תחתון', המלמד לצדק מעשים ולהטיל שלום גם במציאות התחתונה הנוטה לשֶקר וקטטה.

נמצא בנימין הקטן בעיניו, הצנוע והנוטה אל השתיקה (ואבנו בחשן ישפה – יש לו פה ושותק כדברי רז"ל), הריהו ליהודה-דוד המלך כעין חונך ומשפיע, המלמדו בעצם הווייתו לנטות אל הימין, לצדק מעשיו ולרדוף שלום, ולהזכירו בכל עת כי אינו מלך 'מגזרי' הנושא פנים-לשבטו, אלא "מלך על כל ישראל" (מלכים-א ד,א).

 

יא. ליל י' ניסן, קרבן נשיא דן אחיעזר בן עמישדי.

דן מתייחס ליהודה בכמה וכמה פנים:

א – יהודה ראש הדגל הראשון, ודן ראש הדגל האחרון. בחניית המחנה (ולמאן דאמר "כתֵבה היו מהלכין" – גם במסעו)  נעוץ הסוף בהתחלה ונוגע יהודה שבמזרח בדן שבצפון; –

ב – כשם שיהודה "גור אריה" בפי יעקב, כך "דן גור אריה" בפי משה. כשני אריות השומרים על המחנה מפנים ומאחור; –

ג – כשם שדן "נחש עלי דרך" בפי יעקב (ורומז לשמשון המזנב בפלשתים כדרז"ל), כך נשיא יהודה נחשון, ישי אבי דוד קרוי גם נחש, ובית דוד קרוי "שרש נחש", עד משיח העולה נחש במספר (וראה על כך באות ג). [גם שמשון-הנחש (כנ"ל) מכוּנה בפי המקובלים "משיח של תוהו", וגם חשִים, בנו היחיד של דן, אותיות משיח]; –

ד – במעשה משכן המדבר, שני ראשי האומנים הנקראים בשם, הם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן. [אחיסמך מזכיר את אחיעזר הנשיא]; –

ה – נחלת דן נוגעת בנחלת יהודה בדרום הארץ, וגם כאשר "יצא גבול בני דן מהם" בלחץ הפלשתים, לקחו נחלתם בקצה הצפון, בבשן, והרי הם מכוּונים לעומת יהודה שבקצה הדרום, וכמו במסעות-המדבר שיהודה בראש ודן בסוף; –

ו – יהודה ודן הם שני השבטים מרובי האוכלוסין במדבר. הן במפקד שבשנה שנייה הן במפקד שבשנת הארבעים, יהודה ראשון ודן שני לו; –

ז – דן כשמו שופט הוא, ו"ידין עמו כאחד שבטי ישראל" – כיהודה המורה ("ואת יהודה שלח… להורות") והמחוקק (שבחלקו סנהדרין בלשכת הגזית). "ידין עמו" משמע גם יריב ריבם ויושיעם מיד לוחציהם, ואכן בספר שופטים עתניאל שמיהודה הוא השופט-המושיע הראשון, ושמשון (="בדן") שמדן הוא האחרון; –

ח. – נשיא דן מקריב ביום העשירי, המתיחס לעולם אל יהודה, הראשון. כיחס ספירת המלכות (במשמע של בני המדינה, פשוטי העם כדלהלן) אל ספירת הכתר.

מסיכום הדברים יש לשמוע שהמלך צריך שיהא לו עוזר-סומך קרוב-לו-בגבורה כארי ובנחישות כנחש. לעומת המלך המשפיע מלמעלה, תפקיד העוזר-האזור-בגבורה גם הוא, לסמוך את הנחשלים שבקצה העם, להחזיר את הנפלטים משולי החברה, להשיב את כל ה'אבודים' ולאסוף את כל האבדות (כדרז"ל שזה היה תפקידו של דן ה"מאסף לכל המחנות"). [בלשון חכמים מצינו שדן הוא "ירוד שבשבטים" (וחדשו טבת ה"ירוד שבחדשים"). לענייננו נפרש שהוא עוסק באנשים ובמצבים הירודים ורודה-מושל ומנהיג אותם לבל יצאו מחוץ למחנה].

