כג. ליום כ"ג ניסן
בספירת העומר מתחיל כעת השבוע השני, שבוע הגבורה. בעזרת ה' שהביאנו עד הלום, נמשיך כדרכנו להתבונן בסיפורי האבות על מנת להפיק תובנות פרטיות, דבר יום ביומו, המתקשרות לענין המלכות שהיא עיקר ענייננו כאן והיא גם היא מגמת פניה של הספירה כולה, וקודם כל הערה כללית לשבוע הגבורה:
כבר הזכרנו לא פעם את הכלל הגדול ש"בנין המלכות מן הגבורות" (אלא שהיא "מתמתקת על ידי החסדים"). הווי אומר: אף על פי שאור המלכות מתחיל להתנוצץ באברהם, בהליכתו-פריצתו אל הלא-נודע בכלל, ובנצחונו ב"עמק המלך" בפרט (ראה אות יז), מכל מקום בנין המלכות, פעילותה היומיומית הרצופה גם ב'ימי קטנות', ופָּנֶיהָ הקבועות, הם פנים של גבורה, ובמידות הנפש יראה (העולה במספר גבורה), וכמדרש חכמים: "שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך", ושעל כן "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול".
לאחר שפתח והאיר לנו אברהם הגדול בענקים במידת חסדו המתפשט לבלי גבול, את האופק האינסופי, האידיאלי של המלכות דקדושה, העתיד להתממש בימות המשיח ש"מָשלו מים עד ים", חוזרים כעת ומתכנסים פנימה אל הגרעין, 'מתעצמים אל תוך עצמנו' אל התפקוד היומיומי, המסודר, ההלכתי ("אורייתא מסיטרא דגבורה נפקא"), הדורש צמצום וכבישה ("גבור הכובש את יצרו"), זהירות והעמקה.
אך יש לזכור ולא לשכוח: יצחק אינו מוליד את עצמו, אלא דווקא אהבת אברהם מולידה את היפוכה, את יראת יצחק – וככתוב גם בעקדה, ב'שִׂיאו' של אברהם: "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" – ואם כן אפוא כל עיקר עניינה של היראה הוא בעצם יראה מפני איבוד האהבה, מפיזורה וטשטושה והתפוגגותה בחלל האינסופי, ומניצולה לרעה על ידי 'החיצונים'.
שבוע החסד מתקדם והולך מאהבה-הליכה פשוטה ועד ליראת-המלכות שבאהבה, כמתואר במאמרים הקודמים, וכולו מקדים לשבוע היראה-כשהיא-לעצמה, אך גם בשבוע היראה גופו, מקדים חסד האהבה שביסוד כל בריאה (וכפי שהשבת מקדימה למילת התינוק, לאמור: קודם כל הכול בסדר. אוהבים אותך כפי שאתה ואין דורשים ממך דבר…), והיום הזה נבקש בתולדות יצחק את החסד שבגבורה. נראה כי לא קשה לעמוד עליו אם פשוט נתבונן בראשיתו של יצחק, כאשר אברהם אביו אוהבו עודנו בחיים חייתו [יושם לב שמדובר ב-75 שנים, כשנותיו של אברהם בצל תרח אביו, בטרם "לך לך" ככתוב], ונציין בקיצור כמה פרטים:
- "בנך יחידך אשר אהבת"; –
- "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו"; –
- "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו". לכך יש להוסיף:
- ארבע פעמים לשון חסד בפי עבד אברהם העוסק בזיווגו של יצחק, וכן את העובדה שרבקה נמצאה ונבחרה לו בזכות מידת החסד שנתגלתה בה.
יצחק עטוף אם כן מלידתו בחסד אברהם אביו אוהבו, שעומד לו גם למצוא את אשתו אהובתו אוהבת החסד (שנעשית לו כשרה אמו אוהבתו), ואף הוא שופע אהבה (גם) לבנו האדמוני (מן הסתם בזכות כשרון המעשה המלכותי שראה בו, כדוד האדמוני, ובזכות נשמות התנאים בעלי המשנה וההלכה הגנוזים בו, אשר כאמור, זהו טבעו ועניינו העיקרי של יצחק).
ניתן בסיכום לתאר את עידן אברהם כעידן ייסוד המלכות יש מאין, עם כל האור וההתלהבות הכרוכים בכך, ואת עידן יצחק כעידן יורש העצר הראשון הקם תחת אביו, לכנס ולבסס את הממלכה לאורך ימים ושנים (ככתוב בסיום פרשת המלך "למען יאריך ימים על ממלכתו", ונאות ליצחק שהוא המאריך ימים באבות), ואף על פי שסגנונו ותפקידו במידה רבה הפוך מזה של אביו, ראשית דרכו באהבה לכול כְּאָביו (שהמליכו עוד בחייו, כמובן מזה שנתן לו את כל אשר לו, ו'נעלם מן השטח' בפרשת תולדות יצחק על אף הרבה שנות חיים שעוד נכונו לו כאמור), להודיע ולהיוודע שגם כל גבורתו ויראתו שעתיד לאחוז בהן, לא באו אלא לקיים ולהעצים את חסדי אביו ואהבתו האינסופית.
