מלכיות א. יום ועש"ק תזריע ור"ח ניסן ופרשת החדש
פורים בגימטריא רעיון. לאחר סילוק הדעת מכל הרעיונות של השנה הקודמת, נולד רעיון חדש לקראת ניסן שבו יוצאים ממצרים ומתחילה מלכות (ר"ה למלכי-מלכות ישראל, ונלמד זאת מיציאת מצרים בריש מס' ר"ה). הרעיון החדש הוא אם כן – איך 'ללבוש מלכות' ולהפעיל אותה במציאות, אשר בזאת החלה אסתר עם בואה לבית המלך ביום השלישי לתעניתה ככתוב, והמשיכה בסיון לשלוח ספרים, ובי"ג אדר לבקש על שיינתן גם מחר, ובי"ד ט"ו אולי החלה לכתוב את המגילה ברשות המלך. ובסך הכול יש כאן התפתחות פתחון-הפה של הרחל הנאלמה, ולאט לאט לומדים לדבר (חוש הדיבור של ניסן עפ"י ספר יצירה) ולהנהיג ("ידבר עמים תחתנו") מכח ניסן הקודם שבו החלה לדבר ועד לאדר שנחתם ונמלא כח הדיבור-ההנהגה ועושה המלך רצונה בכול.
אולם כל זה "עד חצי המלכות" ולא כל המלכות שהוא מקדש, בית מלכות ה' בעולם – כדברי רז"ל, וככתוב בעזרא שבמלכות אחשורוש כתבו (המן ובניו) שטנה לעכב המקדש. אכן נראה שבר"ח ניסן זהו בדיוק 'התוצר המתחדש' שניתנת כל המלכות ובטלה השטנה וניתנה רשות בכח גם למקדש (בו ביום שהוקם המשכן), ויצא לפועל על ידי דריוש בן אסתר (שאולי נולד מתוך בואה לפני המלך ברצון, וזהו ותלבש מלכות – רוח-הקדש (כדרז"ל) והמקדש).
ובקיצור – מפורים-אדר לומדת הנוקבא (עולם הדיבור כנודע) 'אסרטיביות' ומעיזה לומר את שלה לנוכח ובפירוש, את כל האמת (בגי' מלכות) באופן שאין לעמוד בפניו, והיא היא המלכות דניסן.
כה יתן וכה יוסיף ה' כח לנו היום, אמן.
ב. ליל ב' ניסן, מוצאי שבת ר"ח ניסן
החדש הזה לכם – אותיות מלך [וכן ניתן לקרוא "החדש הזה לכם ראש". וגם עצם תופעת החידוש קשורה למלך הפורץ לו דרך חדשה, והפעם הראשונה שמופיע בתורה חָדָש הוא בצמוד למלך – "ויקם מלך חדש"], כי הוא ראש השנה למלכי ישראל כנודע. והנה לכם נדרש בדרך כלל 'להנאתכם ולטובתכם', וברור שגם כאן מצד העניין הכללי מדובר על שחרור מעבדות, וקביעת 'זמן יהודי' שמורה על עצמאות ועצמיות בלתי תלויה, וגם מצות קידוש החודש שבכאן עניינה לומר שהזמן מסור בידכם והשעה משחקת לכם, ואולם ברור שהמלך [ויכולת החידוש שלו כנ"ל] הוא הביטוי העיקרי לגאולה וטובה שלמה וכללית, "שאין מעליו אלא ה' אלקיו", ומי יאמר לו מה (לא) תעשה.
ובעומק אפשר לשמוע ולהבין מזה שהמלך – וממילא גם במידה מסוימת כל נתיניו, כי "עבד מלך מלך" – פועל מתוך חוש של "לכם – להנאתכם", היינו שהוא לב העם וקשוב לקול ולרצון ונטיית לבו הטוב (אשר ס"ת מונח עליו בכללות, אך מדובר בתורת הלב ולא תורת המח, כרמוז במה שכתוב "והיתה עמו וקרא בו" – ולא בה, היינו שקורא בתוך לבו שלו – שמתגלה בו בחינת "הקב"ה לבם של ישראל, שנאמר צור לבבי"), וממילא נמצא שֶמַה שמדריך אותו הוא הנאתו-הנאת העם, וצריך להשתמש תדיר בחושו הפנימי לנחת-רוח, שממנה יודע מה באמת עושה נחת רוח לפניו יתברך (שמתלבש כעת בעצמו במידת המלכות), ולא רק לצאת ידי חובתו ו'להיות בסדר'. והיא מידת החסיד המתחסד עם קונו (דרך עצמו כנ"ל, שאי אפשר לזה בלא זה), שעל כן בלשון הרמב"ם דוד קרוי תמיד "המלך החסיד", שעניינם אחד.