לטיפול נכון בקצוות, נדרשת אמונה יתרה – זו האמונה שבא חבקוק והעמיד עליה את כל התורה, שנאמר "וצדיק באמונתו יחיה" (ראה סוף מכות). ניתן לומר שפסוק זה (שבפי חבקוק שחזה את מצוקות החורבן, ושמא משבט דן הוא?) היא 'האמונה שבסוף' ובתחתית, היינו גם אם "לא ישרה נפשו בו" (כראש הפסוק) וחָרַב לבו ומוחו מכל הֶרגש בעבודת ה' מרוב צרות שעטו עליו, יחזיק בעמוד האמונה ועמו וממנו ישוב ויתחיה (וראה בספר התניא פל"ג), ואילו 'האמונה שבראש', שממנה מתחיל הכול, מבוטאת בפי דוד המלך בפסוק "כל מצוותיך אמונה". את הפסוק הכתוב באברהם-ראש-המאמינים "וירדוף עד דן", נפרש לדרכנו: אמונתו של אברהם 'מחזיקה מעמד' עד דן שבקצה הצפון ועד-בכלל, ואינה מוותרת על שום מקום וזמן ואדם, ירוד ככל שיהיה.

אמונה היא גם לשון אָמנה. המלך (עם העוזר-הסומך שלו) צריך לשאת את העם "כאשר ישא האומן את היונק", וגם כאשר נחשל-נכשל ונפל, לא לאבד את האמון בו, אלא לתמוך ולסמוך ביתר שאת. מכאן ניתן אולי לעמוד על הקשר הפנימי בין אמונה לאמנות שמצוינים בה בצלאל ואהליאב שמיהודה ודן בשעת הקמת המשכן שבלב המחנה, וממילא גם בקימום המשכן שבתוך כל אחד ואחד מישראל, לבל יידח ממנו נידח.

ועם זאת, הטיפול הקשה במצבים המרים, דורש לעתים גם מן המטפל "להיות בדינים" ולהפעיל (לפחות בחיצוניות ותוך כדי שליטה עצמית) את חוש הכעס, הוא חוש הנפש המיוחד לדן (ולחדש טבת (בגי' תהו) הקר והמכוּוץ) בספר יצירה. וכך מצינו (בשופטים יח) שאנשי דן מכנים עצמם "מרי נפש" [אך יש לזכור שמדת המרירות – בניגוד גמור לעצבות – נתפסת בכתבי-חסידות כמידה חיובית, ובקיצור נאמר לענייננו, שכאשר העצבות חפה מדמיונות של גאווה ואכזבות שבעקביהן, אין היא מפילה ליאוש אלא הופכת למרירות, הרואה-לנוכח את המצב הירוד, ויכולה לפיכך להחלץ ולחלץ ממנו, לבנות ולהיבנות].

העשירי בניסן, יומו של נשיא דן, הוא גם יום מות מרים ככתוב בסדר חוקת, ונאמר לענייננו: יום תום-תיקון-המרירות שעל שמה נקראת מרים כדרז"ל, הוא גם יומו של דן, אשר זהו תפקידו הקבוע, כמבואר.

והוא גם הוא יום חציית הירדן בחרבה כאמור ביהושע. ירדן הוא כידוע היורד מדן, ולדברי רבותינו יש לו (אולי מפני המפלס הנמוך שלו) קשר-פנימי עם כל מימות שבעולם, ונאמר לפי דרכנו: השליטה בירדן היא בפנימיות התגברות על כל משברי וגלי המציאות ההומה כהמות ימים, וכך הדרך פתוחה לכיבוש הארץ (והארציות) כולה, עד התחתית שבתחתית.

 

יב. לקראת י"א ניסן, קרבן נשיא אשר פגעיאל בן עכרן.