כד. ליום כ"ד ניסן
את הגבורה שבגבורה נקשור לפעולת יצחק הראשונה מיד לאחר מות אברהם (אם נסמוך-בזמן את פרשת מכירת הבכורה שאירעה לדברי חז"ל ביום מות אברהם (ויצחק אז בן 75 – ראה אות כג), לפרשה הסמוכה אחריה): "ויהי רעב בארץ (אולי בעקבות מות הצדיק…) מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם, וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה (כסבור לרדת מצרימה כמעשה אביו ברעב שבימיו)" – וכאן מופיע-מפתיע הדיבור: "וירא אליו ה' ויאמר: אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך, גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך" וגומר כל הפרשה עד "עקב אשר שמע אברהם בקולי".
ניכר לעין שכוונת הכתוב להבליט את הניגוד בין תגובת אברהם לרעב לבין התגובה הראויה ליצחק, ה' כמו אומר ליצחק: אברהם פעל כפי שפעל בהתאם לטבעו המתפשט באהבה והשפעה לכל קצווי ארץ, זכותו עומדת לך ולפיכך אינך צריך לחזור על הראשונות ולהיות מן 'המפזרים רגליהם', אלא להיפך – 'כַּנֵס', לפי טבעך שלך, טבע הגבורה המצמצם ומרַכֵּז, וגור בארץ הזאת דווקא. כאן בא לביטוי ההיפוך שבין חסד שבחסד לגבורה שבגבורה: יש רעב-צום-צמצום במובן של סילוק, המדריך להליכה ופיזור רגלים, ויש רעב-צום-צמצום במובן של ריכוז המורה להתכנס פנימה, להתעצם עם עצמך עד מיצויה של נפש, עד גרעין הזרע היסודי, ומשם תפרוץ הברכה בכל עוז.
תכונת היראה המיוחדת ליצחק, מתגלה בביטוי "פחד יצחק" שבפי יעקב, כלומר הא-ל שיצחק יָרֵא אותו, אבל רמוזה היא גם כאן בביטוי גור בארץ, שיש בו גם משמעות של מגור ופחד, וכפי שמתפרש גם "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". בשני המקומות מתקשרת היראה אל הארץ. האהבה היא 'שמיימית', מרחיבה ומתרחבת, ואילו היראה ארצית, מכווצת ומצמצמת, כטבע השרירים המתכווצים ומתקשחים לנוכח סכנה. [פחדים בלשון ארמי הן ביצי הזכר, מקום גרעיני הזרע שתמצית כח הגוף מרוכז בהם. בביטוי שבפי ישעיה "ופחד ורחב לבבך" נרמז גם כן ענין ריכוז העצמה שבפחד, שעתיד להפוך לדחף מתפרץ ומוביל להתרחבות יתרה, תקיפה יותר מאור האהבה המתפשט בניחותא, שכך קיימא לן: שורש הכלים (שבגבורת יצחק) גם כשהן מועטים-מצומצמים, גבוה משורש האורות המרובים (שבחסד אברהם), ובלשון המדע של ימינו: האנרגיה האצורה בחומר האפל, חזקה מזו המתגלה בצורת אור].
המלכות שבניינה מן הגבורות (ראה אות כג), היא ממצוות הארץ דווקא: "כי תבוא אל הארץ… ואמרת אשימה עלי מלך", והיא הראשונה משלוש מצוות הציבור שנצטוו עליהן ישראל בכניסתם לארץ. משום כך יצחק מצוּוה שלא לצאת מן הארץ. דברי חכמים הקושרים את העניין הזה לעקדה, בה נעשה יצחק "עולה תמימה", עולים גם הם אל מקום אחד, כי מקום המקדש בהר המוריה בו נעקד יצחק, "הר ה' יראה" אשר בירושלים-יראה-שלם (=שלמות היראה), הוא תכליתה ומגמת פניה של המלכות (כדברי הרמב"ם שרק משיח הבונה מקדש הוא "משיח ודאי"), אך שם גם מקורה הראשון: ספר שמואל שהוא ספר העמדת המלכות, פותח בזיקה המיוחדת של אלקנה וחנה הורי שמואל למשכן ה' אשר בשילה, שמכוחה זכו להוליד "זרע אנשים – בן המושח שני מלכים".
