הנפשות הנסתרות במניין השבעים
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו, בכור יעקב ראובן…
אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב… כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש…
כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב, כל נפש ששים ושש.
ובני יוסף אשר יולד לו במצרים נפש שנים, כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה – שבעים.
ידועה השאלה בדבר אי התאמת הכלל, שבעים, לפרטים הנמנים בשמותם, בני יעקב ונכדיו, שמספרם שישים ותשעה. הבעיה מורכבת יותר, שכן בבני לאה נספרו בשמותם שלשים ושניים והכתוב כוללם ב"שלשים ושלש"; סיכום "הנפש הבאה ליעקב מצרימה… ששים ושש" תואם אכן לשמות הנספרים היורדים, 32 לבני לאה, 16 לבני זלפה, 11 לבני רחל (בלא יוסף ושני בניו שאינם בכלל היורדים) ו-7 לבני בלהה, אך כשמוסיפים על ה-66 את יוסף ושני בניו, השלושה הנמצאים כבר במצרים, מתקבל פתאום שבעים. מה בדיוק קורה כאן?
התשובה המקובלת מפי רבותינו ז"ל (ויעוין ברש"י ורמב"ן) היא, שיוכבד בת לוי "אשר ילדה אותה ללוי במצרים" כאמור בפרשת פינחס, היא המשלימה לשבעים, כי "לידתה במצרים ואין הורתה במצרים" ו"בין החומות נולדה", כלומר במעבר בין הכא להתם; לכן לא הייתה עם "הנפש הבאה (מלרע, לשון הווה) ליעקב מצרימה… ששים ושש", אבל הייתה עם "כל הנפש לבית יעקב הבאה (מלעיל, לשון עבר) מצרימה שבעים", כי עם ביאתם נולדה.
נראה שאין מדובר כאן בעובדה סתמית או מקרית. יוכבד הלוא היא שפרה המיילדת, (כפי שהבינו חז"ל מסמיכות סיפור המיילדות לסיפור לידת משה שנאמר בו "כי טוב הוא", ובו נתקיים "וייטב אלקים למיילדות", ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש) שעמדה בעוז ותושייה עם בתה מול פרעה וסיכלה את גזרתו. לשם כך נדרשת נפש שמושרשת היטב בשני העולמות – מצד אחד בעולם הישן וערכיו אשר משם הורתה, ומצד שני בעולם החדש שבו גדלה מגיל אפס וסיגלה לעצמה היטב את שפתו ותנאיו. יחידה היא בזה מכל משפחת יעקב, כי לא מצינו לאחד משאר השבטים שהולידו במצרים מלבד לוי, ולה נאה לחבר בין העולמות ולהביא לעולם את הגואל.
[שמא כל שאר השבטים רפו ידיהם מלהוליד לתוהו בעולם החדש, או שמא נשיהם, אשר אולי היו מבנות כנען, כלל לא ירדו עמהם מצרימה, ואם ירדו אינן ראויות להימנות עם יורדי מצרים כי אינן מיוצאי ירך יעקב וגם לא ילדו במצרים ליוצאי ירך יעקב, מלבד אשת לוי (אשר יש אומרים ששמה "אותה"!) שאולי הייתה תאומה לאחד השבטים והריהי בעצמה מ"יוצאי ירך יעקב", וגם אם לא – הרי ילדה במצרים צאצאים לבית יעקב. ואם אכן כך, ייתכן שהיא המשלימה לשבעים, ולא יוכבד בתה שאולי נולדה מאוחר הרבה יותר. מכל מקום גם לפי זה ברור שיוכבד 'קיבלה חינוך' שורשי יותר, גם מאביה – שהאריך ימים יותר מאחיו לדעת רז"ל, וגם מאמה].
לפי מהלך אחר (הרווח גם הוא בין המפרשים. ראו רשב"ם וראב"ע ועוד), יעקב עצמו הוא המשלים לשבעים, וכלשון הפרשה בתחילתה "ואלה שמות בני ישראל… יעקב ובניו", (כאילו אמרנו ש'יעקב' הוא הראש ל'בני ישראל'. הלוא כך לשון רבותינו בסוף פרק ראשון של ברכות: "…ישראל עיקר ויעקב טפל לו", טפל הריהו בעצם טף (ובריבוי טפלים, כלשון הרווח בחז"ל); הקיום בגלות שמצריך לעתים לפעול בעקבה, בעקיפין ובעקמומיות, טפל וזמני הוא לגבי ישראל בארצו השׂורה ישירות, פנים אל פנים עם אלוקים ואנשים).
ולמה נכלל יעקב במניין שלושים ושלוש נפש בני לאה? ניתן לומר בדרך אפשר שאֵם ילדו הראשון של אדם, העושָה אותו אבא, במידה מסוימת היא כאמו יולדתו (ובבחינה זו נוכל לפרש "אשר ילדה ליעקב" גם כ'ילדה את יעקב' כמורגל בלשון חכמים. ויש לכך סימוכין מדברי הזוהר והאר"י ז"ל).