אשר הוא המאושר בשבטים, וכדברי לאה בלידתו "באשרי כי אשרוני בנות", ומלמד את סוד האושר לכל אחיו בני ישראל. כפי שניתן לראות בברכה אשר ברך משה, ברכת אשר האחרונה נמשכת אל ברכת כל ישראל ומתמזגת עמה, עד שקשה להבחין היכן נגמרת זו ומתחלת זו: "ולאשר אמר: ברוך מבנים אשר, יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו. ברזל ונחושת מנעלך, וכימיך דבאך. אין כא-ל ישורון, רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים… אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'" וגומר.

כי כן אשר טובל בשמן רגלו, ארצו "אלפא לשמן" ו"שמנה לחמו", ולכן הוא "רצוי אחיו" המתעדנים בעדניו. השמן הטוב הוא סוד העֶדנה, הרעננות ובריאות ואריכות הימים – כעניין שכתוב (תהלים צב) "בלותי בשמן רענן… עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו, וכך אמר ר' חנינא תלמיד רבנו הקדוש: "חמין ושמן שסכוּני בילדותי, הן שעמדו לי בזקנותי". וסברה יש לומר שעץ החיים שבגן עדן, זית היה, שהוא ירוק תמיד ומעדן ומרענן, ואין שַמנו מתערב (כעץ הדעת שיש בו תערובת טוב ורע). [ואמרו בספרי על "ברוך מבנים אשר", שאין לך שבט שנתגדל בבנים כאשר (וראה רש"י ורמב"ן וחזקוני), ולהאמור אולי הכוונה לבריאות ואריכות ימים].

משום כך בנות אשר נאות היו (ב"ר עא,י). וכך אמרו על הכתוב בברכתו "כימיך דבאך" – "כימי הנערות ימי הזִקנה", ו"הזקֵנה (בבנותיו) כבתולה (=כצעירה), והבתולה אין לה דמים", לפיכך "הוא יתן מעדני מלך" – שבנותיו נישאות למלכים (ולכהנים גדולים הרגילים בטהרה). ומיוחדת היא שרח בת אשר שלדברי חכמים לא שלטה בה מיתה אלא נכנסה בחייה לגן עדן (תרגום יונתן בראשית מו,יז).

אף על פי שאשר יושב בגבול הצפון בקרב (או בסמוך ל)עמים רבים, אינו מתבולל בתוכם  אלא שומר בריתו כשמן (המשמש משל לזרע) הזה שאינו מתערב. "לא לן אשר באכסניא מימיו" (ב"ר שם), ואינו יוצא מגבול הקדושה לעולם. מבין כל משפחות "שבטי י-ה עדות לישראל" שנחתמו (בפרשת פינחס) בשם י"ה השרוי בין איש ואשתו – החנוכי הפלואי וכן הלאה, ללמד על שמירת ברית-קודש במצרים, יחיד הוא ימנה בכור-אשר, שאינו צריך לחותם-עדות חיצונית, כי שם-הקודש טבוע בעצם שמו. שמירת הברית אף היא סוד האושר, הבריאות ואריכות הימים.

חודשו של אשר הוא שבט, חודש הפריחה והצמיחה וחידוש הנעורים של האילן (ובכך מתקשר האחד-עשר לאחד – למשיח שמיהודה אשר "צמח שמו"), וכנגדו בחושי-הנפש חוש הלעיטה-האכילה בקדושה, כראוי וכנכון לבריאות ועידון הגוף והנפש.

[אשר בן זלפה, האחרון בבני השפחות, נסמך בדגלו וביומו אל דן בן בלהה, הראשון בבני השפחות. נראה כי אָשרו של אשר הוא הנאות לאזן ולהמתיק את מרירותו-כעסו של דן (ראה אות יא). היחס ביניהם הוא כיחס חדש שבט אל טבת, חודשי אשר ודן, שנבראו (על פי ספר יצירה) באותיות צ' וע' בהתאמה. הע' הוא העץ הקשה, העירום של טבת, ואילו הצ' הוא האילן (בגי' אץ) הפורח בשבט הסמוך-אחר-טבת].