כה. ליום כ"ה ניסן
ביום התפארת שבגבורה נתבונן מעט באירועי יצחק בגרר. מתוך גרעין הזרע שזורע יצחק "בשנה ההיא" שנת הרעב-הצום המקומץ ומכווץ, ו"בארץ ההיא" הנשַמה, מתוך נקודת היראה הפנימית מתפרצת באחת עוצמה עצומה של ברכה מגולה, שהיא תפארת לעושֶהָ ותפארת לו מן האדם, עד שהכול אומרים (כלשון חכמים): "זבל פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך". העצמה המפורסמת הזו, התפארת שבגבורה, מעוררת עליו את קנאת אבימלך (שכפי הנראה מעורבת בה גם קנאה על עסקי אשתו טובת המראה שמשקיף-מתעניין בה אבימלך… ובכלל מתקבל רושם מרצף הפסוקים שברכת יצחק באה גם בזכות רבקה (אם-יעקב-איש-המקנה, שאילו עשו משוטט לו בשדות הציד…), בעקבות האזהרה שמזהיר אבימלך מלנגוע ביצחק ובאשתו), האומר "לך מעמנו כי עצמת ממנו (=משלנו) מאד" – מה שגורם ליצחק, כמידתו, להתכנס ולפרוש אל שולי היישוב.
כל הסיפור כאן מזכיר מאד – גם מצד הלשון – את סיפור פריצת ברכת יעקב בהפלגה מרובה בבית לבן, והתעוררות קנאת בני לבן לאמר "מאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה", שבעקבותיה ברח יעקב. יעקב המרובה בבנים והפורץ ימה וקדמה וצפונה ונגבה, נחלה בלי מצרים, הוא עיקר ההרחבה הפורצת מפחד יצחק המצומצם, "פחד – ורחב לבבך" (ראה אות כד), ואילו כאן עוסקים אנו ביעקב-שביצחק, בהרחבה היתרה שבתוך גבולות הארץ.
גם סיפור שלושת הבארות שבהמשך (המזכיר גם הוא את שלשת עדרי הצאן הרובצים על הבאר שפוגש יעקב הבא לחרן), נראה כרומז למידת יעקב, השלישי באבות: לאחר ששב יצחק וחופר את בארות אברהם, ועושה 'התכללות' כפולה, מידתו-במידת-אברהם ומידת-אברהם-במידתו, עדיין אינו ניצול מן העסיקין המערערים והמשטינים, שכוחם נובע כפי הנראה מכך שלא נבררה עדיין הפסולת היוצאת ממידותיהם, עד שנעתק יצחק לממד אחר לגמרי וחופר (הוא בעצמו ולא עבדיו כבראשונות) באר אחרת, את באריעקב שמיטתו שלמה, "ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות, כי עתה הרחיב ה' לנו – באמת-ליעקב – ופרינו בארץ".
שלושת הבארות נדרשים בדברי רבותנו גם כלפי שלושת המקדשות, "תפארת ישראל", כיסא מלכות ה' בעולם, ששניים נחרבו-נסתמו בעוונות, והשלישי ייכון לעולם (כיעקב שלא מת).
[באר רומזת בכל מקום לתורה בכלל, ולביאורי תורה שבעל פה העולים מן הארץ, מ"מלכי-רבנן" בפרט. גם התורה קרויה תפארת ישראל (במספר, ישראל-541, הוא הנקודה האמצעית של תפארת-1081) ומיוחסת בפרט לישראל סבא, "עמוד התורה" כנודע. בענייננו שלושת הבארות הם כעין רקע לבאר שבע שבהמשך, שנוכל לייחסה לדוד השביעי, רגל רביעי במרכבת התורה וראש לחכמי תורה שבעל פה, וכלשון פתיחת אליהו: "מלכות-פה-תושבע"פ קרינן לה" (במדרגה זו פושטת התורה בכל שכבות העם, ולא רק יצחק עצמו אלא גם עבדיו מוצאים מים)].
ממידת היום נוכל אם כן לאפיין את מלכות ישראל בעצמה עיקשת, שאינה נלאית מלחתור שוב ושוב, גם בתוך מעגל סגור, עד שהיא זוכה להגיע ל'מרחב העצמי', ה"בלי-גבול שבתוך הגבול". [הענין מזכיר במקצת את הקדושה השניה (שכנגד מידת יצחק) שלדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה, היא דווקא קָדשה גם לעתיד לבוא, משום שבאה על ידי חזקה (בניגוד לקדושה ראשונה שהיא מחמת הכיבוש, שבטלה משבטל הכיבוש), כלומר ההחלטה העיקשת להחזיק ויהי מה, שוב ושוב ושוב ("בתלת זימני הוי חזקה") על אף התנאים הקשים וחוסר השליטה, מגיעה לאחיזת אחוזת עולם שאין לה בַּטָלָה. ועל דרך שאמרו: "לעולם יגור אדם בארץ ישראל ואפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ולא בחו"ל אפילו בעיר שרובה ישראל"].