ניתן אף להוסיף שבתחילת המניין כשעודם בארץ, ישראל עיקר ויעקב רק נרמז ב'שלושים ושלוש', אך בהגיעם למצרים נעשה יעקב עיקר ומפורש יותר, וכלול ב"בית יעקב" הנזכר רק בתחילת ספר שמות, ומשלים להדיא למניין שבעים.
מהלך נוסף (שעלה בלבי בס"ד, ולא מצאתיו עד הנה בספרים, אבל שמעתיו לפני שנים מגיסי ר' חנוך בן ארזה ז"ל שחידשו גם הוא מלבו) אומר, שאסנת אשת יוסף הנזכרת בפרשה, ואשר לדעת רבותינו ז"ל היא בת דינה משכם, שהובאה למצרים באורח פלא וגדלה בבית פוטיפרע, הרי שהיא מיוצאי ירך יעקב ומשלימה את שלושים ושלוש נפש בני לאה, והיא זו הרביעית המשלימה את הששים-ושש לשבעים, שהרי שוהה במצרים עם יוסף ושני בניו-בניה.
שלושה אבות-טיפוס בגלות
מאחר שיש לפנינו שלושה מהלכים נאים, נכון לנו להשתדל לקיים את שלושתם ולדרוש עליהם "אלו ואלו ואלו דברי אלוקים חיים", כך ששלושת הנפשות הנסתרות במניין הן בעצם שלוש דמויות-על המלוות את העם בגלותו. הנה ידוע ששבעים נפש היורדים למצרים – אֵם כל הגלויות – הם כנגד שבעים אומות שבקרבם יושבים ישראל בגלותם, ככתוב בשירת האזינו "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". והם כנגד שבעים פנים (למציאות בכלל ו)לתורה, הנבחנים או מיוצגים על ידי שבעים חכמי סנהדרין גדולה. גם זאת ידוע מדברי רז"ל ש"לא גלו ישראל לבין האומות אלא כדי להוסיף עליהם גרים" וללקט ניצוצות של טוב ויופי וחכמה ואמת שמפוזרים (מאירוע "שבירת הכלים") בקרב שבעים אומות.
ומצינו בשבעים סנהדרין אחד נוסף – הלוא הוא המופלא שבבית דין העומד על גביהם ואינו ממניין השבעים (כדעת חכמים בריש מסכת סנהדרין). אך הנה מצינו גם "שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה בישיבה" (משנה זבחים א,ג). וגם באומות, ניתן להוכיח שישראל והיפוכו, הסטרא אחרא שלו, עמלק, שנתגלו כעם לאחר שנשלמו ונמנו שבעים אומות בפרשת נח, אינם מכלל השבעים אלא נוספים עליהם, והם כעין שני חיצים הפכיים המפנים את שבעים האומות-הכוחות הגלמיים אל צלם אלוקים שבהם, או להבדיל אל 'צלם הקוף' הפראי, שגם הוא קיים באנושות כאופציה, והרי לנו בין הכול שבעים ושתים אומות. – כנגדם נוכל אם כן להעמיד את שישים ותשע יורדי מצרים המנויים בשמותם, עם שלושת המשלימים הנסתרים, יוכבד יעקב ואסנת, ולכוונם אלו לעומת אלו באופן כזה:
יוכבד, כפירוש חז"ל, המרכזי, תייצג את הדמות המרכזית והעיקרית הנדרשת לכל קהילה בגלות (ובעצם כל יהודי בגלות צריך ויכול לסגל לו את כישוריו במידה כזאת או אחרת), הלוא היא דמות השתדלן העומד בכבוד מול מלכים ושרים ומצליח בכשרונו, ועם זאת הוא מחובר היטב אל הקודש, ומסוגל לייצג ולהסביר את העמדה היהודית, להפיק מקרב המושלים את חוש הצדק והחסד שבהם, לבטל גזרות ולשמור על זכויות, ולעתים גם להוות לגויים אות ומופת של אנושיות במיטבה. ולא חסרות לכך דוגמאות בהיסטוריה.
יעקב – דמות הצדיק המושלם, הפרוש לגמרי מטומאת ארץ העמים וחי גם בגלות מעין חיי העולם הבא, כאותן טו"ב שנים שחי יעקב במצרים, בבית תלמוד והוראה שקדם והכין לו יהודה במצרים, והרי הוא שרוי כל ימיו בד' אמות של הלכה הקדושים בקדושת ארץ ישראל. בפנימיות הוא גרעין הכוח השומר וקושר את הגולים אל ארצם-מקורם, וכדברי רז"ל שכל זמן שלא מת יעקב לא נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד (וממילא שמענו שגם אחר כך לא נסתמו לגמרי, שהרי "יעקב אבינו לא מת" אלא בחיצוניות כנודע). מבחינת יעקב עצמו כביכול אין גלות, ולכן הוא לא נמנה במניין היורדים. כנגד יעקב יעמוד המופלא שבסנהדרין, שהוא בבחינת 'פך שמן טהור' הנשאר ונשמר בטהרתו מעולם הנבואה גם כאשר החושך יכסה ארץ והיוונים בחכמתם החיצונית טימאו וסתמו עיניים ולב ממראות אלקים (ושוב – גם כל יהודי בגלות צריך לשמור מכל משמר בתוך לבו את הניצוץ הטהור הזה, הקושר אותו אל יעקב חבל נחלתו). בשבעים אומות יעמוד כמובן הניצוץ הזה כנגד עם ישראל עצמו.