אשר מסַפֵּק אם כן למלך-מלכות ישראל את ממד האושר, נחת הרוח, צהלת הפנים והבריאות – עניינים שלֵב מלכים שאין חקר למשימותיו ופעילותו נוטה לשכוח ולהזניח, כפי הנראה נשי בית המלך, שרובן משבט אשר כאמור, הן הממונות על הממד הזה של "אשריך ישראל", עד ש"כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'", וכדברי מלאכי אחרון הנביאים, במקום שנהיה "מאשרים זדים" שבָּחַנו-אלקים וימָלֵטו ואילו אנחנו "הלכנו קדורנית מפני ה' צב-אות", יתהפך המצב – "ואשרו אתכם כל הגוים, כי תהיו אתם ארץ חפץ… וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה", ועמך-כולם-צדיקים מתעדנין בה, כדברי רבותינו.

 

יג. ליל י"ב ניסן, נשיא נפתלי אחירע בן עינן.

נפתלי הוא האחרון בדגלים ובנשיאים, לא מפני כבדותו או איטיותו, אלא אדרבה – מפני קלות רגליו יכול הוא להיות אחרון שבאחרונים, וברגע כמימריה גם ראשון לראשונים. כי "אילה שלוחה" הוא, כברכת יעקב לו, ולדברי רבותינו במדרש (במדבר רבה יד,יא) זריז היה בכבוד אביו ובמשלחתו שהיה משלחו לכל מקום שירצה, ומצא קורת רוח הימנו. ובתרגום יונתן (בראשית מט,כא) מצינו שהוא הראשון לבשר את יעקב ש"עוד יוסף חי", ואף בקבורתו של יעקב נזדרז ורץ למצרים להביא את ספר המקנה ("הנותן אמרי שפר" – ספר) של מערת המכפלה כנגד ערעורו של עשו.

ובהתקשר אל יהודה-המלך – "כשרצו השבטים להרוג את יוסף, בא נפתלי והגיד ליהודה ועמד והצילו" (מדרש אגדה שם). ובמצרים שלָחו יהודה לדעת מספר השווקים במצרים (בר"ר צג,ח).

נפתלי הוא אם כן הרץ-השליח המוכן ועומד דרוּך כקפיץ אצל המלך, זריז ונאמן בשליחותו לבצעה על צד היותר-טוב, בלא שיהוי זמן העלול להחמיץ כל מעשה טוב [וייתכן לומר בדרך אפשר, שאף כי קיימא-לן "מילים אינם נמסרות לשליח" אלא מעשים, כי נקל לטעות ולשנות מסר מילולי – שונה הוא המלך שאמריו כמעשה, ושונה נפתלי הרץ כצבי ללא משך זמן העלול לשיבוש, לפיכך הוא שלוח גם לאֲמָרים].

נראה כי כושר הריצה המופלא של נפתלי קשור לכך שהוא (בפי משה) "שבע רצון". כך ניתן לשמוע ממאמר חכמים "למה נקרא שמה ארץ, שרצתה (כלומר רצה, כמו "הכישה במקל ורצתה לפניו") לעשות רצון קונה". איכות הרצון מאפשרת "קפיצת הארץ" – ריצה ללא "חיכּוך" (הקרוב לשרש חכה) כלשהו, וממילא באפס-זמן. משמעות זו אפשר לטעון על הפתגם הידוע "אין דבר העומד בפני הרצון", הווי אומר: במדרגת הרצון אין שום מעצור ומניעה, שום דבר אינו מפריע לך לרצות (הרי"ם מגור), וכאשר אתה מעמיד עצמך שם ומרַכֵּז את הרצון, מתגלה פתאום שנעלמות המניעות גם מעולם המעשה, כי כל עצמן לא נבראו אלו לחזק את כח הרצון (כדברי רבנו מהר"ן מברסלב).