אך כמובן כל זה אפשרי רק אחרי תקופה ארוכה של 'עבודה' בקבלת עול ושליטת המוח על הלב. וכמו כאן לאחר שנות שעבוד מצרים (שהוא בפנימיות גם עמל תושב"פ כנודע מן הזוהר ש"בחומר – דא קל וחומר, ובלבנים – בליבון הלכתא"). וכן סבו של דוד נקרא עובד [ודוד עצמו יש בו צד עבודה כנודע שהרגו ליצה"ר בתענית ולבו חלל בקרבו ונקרא "עבדי", אך במלכותו גובר צד הבן (-"בני אתה") ה"מבין" בנחת-רוח של אביו], וכן הספר-תורה שעל לבו של המלך נכתב "מלפני הכהנים הלוים" הסנהדרין, אנשי המוחין (אמנם אולי הלויים המשוררים מבטאים את צד הלב והנחת-רוח כדוד-נעים-הזמירות עצמו). [וכן רגיל הרבי מלובביץ' לומר שנסתיימה היום עבודת הבירורים מכח מאמץ העבודה העצום של כל דורות הגלות].
[כל זאת כמובן בניגוד גמור למלכי גויים ומנהיגיהם אשר, כמוכר לנו היטב, אין אלקים כל מזימותיהם ואין לבם מדריך אותם, ובכלל איבדו (בדרך אל שלטונם ועוד-יותר במשך שלטונם העלוב והלחוץ) את החוש הטבעי לנחת-רוח (האופייני ל"עמך כולם חסידים" ולכן כולם בני מלכים – מבינים במלכות), וכשהולכים אחר לבם נכשלים ונופלים, ולכן הנטייה הכללית להתבטל לשפיטת השופטים-השופטנים שהם צלמי מסכותם, אלילים אלמים ורוח אין בהם, ואין להאריך במה שרואות העינים].
וראה אות ג.
ג. מוצאי (שבת) ר"ח ניסן, קרבן נחשון ונתנאל בן צוער
נחשון הוא הראשון במשפחת המלכות שיש בשמו נחש, ואח"כ ישי ככתוב אביגיל (אחות דוד) בת נחש – בת ישי שמת בעטיו של נחש, כמו שפירשו רז"ל, ולכן כל בית דוד נקרא "שרש נחש" – כאמור בישעיה י"ד כלפי חזקיהו הבא תחת אחז "משרש נחש יצא צפע" – ועד משיח העולה נחש במספר.
והעניין הוא כפי הנראה מתוך יכולתם לחוש-נכונה את המציאות התחתונה מלבם-הטוב (ראה אות ב) ולפעול מתוכו להמליך את הקב"ה על הארץ, אשר הוא 'עיקר שכינה' ותכלית הבריאה והנחת-רוח שלפניו יתברך, והוא תיקון הנחש הקדמוני שביסודו נועד להיות "שמש גדול" לאדם כדרז"ל, היינו להוריד את האדם מבחינת עץ החיים בלבד, שהוא מידת הצדיקים ההולכים לפני אלקים בביטול רצונם ולבם, אל בחינת עץ-הדעת-טוב, שהוא בחינת בעלי תשובה שהיו מתחילתם "רשעים שהם ברשות לבם" והולכים בשרירות לבם הרע, ועכשו חסידים ההולכים (לפנים משורת הדין) בשרירות לבם-הטוב-לב-אלקים. ולא במקרה דוד המלך-החסיד "הוא הגבר הוקם-על – שהקים עולה של תשובה" כדברי רז"ל, כי העניין אחד כמבואר.