כו-כז. לכ"ו–כ"ז ניסן
כדרכנו נשייך את המשך סיפור הבארות (שאת עיקרו, עד לרחובות, שייכנו (באות כה) לתפארת שבגבורה), לנצח והוד שבגבורה. נצח והוד קרויים "תרין פלגי גופא" (ראה אות כ) ולפעמים נחשבים לספירה אחת על שם שיתוף הפעולה וההדדיות שביניהם, כשתי הרגליים (המשל העיקרי בגוף לספירות הללו) או שתי הכליות או שתי ביצי הזכר. כך או כך מדובר בספירות ה'נמוכות' הקרובות לארץ והנוטות לרדת ולהשפיע לשטח, לקרקע המציאות –ל'מלכות'.
בענייננו מדובר בקטע המתחיל בעלייה לבאר שבע, לאחר הרחבת רחובות, ומסיים במציאת המים וקריאת שם המקום באר שבע על שם השבועה (המאשש את השם שקרא לו אברהם בדורו על שם שבעת הכבשות שנתן לאבימלך לעדות על חפירת הבאר). הקטע (הרצוף ללא הפסק פרשה בינתיים) מתחלק לשני חלקים: בחלק הראשון נגלה ה' "אלקי אברהם" אל יצחק ואומר לו: "אל תירא כי אתך אני, וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי", ובעקבות כך בונה יצחק מזבח, קורא בשם ה', נוטה אהלו שם ומתחיל לכרות באר. בחלק השני מגיעים אבימלך ופמלייתו כְּמודִים-ועוזבים ומברכים, אוכלים ושותים ונשבעים ונשלחים לשלום, ובו ביום מתבשר יצחק על מציאת המים.
המכנה המשותף לשני החלקים הוא חידוש מופלג: יצחק שעניינו התכנסות והתעצמות אל תוך עצמו (כמתואר החל מאות כג), נעשה פתאום משפיע! מן השמים מורים לו בזכות ומכוח אברהם המשפיע-בטבע, לאחוז כעת גם הוא במידת אברהם ולמעט במידתו שלו, היראה (מלהשפיע למקום ולמי שאינו ראוי) – "אל תירא"! וכך הוא בונה מזבח (אחד ויחיד, למול אברהם ויעקב שבנו מזבחות הרבה, אך מן הסתם בעל עצמה מיוחדת מחמת עצם החידוש שבו), קורא בשם ה' וקובע את דירתו בסמוך ל'מרכז הרוחני' שהקים וחופר באר (- מעמיק לבקש רעיונות היאך לבאר דברי אלקים חיים לכל המתעניין, וראה אות כה). המרכז החדש מושך אליו כמגנט את אבימלך השונא-המגרש שבא עכשו כבעל תשובה המכיר בטעותו ומודה על האמת ונשבע שלא ישוב לזה החטא לעולם. (וגם כאן ישנו חידוש מפתיע לעומת אברהם שבאו אליו כידידים ולא כבעלי תשובה. ולכן יש מקום לדבר על שם המקום כאילו היום נתחדש).
נקל לראות בשני החלקים יחס של נצח מול הוד: הנצח הוא המשך קו ימין, קו החסד השופע מלמעלה למטה, וכאן מדובר באתערותא דלעילא לפעולת השפעה, חינוך והנצחה-נצחון (ראה אות יט) מכוח האב אברהם. מתוך כך מתעורר לעומתה מלמטה ההוד שבקו שמאל, קו העבודה והתשובה העולה מלמטה למעלה – הרצון והיכולת להודות על האמת ולשוב להשבע לה', וגם להודות ולברך. [בהתאם למקובל לחשוב שההתעוררות מלמטה קודמת, ניתן כמובן לתאר כאן את בניית המזבח כהתעוררות מלמטה, ואת 'שאיבת' אבימלך שאינה תלויה בי, כהֵענוּת מן השמים. אך בתורת הבעש"ט מודגשת יותר חובת האדם להכיר שלעולם קדמה להתעוררותו דחיפה מלמעלה, וממילא לייחס כל מעשה טוב למקורו לה' (אשר הוא מצדו חוזר ומייחסו לתחתון ומשלם "לאיש כמעשהו" – כאילו הוא העושה)].
מכל מקום עלה בידינו שבבוא העת גם מלכות ישראל בארצו הבונָה את עצמה וּפָנֶיהָ פנימה, מקבלת כוח וחשק וחיות להשפיע, וזאת בלי לזוז ממקומה. עצמתה הגרעינית ממגנטת ומושכת קרובים ורחוקים לבוא מיזמתם ולהשתחוות לה' בהר הקודש בירושלים [שכן "הסולם הזה (שראה יעקב) רגליו בבאר שבע וראשו בבית א-ל, ואמצע שיפועו (=לבו) בירושלים" (רש"י ריש פרשת ויצא, וראה רמב"ן שם)].