[הרצון הוא כידוע בכתר-עליון (מקומו של המלך, כי "אין כתר אלא למלך") ונמצא נפתלי האחרון מצוי אצל יהודה הראשון), בגולגולת שמעל הראש, הוא מקום התפלין, אותיות נפתלי. שם, בכתר, גם המניעות-הנפילות אינם אלא מנוף לקימה ביתר-כוח, על דרך הכתוב בדברי מיכה המורשתי (ז,ח) אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי, כי אשב בחשך ה' אור לי. הרצון מתבטא בשמחה, ומכאן הקשר של נפתלי לאדר, האחרון בחדשים, ולכך שבימי מרדכי ואסתר חזרו וקבלו ישראל את התורה מרצון, בלא כפייה, כדברי רז"ל].

מידת "שבע רצון" של נפתלי מתפרשת גם כשמח בחלקו. נוכל אם כן לפרש את הכתוב בהמשך: "ים ודרום ירשה", כלפי זאת שוויתר נפתלי בטוב עין על צפון ומזרח נחלתו לטובת דן אחיו בן אמו, ודי לו לירש את דרומהּ ומערבהּ. ולפיכך זכה להיות "מלא ברכת ה'" – שנחלתו מהירה כמוהו וקלה להוציא פירותיה, כדברי רז"ל.

[כל זאת כמובן ניגוד גמור למלכי גויים דהאידנא, שכל עניינם כבדוּת ועצירוּת וצרוּת-עין. ללא מושג כלשהו לאן הולכים ומה רוצים. חרדים הם מהסגת גבול ומבוהלים מכל יזמה ברוכה, שמא תסכן את הקדנציה  העלובה, המוגבלת, הצרה שנכנסו אליה בכסילותם הנבובה. מה פלא ששלוחיהם כמותם, יפה כוחם כ'רוח המפקד' אך להאיט כל תנופה ו'לתקוע מקלות בגלגלים'. ירחם ה' על עמו].

 

יד. ליל י"ג ניסן.

יום י"ג ניסן מצטרף אל שנים עשר ימי חנוכת הנשיאים, שגם בו אין נפילת אפים (וכך יצא רובו של חדש בקדושה, ובכולו אין נפילת אפים) – זאת לא רק משום ששלמי קרבן-נפתלי נאכלים גם בו (ראה חידושי חתם סופר לאו"ח תכט), אלא גם ובעיקר משום שהוא מתייחס בייחוד לשבט לוי שאהרן הכהן נשיאו (ככתוב בפרשת קרח), שאף על פי שלא הקריב קרבן משלו לחנוכת המזבח, ועל כך חלשה דעתו כדברי רז"ל, נתבשר – כפי הנראה ביום י"ג – ש"לגדולה מזו אתה מתוקן, שאתה מדליק ומטיב את הנרות". כלומר: לא זו בלבד שאתה הוא המקריב בפועל את כל קרבנות הנשיאים, והרי אתה כולל ומסכם את כל קרבנותיהם, אלא שיש לך גם 'קרבן חינוך אישי' בתור נשיא שבט לוי, שתפקידו לחנך – להעלות ולהאיר אור חדש בכל יום תמיד בנשמות ישראל, ואפילו בזמן שאין בית המקדש קיים. אף על פי שמצות הדלקת הנרות נזכרת כבר בפרשת תצוה ובפרשת אמור – בחינה זו של חינוך שישנה בנרות נתחדשה כאן, בסיום חנוכת הנשיאים שנסמכת לה פרשת "בהעלותך את הנרות", וניתן לייחסה ליום י"ג בניסן בו היה ראוי נשיא הלוי להקריב.

משום כך נוהגים רבים לקרוא ביום י"ג את פרשת זאת חנוכת המזבח הסוכמת את כל קרבנות הנשיאים, ועימה את פרשת "בהעלותך את הנרות" שנסמכה לה. במנהג הספרדים מזכירים בפירוש ביום זה את אהרן נשיא הלוי ומבקשים על חזרת עבודת הכהנים והלוים.