ומכל מקום מאחר שבאים במגע עם הנחש-המציאות-התחתונה והולכים אחר לבם, אי אפשר להם להינצל לגמרי מכוונה נפרדת לגרמיה (הבאה לביטוי בהולדה שאי אפשר לה בלא זאת, ובכך מעבירים זאת גם לצאצאיהם), והוא "עטיו של נחש" שהטיל זוהמא זו בחוה ובאדם, ומחמתה מת גם צדיק גמור כישי כדרז"ל, ודוד-משיח קרוי "בר נפלא" שעלול לנפול כל שעה מחמת מידתו זו שהיא שרש-נחש שבו שהביא מיתה לעולם [והצדיק-החי הוא בחינת יוסף, ועדיף על בעל-התשובה לדעת רבי יוחנן בפרק אין עומדין. אמנם בדרך כלל נוקטים כרבי אבהו שבעלי תשובה עדיפי מצדיקים, כי באמת אין אדם צדיק בארץ וגו', ולכן מוטב לו שימית עצמו תחילה ועל ידי כך יחיה כל ימיו בתשובה, מאשר שיחַיה עצמו ומשום כך ועל ידי כך ימות, כדברי זקני הנגב בתמיד לב,א].
ובנחשון באה לביטוי מידה זו של הליכה אחר לבו, בספונטאניות של הקפיצה לים בלי לחשוב מחשבות הרבה, ולכן זכה למלכות-נשיאות [ויש אומרים בסוטה שכל שבט יהודה קפץ ראשון ולפיכך זכה לעשות ממשלה בישראל]. והוא בן עמינדב המורה על נדבת-לב, וסבו רם הרומז לאברהם הנקרא נדיב והוא שורש המלכות, "עמק המלך" [ובו נאמר לך לך להנאתך ולטובתך, ומעשיו הם הסימן העיקרי ליציאת מצרים והחדש הזה לכם (כנ"ל אות ב)].
[וגם זאת מסימניה של מלכות גויים ערלי-לב (גם אם הם מזרע ישראל ואינם ערלי בשר), שלא תמצא בהם שמץ של ספונטאניות וחוש טבעי להגיב מידית אל המציאות, ולכן נוטים תמיד להסתבך ולהחמיץ את השעה].
משום כך גם צריך המלך שיהא סמוך לו גם יועץ יודע בינה לעתים (היינו מבין בעיתוי הנכון לפי הזמן והמקום והנפש, והיינו יששכר הסמוך ליהודה בסידור הדגלים, ונתנאל בן צוער (שניתנה לו תורה במתנה מתוך שציער עצמו עליה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד) המקריב ביום השני סמוך אחר נחשון.
[ובשני לניסן נשרפה הפרה, שהיא טהרתן של ישראל (וכנודע טהרה באמא-בינה שזכה לה יששכר בפרט מכח לאה אמו שריצתה ליעקב כדרז"ל), ולענייננו – טיהור ובירור פרץ הקדושה והחידוש מתוך הלב החי של נחשון שמיהודה].
ד. ליל ג' ניסן, קרבן אליאב בן חלן
גם זבולן בדגל של יהודה-המלך, והוא השליח-הסוחר העובר ארחות ימים להביא את דבר מלכות ישראל למדינות הים, עד ש"עמים הר יקראו" לזבוח זבחי צדק ולהתגייר (גרות צדק), וכספם וזהבם אתם וכל חילם ("בן חלן") מונהג ומכוון אל הקדש והמקדש (הנקרא בית זבול בפי שלמה), שפע ימים ושפוני טמוני חול ואוצרות חשך, כי הוא זבולן מומחה בליקוט ניצוצות חבויים ונעלמים שנתפזרו בגוים, ואי אפשר למלכות ישראל לוותר עליהם.
ומדובר כמובן לא על חכמת הגויים הנגלית ואוצרות הרוח שרכשו מנסיונם רב-השנים ופועלים על פיהם, אשר הם בחזקת עבודה זרה ואין לעם חכם ונבון (בוודאי לאחר רוב שנים שגם הִרבה להסתובב בגוים) להתגדר בחכמה (מדינית ופוליטית) מיובאת מן החוץ (כפי שקורה בימינו למרבה הבושה), ולא על כך תהיה תפארתנו, אלא להיפך – תחילה מתעוררים הגויים בהתעוררות השגריר זבולון ויפי מדותיו לבוא אליאב – אל האב-הרב יששכר ומתפעלים מחכמתו (ואל הרבי-המלך יהודה ומתפעלים מתהלוכותיו, על דרך מלכת שבא משלמה), ואז נחשפים בהם ומהם ניצוצין קדישין גנוזים ועלומים גם מהם עצמם, והיה סחרם ואתננם קדש לה' למכסה עתיק.