ואילו אסנת, שגם היא כיעקב, לכאורה אינה כלולה בחישוב מניין השבעים, תייצג את דמות היהודי המתבולל בגלותו, מרצונו או לאונסו (גם זה אי אפשר שלא יהא קיים כאופציה או כחשש בלב כל יהודי בגלות), אשר כשהוא חוזר ונקלט בישראל – כאסנת שנתגלגלה להיכן שנתגלגלה וסוף שנישאת ליוסף – מעלה ומביא עמו ממרחקים ניצוצות הטבועות בעמקי-מעמקים של הקליפות ומוסיפם אל הקדושה. כוח זה מיוחס אל יוסף המושל בכל ארץ מצרים, כשדמות יעקב אביו-משלחו עומדת תדיר לנגדו, הוא הנושא-מעלה את אסנת ומוסיף באמצעותה תוספת מרובה לעם ישראל, את מנשה ואת אפרים, הלובשים מלבושי נכרים ונדמים לכאורה כגויים עד שיעקב שואל "מי אלה לך", ולבסוף נעשים שני שבטים שלמים. וכן נדרש בכתבי חסידות על "יוסף ה' לי בן אחר", שבכוחו של יוסף דווקא להפוך ה"אחר" לבן.
בשבעים אומות יעמוד החלק הזה כנגד עמלק, שעניינו למלוק ולנתק ולהפריד נתחים מזרע בית ישראל, ו"אין עמלק נופל אלא ביד זרעו של יוסף" כדברי רז"ל, ולא רק במובן של אתכפייא וכילוי אלא גם במובן של אתהפכא אוכלת ומצרפת, על דרך "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" וכיוצא. [בסנהדרין יעמוד אולי כנגד החלק הזה, הזקן השבעים ושתים שמצאנוהו נוסף ביום שמינו את ראב"ע בישיבה (ואולי הוא ראב"ע עצמו. ואכ"מ), כי הרי בו ביום הוחלט, כנראה מכוח הזקן הנוסף, שגם מי שאין תוכו כברו, ושמא חדרה לתוכו קרירות או ספקנות עמלקית, אף הוא ייכנס לבית המדרש וכך אולי ישוב וירפא לו, ובו ביום נוספו ארבע מאות ספסלים לבית המדרש].
'ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה'
עולה לנו אפוא, שהבטחת ה' ליעקב (בפרשת וישלח) "קהל גוים יהיה ממך" (ויעקב מספר זאת ליוסף בפרשת ויחי: "א-ל ש-ד-י נראה אלי בלוז ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים", כרקע לרצונו לעשות את בניו שבטים), אין הכוונה בה רק לשבטים נוספים, אלא גם לעמים-גויים כפשוטו, וכעניין "אב המון גוים" שבאברהם. כלומר, אותם שמובלעים ומבוללים בגויים – כיוסף שהיה בעצמו נשׁוּי ומנותק במצרים עד בוא אביו אליו מצרימה – הם אלו שיוציאו יקר מזולל ויוסיפו על ישראל שבטים-גויים שלמים, עד שתתקיים הברכה ליעקב "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" – נחלה בלי מצרים היתרה על ברכות אברהם ויצחק, כדברי רז"ל.
ולמרבה הפלא נקבעה ברכה זו שיצאה מפי יעקב, לישראל הגוי כולו – "בך יברך ישראל לאמר: ישימך אלקים כאפרים וכמנשה". בפשוטם של דברים עניינה של הברכה הוא: היה נא שבט! אח לאביך ובן לסבך, כפי שנעשו אפרים ומנשה (שהרי איננו יודעים עליהם דבר אחר מחוץ לזאת); אל תראה את עצמך פרט טפל אלא ראה עצמך ובנה עצמך כבר מהיום כראש פרק, כאבי שבט, ו"גמירי דלא כלה שבטא" (- קבלה בידינו שאין שבט כלה מן העולם).
אכן, לפי האמור גנוז כאן גם משהו נוסף, מופלא ביותר: גם אם צדיק אתה וקדוש מרחם, 'במשפחה טובה' נולדת ולא יארע לך חלילה שום מקרה רע, אל תסתפק בכך ואל תראה בשמירת מצבך את מרכז הווייתך-ברכתך; עיקר תפקידך הוא לצאת ולהוציא יקר מזולל ולהוסיף דווקא מחלקי ה'גוי אשר בקרבך', מן הקרירות והספקנות החילונית המנותקת שבלב כל אדם, תוספת מרובה על העיקר, "רבבות אפרים ואלפי מנשה", ובכך למחות זרעו של עמלק, עד שיהא השם שלם והכיסא שלם וימלא כבוד ה' את כל הארץ. זו משימתך וזו ברכתי לך, ומי שענה ליוסף במצרים הוא יהיה עמך בכל אשר תלך.