עניין זה של חינוך נמשך והולך. מצינו גם במנחת חינוך שמקריב כל כהן ביום שנמשח לעבודה, כאמור בפרשת צו את אהרן, ואילו הכהן הגדול אשר מן המקדש לא יצא, מקריב את אותה מנחת-חינוך בכל יום ויום, כאמור שם, והיא הקרויה "מנחת חביתין". שכינת הכבוד במקדש מתבטאת בחיוניות המתחדשת תדיר, וכפי שהיה הדיבור יוצא והולך מקודש הקדשים ונכנס באזני משה העומד בקודש, כך מותר להניח שאהרן בעבודות החינוך היומיומי שלו מקבל השראה ובהירות אודות התיקונים הראויים להעשות בנשמות ישראל דבר יום ביומו.

והחידוש הציבורי, הכללי ביותר, הלא הוא מלך-מלכות ישראל, אף הוא יוצא מן המקדש בו משמשים הכהנים בני לוי-אחי-יהודה הסמוך לו מלפניו, וכדברי הרמב"ם ז"ל "אין מעמידים מלך בתחילה (–לכתחילה, או בראשית העמדת המלכות) אלא על פי בית דין של שבעים ואחד (שרובו כהנים ולוים כנראה מפרשת שופטים וכן המצוה לדורות, והם יושבים בלשכת הגזית שבחלקו של יהודה), ועל פי נביא (כשמואל הנביא-הלוי השומע את הקול קורא אליו מן המקדש ככתוב, והוא המושח שני מלכים)". וכן ספר התורה שעל לבו של המלך נכתב "מלפני הכהנים הלוים" שבידם מסר משה את ספר התורה והם האמונים וממונים על מסורת פירושיה בכל דור ודור. נמצא שחידוש המלכות ביהודה, יוצא מלוי משרת המקדש שרש-ומקור החידושים, ואף הוא תכליתה של מלכות אמת, לבנות המקדש במקומו ולקבץ נדחי ישראל להיותם כולם כהני ה' המלמדים לכל העמים לעבוד את ה' ביחד.

שרש המלכות הנמצא בשבט לוי הופיע במלכות בית חשמונאי (והגובר באחיו הוא יהודה המכבי בן מתתיהו החשמונאי) שאזרו כח לפי צורך השעה והמקום וחפץ ה' בידם הצליח לנצח את מלכות יון ולנצח על מלאכת בית ה', ומהם נקבע בישראל חג החנוכה המבטא בדברי רז"ל את כח "החינוך – לעולם" הרמוז בנרות, שישנו באהרן וזרעו כנ"ל. ואולם כפי הנראה רצון ה' שלא תישאר המלכות במקורה, ביד בני לוי הצדיקים משרתי המקדש, אלא תצא חוצה ותתפשט בכל ישראל-בני-מלכים באמצעות יהודה-המודה הגובר באחיו, ודוד שהקים עולה של תשובה היוצא ובא בתוך העם, ורק לאחר מכן יחזור כח המלכות למקורו במקדש לטובת כל העמים כנ"ל, ומשלא עשו כן בני חשמונאי והחזיקו בידם את המלכות כמה וכמה דורות, סוף שהפכו הצדיקים לצדוקים ופסקה מלכותם וכלה זרעם מישראל (ראה רמב"ן פרשת ויחי בפסוק לא יסור שבט מיהודה).

מכל מקום למדנו על הקשר ההדוק בין לוי השלישי ויהודה הרביעי, בין התורה-הנבואה לבין המלכות. ולעניין שפתחנו בו נכון גם לומר שהיום השלושה עשר בניסן, יומו של לוי כמבואר, הוא בעצם חוזר אל יהודה הראשון. ומכאן אולי נכון לשַעֵר שחנוכת הנשיאים ממשיכה בהעלם וחוזרת חלילה לאורך כל ימות השנה, ולוי אהרן שאינו מביא קרבנו לחנוכת המזבח, הוא האחראי ל'סיבוב' הזה הבלתי-נפסק לעולם.

 

[1] ראו אות ח.