נמצא יששכר שמבניו בסנהדרין אשר בקודש פנימה, הוא מייצג לפני המלך את הבינה הפנימית, וזבולון הוא 'שר החוץ' המכיר בשבעים לשון לבאר התורה הפנימית באר היטב לגויים ולעוררם לבוא לראות בעיניהם את המקור – את הסנהדרין במקומם (אשר שבעים חבריה כנגד שבעים אומות וחכמות, ועל כן בקיאים גם הם בשבעים לשון (מסתמא כל אחד בפרט באחת הלשונות, בעוד שזבולון יודע לפטפט ולהשיח בכל הלשונות), וכך הולכים ונעשים הסנהדרין (שהיא מלה יוונית כנודע) גם 'בית דין בינלאומי' למשפט האומות בכלל וליחידיהם הבאים להצטרף אל הקדש).
[וייתכן לקשור לכך את טהרת הלוים שהייתה בשלישי בניסן כדברי רז"ל, ונאמר שלוי השלישי-לבטן מקביל לזבולון המקריב ביום השלישי (והוא השלישי בשלישיה השניה לבני לאה), כי תפקיד הלוי שאין לו חלק ונחלה, להסתובב ברחבי הארץ בכל נחלות השבטים וללוותם-לקשרם אל הקדש אשר שם בסיסו (ואולי בני קהת שעבודת הקודש עליהם וקרובים יותר למקדש הם בבחינת יששכר, וכדרז"ל שכל מורה הוראה הוא או מלוי או מיששכר, ואילו בני גרשון ובני מררי הרחוקים יותר הם בעיקר 'כלי קדש' נודדים, בחינת זבולון), וכזה ממש תפקיד זבולון בארצות הגויים, שעל כן גם נחלתו אינה שדות וכרמים אלא 'ימים ונהרות' (שהיה "מחרף נפשו למות" על כך ומתרעם על מידותיו יתברך, כדברי רז"ל), והוא לרמז לו על תפקידו-שליחותו בגויים כנ"ל, וגם כל ישראל צריכים לו על ידי חילזון (שבזה נתפייס כדרז"ל) – "שפע ימים" העולה מן הים אחת לשבעים שנה (כמספר מדינות הים), אשר ממנו מפיקים לבוש מלכות תכלת וארגמן – ושאר שפוני טמוני חול, זכוכית לבנה ושאר אוצרות שאין המלכות שלימה בלעדיהן].
ה. ליל ד' ניסן, קרבן אליצור בן שדיאור
נשיא ראובן בכור יעקב, מקריב רביעי, ואין עינו צרה ביהודה אחיו הרביעי שבא תחתיו להיות "ראשון לנשיאים" העושה מלוכה בישראל, כשם שאין עינו צרה ביוסף שקיבל תחתיו את חלק הבכורה ליטול שני חלקים ולהעשות שני שבטים, אפרים ומנשה. על ראובן אמרה לאה בלידתו (כדרז"ל) ראו-בן – ראו מה בין בני לבן-חמי (עשו), שמכר ברצונו את בכורתו ליעקב ואעפי"כ נתקנא בו, ואילו בני זה, על כרחו ניטלה ממנו בכורתו וניתנה ליוסף, ולא בלבד שלא נתקנא בו אלא אף עמד והצילו.
וכך לעניין המלכות – בטוּב-עין נותן ראובן (הנקרא על שם הראיה ככתוב) את בכורתו-מלכותו ליהודה אחיו, וממנו מקבל דוד-משיח את שם הבכור – "אף אני בכור אתנהו, עליון למלכי ארץ (תהלים פט)" – וגם את מידת "טוב רואי" שעניינה עין טובה.
כי-כן, זוהי עיקר פזיזותו-פחזותו של ראובן שמוכן ועומד לוותר על שלו לטובת הזולת, מתוך חוש אחריות מוגבר האופייני לבכור. כך הוא אומר ליעקב: "את שני בני תמית אם לא אשיבנו אליך", כלומר מוותר אני על זכותי לפי-שנים. וכן במעשה בלהה נחפז לוותר על שמו הטוב לשם כבודה של אמו כדרז"ל. ובעדת קרח אליצור בן שדיאור עומד בראש מאתים וחמשים מקריבי הקטורת, "החטאים בנפשותם" – שמסרו נפשם על שיטתם ש"כל העדה כולם קדושים" (מה שנכון ואמת לעתיד) שתתגלה ויהי-מה כאן ועכשו (ולפיכך זכו שנעשו מחתותם ציפוי למזבח, כדברי רבנו צדוק הכהן).[אליצור לשון תוקף וכח, ושדיאור – נכונות להיות מושלך לאוּר-לאש על עקרונותיו התקיפים].
העברת בכורת ראובן ליהודה-הראש, היא אם כן העברת חוש האחריות למלך, ללא הפזיזות הנלווית לעתים אל הבכור הביולוגי, אלא "זריזות – במתינות", כביטוי רבנו הבעש"ט זי"ע. הפזיזות היא 'דרך קצרה וארוכה' ואילו דרך יהודה, 'דרך המלך', היא 'דרך ארוכה וקצרה'. במכירת יוסף עצת ראובן הייתה אמנם מחזירה את יוסף לאביו, אך לא פותרת את בעיית שנאת וקנאת האחים, ואילו עצת יהודה היא 'עצה-מרחוק', לשלח את יוסף "על פני המים" (כעומק רצונו הפנימי של יוסף עצמו) ולתת לזמן – ולאלקי הזמן – לעשות את שלו ולברר בירור-אמת. [ולענין מסירות-הנפש-למיתה של ראובן כנ"ל, ביהודה היא מופיעה כחיים במסירות נפש, ואכמ"ל].
לדברי חכמים בפסוק "יחי ראובן ואל ימות – וזאת ליהודה", יהודה בעל-התשובה המודה ונושא באחריות במעשה תמר, הוא שגרם גם לראובן להודות ולשוב ממעשה בלהה. יש לפנינו אם כן נתינת כח הדדית מזה לזה, מן הראשון לרביעי ומן הרביעי לראשון, ומבין-שניהם תקום מלכות-עולם.
ו. ליל ה' ניסן, קרבן שלמיאל בן צורישדי
שמעון כלול בתוך יהודה בנחלתו בנגב-יהודה, ובברכות משה לשבטים שמעון אינו מופיע בפירוש אלא כלול הוא ברמז בתוך ברכת יהודה – "שמע ה' קול יהודה – קולו של שמעון אחי יהודה" (כדאיתא). נכון להניח שכמו שיהודה לוקח אחריות ונותן חסות לאחיו שנתדלדל מאד במדבר (וירדו פקודיו מ-59300 במנין ראשון, ל-22200 במנין שני), כך הוא גם מקבל ממנו את כוחותיו-סגולותו המיוחדות לו. וכך מצינו בראש ספר שופטים שיהודה עולה בראשונה על פי ה' להילחם בכנעני, ושמעון אחיו עולה עמו בגורלו, עם הבטחה שיעלה גם הוא עם שמעון בגורלו [ובמקום אחר אמרנו שכלב בן יפונה הוא הראש ליהודה באותו פרק, ועתניאל אחיו בן-אמו (שאביו קנז אולי הוא משמעון) הראש לבני שמעון, ונמצא המשך הפרק המספר על מעשה עכסה בת כלב בארץ הנגב, הוא כעין פרט לכלל (וצ"ל בתמורה טז,א "שמעון אחי יהודה" ולא להיפך), ודי למבין].
נראה כי כוחו המיוחד של שמעון בולט ביכולתו להיות שנוא, וכפי שאמרה אמו בלידתו: "שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה". שמעון הוא 'זאב (ערבות) בודד' שפועל הן לטוב הן למוטב מתוך טבעו העצמי, אינו 'דופק חשבון' לאף אחד, ולא מוטרד בשאלה אם יבינו אותו ומה יחשבו עליו. כך במעשה שכם שהוא הפותח בו בלא ליידע את אביו ואחיו (ולדברי רבותינו אף נשא – כפי הנראה במובן של לקיחת אחריות – את דינה אחותו); כך במכירת יוסף (שהוא עיקר היוזם, ולכן הוא לבדו נאסר בידי יוסף במקום כל אחיו), וכך במעשה זמרי בן סלוא אשר הוא לדעת רבותינו שלומיאל בן צורישדי המקריב ביום החמישי, והוא גם הוא שאול בן הכנענית – בן דינה שנבעלה לכנעני ונולד בבית שמעון ונמנה עם בניו הגם שנתעברה ככל הנראה משכם הכנעני [ולא רחוק לומר שכוונת רבותינו לומר ששורש מעשה זמרי נעוץ ונובע משרשו הקדום בשאול שאביו כנעני].
היכולת להיות שנוא ובלתי מובן, הוא בממילא גם היכולת לשנוא עד גמירא, מה שהופיע באופן לא מתוקן בנכונות (שלא נתממשה) להרוג את יוסף, אך גם בתיקון – בשנאה תהומית לעמלק (בן עשו, מכח לאה אמו "ששנואים מעשי עשו בעיניה") היושב בארץ הנגב בנחלת שמעון, כי כן מצינו בדברי הימים (-א ד,מב-מג): "ומהם מן בני שמעון הלכו להר שעיר… ויכו את שארית הפלטה לעמלק וישבו שם עד היום הזה".
דוד כשהיה נרדף מעם שאול (ואולי גם שנוא על העם בהשפעת הממסד, כפי שאפשר להבין מן הזיפים ובעלי-קעילה שביקשו להסגירו) ונודד בנגב-שמעון, ועִמו "כל איש מצוק וכל מר נפש" (תיאור מתאים-להפליא לבני שמעון), ועוסק (במקום שאול שלא עשה את מלאכתו נאמנה בדבר זה) במחיית עמלק "ואיש ואשה לא יחיה דוד" מהם, כמסופר באריכות בסוף שמואל-א – מן הסתם מקבל את כוחו משמעון אחי יהודה, ומנתב את השנאה ששונאים אותו לשנאת עמלק, וכפי שאומר הוא (בתהלים קלט,כא-כב): הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאוייבים היו לי.
אכן, בניגוד לשמעון הבלתי-מרוסן, דוד נזהר מאד שלא לשלוח ידו בשאול משיח ה' ("משיח בן יוסף"), ובכך ממתיק-מתקן את כח השנאה הנצרך למלך, אך רק באופן ובמקום הראוי. וכדברי רז"ל בפרק אין עומדין: "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות (=שמות), שנאמר א-ל נקמות ה'", אך רק "במילתה", כלומר בזמנה ומקומה הראוי.
וכך גם מצינו בדברי רבותינו (נזיר כג,ב) קישור בין מעשה יהודה ותמר למעשה זמרי וכזבי: "זמרי זינה – ונפלו על ידו כמה רבבות; תמר זינתה – ויצאו ממנה מלכים ונביאים" (ויש לצרף לכך כמובן גם את מעשה דוד ובת שבע, שבסופו של דבר הוליד את שלמה שממנו משיח). הווי אומר: כפסע מבדיל בין שני המעשים, ורק בסייעתא דשמיא זוכה יהודה (ודוד) לבירור מעשהו לאמת ותיקון. אמנם מתוך האמור בדבר היחס ההדדי והזיקה בין יהודה ושמעון, נראה כי על ידי חיבורם עתיד גם מעשה זמרי להתברר בסוף הימים, וכאשר הגיד לנו רבנו האריז"ל שראויה היתה לו המדיינית בשורשו כבת-יתרו למשה, ואלמלא כן לא היה הכתוב מייחסו כאן בנשיאים, ובשעת מעשה: "ושם איש ישראל (-שם המעלה) המוכה… זמרי בן סלוא" – וכמבואר כל זאת בדברי רבנו בעל מי השילוח ריש פרשת מטות.
לפי דרכנו למדנו על כח השנאה וכח התאוה הבלתי-נשלטת ("מלאך הממונה על התאוה", כלשון חז"ל על "ויט אליה אל הדרך") – שני עניינים קשורים זה לזה, שהם מתגלים לעתים במלך הפורץ לו דרך, ודוד שזכה לו ולזרעו לכתר מלכות, זוכה גם לבירור מעשיו הבלתי-נשלטים והנראים כשנואים, שמאת ה' הייתה לו זאת, ומכאן השורש לבירור-עתידי של כל חטאי ישראל-בני-מלכים, שבאמת אינם-בעצם, ולא באו אלא לפתוח פתח ליכנס למקום שבעלי תשובה עומדים, שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם.